לוגו
בְּשַׁלָּכֶת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

באחד מימי האביב הלך המורה, ידעיה ותלמידיו עמו לשוח בשדה. והנה עץ רענן, עוטה ירק כשלמה, ענפים ועלים לחים, ועל פני האדמה הצחיחה, הזרועה סלעים, מתהלכים גדיי עזים, רעבים שוקקים, גוֹעִים. ויאמר אחד התלמידים: הנה העץ מלא תנובה, כפתו רעננה וענפיו מסֻבּלים עלים ירוקים, יושבים על מִלֵאת; לוּ ישליך מאוצרו הטוב מעט עלים ארצה, כי עתה אכלו וישבעו הגדיים המלחכים את אבני השדה ונפשם שוקקה, והוא לא יחסר כי יש לו רב. – ויען המורה ויאמר: לכל זמן ועת; עת לשמור ועת להשליך.

ויגיעו ימי הסתו והמורה ותלמידיו עברו שנית במקום ההוא, ויראו והנה העץ מתפרק, מתנצל את עדיו, העלים נופלים ארצה, נִשָׂאים על כנפי רוח, נטושים על פני השדה – חֹבן רב למטה וקָרחה ורִיש למעלה. ויאמר המורה לתלמידיו: הרואים אתם? בעוד היות העץ חזק, רענן, מלא כח ולֵח ועיניו פקוחות לרוָחה, אחז בעליו ולא הִרפה, ומכל יש לו לא נפל רב או מעט ארצה. ואולם עתה בערוב יומו ולחו נס ורוחות ישופוהו ועיניו החלו להסגר מפני שנת המות והרקב נגע אל בדיו ואל ענפיו, – עתה הנה נחה עליו רוח נדיבה והוא מפזר את שארית הונו אשר הותירו הסערות, משליך על ימין ועל שמאל, ואכלו בהמת הארץ והוא לא יראה וברכת הרעבים לא ישמע.

ויוסף המורה ויאמר: כן ארחות כל מכלכל דבריו ולא במשפט ולא בדעת וחשבון, כי אם על פי דרך הרוח אשר תעלה עליו מן החוץ: עודנו באבו יאסוף, יאצור, ויחשוך ולא יתן; מסביב ירעבו רבים והוא לא ידע, ישאו נפשם לעזרתו ולא יראה, יקבוהו לאֹם ולא ישמע. אך בטרם יסגור עיניו יפתח ידו, יפזר על ימין ועל שמאל – ושמחת העניים לא תחַדֵהו את פניו וברכתם לא תבא עוד באוזניו.