רק מערב־הירדן נמדד כראוי ע"י החברה האנגלית “פלשתיין אכספלוריישון פונד” (ברובה בשנות 1871־7, ובמקצתה בשנות 1912־14). לפי המדידות הללו תופסת המחצית המערבית של ארץ־ישראל (מים התיכון עד הירדן ומנהר ליטני עד עקבה) שטח של 27.200 קילומטר מרובע (10.540 מיל אנגלי), חוץ מאל־עריש ששטחה מגיע עד 5000 קיל' מרובע.

את החלק המזרחי של הארץ כמעט שלא מדדו כלל. אם נחשוב את אורך השטח ממען עד החרמון (בערך 400 קיל'), ששלושה רבעים ממנו (מואב וגלעד) רחבם ששים קיל' בקירוב, ורבע אחד (הבשן) כמאה קיל‘, יצא לנו שטח של 28.000 קיל’ מרובע בערך. סקירה שטחית על מפת ארץ־ישראל מראה שחבל עבר הירדן מזרחה אינו קטן מחבל עבר הירדן מערבה. זוהי גם דעת החברה האמריקאית “פלשתיין אכספלוריישן סוסייטי”, שעשתה הכנות למדידת עבר־הירדן (יש גם חוקרים שחושבים את שטח עבר־הירדן לגדול יותר: ויקלי האנגלי אומד שטחו ב־ 42.300 קיל‘, סופאן הגרמני – ב־ 53.000 קיל’ מרובע.

על פי חוקי הקרקע המוסלמים־התורכים, שכוחם יפה בארץ־ישראל עד היום הזה, נחלקת האדמה בשטחים אלה לארבעה סוגים ראשיים:

1. מולכ – קרקעות שהם קנין פרטי מוחלט של בעליהם, הרשאים לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו; למכרם, למשכנם, לתתם במתנה, לנטוע בהם ולבנות עליהם או להפקירם ולהקדישם. קרקעות מסוג זה מעטים בארץ־ישראל. רק מגרשי־הבנין בערים ובכפרים והמקומות הסמוכים להם הם מסוג מולכ.

2. מירי (או אראצי מיריה) – קרקעות המדינה. לסוג זה שייכים כמעט כל שדות המזרע והמטע בארץ־ישראל. זכות הקנין בגוף הקרקעות שייכת בסוג זה למדינה, ולבעלים־למעשה אין אלא הזכות המשפטית להשתמש בקרקע לפי תקנות החוק. זכות־השימוש הזאת עוברת בירושה ונתונה גם למכירה. בעד זכות השימוש על הבעלים לשלם לבעל החוקי – הממשלה – עושר (החלק העשירי של היבול), ואם עוברות על הקרקע שלוש שנים רצופות ללא עיבוד בלי סיבות מספיקות, פקעה זכותם של הבעלים על הקרקע, והאדמה עוברת לרשות הממשלה (נעשית “מחלול”). מלבד הגבלות אלו הרי המשתמש בקרקע הוא למעשה בעליה האמיתיים, וזכות הקנין של המדינה אינה אלא פיקציה יורידית.

3. ווקף – קרקעות־הקדש, שניתן או נודב למטרה של צדקה או דת. אדמת ווקף אינה נתונה להימכר, אלא בחילופין. אדמות ווקף נמצאות ברשות העדות הדתיות: המוסלמיות, הנוצריות והיהודיות.

4. מַוות – כשמו כן הוא: “מת”, קרקע של הפקר, שומם, שאין לו בעלים, ש“קולו של האדם בעל קול רם”, כלשון החוק העותומני, “לא יגיע אליו”. ומי שהולך ומתישב על קרקע כזה קונה אותו בחזקה.

אין לפי שעה מספרים מדויקים, רשמיים או חצי־רשמיים, על כמות הסוגים השונים. cמשטר התורכי לא היה קיים קדסטר קרקעי. ה“דפתרי־חאקאני” (ספר המלך), ששימש בתורכיה במקום ספר האחוזות, היה מלא שיבושים כרשימות ה“נפוש אידרה־סי” (משרד ספירת העם), וכל ידיעותינו בענין זה שאובות ממקורות בלתי־רשמיים, ואינן אלא בבחינת אומדנות והערכות כלליות.

לסוג המוות שייך החלק הגדול ביותר של נגב יהודה – שטח למעלה מששת אלפים קילומטר מרובע וחלק גדול ממחוז כרך (קיר־מואב), וכן שטחי החולות שעל שפת הים התיכון מרפיח עד בואך הירקון (מצפון יפו) באורך של 100 וברוחב של 6־2 קילומטר, ועוד שטחים גדולים בהרי יהודה ובעמק הירדן משני עברי הנהר, שאין להגדיר בדיוק מידתם. לפי אומדנא של הממשלה האנגלית יש בארץ־ישראל יותר מ־16 מיליון דונם אדמת הפקר, ז"א לא פחות מ־30% אחוזים של האדמה אין לה כלל בעלים.

האדמה המעובדת יש בה שלושה סוגים: 1) משקים זעירים של הפלחים, 2) אחוזות גדולות ובינוניות השייכות לאפנדים ונעבדות ברובן ע"י אריסים, 3) ג’יפטליק – אדמת הממשלה (לפנים קנינו הפרטי של השולטן) שמקצתה חכורה לאריסים.

לפי ידיעות “שלטון השטח הנכבש, דרום” (היינו, מערב ארץ־ישראל) מאבגוסט 1919, נמצאו ברשות הממשלה השטחים האלה (בדונמים):

|

נמצא שבידי הממשלה יש למעלה מ־ 990.000 דונם במערב ארץ־ישראל, מלבד שטחים גדולים בעבר־הירדן, ורק חלק מהם נעבד על־ידי אריסים.

החלק הגדול ביותר של הקרקעות הפרטיים בארץ־ישראל אינם בידי המעבדים אותם כי אם בידי בעלי־אחוזות עשירים (אפנדים), גדולים ובינונים. חוק הטאבו שיצא במחצית השניה של המאה שעברה ושלפיו נתחייב כל בעל־קרקע לרשום בספר את חלקתו ולהוציא מאת הממשלה שטר־קנין רשמי (טאבו סנדי – בתורכית) הביא לידי כך שהרבה שטחים שהחזיקו בידוים ופלחים נרשמו, באמצעי רמאות ותקיפות שונים, על שם אפנדים עשירים. לריכוז הקרקעות בידי האפנדים סייע גם חוק המחלול. לרגל כובד המסים, דלות היבולים, מיעוט התושבים, חוסר הבטחון הוברו שטחים רבים ועברו לרשות הממשלה, וזו מכרה אותם במחירים נמוכים לאפנדים. יותר מכל השפיעה בנידון זה עניות הפלחים, המנוצלים ע"י נושכי הנשך. כרגיל אין הפלח יכול להתקיים במשך השנה בלי הלוואה הנפרעת מהיבול. אצל פלחים רבים אין היבול מספיק לפרעון חובותיהם, והם נשארים בחוסר כל, ונאלצים לפנות שוב למַלווה ברבית. הרבית היא קצוצה, למעלה מ־ 30־20 אחוז לשנה. משנה לשנה הולך מצב הפלח ורע, וכשאין לאֵל ידו לשלם חובו – נלקחת אדמתו ממנו. כפרים שלמים עברו באופן כזה לרשותם של אפנדים נושכים – לרוב נוצרים, מדמשק, בירות, עכו, חיפה ויפו, שרכשו להם באופן כזה את הקרקעות המשובחים ביותר בעבר־הירדן, גליל ויהודה.

לפי דו"ח רשמי של וילית דמשק, הכוללת את עבר־הירדן, נמצאים שם 60% של הקרקע בידי בעלי־אחוזות גדולים, 15% ־ בידי בינונים, 25% ־ בידי זעירים. על פי אוהגן נמצאים בידי הפלחים 15% מאדמות עבר־הירדן, 20% ־ בגליל, 50% ־ ביהודה.

בסביבות עזה ובאר־שבע ידועים 28 בעלי־אחוזות גדולים, שברשותם נמצאים יותר משני מיליונים דונם. בסביבת ירושלים־חברון נמצאים 240.000 דונם בידי 26 בעלי־אחוזות. במחוז יפו – 162.000 בידי 45. בשכם ובטול־כרם – 121.000 בידי 5. בג’נין – 114.000 בידי 6. בחיפה – 141.000 בידי 15. בנצרת – 123.000 בידי 8. בעכו וצור – 157.000 בידי 5. משפחת הבאנקירים הידועה סורסוק (בירות ואלכסנדריה) שליטה בנפות שונות של הארץ על 230.000 דונם בערך. למשפחה הירושלמית אל־חוסייני – 50.000 דונם. למשפחת עבד־אל־הדי בשכם־ג’נין – 60.000 דונם וכיוצא באלה.

בעלי־האחוזות אינם עסוקים בעצמם במשקם, כי אם מחכירים אותם לפלחים, המשלמים להם חומש מן היבול. נמצא שלמרות ריכוז הקרקע בידי בעלים מועטים אין כמעט משקים גדולים בארץ.

לפי ידיעות רשמיות למחצה משנת 1909 נזרעים בשלושה מחוזות של פלך ירושלים: יפו, ירושלים ועזה – 1.188.828 דונם, וביחד עם החלק המעובד של מחוז חברון בערך 1.400.000 דונם.

נטיעות (זיתים, גפנים, שקדים, תפוחי־זהב וכו') יש בפלך ירושלים על שטח של 290.000 דונם. כל שטח הפלחה והנטיעות הוא איפוא 1.690.000 דונם, ז"א 8,2% של כל אדמות הפלך. לפי ידיעות רשמיות של המיניסטריון התורכי לחקלאות יוצא שבסנג’ק ירושלים מעובדים רק 5.28% של השטח.

לפי ידיעות תורכיות רשמיות משנת 1917 היה שטח הפלחה בכל וילית בירות, שאליה שייכים גם שומרון וגליל, 3.566.690 דונם, מזה החלק הפלשתינאי של הוילית (פלכי שכם ועכו ושני המחוזים צור ומרג' עיון) בערך 40־30 אחוזים. אם נוסיף לכך גם את השטח הנטוע יצא לנו שנעבד לכל היותר רק 16% אחוז, היינו פחות מהחלק הששי של כל שומרון וגליל.

בנוגע לעבר־הירדן מזרחה יש לנו ידיעות רשמיות מדויקות מוילית דמשק:

לפי טבלה זו יש לשער שמשטח 27.100.000 דונם שבעבר־הירדן שוממים לגמרי יותר מ־ 19.100.000 דונם, כ־ 4.000.000 דונם נחרשים ונזרעים, וכארבעת מיליון דונם משמשים מרעה, יערות וכדומה.

נמצא שבשני עברי־הירדן מעבדים בערך 9.652.000 דונם, מיליונים אחדים משמשים מרעה, ויותר מארבעים ושלושה מיליון דונם שוממים, מזה יותר מ־ 19.000.000 דונם בעבר הירדן, כ־ 17.500.000 דונם ביהודה (לרוב בנגב) ובערך 6.400.000 דונם בשומרון ובגליל (בעיקר בעמק־הירדן ובחוּלה).

הואיל ועוד לא נחקרה הארץ כראוי, אין לקבוע בדיוק כמה מן אדמות־בור אלו ראויות לעיבוד, אבל אין כל ספק שחלק גדול מן הנשַמות הללו עשוי ליהפך, ע"י יגיע־האדם ואמצעי התרבות, לארץ נושבת ולתת פירות.

איזור החוף מיפו עד קיסריה, שארכו חמשים ורחבו 6־10 קילומטר, מצטיין בפריון יוצא מן הכלל. גם חוף הים מיפו ועד רפיח, המכוסה חולות, עשיר מאוד במים ומוכשר למטעי הדר ומטעים אחרים בהשקאה ובלי־השקאה. אפילו חבל־הארץ שבין רפיח ואל־עריש, שלכאורה הוא ישימון גמור, יש בו מים בעומק של מטרים אחדים ומסוגל לגדל מינים שונים של עצי מטע. אף הנגב, בעל מיליוני דונמים מוּברים, יש בו מקום לחקלאות חרבה ולנטיעות בעל, ביחוד השטחים הגדולים שבסביבת באר־שבע. לשם כך יש להתקין בארות, לאסוף מי־הגשמים היורדים בעונה מסוימת, כאשר עשו במקום הזה לפנים, או לחקות מעשי הצבא האנגלי שהעביר מים בצנורות מן הנילוס. עמק הירדן עם האקלים הטרופי שלו, ואפשרויותיו המרובות להשקאה יכול לגדל קני סוכר, גידולי כותנה וגידולים טרופיים אחרים. על הרי שומרון והגליל, שרבים מהם חשופים כעת, גדלו לפנים כרמים ויערות. יש לחדש את דירוג ההרים כאשר עשו לפנים. עמק החולה, שאף עכשיו הוא נותן במקומות אחדים, למרות שיטת־העיבוד הגרועה, שלושה יבולים במשך השנה, ועמק השרון – לאחר יבוש ביצותיהם – אפשר להפכם בנקל לגן פורח רצוף.

בעבר הירדן מזרחה, השטח המוזנח ביותר הוא סנג’ק כרך. הסביבה, בגלל מיעוט תושביה ופראיותם, עושה רושם של מדבר. ואולם באמת מבורכה היא בכוח פורה גדול. התרבויות החקלאיות מכל האקלימים מסוגלות להתפתח כאן ולשאת פירות. על־יד הירדן וים־המלח, בעמק הנמוך ביותר בעולם – 1292 רגל מתחת פני הים – האקלים הוא סוב־טרופּי כמו במצרים. לעומת זאת משתרעת שפלת מואב 4000 רגל מעל פני הים. היוצא מזה, שכאן, בשטח לא־גדול זה, יש אפשרות לגוון את החקלאות יותר מבשאר חלקי העולם. בעמק אפשר לגדל כותנה, סוכר, קפה, אינדיגו, תמרים וכו‘. ובשטחים הגבוהים יותר יסכון הקרקע לגידול טאבאק, פשתן, שומשמין, תפוחי־זהב, רמונים, תאנים וכו’. כן יש שטחים מתאימים לגידול חיטים, שעורים, זיתים, עצי־משי, אפרסקים, שקדים ושאר פירות.

מלבד הסיבות ההיסטוריות הכלליות, שגרמו לדלדולה ולשממותה של הארץ, השפיע לרעה בעבר־הירדן – ועודנו משפיע גם בימינו אלה – גורם שלילי נוסף: קרבת שבטי הבידוים מן המדבר במזרח ובדרום, ממדבר סוריה וממדבר ערב. הללו היו מתנפלים מפעם לפעם על תושבי עבר־הירדן, מחריבים את הכפרים, גוזלים את העדרים, קוצרים ומשמידים את הקמה. התושבים נאלצו להימלט על נפשותיהם – והארץ נשמה ונחרבה. נשארו רק אותן הנקודות הישוביות שיש להן מבצרים טבעיים או שהן קרובות למרכזי הממשלה, כגון הגולן, הגלעד, חלק מן החורן והר הדרוזים. במקומות העזובים בעבר־הירדן עוד נמצאים מקווי־מים ענקיים (על־יד זיזא בעל 70.000 מטר מעוקב, על־יד קטרנא – בעל 36.000) ששימשו לפנים למטרות השקאה, ועכשיו הפכו שממה וחורבן.

גם ביהודה נשארו מימי קדם בריכות גדולות – בסביבת ירושלים, בית־לחם וחברון. בנגב, בו אין עכשיו כל ישוב, נמצאים יחד עם שרידי ערים עתיקות (רחובות, עבדה, צפת) הרבה בארות ומקווי־מים, המעידים שלפנים שיגשגה פה חקלאות אינטנסיבית. רק שטחים ספורים, כגון הישימון המקיף את ים המלח ממערב, אינם מסוגלים לעיבוד כל־עיקר.

רוב האדמה הנשמה והבלתי־מיושבת עשויה לאחר השבחה והכשרה לשוב לתחיה ולפריון, להזריע ולתת פירות ולהיות למִחיָה לאדם רב.

להתישבות המונית בארץ־ישראל פנויים עדיין לא רק ארבע חמישיות של הקרקע אלא גם כמעט כל האוצרות הטבעיים שבארץ. ארץ־ישראל היא בלי ספק ארץ חקלאית בעיקרה. במידה שהארץ נחקרה עד היום, לא נודע כי נמצאים בה מכרות פחם וברזל שהם יסוד לתעשיה כבדה. אולם טועים אלה החושבים את ארץ־ישראל לארץ חקלאית בלבד. הארץ עשירה במינרלים שונים, והנהרות ברוכים בזרמי־מים עצומים, שאפשר להפיק מהם כוח־חשמלי אשר יניע את תעשיית־העתיד, במקום פחמים.

מלבד מעינות־הגפרית החמים שבטבריה, חמה (על הירמוק), גדרה (אום־קייס), מעין־זרקא על חופי ים המלח ובמקומות אחרים בארץ, העתידים לשמש מעינות מרפא, יש בארץ מכרות ומינראלים: בדרום ים המלח ובערבה – מכרות־נחושת עתיקים שעד היום מוצאים בהם שכבות המכילות 25 – 40% נחושת טהורה.

אספאלט נמצא בסביבת חצביה, בצלע החרמון, וגם בים־המלח ובחופו הדרומי של הים. אספאלט טהור נמצא גם בעבר הירדן בסביבת זיזא ובמקומות אחרים.

פוספאט נמצא בעבר־הירדן ממזרח לסלט, וגם במדבר יהודה.

אחד האוצרות הטבעיים העשירים ביותר בארץ־ישראל – ואולי בעולם כולו, הוא ים־המלח. הים הזה הוא תופעה יחידה במינה בכדור הארץ. ארכו 76 קילומטר, רחבו הממוצע 14 קילומטר, פניו 1280 רגל מתחת לגובה ים־התיכון, ועומק מימיו מגיע עד 1308 רגל. ים המלח אוצר בתוכו כמות עצומה של מינראלים ומלחים. לפי הערכת מומחים עולה כמות המלחים השונים בים המלח:

מלח יש בארץ בשפע, גם מחוץ לים המלח. בהרי סדום (בחוף הדרומי־מערבי של ים המלח) נמצאים הרי־מלח. מכרות־מלח נמצאים גם בסביבות אל־עריש. בהרי מלחמיה ובמקומות אחרים נמצא גבס, העתיד למלא תפקיד חשוב בתעשיית הבניה. חמרים אחרים לבניה, כגון חומר־סיד, חול ואבנים, יש בארץ למכביר. בגליל התחתון ובחורן יש אבני בזלת. לפי דעת החוקרים יש בקרקע ארץ־ישראל גם מעינות נפט. משערים שכל עמק הירדן וסביבת ים המלח הוא שדה־נפט גדול. סטנדרט־אויל־קומפני האמריקנית החלה בקיץ 1914 לחפש נפט וקדחה מדרום לחברון, אלא שהמלחמה עיכבה.

נהרות הארץ, ביחוד הירדן ואפיקיו במזרח, ונהר הליטני, מסוגלים לתת חצי מיליון כוחות־סוס, אם ישתמשו בזרמם ליצירת כוח חשמלי. כוח זה יספיק למאות בתי־חרושת ולמסילות־ברזל בכל קצות הארץ.

מי הירדן הנשפכים לים המלח – 91 מטרים מעוקבים בכל רגע – ומתאדים בחום הגדול, אפשר להשקות בהם יותר ממיליון ורבע דונם ולספק כוח ומאור חשמלי לכל הארץ.

דלה ארץ־ישראל בנתיבות־מים פנימיות. נהרותיה צרים ולא־עמוקים, ובמצבם כיום לא יוכלו אניות להלך בהם. אולם בסידורים מסוימים אפשר בכל זאת להתקין את הגדולים ביותר שבהם למטרות של טראנספּורט קל.

ערך גדול יותר בשביל תחבורת־ההובלה יש לשני האגמים: ים כנרת וים המלח.

שונה לטובה הוא המצב ביחס לתחבורה עם החוץ. יש לארץ־ישראל שני דרכי־מים: במערב – ים התיכון, בדרום – מפרץ עקבה, המסוגל לקשר את ארץ־ישראל עם ים הודו. יש צורך בהתקנת נמלים. עקבה עזובה לגמרי. אבל גם החופים ביפו, בחיפה, בקיסריה, בעכו, ובצור – אינם מסודרים. טרם החלו אף במקצת בשיפורי החופים.

ליישב ולעבד את השטחים העזובים והשוממים, ־ בערך 4/5 של כל הארץ, ־ להפרות החולות, לייבש הביצות, להתקין השקאה, להשביח את אדמת העמקים המנוצלים ולהחזיר להרים את פריונם, להפוך את זרמי הנהרות והנחלים לכוח ומאור חשמלי, ולהשתמש במרץ המיוצר לעיבוד תוצרת הארץ ואוצרותיה הטבעיים, לפתח ולהשביח את אמצעי התחבורה, לבנות נמלים ומסילות־ברזל חדשים – אלה הם התוחלת, היעוד והאפשרות של התישבות המוני ישראל בארצם.