לוגו
הצד הנתבע: האשכנזים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עד שהדעת נתונה אל צרות הביטחון, האינפלציה, “אי השקט התעשייתי”, ושאר ענייני הלחץ הקיומי – מתגלה שהחזית האמיתית, החוצה הכל, איננה דווקא במה שהדעת נתונה לו – אלא היא: הערכות הלא־אשכנזים כנגד האשכנזים.

"לא־אשכנזי׳׳ איננו רק מי שמוצאו באחת מארצות אסיה־אפריקה; ולא רק מי שגדל בשכונת עוני ובילדות עשוּקה; ולא רק שבזכרונו עדיין צרובים עלבון המעברות, עבודות הדחק, הנחשלות בהשכלה, הזוּטרות בצבא, כנדונים לפּגור עולם; וגם לא רק מי שתבנית מורשת מיוחדת עיצבה את גידולו, והוא מתפלל, שר ומנגן, ומתבל מאכליו בנוסח משלו – אלא, לא־אשכנזי הוא: מי שעד עתה היה מושא השלטון, ולא נושא השלטון – היינו־הך מה שמו באמת של אותו אדם, מוצאו, תולדותיו, עיסוקו ומעמדו כעת.

ואילו “אשכנזי” לפי הדימוי המקובל הוא מי שמשתייך על המייסדים, הוותיקים, הוא האידיאולוגיות הסוציאליסטיות, הוא ההסתדרות והקיבוצים, הוא האוניברסיטאות והטכנולוגיות המתוחכמות, הוא השכונות הבנויות ו“איכותִ החיים”, הוא עיתוני הבוקר והיכל־התרבות, וכו' וכו' – והוא, קודם כל, השליט בכל־מכל־כל, שוב, היינו הך אם הוא אשכנזי לפי מוצאו אם לא.

וכך, מעומתים היום, בהצדקה ושלא בהצדקה, שני חלקים בעם, והבחירות הקרבות מלבות רוח על גחלים עוממות. מי שיטען כי אופן הטיפול של המדינה בעולים, מכל ארץ מוצא שהיא, ובעיקר מארצות מוצא איסלמיות, לא היה תכלית הטיפול הנכון, הצודק והיעיל, בוודאי יצדק; מי שיטען כנגד ויראה כמה היה קשה, מסובך ותבעני הכל, ללא ניסיון מספיק, ושאצה הדרך והמשאבים קצרים – גם הוא מסתבר יצדק. ומי שינסה למצוא ולא ימצא דוגמאות מן העולם שבהן ניסו וידעו להצליח יותר ואיך גם מאמציהם לא הצליחו כמצופה – גם הוא בוודאי לא יעודד בממצאיו. השאלה הדוחקת מכל כעת היא – איך לא להפוך מתח גועש זה לנושא דמגוגיה ולהסתה קלה.


גישות מסוכנות    🔗

אי אפשר להתעלם ממתח זה וגם אסור להתעלם ממנו. אסור להתעלם או לטשטש את התהליכים התוססים והמבקשים להם פתרון ומוצא, ואסור להתעלם או לטשטש את חומרת האיום, מה אם אין מוצאים פתרונות מעשײם נכונים – ואיך יש בכוחו של מתח חנוק להתפרץ ולהניע כאן את אמות הספים.

ועם זאת, אסור שלא לראות שתי גישות מסוכנות: האחת, המתעלמת, למרות הכל, מן המתח ומן העימות התופח ותוסס, ומנסה לכסות עליו; והשניה, הנכנעת למתח, לשם השגת שקט, ונותנת לתהליכים להשתלט על מכווניהם. מכאן ציבור מקופח וצודק בהרבה מטענותיו – ומכאן ציבור הנחשב לפי דימויו כאילו הוא שעשה את הקיפוח והוא שנהנה מפירותיו. יש עיוות היסטורי בהעמדת דברים כזו, ויש עיוות האמת בהנמקתם המתגרה – ואם אין יודעים לעצור, מתפרצים העיוותים ושוטפים כל חלקה טובה ואת מידת האמון ההדדי, ואת סכרי תבונת השותפות. ולא עוד, אלא שפוּליטיקאים לא מעטים מוצאים להם במצוקה זו מכרה נדיב לקולות בוחרים, שיופקו באמצעות שלהוּב יצרים קל להתלקח.

זה רגע רגיש מאוד, שקל לאבד בִו את העשתונות, אבל אסור. מנהיגות כעת, פירושה עידוד מכאן ובלימה מכאן. מכאן עידוד הפגישה והדיאלוג לשם השגת פתרונות מעשיים צודקים ומפרקי מתח, ומכאן בלימה של הנטיה להפוך כל זה להצגה סוערת של מאשימים ונאשמים, ושפיטה ברחוב, עם דחפים נקמניים, עם תביעות סחטניות, ועם ביטויי פורקן רגשי קיצוני.

כיצד הופכים את המדיניות האפוטרופסית הכושלת היום – למדיניות של דיאלוג פורה בין הצדדים המתחככים (ושאינם שני צדדים מובהקים בחיתוכם) היא שאלת מפתח; והשאלה כיצד מוצאים אצלנו די חכמה, די טאקט, די זהירות וגם די תעוזה ותנופה, ועוד יותר די עקשנות לעמוד באכזבות החוזרות – היא המפתח לשימוש במפתח.

המתח החוצה כעת את העם – הוא היום השאלה הראשונה בישראל. וכל שאר שאלות הביטחון, הכלכלה והיציבות – כולן הן נגזרות של פתרונה. הרגע הוא רגע לאומי רציני מאין כמוהו – ומתבקשת לו כעת הנהגה ראויה לרצינותו.


יזהר סמילנסקי הארץ, 14.6.1981