(מתוך הרצאה בוועידה החמישית של אחדות העבודה)

עם ייסוד “ניר” הושלם באופן נורמלי בניין “חברת העובדים”; אין זאת אומרת, כי חברת העובדים כבר קיימת למעשה. הקימונו מסגרת ועלינו למלאה בתוכן חברתי וכלכלי. תוכן זה לא יתמלא בבת אחת. ביסוד חברת העובדים התכוונו בשורה הראשונה לשני אלה: להגביר את כשרון יצירתו וקוממיותו המשקית של מעמד הפועלים ולהבטיח את שלטון המעמד על כל מפעליו, מוסדותיו ומשקיו של ציבור הפועלים. לשם כך עלינו לדאוג עכשיו לשני דברים: הון מעמדי והנהלה משקית עליונה. בלי שני אלה לא תיתכן כל פעולה כלכלית שיטתית מכוונת של חברת העובדים. כל המוסדות המשקיים המרכזיים של ההסתדרות כורעים עכשיו תחת סבל האחריות היישובית המוטלת עליהם, מבלי שיהא להם ההון המספיק למילוי תפקידם בהצלחה. ואת ההון הדרוש לנו עלינו להבטיח משני מקורות: מאמצעים לאומיים ומאמצעים עצמיים.

בשיתוף ההון הלאומי במוסדותינו נתקלנו עד עכשיו במכשול גדול העלול לסכן את כל פעולתנו המשקית – בקיפוח האבטונומיה של מוסדותינו. הוועידה של ההסתדרות תצטרך להכריז מלחמה נמרצה נגד משטר האפיטרופסות שההנהלה הציונית מנסה להכניס לתוך מוסדות ההסתדרות. כוח היצירה של הפועל העברי בארץ יונק מתוך רגש האחריות המלאה למפעלו. מתוך ההכרה שאין הוא משמש מכשיר עיוור בידי אחרים, אלא מביא בעבודתו לידי גילוי את כל עצמותו, וכל שלטון זר עלול רק להמית את נשמת היצירה ולהקהות את רגש האחריות.

בהון הלאומי בלבד לא נוכל לשים את כל מבטחנו. בלי הון מעמדי, אשר לא רק יעמוד ברשותנו, אלא גם ייצבר וייאסף על ידינו, לא נחזיק מעמד וגם לא נמשוך הון לאומי. לא כל חלקי ציבור הפועלים בארץ הכירו בבת אחת בצורך של כלים משקיים מיוחדים והון עצמי של מעמד הפועלים בארץ, אולם עכשיו אין כמעט חוג אחד בתוך ההסתדרות אשר יכפור בזה. אולם אם גם הוכרה הלכה זו על ידי כל ההסתדרות, הרי למעשה לא התגברנו על חשבונות וטרוניות מפלגתיים ודבר הקמתה של הקרן המרכזית של התנועה – הקפא“י – עלול להיהפך לסלע מחלוקת בהסתדרות. נודה, שגם בריתנו אינה נקייה משמץ אשמה בדבר זה. חלק מחברינו בגולה עשה משגה כבד בהתנגדו לדרישה של אחדות העבודה בענין מסירת הקפא”י מרשות הברית לרשות ההסתדרות. לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית לא היה עוד מקום בארץ לפעולה משקית מיוחדת של מפלגות, והקפא“י – המכשיר הראשון שנוצר ע”י פועלים לשם פעולה משקית עצמית בארץ – היתה מחוייבת לעבור מיד לרשות ההסתדרות. הברית עיכבה את ההעברה הזאת במשך שנים אחדות ועיכוב זה גרם ליצירת יחס לא טוב למוסד זה מחוץ לחוגי מפלגתנו. איני מתכוון בזאת להזכיר עוון, כי אם אני רוצה להיות צודק ביחס לאלה שאינם צודקים לגמרי ביחס לקפא“י. עלינו להכיר שבעצמנו גרמנו במידה ידועה ליחס השלילי לגבי הקפא”י מצד חלקים שונים של ההסתדרות בארץ ובני בריתה בגולה. ברם, הכרת אשמתנו אינה מצדיקה את העמדה השלילית ביחס לקפא“י, עכשיו, לאחר שהקפא”י עברה לגמרי לרשות ההסתדרות ונתבטלו כל הזכויות המיוחדות שהיו לברית פוע“צ במוסד זה, ההתנגדות לקפא”י המתגלה עכשיו בחוג מסוים בהסתדרות אינה אלא טרוניה מפלגתית, והטענות הנשמעות בחוג זה נגד הקפא“י אינן כנות. לא נכון, שאוסף הכספים בשביל הקפא”י נעשה בצורה הפוגעת בכבוד פועלי א“י. הוועידה של א”י העובדת, שהחליטה על העברת הקפא“י לרשות ההסתדרות, החליטה על מס עצמי לקפא”י, והמגביות לטובת הקפא“י נערכות באותם הדרכים שנערכות המגביות לשם הקרנות הלאומיות והמוסדות האחרים של הפועלים. ואשר לעצם הצורך בקרן מרכזית אשר תספק את כל צרכי התנועה ותשמש גם להשקעות חוזרות וגם לקרן אבודה בשביל השקעות בלתי חוזרות (כגון, עזרה תרבותית, רפואית, אירגונית) – אין כל חילוקי דעות בהסתדרות. ביחוד זקוקה הקואופרציה היצרנית לקרן זו, ועל וועידת ההסתדרות להכריז על הקפא”י כעל הקרן המרכזית של תנועתנו, המשותפת להסתדרות בארץ ולכל בני בריתה של א"י העובדת בגולה.

תל־אביב, כב חשוון תרפז [דבר 442]