רוּצָה, הִמָּלֵט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה,
עַמִּי, הַבֵּט, דַּרְכְּךָ נִסְתָּרָה.
אַלְפַּיִם שָׁנָה תִּדֹּד, חֵלֵכָה,
עֵת קֵץ הִגִּיעַ, הִמָּלֵט הָהָרָה!
הִנֵּה הֶהָרִים סְבִיב יְרוּשָׁלַיִם,
עִיר עֹז לָנוּ יְרוּשָׁלַיִם הַיְקָרָה;
שָׁם תַּרְגִיעַ אַתָּה רְפֵה־יָדַיִם,
רַק אַל תַּעֲמֹד, הִמָּלֵט הָהָרָה!
שָׁוְא תֹּאמַר: אֶהְיֶה כְָּעַמִּים,
כְּמוֹהֶם, וְעִמָּהֶם, דַרְכָּם אֶבְחָרָה.
לא אוֹתְךָ – חֵילְךְ שָׁאֲפוּ צַמִּים…
חֵילְךְ בָּזְזוּ, הִמָּלֵט הָהָרָה!
קִוִּיתָ, צִפִּיתָ, שָׁנִים אַלְפַּיִם,
תּוֹחַלְתְּךָ – לֹא נִכְזָבָה, עֻכָּרָה;
שָׁם מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל – יְרוּשָׁלַיִם
בְּרַח לְךָ שָׁמָּה, נָא, הִמָּלֵט הָהָרָה!
אַדְמַת אֵרֹפָּה גַּחֶלֶת הִנֶּהָ,
מֵאֵשׁ שִׂנְאָה בּוֹעֶרֶת נִחָרָה;
גָּפְרִית וְאֵשׁ יַמְטִירוּ שָׁמֶיהָ,
מַהֵר, אֵיפֹא, הִמָּלֵט הָהָרָה!
פֶּן יָבוֹא יוֹם… אָן תֵּלֵכָה,
עֵת סְבִיבְךָ תִּתְחוֹלֵל הַסְּעָרָה?…
מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בְּרַח חֵלֵכָה,
בְּרַח, עַמִּי, הִמָּלֵט הָהָרָה!
בַּגּוֹלָה, בַּנֵּכָר, כַּהֲמוֹן מֵי יַמִּים,
דֶּמַע דְמָעוֹת עֵינְךְ נִגָּרָה,
מְנוּחָתְךָ יַדְרִיכוּךָ עַמִּים…
אַל תִּתְמַהְמֵהַּ לְהִמָּלֵט הָהָרָה!
בִּירוּשָׁלַיִם תִּמְצָא מַרְגוֹעַ לְנַפְשֶׁךָ,
שָׁם אוֹר עוֹלָם יוֹפִיעַ נְהָרָה;
הָרִים לָהּ סָבִיב וֶאֱלֹהַּ שׁוֹמְרֶךָ;
שְׁמַע, עַמִּי, הִמָּלֵט הָהָרָה!
(“הצבי”, תרמ"ו, גל. 42)