נכשלנו בגלל הרוח הנמוכה.
לא בגלל הימין ולא בגלל הדתיים, ולא בגלל שגיאות בתעמולת הבחירות ולא בגלל “מסר לא מובן”. הכשלון הלך והגיח מתוכנו, ממשיך רצף של הפסד גובה.
רבים בתוכנו עדיין משחקים בכל מיני “נדמה לי”: כאילו שהם סוציאליסטיים, כאילו שהם בעד עקרונות חברתיים, כאילו שהם לוחמי שלום נלהבים ומסורים ושכאילו זכויות גדולות להם – מפני שפעם היה להם עבר מפואר.
ובאמת, אנחנו יושבים על עולם מעורער. העולם שהכרנו אינו עוד העולם.
חברת העובדים אינה עוד חברת העובדים. הקיבוצים אינם עוד הקיבוצים, המושבים אינם עוד המושבים. וגם מפלגות השמאל אינן עוד מה שמדמים שהן לפי השלטים הישנים שבידיהן.
הנה לפניכם שורת המנהיגים. אנשים כבויים למחצה. נלחמים על אמונתם בלי מלחמה ובלי אמונה. ואלה יקומו כעת ויצאו לפנינו. הם יצאו כנגד הזרם הכללי שגם הם בו?
מפחיד לחשוב שציבור גדול כל־כך העומד להפסיד את עולמו, רק יושב ומחכה למה שיקרה. רק יושב ומחכה ואינו מגלה שום עוז ושום מרץ לקום ולהאבק. שוב סביב אותו הראש הקטן, אותו בכיין, אותו מפונק, אותו תבען ואותו תשוש לעייפה. ואנשים גדולים המתהלכים כילדים עזובים. רק רוטנים ורק מובסים, רק נרגנים ורק מחפשים להם אשם.
ומניין יבוא המפנה? ומי יילך להאבק על השלום? ומי יטלטל את הארץ עד שתצא מן הביצה?
מפחמים שרופים לא תצא אש. מאפר לא תצא אופוזיציה. ורק חלום אחרי חלום ייכבה.
אל תאשימו איש. דור מזדקן כבוי. אבות מפסידים.
מזמן לא בהה ככה העם היהודי אל ריק נורא כזה.
יזהר סמילנסקי, נובמבר 1988