האם שאגות המתפרעים באספות הבחירות – אינן חוזרות אלינו ואומרות: אנחנו שאגות הילדים שלכם שגדלו בּשוליים?

אנחנו קולות המוזנחים שלכם מכל ימות השנה: אנחנו נושרי בתי־הספר, אנחנו ניכשלי ההיקלטות בחברה, אנחנו פליטי קוצר־היד שלכם – אנחנו הילדים שגדלו בצל ההצלחה של כולכם, נידחים בצידי התרבות שלכם ותקועים בגזירה להישאר נחותים מכם – האם מנאשמים הם הופכים למאשימים, האם שאגות המתפרעים הופכות לקובלנות הנחשלים במרוץ?

אין ספק שזעקות אלה יש בהן גם אמת דחוייה שניטרקת כעת בפנינו – ושהשילהוב הפוליטי שנזדמן להם רק נתן לפתחון־פה לוולקן מחאה, ושעה גדולה לכל אלה שנושאים את תג הרעים,‏ המופרעים והנחשלים אין ספק שכשהם מתפרעים הם מבטאים, יותר מאשר עמדה פוליטית, ושההתפרעות היא גם כמי טקס התבגרות מאוחרת, וגילוי אלים של זהות עצמית, ויש בה סיפוק היציאה מן “הגיטו”, וסיפוק ההריסה של סמלי ה“אין־כניסה”; ואין ספק שרגשת הכוח מגבירה את ההתרגשות הכמו אירוטית, והכרת הפחד שמפחדים מפניהם – מעניקה להם תנופה ועמדת מיקוח, נוסף על הּסיפוק מן העמידה באור זרקורי האומה וההכרח שהם מכריחים את כולם להודות בהם ובקיומם המפחיד: הנה, אנחנו האיום שלכם!

אבל ראייה זו אינה אלא חלקית בלבד. לא רק בגלל הניצול הפוליטי החד־צדדי שמנצלים את כוחם המאיים, ולא רק משום שמישהו מאחוריהם מכוון אותם והופך את סיבלם לקרדום תעמולה – אלא, הרבה מדאיג מזה – הם אינם גוף האסיפה אלא רק הנוספים עליה. כמין קצף תוסס על גבי הזרם שמתחתיו. בלי הזרם שמתחתיו לא היה הקצף נישא. ולכן, לא הם סיבת הדאגה הגדולה, אלא הזרם הנושא אותם הוא המדאיג; זרם שאינו של מקופחים, ולא של נחשלים ולא של נעזבים: אלא זרם ראשי בציבור הישראלי.

בניגוד למה שהיה מקובל עד עתה, חדלו המקופחים ואינם רואים עצמם כמשתייכים למפלגות שמן המרכז ושמאלה (ההסתדרות, מפלגות הפועלים, תנועת קידמה חברתיות, וכו') אלא גם נוטים אל המפלגות שמן המרכז וימינה ועד הימין הקיצוני. והבשורה המבוקשת להם היא – לאומנות, קנאות, ועדתיות, או במלים אחרות: אנטי ערבית, אנטי אשכנזית ואנטי סוציאליסטית.

זה זרם ציבורי השואף שישראל תחזיק בכל, שלא תחזיר כלום, ושתראה לכל העולם את כוחה הגדול. זרם ציבורי שמוכן להסתכן בכל הסכנות – כדי לממש את חלום הגדולה היהודית, וכדי לבטא את העליונות הלאומית, וכדי לקיים את האגוצנטריות הישראלית – מעל הכל.

יוצא, שקבוצוֹת המתפרעים באספות אינם רק בריונים, או רק שובבים, או רק מתמרדים, או כרצונכם, אלא הם תיסמונת לזרם שמעליו הם נישאים, ושבעגה הפוליטית הוא ניקרא “הימין השחור”.

זרם האגוצנטריות הלאומנית האלימה – זרם שדוחה ראציונאליות, שדוחה דימוקרטיה ודוחה טווח־רחוק – ומעמיד הכל על הסיפוק המיידי, ועל אידיאולוגיה משיחית – שהמזרח התיכון הולך ומתמלא בה – עד יותר מדאגה.

המתפרעים האלה מכריזים לילה לילה בקול ניחר על התממשות שלושה משברים בישראל:

– משבר תנועת העבודה ועקרונותיה

– משבר ההגמוניה של הישוב הוותיק

– משבר המודרניזם של הנחשלים

ומי שיש בידיו פתק בוחר – אסור שלא יחשוב היטב ביום הבחירות.

יזהר סמילנסקי, טיוטה מתקופת בחירות 81.