נח היה איש צדיק תמים ויתהלך את האלהים – ואת חית השדה. כי כאשר השחיתו בני דורו את דרכם על הארץ, קצה נפשו בחברת האדם ויעזוב עיר וּמְתִים ויצא השדה, ויהי יוצא ובא בין החיה והעוף ורמש האדמה, מתבונן אל דרכיהם ומעשיהם וצופה הליכותיהם. ומרֹב התהלכו עמהם שמע את לשונם ויבן בדברי שיחותם אשר היו משמיעים מדי עשותם מלאכתם.

ויהי היום ויצא נח השדה כפעם בפעם וירא והנה ארי, השב מטרף־טרף, עובר ובא עד לפני עדת נמלים, והן נושאות מזון וצידה, צועות בכל כחן ומביאות אל חוריהן. וינהם עליהן הארי ויאמר: הוי, קטני ארץ, יכלתי לרמוס את כל קהלכם בצפרן אחת מפרסותי, אך הן מלך אנכי ורוח נדיבה תסמכני. ועתה הגידו נא לי מה העבודה הזאת לכם ומה המשא אשר אתם טוענים ונושאים על גביכם, משא גדול יתר מאד מכל גוכם הקט, ולה זה אתם מאספים אוצרות ללא שָׁבעה ואין קץ לכל העמל, ומחר תעבור חית השדה והייתם לה למרמס, או סלע נופל ידיקכם ירקעכם, ולמי יהיה אז כל החיל והחֹסן הרב אשר אצרתם?

ותען הנמלה האחת, היא ראש העדה, ותאמר: אבותינו לִמדו אותנו לחוש עתידות לנו ולאסוף ולחשוך לעת בצֹרת, ואם לא נאכל אנחנו יאכלו הבאים אחרינו ויברכו שמנו וזכרנו. ועתה שא לי ואשאלך: מדוע אתה אוחז ובולע טרפך כחתף, ולא תגרם לבקר, עד אשר יום אחד עמדה עצם בגרונך, ואך השָׁלך, שנמצא לך לאשר בקשתו ויוציאנה, הציל ממחנק נפשך. ולמה לא תדאג ליום מחר? הן היום גם מלכים יורדים מכסאותם והיה כי יקרה מקרה ופגע וכל זיז שדה לא יהיו עוד לך לעבדים ולפיך לטרף–מאין תמצא לחמך?

וישחק לה הארי ויאמר: כדבר אחת הנבלות תדברי באזני – מלך־עולם אני ושלל לא אחסר. אך גם לדבר הזה אסלח לך, כי קטנת מאד מהשפט עמך.

אחר הדברים האלה הביא אלהים מבול על הארץ, כאשר דבר ביד נח, וימח את כל היקום מעל פני האדמה, רק כל הבהמה וכל החיה אשר באו אל התבה אשר עשה נח – נשארו לפליטה. ובתבה נשתנו סדרי בראשית על האדם ועל כל החי. ונח נתן לכלם את אכלם בעתו, ידו חלקה להם מכל מאכל אשר אסף אל התבה, ודעתו את דרכי החיות ואת שיחן עמדה לו להקל מעליו עבודתו בהתהלכו עם כל חיה וחיה על פי דרכה.

והארי העוֹדה גאון וגֹבה ירד מכבוד מלכותו ויהי כאחד החי, כי הן גרים היו כלם במקום לא להם, שם קטן וגדול נשתוו ועיני כֹל היו אל ידי נח. ויצר לאריה מאד כי יהיה עבד לאדם לאכול מידו, ויֵמר אכלו בפיו. רק הנמלה, אשר הביאה עמה בבואה אל התבה, את האֹכה השמור באסמיה ותשם אותו באחת הפנות בירכתים, לא באה אל נח לקחת טרף מידו, ותאכל יום יום מאשר הכינה לה. ויעבור האריה וירא והנה היא רובצת בפנתה ליד מזויה המלאים ושמחת־שׂבע על פניה, ויפן אל הנמלה ויאמר: הוי, החיה הקטנה, אשר מאסתי להשפט עמך, בושתי וגם נכלמתי לשאת פני אליך – צדקת ממני!