צר לי על רפ"י. לא מפני שבחייה הקצרים היתה כולה מתום ומום לא היה בה. דבר אחד מכל מקום היה בה יפה: שלא היה בידיה הרבה חוץ מרעיונות אחדים; התעוררות נעורים ומלת קסם משכרת “תמורה”. חוץ מאלה היתה ענייה בכל: באנשים, בנכסים, בכסף, במפעלים, בעתון, ובמה לא.

משהו מעודד ומעורר היה בכל כנס של חבריה. שתמציתו היתה מעין: אי אפשר עוד במה שהיה, בואו ונתחיל אחרת.

הגיל הממוצע היה בין שלשים וארבעים. האנשים באו מאמצע עשיתם. בבשלות רעננה. הדיבור היה שואל לענין. הנכונות לצאת ולעשות היתה סוחפת. סוחפת עד כדי כך שלא התעכבו על אמת עצומה אחת שהיא לבסוף שניצחה: כי ההולך להקים מפלגה אינו צריך לא רעיונות נכונים, לא בקורת נכונה, לא חדוות עשייה, לא שותפות לעשייה זו ולא הכרה בצדקתה – אלא שקי זהב.

ומי שאין לו שקי זהב אל ילך לבחירות. וזה הלקח הגדול והחשוב מכל. והמופת הגדול לאמת גדולה זו – במפלגה הגדולה מכולן.

כעת מדובר על איחוד פועלי ישראל. שלוש מלים גדולות, שדלקו כגחלים תקופה כה ארוכה בייחול כה מפעים. צלצול מלים אלה כעת נשמע כמשהו אחר. ואל אחטא בשפת, לא כראשיתו של שינוי מעורר, אלא כעיצומה של שמרנות אדוקה.

האמנם יש שם מי שמאמין באמת ביותר מזה? או, מי לא הלך שמה שלא כדי לחתות יותר ערמונים לעצמו?

מי אינו רואה שקוּף מה מעבר למלים הגדולות שתצלצלנה כעת ברבים? ושוב, הלואי ואתבדה ואל יהי כחששותי. דבר הנראה קרוב יותר הוא כי הנה ימים גדולים באים, ימי התעוררות להרבה מאחינו המחוננים, ויפשילו שרוולים לעשות, בתמרונים רבי השראה, ובטלפונים מקדימי שחר, כדי שבעזרת זה כנגד זה, ישיגו לבסוף נצחון של שני אחוזים וחצי בוועדה א' ועוד נצחון של שמינית האחוז ללשכה ב', וסוף סוף יהיו לנו חיים פוליטיים תוססים, והסכמים ובני הסכמים, כנאמר במפורש, ובמוצנע שאינוֹ נאמר במפורש, ובכל שאר הטוב המשומר הזה.

מפלגת העבודה. אני רוחש דרך ארץ למלים אלה. אבל משום מה נראה, כי זו שבאה כעת אינה אלא דודתנו הישנה, ואפילו באותה אדרת, אותה מפא“י שמימים רבים. קצת השמינה קצת הכבידה, לא פחות חולה, וקנאית פי כמה, שלא להניח למישהו לשנות משהו. וקנאות איבה זו היא שתחזקנה על רגליה למרות התסביכים, המכאובים והמיחושים שמחמת גיל מופלג. כעת, בעזרת השידוכים החדשים, נעשתה עצומה עוד יותר בכבדה המפחיד, ותוכל לשתק שבעתיים כל נסיון לגרום למפנה. נפולה במשמניה על אמצע הדרך, לא היא תלך ולא תניח לאחרים ללכת. ובכוח מוגבר ובלתי חושש לבקורת תנשוף על סביבה אותה רוח כבדה. תטיל שממון זעפני, ידוע ומוכר כ”כ, עד כי מרוב עליזות תרצה לנוס אל מעבר מדבריות – אילו יכלת להגיח מתחתיה.

לאן איפוא חזרו חברי הטובים? וכי אינם יודעים זאת כמוני ועוד יותר? למה הם מקווים? אולי עתה, כשקלו דאגות הפרנסה, תימצא שעה לדפדף ולמצוא גם את שירי ביאליק הראשונים, ובהם את השיר “בתשובתי” שהבית הראשון בו פותח ב־“ושוב לפני זקן בלה”, והשני פותח ב־“ושוב לפני זקנה בלה” והשלישי “וכמאז לא מש ממקומו” (עם חוזה דמיוני בין חתול ועכברים), והרביעי “וכמאז באפל מתוחים” (על פגרי זבובים נפוחים), ואז בא האחרון שראוי להקדישו לעלייה החדשה במדרגות הישנות לפגישת האחים, בירקון 110:

לא שוניתם מקדמתכם,

ישן נושן, אין חדשה;

אבוא, אחי, בחברתכם,

יחד נרקב, עד נבאשה!

וכאן יצטלמו הכל גם יחד בתמונת משפחה מוגדלת ומאוחדת מחדש, וחיוכים ממותקים יידחו לשעה את הלחישות הנחמצות.

לומר את האמת, אנשים אחדים אינני יכול לשער איך יהיו שבים ועולים במדרגות ההן. וצר לי עליהם הנה ככה תמה הסטייה הזמנית; האפיזודה של רפ“י חלפה; ושבו הבנים השובבים לגבולם. והכל שוב יהיה כמימים ימימה. שוב כמאז בחדר אחד יהיו מחליטים ובחדר אחר משימים פנים כמצביעים, בחדר אחד יהיו ממנים אנשים, ובחדר אחר יעשו כאילו נבחרו, ובין החדרים יתרוצצו השועלים, והנמיות, וזאבי הבית הנשכניים ישמרו על התור – שהוא נשמת הכל – ובפתיחת המושב ישירו את כל ההמנונים ההם, אלמלא שבזיוף הקולות הכללי אי אפשר להבחין מה שרים – הכל דומה לכל. ומפא”י תהיה בכל.

צר לי מאד על רפ"י. שנתיים צלצלה בפעמון הקורא להתקהל, ומשלא נתקהלו הניחה לפעמון ולקריאה ונצטרפה אל כל הקהל שלא בא. ‎ ‏‎

‏יום גדול היה היום שפרשנו מכל זה שלמעלה. גדלנו אז. ויום קטן היום שחוזרים ל“בית הישן”. חוזרים ומצטמקים. מה קרה בין הימים? האם הזעזוע הגדול שמלחמת ששת הימים זעזעה העיר סיכוי גדול? או, רק אז נתממש יותר חוסר הסיכוי הריאלי להגיע לשלטון, משום שאם אפילו ששת הימים לא זעזעה את העם לשינוי – מה עוד יניעו לשנות? או לא כך, אלא שפשוט נתמאסה הישיבה העקרה באופוזיציה חסרת הד, בבזבוז כוחם של אנשי מעשה טובים על בטלה ממושכת? או, הדלות והעוני והמחסור המכלה בפשוטים שבאמצעים שכל מפלגה צריכה להם כדי לדבר עם הציבור, דלדלו את הכוחות ואת הסבלנות להמשיך?

או, אולי גברה תבוסתנותם של גיבורי ה“שינוי מבפנים”? – אכן ראינו כבר גם ראינו את ה“משנים מבפנים” הללו. הם שנשארו אז במפא“י כדי לשנות, הם כך התפארו, “מבפנים”. ראינו אותם ואת גבורתם. קולם, כמובן, לא נשמע בחוץ, אבל כשנשמע היה דומה יותר לקול ענות “הצילו”, מקול ענות גבורה. מי בהם שינה, משהו, מתי, היכן, ומה נשתנה. לשנות את מפא”י! אילו יכלו משהו, לא היו נשארים שם.

או, כל אותם החברים היקרים שנשארו תלויים מסכנים על הגדר שתי שנים ארוכות ולא נוחות, לא העזו לקפוץ לכאן אבל גם בושו לחזור לשם. כעת ירדו מנצחים בחיוך סריסים. מפא“י, שוב אותם החכמים, אותן החכמות, ההתלחשויות, הריצה מ”זקן" אל “זקן”, התככים האינסופיים, דמעות הזקנה של הנרגנים למיניהם, ותשואות הצעירים הנצחיים שמסתופפים שם, אלה היודעים מה כדאי ומתי כדאי יותר ממאה זקנים. ויום אחד גם יחטפו להם נתח. מה יעשו שם אנשי רפיּ שכבר הורגלו באויר צח? מפא"י, ולא שום מפלגת העבודה.

האחים שחזרו לאחותם, כשלכל אחד מחשבות לעצמו וכל אחד מעלים מחשבות מאחיו. האם אני טועה? אפשר שיש שם זרמים תחתיים מוכנים לשינוי. אפשר כלואים שם קולות חנוקים ורק מחכים שתבואו לגאלם משביים. אפשר. אבל חוששני כי כל זה מעשיות בטלות. סיכויי המאבק הפנימי במפא“י, שהוא מיטב מה שאפשר לצפות כדי שיבוא שינוי, נראים מופרכים: הפירמה הגדולה ההיא תבלע אתכם ואתם תבלעו בה. וגם רפ”י, הפלג הרץ תהיה למים עומדים.

מי שהיה טוב במפא“י ולא עזב אותה יש בו משהו, חייב להיות בו משהו בולעני, שמוכן לקבל הכל ולבלוע הכל. בפנים נעוות לעיתים, אבל בלוע בלוע יבלע. לא במנהיגים לבדם אני דן כעת. לא בשניים שלושה אישים, שלדעת בן־גוריון הכל באשמתם, ואיני מקבל סברתו: אנשים מרובים מדי פעילים במפא”י, שונים זה מזה, אבל הצד השוה שבהם – למודים בלוע, בלענים שבלעו. כולם הם אנשים שבלעו.

בתוך חייהם הציבוריים נמצאה שעה שבה למדו לבלוע ולהחריש – וזה לא ניתן עוד לתיקון.

ייתכן שרבים מהם עשו שבעים דברים בימיהם, דברים גדולים ומפוארים. אבל במקום אחד אבדו את צלמם כשלמדו לבלוע ולהחריש. לבלוע עוולה קטנה ולהחריש, ולבלוע עוולה גדולה ולמחות שפתיים. אנשים שיודעים מתי כדאי להחריש ומתי לא כדאי להזדעזע, ומה יש יקר יותר מדברי יסוד פשוטים אחדים; פעם קיום הממשלה יקר יותר, פעם אסור לעשות כעת כי השעה חמורה, ופעם מפני חשש שיפגעו ההמונים של א‘, ופעם מפני חשש שירחיקו מעלינו את הציבור של ב’, והכל תמיד, כרגיל, ברוב חסידות, דבקות וצדקה.

ואל הבלענים האלה לחזור ואל המסדרנות הידועים, ואל כל המסתובבים שם, ושוב במזכירויות הגדולות מאד והגדולות פחות, והמצומצמות והצמצומיות, ככל הידוע, ככל הזכור מאז – איש לא נשתנה שם ואיש לא ישתנה. שום הרקולס לא יינקה מצבורים ישנים אלה. וכל מעשי האיחוד למיניהם רקִ יבטיחו המשך יציב למצב חולה שצריך היה להפכו, לשנותו מיסוד, לטלטלו, למוטטו, ולהחליפו. ושחיכה לנו שאנחנו נעשה כך. הפחד מהתמודדות בבחירות עשה איחוד זה. איחוד של מי שהיו, שגמרו. ואם יצאו להיבחר – ספק אם ישארו שם. לא שניים שלושה אישים, אלא מפא“י ככלל גדול הם מכשול, בעיני, לכל תמורה. מפא”י בכללה היא חזיון חברתי שהגיע עד מיצוי הטוב האפשרי שהיה בו – ושצריך היה כעת להיות מוחלף כפי המצב שנתחלף. הרי זה ארגון שבילע את שליחותו. ומעתה הוא אחראי לתהליכים שאינם כדי לקדם אלא כדי לעכב. ישיבה ממושכה ובלתי משתנה זו בשלטון, כשהמציאות כולה נשתנתה – רק חוסמת מוצא. פירמה וותיקה זו אינה עשויה עוד להכרעות רציניות. והארץ כולה ראתה בעליל, אך זה לא כבר, את עצמת התיסכול במפלגה כבמנהיגה.

איש לא ישנה מבפנים. הוא רק ייצטרף. גם כשיצליח ויטליא חור אחד בכברה ההיא – בעקרו יהיה שותף להמשכת קיומו של גוף צבורי שגמר ושחייב היה לפנות מקומו ולצאת. כל מיני נפשות גנחניות, שנשארו במפא“י, יאמרו לכם כעת כי חיכו לכם שיחד תשנו – ובאמת רק חיכו שמכוחכם יידחפו הם שלב אחד למעלה. ואילו הליכה רעננה כהליכתה של רפ”י, אותו נסיון ל“מבט חדש”, בלתי מושלם ככל שהיה, (אף כי כלל לא דרדקי, אלא מאומן בכל שטחי המדינה והממשל, נסיון מיוחד זה שנצטרפו בו בינת שנים ורעננות נעורים להעיז לנסות אחרת) – יתבולל כעת במסה הבצקית העצומה של מפא"י ויחמיץ בה עם כל שאר התקוות שלחשנו לעצמנו וגם אמרנו בקול, ושרבים התחילו מטים להן אוזן.

הנושא כעת הוא: מי ייטה את הרוב של מפאי אל צידו.

ונמצאו בתוכנו יודעים, שהבטיחו נאמנה כי רפ“י בתוך מפא”י תגנוב ממפא“י בתוך מפא”י, את הרוב הדרוש לה ואז יעשו גדולות. שהנה הסניפים רק מחכים ומוכנים להשתנות ולשנות, שהנה המאכל כבר בשל כפרי מוכן למה שיניע את העץ, ורק הכינו כלים.

קשה כמובן להינבא, אבל מותר להטיל ספק בהצלחת המבצע “שלהם – לשלנו” הזה. גם אם יצליח, ספק גדול יותר מוטל בכשרותו של רוב כזה. לא מפני שיש פגם כשמנסים להעביר במפלגה רוב מצד אל צד, אלא מפני שזה יהיה רוב שזוכים בו בלי בחירות מפני שאם עדיין יש ליוצאי רפ"י שליחות זה מנוול את טעם השליחות.

שהרי זה רוב מוכן על ידי אחרים שנשאלו והכריעו כנגדכם, במפורש. זה רוב שהשיגה מפלגה שהם התנגדו לה והטיפו כנגדה בכל הכוח האפשרי, ונלחמו במה שהיא. רוב כזה פסול לא רק מפני הדרכים שבהם נקנה ע“י מפא”י, ובין השאר גם בדרכים שקשה להתגאות בהן, אע“פ שהבלענים בלעו גם “כדאי לנו” זה, – אלא קודם כל, מפני שלא אתם עשיתם אותו לכם, אלא תזכו בו כמן ההפקר. ובדעות אנשים אין זוכים כמן ההפקר אפילו כשמזדמנת “מציאה” כזו בשוק. איני מאמין ברוב שאתה לא שכנעת אותו להכיר בצדקתך ושלא בחר בך בעינים פקוחות. דומני כי זה אחד ההבדלים בין רפ”י למפא“י בימי הבחירות. איש לא הצביע בשביל רפ”י בעבור תגמול כלשהו. ידי רפ“י היו ריקות ממתן ונקיות. מצד שני נראה כאילו היו לרפ”י סיכויים לא מבוטלים להגביר חיילים הפעם, גם בגלל האופן הזה שנהגה; גם בגלל מה שרפ“י הציעה, גם בגלל אלה בתוכה שהציעו זאת; בגלל צרוף זה של אידיאות ואנשים. כשם שבגלל השלילה שנגלתה במפא”י. בגלל אין האונים שלה ביום עברה, ובעקר מפני שגבר והלך האמון במפנה המוצע ובתמורה, המבוקשת – רוב ישר וכן, אפילו אם אין בו עד כדי מהפכה שלמה החל ממחר, אפילו אם צריך לעבוד בתנאים קשים עוד עונה או עונות נוספות – זה היה רוב אלטרנטיבי מצטבר והולך. ומכל מקום לא רוב של כריתת הסכמים בין מזכירויות עוינות למי היו שייכים קולות ההמונים שברשותם וכמה אחוזים יהיו למי. הסכמים אלה, מחוכמים כאשר יהיו, עיקר חכמתם היא: שהכבדהו שבהם קטן מאד מן החשדהו. כי אם סיכויי התמורה לא נראו אפשריים בהתפתחות רגילה, והמלחמה לשינויי נראתה אבודה מראש ובלתי מעשית, יוצא שהצעד לאיחוד לא בא אלא מחמת ייאוש. ייאוש מתקוה לשכנע בפרק זמן נראה לעין צבור די גדול עד שניתן יהיה לשנות. יאוש שחישב ומצא כי גם לקח ששת־הימים לא יישנה כנראה הרגלי הבחירות הקבועים של הציבור הישראלי, וכי גם בבחירות הבאות ישובו ויצביעו כתמול שלשום ולפיכך כלום לא יוכל להשתנות, והישיבה הבטלה באופוזיציה העקרה תהא קללה ממושכת מדי – שכן אם אפילו הפעם לא זז הציבור – מה עוד יוכל להזיזו?

הבחירות הבאות עוד לא היו, וכל אלה רק השערות, אבל השערות שחורות, שהוליכו בחזרה אל “הבית הישן”. ובמקום להפוך את העולם – הבה נעשה מהפכה זוטא בחצרות מפא“י. נבוא פנימה ונעשה להם שם סדרים כלבבנו. (לא כאן המקום להרחיב על תליית מושג ה“בית” במפלגה פוליטית, וכי מפלגה פוליטית אינה בשום פנים שום בית, אלא רק הליכה בחוץ, תנועה וחיפושי דרך, מתוך התארגנות חפשית ומשתנה). לעומת זה אני חושש כי באותו ה”בית" לא רק שלא יניחו למישהו להשתמש בהמוניהם, אלא ינסו להשתמש בו ובשמו, בחותמו ובפתילו, כדי לבסס להם יותר אותם המונים.

כעת תהא רפ“י מופת לחוזרים בתשובה, שמרדו ולקו וחזרו. ורבי האיחוד הזה, ובצדק, ידאגו לנטרל כל תנועה שלהּם. ולכך מפא”י מוכשרת מאין כמוה. עסקניה מנוסים יותר וערומים יותר ממה שצורתם מעידה. בעניני יוקרה ושליטה הם שקדנים הרבה יותר ואינם בוררים באמצעים, – ולא יפנו מקום. והואיל ואתם לא תתעסקו במה שהם מתעסקים ולא תוותרו על איסטניסיות – והואיל ובמפא“י של היום אין עוד איש תקיף כל יכול, שיעמוד לימינכם וייקשה עורף (עד שיורחק), והואיל וה”תור" כידוע, וסדרי הוותק, עשור שנים הזז ומתקדם אחר עשור שנים – ויש אנשינו, ויש שלנו בא קודם, וזה כמובן, מלבד שלוש המפלגות המתאחדות שלכל אחת יצר משלה, ולכל אחת מועמדים לראשות הכל, ולשם כך התכנסו יחד – הואיל וכך לא יעברו ימים רבים והמאוחד יצטרך להכריע בין שתי דרכים, ובין שני מועמדים, או חלילה להתפלג מחדש.

צר לי על רפ“י. צר לי על אנשי־ערך שיהיו “מסתובבים” שם‏ מחדש. אבל עיקר חמסי על מפא”י. אינני מאמין בהם. אינני מאמין בשום שינוי שיבוא מהם, ולא משותפותם. דבר לא ישתנה שם וגם לא “דבר”. לא רק שמפא“י לעצמה היא שעמום גדול, לא רק שצרורות שם לא מעט עוולות מכוסות ומגולות, אלא שהיא, היום, שלא כפי שהיתה פעם, מחסום לכל חיפוש דרך. שאלו כל מי שניסה לעשות דבר, בשנים האחרונות, בכלכלה, במדע, בפיתוח, בארגון חברתי, ובמה לא. על פי טיבה היא שממה אינטלקטואלית. היא מנה גדושה של שמרנות בעלבתית, והיא היפוכה של כל רעננות וכל חיפוש שהוא. אפילו יחסי רעות פשוטים ואנושיים אינם עולים שם תמיד כפורחת. מפא”י, ולא שום מפלגת העבודה, שהן מלים המבזבזות מושג גדול (כמו, להבדיל, בשעתו, תנועות השלום הידועות, שנופפו דגל שאין נשגב ממנו למטרות פחות נשגבות), בכל צירוף שהוא, היא מפא“י, וכל הארץ מפא”י, לרבות מפלגות האופוזיציה, פרט לגווני זכרונות שונים, ולסיסמא אחת או שתיים שלא תמיד נתקיימה.

מי יקח וישנה את מפאי? צחוק. שממון שם מתמשך סובב, ריק מדמיונות. שעה שתיים בשבת אחר הצהרים. אבק ואובך לכל צד. שטיחות של מדבר. אבל גם אכזריות של מדבר, כלפי אלה שאינם משלנו.

איש לא יישנה את מפא"י. ורק הגיעה השעה שתפנה מקומה כולה כמות שהיא. “מבפנים” לא ייצלח כלום. “נאמני” הבית הישן, יעשו הכל, וימים כלילות, מאחורי הקלעים ולפניהם, בבריתות ובהסכמים שבלחישה, בהדלפה ובהטחה, בליטופי חתול ובצפרני ברדלס, כדי שכלום של ממש לא ישתנה. והם, כאמור, אינם מפונקים, כפי שהיינו אנחנו, הבאים יום אחד בשבוע לנמנמם בישיבה שוממה, שם מקוצר רוח לחטוף הצצות בכל העתונים, או מואילים להקדיש שלוש שעות לפנות ערב.

הם תמיד שם. ה“נאמנים”. ו“סדר יסדרו” את כל הקמים עליהם.

‏איש גדול אחד ממיסדי המדינה כבר הדפו, את האחרים יהדפו בפחות טרחה או מעצורים. בכך אינם רק בעלי מקצוע גדולים, ‏אלא אמנים מפורסמים. זוכרים את הצגת משפט ההוצאה ממפא"י? או, שאלו פי אלה מהם שניסו לשנות שם כלום בשנתיים שלוש האחרונות. אפילו הוא איש תקיף במקומו – לא הוא ששינה אלא הוא שנשתנה.

שאלו פי “הצעירים” שלהם, שנשארו שם וכל אחד קיבל כסא גבוה, אבל לא, אין צעירים במפא"י. קטנים יש למכביר אבל לא צעירים. אילו היו לא היו נשארים שם.

קבוצת האנשים המנהיגים במפא"י – ובהם גם אנשים נלבבים, שעשו גדולות וגילו אומץ, כשרון ואחריות, עד שהגיעו אל גבול יכולתם – קבוצה זו אינה אילמת, ומה שיש להם לומר ידוע ברבים. ומה שהם יודעים לעשות גלוי עוד יותר. ומי שמחכה מהם לבשורה רעיונית, או למעשה של מפנה, ייצטרך לחכות לאליהו.

ועם זה אנחנו עומדים היום ולפנינו עולם משתנה והולך במהירות ותובע התמצאות חדשה, אבחנה נכוחה, ועוז לפנות אל נושאים בלתי ידועים, ולקרוא לעשות דברים שלא עשינו עוד – ככל שמבט מרחיק־ראות קורא לעשות. ומשמע הדבר הזה אחד – חילוף במושגים, באמצעים, ובאנשים.

תרגומו של המעשה הטוב – משתנה מעשור לעשור. והכוח להשיל ולצאת מקליפה שנתרוקנה מונע עיכוב בהתפתחות הכרחית. במקום זה תם הפרק החיובי והמפואר שהיה למפא"י, על כל שלוחותיה, ומתגלה קוצר הדעת לפתוח בפרק הבא, שפניו לפנים.

בדברים יסודיים מדי ראינו בשנים האחרונות את מפא“י והנה שם קוצר מוחין עם צרות לבב ועם כנפי תרנגולת. והם מוסיפים ועוד יוסיפו להמשיך במה שכבר נגמר, ולפרוש את הגמור על פני מה שצריך להתחיל. לכך בדיוק מוכשר המנגנון, צבא הפקידים, המוסדות והסוכנויות, והם חרוצים במלאכה זו מאין כמותם. והאחראים למנגנון הזה לא רק שעל פיהם יישק הדבר, אלא שעושים הכל, בארץ ובחוץ, ל”גייס" שקי זהב, שישנו ושאיננו, בדרכים גלויות ושאינן גלויות – כדי שתיעשה המלאכה: ושכלום לא ישתנה.

תמצית האיסטרטגיה של ההנהגה היא: הליכה מפגע אל פשע. לעולם בין שתי צרות, תמיד בבקעה שבין הרים. ומאין מבט מדיני מרחיק אין הליכה אל פסגות; הצרות הקרובות חוסמות את האופק. המדיניות הנקבעת היא מדיניות לשלושה חדשים. כולה אילתורים ואמצאות אד־הוק. ותמיד אזעקה באויר ובהילות לכבות עוד שריפה וכבר לרוץ אל השריפה הבאה. לכבאים אין מדיניות. הם אסירי השריפות. אבל מדינאים? מה הם בלי לשאול שאלות יסוד, בלי להקיף בראייה כוללת, בלי להרים מבט לפנים? לולא כל כך הרבה שנים חיים כך אצלנו, עד שאילו גם בקשו מטעם כלשהו, לעצב מדיניות רחקת טווח לא היה יודע איך עושים זאת, איך עובדים ובונים מדיניות, והיו חוזרים מהרה אל האלתורים הפזיזים, באותה עצבנות ידועה; עד שזה מנסה זה מכשילו. וכך, מסתבר גם יישאר להבא. כי מי ישנה? לשם מה לשנות? וכי לא נעשו גדולות גם כך? מלבד מה שתוצאות הבחירות הלא כבר מובטחות מעתה.

או, מי בכל היושבים ראשונה יודע לנהל עבודת צוות? או איזה תכנון מדיני יכול, בעולם כעולמנו, להתנהל שלא בעבודת צוות? כל שר שלנו הוא קיסר גדול בממלכתו. לא מפני שתמיד כל מעשיו תכלית העוז והחכמה, וגם לא מפני שאיננו זקוק לעצה, אלא, לעתים, פשוט מפני שאינו יודע לא לשאול לעצה ולא לקבל עצה, אינו יודע להפעיל צוות מוחות, מתקשה לחלק מסמכויותיו, מתכווץ משמוע בקורת, וחרד מפני נוכחות מחשבה עצמית אצל פקידיו. הצביעו על שר, או על מנהל רם מעלה, שפועל בעבודת צוות שיטתית, שסובל בקרבתו מוחות חלוקים עליו, ושיודע ליהנות מפרי עבודתם, בלי לתסכלם מראש או בלי לגנוז כל עמלם לבסוף, ובלבד שלא תצא לרחוב השמועה כי המלך ערום, אף על פי שערמומי.

קבוצת המנהיגים, מנגנון הלחצים המניע את הגלגלים ו“המוני החברים” – אינם עשויים לשינוי. ויעשו הרבה ויותר, כדי ששום דבר חשוב לא ישתנה. וככל שׂהם כבדים יותר ייקשה יותר לעשות כלום. עוול היה איפוא להוסיף עליהם עוד כובד, שמרחיק לעוד תקופה את יום המפנה. ואם חשש זה ממשי – הרי הוא הפסד למדינה ולחברה שבה, מעבר לכל מה שמפלגה זו או אחרת עשויות לזכות או להפסיד. עוול כפול הוא: שלא עצרו את הרע ושעוד הוסיפו עליו. אלא שכאן מבטיחים לכל מתאונן שמעיכוב התמורה לא הוא יהיה שיפסיד ולא מכיסו שלו ישולם, אלא תמיד מכיסו של זולת – וזו בינת הקיום שלנו. כי למי אין אצלנו טוב מיוחד שהוא כדאי יותר וקודם יותר לטוב הכללי? לזה העיר שלו קודמת. לזה התנועה המשקית שלו קודמת. לזה המפעל היקר שלו. לזה חבריו מנוער. לזה הבית, “הבית הרעיוני”, או כלשהו. הכל קודם לכלל. וכל שלי קודם לשלנו. המפלגה הופכת לחמולות חמולות, שבטיות, כלכליזת מקצועיות ומה לא – והפלא הגדול מתחולל אז: הכל רק זוכים ומרוויחים משקי הזהב, ואין איש מפסיד. חוץ מאשר – אבל זה לא יתגלה כעת מייד. ועד הבחירות הבאות נשתדל לאזן איך שהוא. חשבון רחוק נדחה מפני קרוב. ואגב, מניין ומי הביא לעולם את הביטוי: “הסכמים שמתחת לשולחן” ובעיקר “תשלומים שמתחת לשולחן?”

אדרבא, כשההלכה הפוליטית בתוך המפלגות היא: אינך צריך לעשות כלום; וכשהמעשי לעשות הוא: ועוד תשתכר כך יותר.

מה ערך אז לכל הרעיונות היוצאים למלחמת הבחירות? או, כשמפלגה, ישירות ועקיפות, מחזיקה מפעלים משקיים, גם משום שהם מחזיקים המוני בוחרים תלויים, וגם מפני שאפילו בהיותם כושלים הם עדיין משפכים טובים לגלגול זהב חשאי לבחירות – מי יוכל לעשות אז בחירות? האם ינסו כעת יוצאי רפ"י לשנות בזה או גם הם יבואו להטות לצידם את ברכת משקי המפלגה? אבל‏ אלה מן הדברים שלא יפה לדבר בהם.

בואו איפוא נדבר ב־חזון. איזו תכנית סוחפת שמענו לאחרונה מבית מפא"י? תכנית הקוראת לגדולות, לדמיון, להעזה, לרצון להשתדל, לנכונות לוויתור על הא ועל דא, כדי שמשהו גדול מהם יבוא וייעשה? החלום הנועז ביותר המוצע לנו בימי החג המרהיבים הללו, דומה בכל למציאות השכיחה עמנו, בשניים שלושה תיקונים, באופן שאם ימעיטו משהו או יוסיפו פה ושם, ואם יזיזו אלף אנשים – (והלוואי שהיו זזים) וילכו לבנות מקומות חדשים, נצא כולנו מרוצים.

עיינו בתקציבי המדינה, הקשיבו ברצינות לנאומי הפתיחה החגיגים כדי ללקט משם שניים שלושה רעיונות ליום מחר, אם לא תאספו לכם לקט מטבעות ישנות מאוצר מטבעות היהודים. ורעיונות כאלה שבחלקם כבר הפכו נחלת המוזיאון – נדחפים לעתים לכוון פקקי תנועה סואנת ועולה.

רבים מדי ממדריכי העם בעסקי החברה במדיניות ובמשק, חיים עדיין במושגיהם אי שם בימים ההם, הטובים והמפוארים. חצי המאה מאחור. איני אומר שכלל אינם מבינים פירושן של מלים, אבל המשפטים של שליש אחרון זה של המאה העשרים – זרים בעקרם להכרתם ולועזים לתפישתם. מושגי מדע, עקרונות משק מודרני, רעיונות חברתיים בלתי מנוסחים מאתמול, נראים להם בעקר כאור אדום של אתראה לשלטונם – ולפיכך מעוררים חשד, התנגדות וצורך למהר ולהתגונן, כאילו לא בא כל זה אלא כדי להדפם ממקומם ולסלקם מסמכותם. מה שלמד כל חקלאי במשקו, וכל תעשיין במפעלו כי כעת עושים דברים אחרת אם רוצים להתקיים, לא נתפש כל צרכו בליבם של עסקנים רבי זכויות אלה, מלבד מה שהם מאמינים כי הם באמת מתקדמים מאד, ובטוחים שלמרות הכל הם פיקחים יותר מכל תלמידי החכמים, ולפיכך יכול הכל להיעשות מידיהם כתמול שלשום.

אבל כשהמשק לבדו הולך ומשתנה בתאוצה גוברת ואילו המדיניות אינה סובלת תמורה כשחידושים‏ טכנולוגיים אינם מלווים בהכרה מעמיקה של מהות השינויים – סכנת אבדן הניווט נעשית מוחשית, וכן גם סכנת התלות וההגררות אחרי מי שלמד יותר ויודע יותר בחוץ, נעשית מאיימת יותר, ועד כדי ביטול הרבה מהישגי הריבונות שלנו: קונים אז יידע מן המוכן ממי שמוכן למכור ואת מה שהוא מוכן למכור חיים על עמל דעת אחרים ורוכשים תוכן חיים – רק כדי לצרוך ממנו ולא כדי להיות שותפים ליצירתו.

“תמורה” אינה, מכל מקום, תיקון בכמה דברים, פה ושם, טובים ונחוצים כמוזכר לעיל, הנוגעים לקבוצות אנשים אחדות ולפינות אחדות בארץ; כי תמורה, אם אינה מליצה, מתכוונת לשינויים מרחיקי לכת בהליכות החברה הישראלית; היא הדגשת מקורות חיים שלא מתמול שלשום, מוסדת על פיתוח אפשרויות שנתגלו ומתגלות מיום ליום; היא אי־השלמה מרדנית עם מה שהוא היום פניה החברתיים והמשקיים של ישראל; היא סירוב לקבל שפני הממשל ונוהליו צריכים להראות כפי שהם; היא תביעה לשינוי האקלים האזרחי המקובל השורר בארץ; שינוי שייפנה אל רבים ושרבים יותר ויותר ירצו לבוא ולהיות שותפים לו, מהבנה ומהסכמה. היא קריאה לטובי המוחות לבוא ולהצטרף לדון במדיניות ולהיות נושאים באחריות מדינית.

ומה איפוא מעכב? יש מסבירים כי רבים מדי בעם נהנים מן המציאות המפגרת. וכי נבצר ממישהו להתחרות בשיטה הקיימת המניחה להשיג בלי להתאמץ. מפא“י של היום היא השיטה הפוליטית המבססת והמעודדת מציאות זו. וחיזוקה של מפא”י מכשיל סיכויי התמורה. רפ“י, היתה אמורה, לכאורה, לנער את הצבור עד שייראה נכוחה; היתה אמורה לטלטלו ולא רק להחניף לנוחותו; היתה אמורה אף להיות בלתי פופולארית כשנמצא עניין ראוי. כי מנהיגים של אמת מחוננים במעלות שונות, ובין החשובות שבהן: חוש ערני לבלתי צפוי, וחכמה מיוחדת להחלץ ממצבי שיתוק. והיפוכו באמרכלי הבירוקרטיה: השוקדים ליצור דפוסי נוהל קבועים תמיד ולהתמיד לעולם במצבים מיישרים. וכך הפך רעיון האיחוד ונתגלגל להיות טקטיקה להתמדה בשמרנות, וכמין מודעה לצבור התוהה: אל תדאגו, כלום לא ישתנה. ואראה בנחמה אם לא כעת מחר יצביעו חברינו ל”מוסדות המפלגה", באותן דרכים שתמול שללו בתכלית, מה שהיה הוא שיהיה.

לעתים עובר חשש מבהיל כי איחוד כזה נתאפשר כעת לא רק מתוקף נסיבות חוץ סוערות, אלא, לא פחות מזה, מן ההכרה העגומה בהתרוקנות שמבפנים: כשהתברר ללא הסתר עוד, כי אוצר האידיאות של הצדדים השונים נשדף, והכל שווים באין להם מה להציע. עד כדי שהדבר האחד שנותר לעשות הוא “לעשות את המלאכה” מיום ליום, בלי לשאול שאלות מרחיקות יותר. איחוד כמתוך משיכה של ריק אל ריק.

ובנקל יכלו להצטרף אל המתאחדים גם כל שאר המפלגות בישראל. אין הבדל מהותי ניכר ביניהן: לא במחשבתן, לא בארגונן, לא בדיבורן, ולא בַּהסתלקות הנחפזת מכל שאלות עקרוניות, עם אותה “לעשות את המלאכה” שפירושה לשבת בממשלה. כמה מילי קסם אבסורדיות. האם זו דוגמא לכן אצל רבי הכלכלה שלנו, שם מופת חשוב, הן למעשים, והן לתפישה המחשבתית שביסוד המעשים. שם, רואים איך תפישות שרווחו בפרוס המאה, באות להריץ מעשים שנתחדשו היום, ולקדם מעשי היום שיבוא. איך למשל מניעים תעשייה מודרנית בלהטי מימון בלי לטרוח הרבה להבין במהותה המיוחדת של העשייה, לא בפניה הטכנולוגיים ולא בפניה המחשבתיים – ולפיכך גם החברתיים אנושיים; יתר על כן: בלי להאמין במהות מיוחדת זו. כל עניין הקידמה נתפש להם כמין גלגול נוסף של הידוע להם כבר מעולם, ולא כהזדמנות מהפכנית ליצירה אחרת ההופכת חכמת אדם למשק עם, ואשר בה יידע והשכלה הוא כממון וכחומר הגלם לפני דור או שניים, ועולה עליהם. רב אשף הוא האיש שלנו באוצר. היודע לפרנס תעשייה בלי כללים, אלא ביחסים אישיים אליו, בגלגול ממון בלי לדעת ובלי לעודד מסביבו דיעה בעקרונות המיוחדים להבנת האפשרויות החדשות, בסיכוני ההשקעות המבטיחות מכל למחקר ולפיתוח, ובכל מה שעושה את המשק לזה שהמאה שלנו גילתה, ושלא היה ידוע קודם, לא כחומר ולא כקונצפציה, בלא לשאול ולהבין מהי זיקת הגומלין המיוחדת שנתאפשרה כעת בין אדם ומשק כזה, בין כלכלה וחברה, ולא מה האופקים הנפתחים מהבנה זו. שכן מי צריך אפקים נפתחים? צריך רק להצליח להשאר בשלטון. ומצליחים. עובדא היא.

איחוד זה ירדים כעת את תחושת המציאות. אנשים יתהלכו בתביעות בלבד, בלי לשאול לאחריות. (להוציא ענייני בטחון). האיחוד יקהה את הקולות התובעים שינוי. אזרחים יוסיפו להתנהג כילדים התלויים במספק צרכיהם, וכך גם ינהגו בהם. וכמו תמיד יהיה תלוי באויר זמזום של רטינה, כשם שכיסופים אל מנהיג דמוי אב, שנרגנים אליו אבל גם נשמעים להדרכתו.

הכל יישאר בפנים. נוציא הודעה לעיתונים, נצביע כמו תמיד, נסכים כמו תמיד, נתאונן כמו תמיד, ומפעם לפעם נקבל תוספת כדי להירגע. ויהיה טוב מאד.

צר לי על רפ"י. חוששני כי זו הזדמנות שהוחמצה. המלחמות, כידוע, נגמרות במקום שהיו צריכות להתחיל. וראו אנה באנו.

“קיצור דרך” זה של “נשנה מבפנים” – ידחה כעת לתקופה את מייטב הדברים שהטיפו להם ושרבו יותר השומעים להם. הקריאה לשינוי שיטת הבחירות, תתמסמס לעוד ועדה מלומדת שתדגור ותמצא תשובה מרגיעה המשאירה את הקיים בשם יותר יפה; ואת המאבק הפתוח והבריא לשינוי שיטת הבחירות ימירו בעצות איך לקיים קרח חם; כך גם שינוי מוסר העבודה, וכך גם שינוי היחס הנבער או אפילו העויין אל הקדמה המדעית, או העוז לקפל מוסדות שתמה שליחותם, או איך לבחור בשליחי ציבור שהציבור באמת שולחם, או הנכונות לבקש דרכים לא נדושות לעליית יהודים ולקליטתם, ולהחזרת יורדים והשרשתם, או כל הנוגע לחנוך וכגון מה שעושים בסעד, וכל שאר הדברים שהיו נתבעים בלהט על ידי רפ"י, כפי עצמת קולה, בלי לגחון כל הזמן אל מצפן הבחירות הקרובות, ובמבט מורם אל הכרעות היסוד.

צעד כזה: לצאת ממפא“י ולהקים את רפ”י כדי לקפל את רפ“י ולחזור למפא”י – אינו דבר של כלום, שבעוד זמן ייתישר ויישכח. זה חותם לא יימחה. וחותם זה, חוששני, עלול לזרוע בלב צעירים זרע ציניות ויאוש, ואנשי ערך ינוסו וייסגרו מפני הקלקלה. הלואי ואתבדה. הלואי ואתבדה, הלוואי ואתם תצדקו.

ומה יושג מכל זה? פשרה אחת, או שתיים, או אפילו שלוש, שעד שתושגנה תצא הנשמה, ועד שתכתבנה ותחתמנה ועד שתתפרשנה ברחוב לא יישתנה כלום, ותשאר לה הפאסיביות הידועה, ורק התככים, הבריתות והלחישות יעלו כפורחת. ורצים יצאו דחופים לספר מה אמר פלוני כנגד פלוני, כדי שיהיה קצת שמח ליהודים. ובזה בחרנו.

צר לי לומר. כל זה נראה כמין תחליף מיסכן למה שבאמת היה צריך להיות. אם יש טעם לדבר על מה שצריך היה להיות, ולא רק על מה שהנה הוא ישנו.

תחליף לאיחוד המיוחל, הדינמי, הפתוח, תאב התמורה, המתרחב מעבר למסגרות הישנות הנודעות בז’ארגון שלנו כ’מפלגות הפועלים' כדי שתקום באמת תנועת עובדים מיוחלת, ובה יחסי אמת בין אנשים מחפשים, קרואים לבקר לערער ולחשוב ולשנות – ואילו מה שיישאר כשוך כל החגיגות, חוששני, לא יהיה אלא מים עומדים. כל הנחלים הולכים שמה וגם רפ“י. האינרציה ניצחה, או העייפות או התיאבון קצר הרוח ל”עשות את המלאכה" ולא להוסיף עוד לרוץ בחוצות ולצעוק חי וקיים, או להטיף לאיזו תמורה שבאמת אין איש צריך לה, שכן מה רע, בעצם, גם ככה, כעת?

חרדתי מפני הנימוקים ששמעתי לטובת ההצטרפות. אם הם רק תירוצים, הרי נורא שעושים שימוש בשמות גדולים לענינים נמוכים; אם הם אמת – ראו אנה באנו. מפלגה גדולה אחת תהיה כעת בישראל. מפא“י בהסבת שם. יהיה בזה אולי חסכון לאומי מסוים. אבל הפסד לאומי מסוים לא פחות. שלא יהיה כעת מי שיאמר בקול, בויכוח חפשי וגלוי, לא דרך דמגוגיה, ולא כדי לקצור תשואות קלות של מרי הנפש הנצחיים – כי ככה לא, כי הכרח לשנות, כי לא עוד כמו מפא”י, וכי אפשר לשנות, וכי יש דרך אחרת, וכי צריך להתחיל. עקר מהותה של רפ“י היה בהזדמנות לשינוי, והקריאה לשינוי הזה. לא שינוי לשם שינוי אלא שינוי מפני ששעתו מלאה ובשלה לבוא. מסתבר כי לא. לא מלאה ולא בשלה לבוא. ולפיכך כאילו צצה רפ”י לפני זמנה, והנה חוזרת לביצתה, עד שתבוא שעת ההצצה הנכונה. ולפיכך, לאחר שרפ“י וויתרה, ומאחר שכל שאר המפלגות בישראל הן מפא”י בשנוי נוסח פה ושם, וכולן שונאות שינוי, ושינוי בתוכן קודם כל, וטוב להן המשטר הזה – לא יישאר כעת אלא לצפות לקולם של אנשי רפ"י שחזרו לביצתם שיהיה מטיף ואומר: אבל לאט לאט, לא בבת אחת, חכו חכו, עוד תראו, בואו מחר.

ואילו בדיוק בשעה זו, קשה שלא להווכח בהתפוררות המבנה של המפלגות הקיימות מאז, על ידי המבנה האמיתי החדש של החברה הישראלית. לא רק בצאתם לשדה הקרב, באיחוד של אמת ושל ממש, אלא גם בשובם ובדונם על תוצאות המערכה, דרך אספות ודרך המודעות בעתונים שנתחדשה לאחרונה, חותמים על כרוזים לשינוי מדיניות מעבר לקשרי המפלגות שלהם, ומשום שמפלגותיהם שתוקיות. הרי זו רק דוגמא איך פורצת לה הדימוקרטיה דרכה כשהדרך המוסדית חסומה לפניהם בקרישות. האיחוד עם מפא"י היה התחמקות מפתרון ועקיפת ההכרעה. דחיית שתיהן. “קומבינציה” במקום הכרעת בחירות. בלי שניתן לבוחרים לבחור באמת, כשמציגים לפניהם באומץ, ולעתים באכזריות נושאי ההכרעה האמיתיים. מה המשותף למפלגות שנצטרפו כעת, (מעבר לעניני הביטחון המאחדים את כל העם כולו), האם הם שותפים קודם כל להכרה בהכרח התמורה? האם הם מסכימים כי הגיעה שעת מפנה ותמורה מהותית? או ישקלו אם בעד או נגד ככל שעניני הטוב שלהם ירוויחו? שכן, אם הם לקראת תמורה – יימהרו נא ויתחילו מייד, מייד לכשיסכימו‏ שינוי נכסף זה מהו; אם אינם אלא יוצרים רוב כנגד כל שינוי של ממש – ולא רק של שם – לשם מה איפוא כל זה?

אבל, לאנשים לא מעטים יהיה כאן, אם כך או כך, לקח להועיל. וזה אולי הטוב שבכל הלא כל־כך טוב הזה. לדעת, כי אין על מי לסמוך, כי חייב היום כל אדם לחשוב בעצמו, ליטול אחריות בעצמו, ולפקח בעצמו על מה שנעשה סביבו. אנשים אחרים אולי יסיקו כי מוטב שילכו לכל רוח ובלבד שלא יקחו עוד חלק בשום עניין ציבורי או מדיני. הם יאמרו: זוכרים את רפ"י?

מבפנים לא ישתנה דבר. ומבחוץ לא יהיה מי שיישנה. בית ישראל לכו ונישן.

ורק עוד זה. כי בעצם כל כוונתה של רשימה לא־שמחה זו היה לא לקונן, אלא דוקא לעודד. לעודד אנשים, ואנשים צעירים במיוחד, שלא לומר כך, ושלא לומר נואש. שלמרות כל זה שלא ייבחלו בעניני הציבור, ושלא ימנעו עצמם מנטילת אחריות, ושיהיו מוכנים הם להתחיל. בלי לקבל שאין מה לעשות. בלי לקבל שהחומה שנפלה כעת על הדרך כבדה מדי. ובלי להיאחז ולומר, ראו מה עלתה לה לרפ“י. סידור זה של הסכמי האיחוד הזה, אינם בהכרח סוף פסוק. ומפא”י שנתרחבה לא תוכל להיות אכזב תמידי לשאיפות ולתקוות שמעבר לה ולכבדה. גם הר כבד יבול ואבנים שחקו מיים.

איחוד זה היה פשרה פורתא של גיבורים עייפים. הסתפקות במועט מקוצר רוח. ו“לעשות את המלאכה” לא יוכל לבוא במקום לבחור ולהכריע בין טוב ובין לא־טוב. ויש טעם רב לעשות דברים, כדי שלא יעמוד עיפושה של מפא"י לתקופה ממושכת מדי. ושהחשק לשנות, והעוז לשאת בכאב האחריות, ושהקריאה להתעורר – אי אפשר שלא יעלו ולא יעוררו: אין מנוס מהתעוררות. חזק הדבר מכל ההסכמים המחוכמים, ותקיף מכל הימנוני אתמול. הדבר מוכרח להשתנות. וגם כשישתנה ויהיה אופק פתוח, רחב ודי גדול, כגודל השאיפות, לא כגידול טפול בתוך המפלגות הקיימות – אלא כגידול חפשי מחוץ לערוגות המכוסות האלה.

לכאורה אפרורית יורדת כעת. אנשים שכמעט ואין להם מה לומר עוד – יוסיפו לומר הרבה. נוסף עליהם כובד שיתן להם להתמיד עוד זמן על מקומם. יהיו כעת מועצות וועידות עם דגלים והימנונים, יהיו כנסים של מוחאי כפיים, יהיו מזכירויות, לפי חשבונות מקומטים וכל מיני אומרי הן מאורגנים, ויהיו לשכות כדי לעקוף את המזכירויות, ויהיו לחשים שיקיפו הכל ויעקפו את הכל. אבל כמה זמן יכול כל זה להמשך? חבל על כל שנה מיותרת. חגיגת האיחוד הלואי ולא תהיה ראשית ספירת הדחייה של מה שצריך היה להקדים ולבוא. אבל אנשים גדלים בארץ. ומנהיגים ביניהם. בהם כל התקווה. אולי בהם תהיה יותר דעת, יותר אומץ, יותר דבקות במטרה, יותר יצר בנייה, יותר התלהבות כדי לסחוף את המדינה להליכה אחרת, זו שהיא ראויה לה ומחכה לה כבר זמן ארוך מדי. והם גם ידעו פרק בהיסטוריה וידעו איזה דוגמאות יהיו למופת ואיזה רק לאתראה: לא כך. צר על השנים שיאבדו. צר על משקע תקוות שנכזבו. ועל דשדוש מתמשך במיים עומדים. מעין “נשנה מבפנים”. לשוא. משנים רק מבחוץ. ואין חבוש מתיר עצמו.

צורך השעה הוא שינוי. בשיטה הכלכלית. וקודם לה במחשבה הכלכלית. ובסתימה החברתית ובמחשבה החברתית. בתפיסה הרוחנית. בעובש האירגוני. ובשיעוד קומתו של הציבור, ובדרכים שבהם יכול הציבור לומר הכרעתו כשהוא במיטב שיעור קומתו. תמורה זו אי אפשר לעכב. היא חייבת לבוא וגם תבוא כרוח העזה הזו, המבשרת גשם וראשית צמיחה.

יזהר סמילנסקי, ינואר 1968