בְּעֵת שֶׁתַּמָּה סַבְתָּא הַיְשִׁישָׁה לִגְווֹעַ,

שִׁירַת הַצִּפֳּרִים הָיְתָה צוֹהֶלֶת,

שֶׁכֵּן בְּטוּב לִבָּהּ וְכָל צִדְקַת מַעֲשֶׂיהָ

כָּל הַסְּבִיבָה הָיְתָה אָז מְצַלְצֶלֶת.

וְעֵת אֶת סַבְתָּא כְבָר מִמִּטָּתָהּ הוֹרִידוּ,

כָּל הָעוֹמְדִים סָבִיב דּוּמָם שָׁתָקוּ,

וּבְלִי הַשְׁמִיעַ אֲנָחָה אֶת הַנִּפְטֶרֶת

לִשְׁכַּב עַל הָרִצְפָּה דּוּמָם שָׁבָקוּ.

וְסָבָא הִתְהַלֵּךְ סָבִיב־סָבִיב בַּחֶדֶר –

כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר שֶׁקַּר וָרֵיק הוּא;

כִּי סָבָא, הַקָּשִׁישׁ מִמֶּנָּהּ, לָה הִבְטִיחַ,

שֶׁהוּא מֻקְדָּם מִמֶּנָּהּ יִסְתַּלֵּק הוּא.

וְעֵת הַבַּר־מִינַן לָעֲיָרָה הוֹרִידוּ,

יָרַד עַל כָּל הַכְּפָר כֻּלּוֹ הָאֵבֶל:

״אֵינֶנָּה עוֹד, אֵינֶנָּה, שְׁלוֹמִיכִי שֶׁלָּנוּ״,

וְגַם הַפּוֹפּ וַאסִיל נָטַל בַּצַּעַר חֶבֶל.

אֲבָל עֵת הַשַּׁמָּשׁ אֶת הָאוֹלָר הוֹצִיא הוּא,

לִקְרוֹעַ בַּדַּשִּׁים אֶת הַקְּרִיעָה,

אָז כָּל דּוֹדַי, אֲבוֹי, בִּבְכִי הֵם הִזְדָּעֲקוּ,

כְּמוֹ רוֹצְחִים לִפְנֵי עֵץ־הַתְּלִיָּה.