השחר עלה על שדה ויער וַיֵעוֹר הארי וינהם, ויתגלגל קול נהמו על פני היער המלא פלגי דם, עצמות ובתרים, שרידי טרפו מאתמול, ויהי כרעם אדיר וחזק, כקול תרועת מלחמה על פני שדה־קטל. וַתֵעוֹרנה הצפרים וַתִּתֵּנה קול שיר, ויתהלך קול זמרתן כזרם עדנים על כנפי רוח, כבשורת אורה ושמחה הבאה עם שמש.

האריה כלה נהמתו וינע בגאון רעמתו ויבט כה וכה וירא את הזמיר מדדה על העץ ונותן זמירות. ויאמר אליו האריה: מה אדיר קולי בכל היער ומה שפל קולך ומה חדל אתה כלך, ולולא ממרום תצפצף כי עתה נכחד עצמך ממנו אבירי היער ולא ראינוך ולא ידענוך. ומי יתן ידעתי מה חפץ בשירתך, משורר קטן ודל, כי אם לעורר ישנים או – ליַשן עוללים.

ויען הזמיר ויאמר: נאוו פרסות ברזל, צפרני נחושה וקול נהם אדים וחזק ביערים, ששם לחם שערים, ששם בקר וערב לא ימיש טרף; ונאוה קול עָרֵב, קול דממה דקה ונוצה רכה במרום, בנוה השלום. נהם הארי – קול הכח, השם שַׁמות בארץ. ושירת המשורר – קול הנשמה, המשובב נפשות סוערות. הכח – בן־חלוף, והשירה בת אלמות. המשורר המרחף על כנפי רוח מֵעָל יזכיר את הלוחמים למטה, כי עוד יש בעולם אהבה, שירה, הלך־נפש ונֹעם ה', ומנפתולי התאוות המתפרצות ומנבכי תחתיות החיים עָל יקראם.