מ. ס. – חותם משולש היה טבוע עמוק בכל מעשיו, הליכותיו ודבריו: חותם של אמת, חותם של אדמה וחותם של אהבה. תסקור דרך חייו ודומה כי לא תמצא צעד חשוב בהם שלא יוכרו בו שלוש אלה. שלשתם לא בעקיפי־דברים; לא בהסתר־פנים, לא על שום תנאי. על־פיהם קם ועזב נער כבן שש עשרה בית אביו ואמו ועלה אל היבלית בראשל"צ, ועל־פיהם המשיך להלן וחצה ששים וארבע שנות מציאות רוגזת במציאות שלנו. מכה אחר מכה הוכה האיש בידי גורלו, ולעתים עד דכא, ולבו – לב־אלון־בראש־הר – עמד לו בכולן, שכן איש־לב היה.
דומה, לא עקרונות שיכליים קבועים ומוגמרים פילסו דרכו לפניו – אלא אחר הגות לבו נהה, ואחר ריחה של אדמה, אשר לא יוליך שולל; ואת אשר אהב – בו בטח במסירות, גם כששבע אכזבות. וכשהיה וקרהו לראות אחרת מאשר דימה, בהתגלות עליו כסוי ממנו – לא חת מלהפוך, ולאהוב, להפתעת רבים, את אשר תמול־שלשום היה לו מנגד.
איש־יצרים עזים היה, מאמין ומיואש, ואך מצפן אהבת האמת ואהבת הקרקע איזן ניגודיו. לא פעם נדד ועבר מעמדה לעמדה – ולעולם מתוך יושר־לב, מתוך הוקרת האמת החדשה שנתגלתה על דרכו. – לפיכך מעולם לא היה שייך כולו לציבור אחד, לא לחוג ולא למעמד, גם כשנראה היה ראש וראשון להם. משכמו ומעלה היה מעל רבים מעסקני הציבור, לא־כל־שכן מכל אותם הידועים לנו בכל ציבור וציבור, שועלים קטנים אכולי מזימות ותככים.
איש בודד היה, לבוש שריון, גם בלב תשואות הציבור. איש משעול עצמו ולא דרך הרבים. ישר בלכתו, תוכו כברו, גלוי, לעתים גלוי עד לרועץ לו, בהיר־דבר, רחוק מערפל או סיבוך, צלול ונהיר בהרצאה, בכתיבה, בפולמוס, בתוכחה – אכן, גם בהתוודות על משוגות. יריביו כיבדוהו – ידידיו קצת חשדוהו. לעולם קצת מן הצד, תקיפות יצוקה בעמידתו, ולא תמיד קל לדעת מה טוב וחנון הוא הלב המסתתר לפנים מחומרה חיצונית זו. מטולטל בכוחו של יצר פירנוס־הציבור היה שב מדי פעם הביתה, אל היסוד הבלתי־מתערער, אל אהבתו הראשונה, המפייסת בין כל הגלגולים – אל האדמה ואל הוויתה. קשה לשער כברת־אדמה בארץ שלא ידעה, שלא הכירה כהכר איש – חבר ומודע. קרקע טובה קסמה לו, החניפה לו, עבודת־אדמה מתוקנת הפריחה אותו; לא. היה דבר שיחמוד בלבו מהווית אכּר מושרש יפה בארץ.
קרקע יניקתו: בית יהודי נטוע בשדמה האוקראינית, אפוף אווירת התקוות והפורענויות של סוף המאה הקודמת. קשוב ודבק בתנ"ך ובנביאיו, במבשרי חיבת־ציון בדורו, ובדמותם של תלמידי טולסטוי – נשא צריבת מגעם בנפשו, ולא היתה תקופה בחייו אשר מכוותם הרומנטית לא חזרה ולהטה בו, בתום־אומן לא מעורער; כשם שלא היתה תקופה בחייו שלא היה לו בה איש מוגבה מעם, נערץ ומוצב מעל כל, להיות לו לרבי למופת, ולאמת־מידה לא־מתחלפת בהתחלף ארץ ודרכיה – כאחד־העם וכווייצמן – עם כל ההבדלים במזג ובדרך – והיה פונה אליהם כספן אל כוכב־הציר.
אפשר ובכל אחת מחוליות תולדות עלייתו ארצה, בפרשת הישתלו בה, בקרקעה, באקלימה ובציבורה, ובכל אשר עשה בימיו, ששים וארבע שנה ושנה, אפשר ולא תמצא בהם כל דבר מיוחד בדורו, שכן, לא הוא לבדו היה בין אותם שעבדו בראשל"צ, שנאבקו עם הטוריה והבחר, שקדחו בחדרה עד שכמעט לא נותרה נשמה באפם, שבנו את רחובות, שלחמו במתנפלים, שיצאו לגדוד העברי והם אינם עוד צעירים; זכות ראשונוּת זכות גדולה היא בפני עצמה – אבל לא היא לבדה זכותו; אפשר גם שלא רק הוא עבר את כל מדרגות הסבל, הבדידות, הנסיונות, המרירות והנפתולים, מנת חלקם של הטורחים בעניני ציבור בימי מסה ובנין – מאותם שלימדו, שארגנו, שכתבו, שסיפרו סיפורים, שיסדו וערכו כתב־עת; וכן גם לא הוא לבדו היה מגואלי קרקע הארץ (אם כי ראשון בין ראשונים בגואלי ארץ הנגב!); ולא יחידי בין המתוודעים אל הערבים, אל הוויתם ואל דרכיהם (נמשך אל הפשטות ואל אי־האמצעיות שבהליכותיהם, אל הקבוע שבה, כנגד הארעי, אל בר־הסמכא בן־דורות כנגד זה מקרוב בא, אל השתול ועומד כנגד המהסס ועובט, אל השורש הנצחי הקושר אדם בטבורו אל אדמתו), אפשר ולא רק הוא פעל ועשה וחי, כל אחד מאלה – אך מיוחד היה בצירופם של כולם, בהאחדתם למסגרת איש אחד, נפש אחת ותנופה אחת.
מיוחד היה בפתוס הזה שהפעימו בעשותו כל אחד מאלה וכל אלה כאחד, בקשירת כל הקצוות והניגודים לכלל אישיות אחת, לאמונה אחת, בהבאתו – ולעתים לאחר ספקות ופחדים וראיית שחורות עד דכא, את מזמרתו ומעדרו, את עטו ואת רובהו, את תוכן ישרתו, את חיבתו ואת ריבו ואת כל לבו, אל אותה אהבה תואמה: אהבת האמת והקרקע.
ככל שהזקין התייסר יותר. גם חבלי לידת המדינה לא עלו לו בנקל, והרבה הדריכוהו מנוח ספקות והיסוסים לדרכה ולעתידה של המדינה, ולא העלים חששות שכרסמו בו על סכנת סילוף אמיתה המוסרית כמשקית של המדינה, על הרעות הרובצות לפתח אדמה נטושה ורוח נטושה, על אותם ערכי אנוש שבלעדיהם ניטל הטעם מן המעשים. משטמה זו ששטם כל ימיו את התלישות, את הארעיות, את העמא־פזיזא, את ההתנפחות וההפלגה המנחם־מנדלית הידועה לנו – לא הוקלה כלל למראה כמה גילויים בחיינו, ואותה מפולת גדולה של ערכים ויחסים ומידות, בכל הנוגע לערבים, היתה מכאיבה לו ומדריכה מנוח, ונראתה בעיניו כאמת־מידה מאיימת לכנות המדינה לשליחותה. בתוכחת פצעי־אוהב, בקול מתרה, בזעם ובקנאות, לא הרפה מתבוע את חילול צדקת אמיתו: אהבת־אדם וחיבת־אדמה; קול תוכחה זה, וכן היותו אנוס לשבת־בית – הפרידוהו ממעגלותיו הרחבים שמקודם. ואת ימי שיבתו המיוסרים בידי גורלו המתאנף בו ולא מרפה גם בערוב יומו, בילה בהתמסרות שלמה וגדולה לכתיבה. נתרככה קליפת שריון האיש הלוחם, בלא לשנות תקיפותו בכל הנוגע לאמיתו, מפורק מסגירותו היה מהנה לב מוקיריו, השוקדים לפתחו להתחמם לגחלתו – בכוח זכרון, בטוב בינה, בצלילות דעת ובעוז רוח, בעושר נסיון ובהכרת כל פרט בחיי הישוב וכל שעל אדמה. תקוף הרגשת שליחות האחרון לבני דורו לספר לדורות הבאים, נבע מעיינו יותר, ככל שהתקרב לגבורות, אותה כתיבה בהירה ולבבית וזכה, ולא היו לו ימים פורי יצירה מאלה. כשבא לבסוף לכתוב ספר תולדות בני ביל"ו והתישבותם – נשמט עטו מידו באמצע המזמור. והאיש אשר הדליק נרות אהבה לנשמות בני משפחת האדמה – נר להולך נר להולך – בא יומו להאסף אל משפחתו, ונרו שלו הועלה.
גליונות כרך כ“ט, תשי”ד (1953) עמ 266–7