חַטּאת עַמִּי יאֹכֵלוּ

(הושע ד, ח)

לְקַדֵּם עֵת רָצוֹן, וּלְהָעִיר הַשַּׁחַר,

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ,

וּלְהַקִּיף סָבִיב רֹאשִׁי בְּתַרְנְגוֹל צַחַר –

מִיָּמִים יָמִימָה כֵּן דַּרְכִּי בַקֹּדֶשׁ.

שֶׂכְוִי לָבָן אֶבְחָרָה, כִּלְבֶן צֶמֶר צַחַר –

כֵּן מִנְהַג יִשְׂרָאֵל, כֵּן הוֹרוּנִי אֲבוֹתָי,

וְאַקִּיף רֹאשׁ וּתְלָאָה, אֲסִבֵּהוּ סְחַרְחַר,

וְנָשָׂא עָלָיו הַשֶּׂכְוִי אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָי.

גַּם כָּל הַיּוֹם צַמְתִּי מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב,

הִתְעַנֵּיתִי מֵעָוֹן, עֲדֵי תָקְעוּ בַשּׁוֹפָר,

הוֹדֵיתִי וְעָזַבְתִּי, כִּי לִפְשׁוֹעַ לֹא אֶרֶב

אֹמֶר גָּמַרְתִּי. הֶאָח! מָצָאתִי כֹפֶר.

מִפֶּשַׁע רָב נִקֵּיתִי, הִטַּהַרְתִּי מֵעֲוֹנִי,

אֶת לִבִּי הֲזִכּוֹתִי – וּבְשָׁמְעִי קוֹל הַשּׁוֹפָר

רַצְתִּי חִישׁ הַבַּיְתָה לִשְׁבּוֹר רַעֲבוֹנִי,

רַצְתִּי חִישׁ כָּאַיָּל, דִּלַּגְתִּי קַל כָּעֹפֶר.

וָאֶסְעַד חִישׁ אֶת לִבִּי, אָכַלְתִּי בְּחִפָּזוֹן,

כִּלְחוֹךְ הַשּׁוֹר לִחַכְתִּי בְּשַׂר נְשׂוּא אַשְׁמוֹתָי,

גָּרַמְתִּי אֶת עַצְמוֹתָיו, שִׁלַּחְתִּי בָּמוֹ רָזוֹן,

וַיָּבֹאוּ הַחֲטָאִים כַּשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָי.

הוֹסַפְתִּי לִטְעוֹם טַעַם¹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן,

וָאֹכַל בְּכָל פֶּה גַּם הָעוֹר וְהַפָּדֶר,

עַל קְרָבָיו וְעַל כְּרָעָיו, הַפֶּרֶשׁ וְהַדֹּמֶן,

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אוֹרֵב לִי בֶחָדֶר.

אָנֹכִי, הָהּ! שָׁכַחְתִּי כִּי אוֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ,

כִּי אֶת בְּשַׂר שִׁקּוּצַי אֹכְלָה לְתֵאָבוֹן,

וּפְשָׁעַי הֲקִיאוֹתִים יָשׁוּבוּ בִי יָקוּמוּ,

יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם הַפֶּשַׁע וְהֶעָוֹן.

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי, שָׁכַחְתִּי, הָהּ! בְּחָפְזָה

כִּי בִטְנִי תַּשֵּׂג קִרְבָּהּ אֲשֶׁר תְּמוֹל הִפְלִיטָה,

וָאֹכַל כְּנַף־שִׁקּוּצַי, אָכַלְתִּי שׁוֹק וְחָזֶה,

בָּלַעְתִּי קִיא־חַטֹּאתַי וַיֵּרְדוּ מַטָּה מָטָּה.

וְעוֹד בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, מִמָּחֳרַת צוֹם כִּפּוּרִים

הוֹסַפְתִּי חֵטְא עַל פֶּשַׁע, עוֹד יֶתֶר מִבַּתְּחִלָּה:

רַצּוֹתִי אֶת עֲמִיתִי, הִכֵּיתִיו בַּמִּסְתָּרִים,

חָרַשְׁתִּי רַע וָאָוֶן, מְזִמּוֹת בַּל אוּכָלָה.

לַשָּׁוְא נָעַרְתִּי חָצְנִי, נָעַרְתִּי חֵטְא לַמַּיִם,

לַשָּׁוְא בְּכַנְפֵי שֶׂכְוִי צָרַרְתִּי צְרוֹר פְּשָׁעָי,

וּבְאָכְלִי בְּשַׂר קָרְבָּנִי, בְּשַׂר אָשָׁם בַּעַל כְּנָפַיִם,

עִמּוֹ גַם עֲוֹנַי שָׁבוּ לְתוֹךְ מֵעָי.

עַל כֵּן הִרְבֵּיתִי פֶשַׁע, צְמֵאָה עִם הָרָוָה

הִתְלַקְּטוּ שָׁנָה שָׁנָה חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים,

אָז יָדַעְתִּי פֵשֶׁר, בַּנְתִּי רָז “בַּעַל תְּשׁוּבָה”,

שֶׁשָּׁב עַל עֲוֹנוֹתָיו וַחֲטָאָיו הָרִאשׁוֹנִים.

כֵּן דַּרְכִּי כָּל הַיָּמִים, – כֵּן דֶּרֶךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל –

מִפְּשָׁעַי כִּי עָצֵמוּ לֹא אוּכַל, הָהּ! נִקָּיוֹן,

אִם שִׁלַּחְתִּים עַל רֹאשׁ שֶׂכְוִי, וָאֹכַל וָאֶתְגָּאֵל

וָאֶטְפֹּל עַל עֲוֹנַי זָדוֹן עַל שִׁגָּיוֹן.

וּבְפוֹשֵׁעַ זֶה הַלָּבָן

אֶחֱטָא כָּל הַיָּמִים,

אַאְדִּים חֵטְא וְעָוֹן

כְּאֵילִים מְאָדָּמִים.

כתב יד, וולוזין תר“ן. פורסם בחוברת ט' של “דורנו” בשיקגו, ומופיע באגרות ביאליק כרך א‘, עמ’ כ”ד-כ"ו