כלב קטן, אשר אך זה החל לחוש כי כשרון לו לנבוח, שנן לשונו וינבח על אנשים ההולכים מנגד, על צל עובר, על עוף פורח, על כל שורץ על הארץ. ובראותו כי אין שם לב אליו מכל סביביו, וישא עיניו למעלה ויחרץ לשונו לירח היוצא מבעד לעבים להאיר את הלילה: – הב, הב! ירח קֵרֵחַ! מה זה תציץ מן החרכים ואתה לא תוכל להאיר מחשכים; א ףלא זה הדור באוֹרְךְ יראה אור. ומה יסכון ולמי יסכון אור־קפאון זה, כי אם להיות שחוק לכל פֶה!
ותאמר לו אמו: בני, שמחתי כי החלות לחרוץ לשון, כי לזאת נוצרת. אך הן עודך כלב קטן, ומי שָׂמך מבדיל בין אור לאור ובין דור לדור? וּראֵה גם ראֵה, בני, כי הירח יסכון גם לך: הן לאורו תנבח על אורו…