לילה זה, ליל זועוֹת… וראשון, ראשון ליל לגאוּלה… הנה כי כן: מסבת מסובין זו הרי היא מסבה לגאולת בראשית, אנחנו קיבוץ המורים לעברית במצור ובמיצר זה בורשה – נזדמנו לכאן לחגיגה… לחג האביב שנת… אנו חוגגים את ליל־הגאולה הראשונה התוססת בנו היום בכוח משנה, הגוברת בנו חילים, הפועמת ומפעמת אותנו בגבורה כפולה ומכפלת. אלה הגבורים, גבורי הרוח, בעלותם על המוקד, חזקים באמונתם ובחדוָתם עוד יותר, זו החדוה הצוהלת! הצוהלת גם לקראת המות! כמה זה זר… לא מאראנים נועדו לסדר חשאי, כי אם גאולים ונדונים למות נאספו לשמחת סעודה אחרונה… חג וחָגָא – בשעה זו רגילים לחשות… הן חרש חרש אנו מובלים לטבח באֵלם פה ולשון. מושיטים אחינו היום את צוארם למאכלת ואנו מדברים היום ברור, בלא שמץ של מליצה. כשעומדים על המוקד אינם מדברים גבוהה. כמה זה זר, ואולם עם כל הזרוּת שבדבר אין בו מן המגוזם.
אכן, ליל לגאולה הלילה ולא לשעבוד… ליל זוָעוֹת, אף אמנם, ליל בלהות – כן, אך לא לשעבוד… בני חורין אנו בעמק בכא זה, בארץ חירום זאת, בני־חורין לעולמי עד… כל כלי יוצר ומשחית לא יצלח לשעבדנו, התכשרנו לה לגאולה מתוך יסורים וחבלים במשך תקופות ונכשרנו לה! היתה לנו הכשרה במדבר החיים הגדול, צֹרפנו באשו הלוהט, בסערה וסוּפה הועלינו הורמנו וטֹהרנו. לא נשתעבד עוד לשום פרעה, לא נבנה ברצוננו הטוב לשום עריץ ומשעבד את פיתם ואת רעמסס, ואם יש כאן בינינו מישהו שאין לבו כלבּנוּ אנו שלם עם מצפוּנו, הלא הוא אלהיו יושב בסתרי סתריו, הלא הן הנימין הדקין המקשרין אותו אליו ואל נכסיו הגדולים, בתקוה שעוד יגדלו – אם יש כאן בינינו שכזה – מן הרשעים הוא שלא נגאל בשעתו, בגאולת בראשית, שלא נצלה באש הצרופה של גאולת עם. אנחנו, אנו שנזדמנו לכאן אחים לשמחה ולצרה, הכרנוה, ידענוה בחבלינו ובכל קשי של חיים דמינו שקוּים בה בהכרתנו הכא. ואין שמחה של גאולה אלא אצל בעלי ההכרה.
אנחנו המורים, אנחנו אנשי ההוראה… הורים אנו! מי כמונו יודע שלא ללמד באנו, לא להטיל מרותנו ודעתנו אנו על “תלמידים”, אנו באים – להורות, להתוות קו, לשים ציוּן, להראות אות אחת בתורה – ואת השאר – הגע בעצמך, חתוֹר אתה בנבכי תהום, מצא את דרכך אתה. דרך טובה אם מצָאתָה אתה – הרי היא טובה שבעתים! אנו באים אל הנוער עם חלומותינו הגדולים, חלומות התחיה כגבר שבא אל אשה, ייר בה מתוך אהבה את טפת הפנה, את טפת היסוד והולך לו, כאילו הולך, הוא רק מתרחק, כמרים על שפת היאור, לדעת מה יעשה בילד… אנו מתרחקים קצת עם חרדתנו בלב ועם דאגתנו בנפש… זה הגרעין שזרענו – הישגה? היעשה פרי הלולים? היגדל? היבכר… כאלהים אנחנו, הנוטע בנו יצרים וכחות בראשית הגדלים ומתבשלים בו מאליהם. ואולם אלהים נעלה הוא ממנו ביותר, יותר רחוק… אנחנו – אָנו קרובים יותר אל הרך שלנו ואינו נלוש בידינו אלא מתוך זהירוּת… נהיה כאלהים קרובים ואוהבים, אוהבים מקרוב. נזרק נא אל הנוער ניצוץ אחד, הוא יהיה ללהבה… יצר אחד רק נכניס לתוך לבו – על יצריו שהביא אתו מרחם אמו העבריה… לא יצר, כמובן, רק נוספות ליצר נשית לו, ליצרו הטוב, כדי שיחזק, יגבר בה בנפש הרך מאליו.
ליל גאולה וזועות לנו הלילה… שמי האביב הרחוקים מכחילים מעל ראשנו ותהום רובצת תחת… ראו: דגל החיים והמות בידנו… גם החיים והמות – תאומים הם לנו הלילה. תָאֳמי גורלנו… עומדים אנחנו על פי קבר ומצוים חיים לעם. לבּנוּ, לבנוּ לו לעם, בירושלים שבגולה נהרגו אחינו כמעט כלם, ובמותם צווּ לנו את החיים בפלך זה… הנה – בא עתה תורנו אנו! אם לא בא? לא נתפלל לו למות, ואולם אנחנו – נכונים… בעלי הכרה ומוקדשים למות – נימין בלתי־נראין לעין נמשכין מהם אל הנשארים בחיים. יוצאים חלומות התחיה ושאיפות ליצירה ולשחרור רוח העם והעולם כולו מלב הולכים אל לב באים. שלשלת הנצח אינה נפסקת! אנו נכונים למות… ואם גם היום, הלילה, ברגע זה אם תדפק יד רוצח על דלתנו. יש שהם באים ביחד, הרוצח ואליהו הנביא –… הרי כן, נכונים אנו! ובמותנו – נצוה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם, דעו, ותהי זאת נחמתכם: אנו מַפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם, מאשר בחיינו…
צר לי בלילה זה על המשומדים ועל אלה העומדים להשתמד ועל אלה התועים והמתעים מתוך קֵהות של הרגשה ועוני של רוח, הנהרגים כאן אתנו, יחד, המושלכים אתנו אל בור אחד… קבר־אחים לכאורה, ואולם לא יאַחה הקבר את אשר לא אחו החיים. כנפל טמון יהיו. יחד הֹרגנוּ אך לא כמונו יצַווּ לביתם. אין להם בית, אין להם חלק בבית ישראל סבא, ואין להם מה לצווֹת. כאחיתפל הם, כאותם היהודים שהתגרמנו ונתאשכנזו, שבה בשעה אשר עצתם הרעה, עצת תפלה וכחש מסוּכּלת – הרי הם תולים על וָו, שולחים יד בנפשם, מאבדים את עצמם לדעת – ואינם מצוים לביתם… צר לי עליהם, את כוס התרעלה הם שותים כמוני ואין הם מצוים חיים לדור.
אנחנו עולים עליהם. ברגעים אלה, בם ברגעים שאנו נכונים לעלות לגרדם, לא נהיה עֲנָווים ביותר ונסהד על עצמנו: גם אנחנו, אם כי בני לוי אנו, בני שבט חפשי בישראל, כלומר בעלי הכרה לגבי תעודת עָם יוצר, עבדים הננו לכל פרעה, עבדים מתוך הכרח. מתוך הכרח אנו עובדים להם, מתוך הכרח וע"י אונס אנו מקימים לו ערי מסכנות, ואולם מעשה נורא אחד, תועבה אחת לא עשינו: את ילדינו לא קבענו בחומה הזרה ולא טחנו עליהם כאותו טַיָח נדהם ומיואש המכסה בטיחו על ילדו כדי שלא ישמע את שְועתוֹ הבוקעת מן העץ ומן האבן, הנה הוא טח על ילדו – טח והחליק, החליק בכף הסידים וחסל. אנו אם חסרה לנו לבנה אנו קובעים את עצמנו בחומה, על ילדנו חסנו, שמרנו עליה, על השארית.
לולא השארית! שאריתנו, שבת נצח היא, כלום עצרנו כוח לבוא לכאן למסבה הלילָה, ליל הזועות ואביב העִוְעים. זאת השארית – נחמה בה לאחר מותנו ואשר לפניו אנו עומדים, ומתבוננים בו בלי מורא.
א לפסח תש"ב.