בית־המשפט העליון נתן לממשלה פתח לצאת משגיאתה ולהתעלות מעל שיבושי החלטותיה הקודמות – אבל הממשלה דחתה את ההזדמנות המיוחדת שהוגשה לה, ובחרה להמשיך בהסתבכויות השווא שלה, בהתעקשות חרשת, שוטה וקטנה.

כששרי הממשלה מדברים חגיגית בשם הבטחון, צוחק הבטחון והשכל בוכה. עד שאם ניגזר להרחיק מישהו בגלל הבטחון – צריך לפני הכל להרחיק אותם – את הממשלה, את שריה ואת ראשה.

בטחון מהו? האם הוא העשייה לשם הקלת העוינות המקיפה אותנו מבית ומחוץ, ולשם הגדלת הסיכוי לטווח רחוק – או, בטחון הוא ההתקפדות, וההסגרות, וההיאטמות, כלפי כל סיכוי: שיהיו כולם נגדנו, שנהייה כנגד כולם.

ניראה כי אלה שיצאו להסביר לעם את טעמי עיקשות הגירוש ואת השימוש לרע במושג "בטחון׳׳ – אין להם מושג מהו בטחון. והוועדה הנקראת משום־מה “ועדת שרים לעניני בטחון” מערבבת וקוראת בטחון למה שנכון יותר לקרוא לו “לנצח תאכל חרב”.

אין איש בארץ שהתפתה לחשיבה כי המגורשים היו שיות תמימות. אין איש שהישלה נפשו כי הם ממבחר אוהבינו דווקא. אבל, האם זו השאלה? וכי רק הם כאלה, וכי רוב שכנינו, מקרוב ומרחוק, אינם ממש כמותם? השאלה האחת היא: מה יש בידינו לעשות בתוך הנתונים האלה: האם להרבות ניתוק, לחדד הקנטה, להדוף סובלנות – או שמא לטפח אמון, לעודד רגיעה, להגדיל גמישות ולהוכיח כי פשרה ואנושיות יכולות לבוא במקום קיצוניות וקשי־מצח?

כבר מתחילתו היה כל מעשה הגירוש הזה ביש־מזל, חסר־טעם ושלומיאלי, וכבר מתחילתו נשמעו כל נימוקי המגרשים מגושמים ובלתי מתקבלים על הדעת – על דעתם של אלה שבטחון ישראל הוא להם מושכל ראשון ואחראי. ואחר־כך נסתבכו שלטונות הגירוש בהחלטות נימהרות וסותרות, ובהקפדה על יוקרת סרק, ובהתכחשות מסבל בני־אדם, ובהסברה נטולת שיכנוע עצמי – עד ששוב ִנתגלגלו הדברים ונתרבו התקוות ליציאה מן המבוי הסתום. וכאן נתן בית־המשפט בחכמתו סיכוי טוב והושיט להם הזמנה מפורשת לצאת מעבר לאות המתה של החוק. אבל אז נטלה הממשלה באיוולתה והמיתה את ניצן התקווה הזאת, וחשפה לפני העולם את אגרופה הקטן, הרשע, והמטופּש.

מי שבתוכנו יאמין להם ולשיקולי “בטחון ישראל” שלהם, מי בעולם יאמין להם?

סימן ידוע יש בארץ לטיב השיקולים ולערכם האמיתי, והוא: מה אומר עליהם הרב מחברון – כשהוא שמח סימן שעשינו מעשה של רשע וסגרנו סיכוי; כשהוא כועס, סימן שפעלנו צדק ופתחנו תקווה; וכעת הוא שמח.

עד מתי תישא הארץ, עד מתי יסבול העם את העלבון הזה המכונה “ממשלת ישראל”, ואת השימוש לרע בבטחון ישראל?

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.12.80

[דבר המהדיר: מדובר בהחלטת ממשלת בגין לגרש את ראשי הערים קוואסמה (חברון) ומילחם (חלחול) בטענה כי הם מהווים סיכון בטחוני.]