בָּכֶם עֲלֵי תַלְמוּד, בָּכֶם עָלִים בָּלִים,

הַגָּדוֹת נֶחְמָדוֹת וּקְדוּמוֹת,

בִּימֵי חַיֵּי הֶבְלִי כִּי אֶהְגֶּה נְכָאִים –

בָּכֶם נַפְשִׁי תִּמְצָא תַנְחוּמוֹת.

בִּנְקִיק סֶלַע אָפֵל וּבְמַחֲשַׁךְ חֹר עָפָר

שָׁם תִּחְיֶה, תִּשָּׂגֵב תּוֹלֵעָה;

וּבְחשֶׁךְ סִתְרְכֶן מִתִּגְרַת עָרִיצִים

תַּרְגִּיעַ שָׁם נַפְשִׁי הַנְּכֵאָה.

אוֹר בָּהִיר בַּשְּׁחָקִים אוֹר דַּעַת הָאָרֶץ

כַּמַּיִם בַּיָם הִיא מְלֵאָה;

אוֹר דַּעַת… אוֹר מַתְעֶה… הוי עֵינַי תֶּחְשַׁכְנָה,

לֹא לִי אוֹר, לֹא לִי הוֹי תּוֹלֵעָה…

הַבֵּט לֹא אוּכָלָה, הוֹי עֵינַי תֶּחְשַׁכְנָה

לִרְאוֹת אוֹר רָקָב אוֹר דָּעַת;

אַסְתִּירָה אֶת פָּנַי, אֶטָּמֵן בֶּעָפָר

וְאָבוֹא בְּצוּר כַּתּוֹלָעַת.

מֵאוֹר אֵלֵךְ חשֶׁךְ, מֵאֶרֶץ גֹּרַשְׁתִּי

תִּפְתְּחוּ לִי שַׁעֲרֵי רָקִיעַ.

וּלְלִבִּי הֶחָלָל מִבַּעַד עֲרָפֶל

אוֹר חָדָשׁ אוֹר עוֹלָם יַבְקִיעַ.

וּכְאֵבִי יֵחָשֵׂךְ, אֵנָּחֵם עַל עָפָר

כִּי אֶרְאֶה בַּשַּׁחַק עֶזְרָתִי.

אֵדַע בַּשַּׁחַק חַי חַי גּוֹאֲלִי

הַנַּחְלֶה עַל שִׁבְרִי מַכָּתִי.

מַר רֶשַׁע כֶּסֶל, וְרִשְׁעַת חֲכָמִים

אַחֲרִיתָהּ הוֹי מִי יְשׁוּרֶנָּה…

בְּחָכְמָה לְהָרַע, לַעֲשׁוֹק דִּין דַּלִּים

תִּקְוָה לַסִּכְלוּת מִמֶּנָּה.

“גַּם אוֹרְךָ יִבָּקַע, עוֹד יִזְרַח לְךָ שֶׁמֶשׁ”

קִוִּיתִי, חִכִּיתִי – וָאָיִן;

הוֹי אִמְרֵי נוֹאָשׁ! אֵיךְ שָׁוְא תְּנַחֲמוּנִי

אֶת הֶבֶל אֵיכָה יֶאֱהַב קָיִן?..

אָז אִיגַע מֵרְדֹף אַחֲרֵי צִלְלֵי תֹהוּ

וְצֵל עָלִים בָּלִים אֶחֱמָדָה;

שָׁם אֶבְכֶּה וְאֶשְׁקֹט, וְשָׁם גַּם תַּנְחוּמוֹת

אִינָקָה מִשּׁד הַהַגָּדָה.

שָׁפָל וּבָזוּי בַּגּוֹיִם נִתַּתִּי,

גַּם לִבְכּוֹת לֹא יִתְּנוּ בָּרָמָה…

לוּא לִבְכּוֹת דֵּי שִׂפְקִי לִי נָתְנוּ, בָּכִיתִי

עַד רוּחַ בְּקִרְבִּי לֹא קָמָה.

הֵן כִּנּוֹר לִי הָיָה וּתְלִיתִיו עַל עַרְבֵי

הַנַּחַל שֶׁשָּׁמָּה יָשָׁבְתִּי;

גַּם הַרְבֵּה בָּכִיתִי… וּבְנַחֲלֵי דְמָעוֹת

הַכִּנוֹר מִיָּדִי עָזָבְתִּי.

הוֹי כִּנּוֹר יְשֻׁרוּן! נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל,

זֶה כִּנּוֹר לְדָוִד וּשְׁלֹמֹה,

בְּךָ רָאָה יָהּ דָּוִד, וּשְׁלֹמֹה בַּקֹּדֶשׁ

בְּךָ חָזָה שׁוּלַמִּית בַּחֲלוֹמוֹ…

וּמֵאָז וְעַד עַתָּה אֵין מֶלֶךְ בִּישֻׁרוּן,

אֵין מֶלֶךְ, אֵין כִּנּוֹר וָנָבֶל;

עֻגָבִי – קוֹל בּוֹכִים, כִּנּוֹרִי כַּיּוֹנִים

יֶהְגֶּה עַל אֲפִיקֵי בָבֶל…

אֶל הֵד הַמַּנְגִּינוֹת גִּבּוֹרֵי הָרוּחַ

בְּבָבֶל אָז כָּרוּ אָזְנָיִם;

רַק קוֹל דְּמָמָה דַקָּה בַּתַּלְמוּד צָפָנוּ

אַךְ אָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה פִּי שְׁנָיִם.

וּמֵאָז וְעַד עַתָּה כִּי אֶהְגֶּה נְכָאִים

הַגָּדָה לְכִנּוֹר אֶקָּחָה,

בָּהּ אֵבְךְ עֱנוּת עַמִּי, בָּהּ אָשִׁיר תַּנְחוּמוֹת –

אֲנַגֵּן וּתְהִי לִי הָרְוָחָה.

אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז, מַה שַּׂגִיא מַה כַּבִּיר

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַשְּׁחָקִים…

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוּ תוֹלַעַת

עוֹד יָשׂר וְיוּכַל עֲנָקִים.

הוֹי עָלִים בָּלִים! מַה נָּעִים גּוֹרָלִי

כִּי אַתֶּם עִמָּדִי בַּחַיִּים;

בְּיֶדְכֶם הָאַחַת לִי תִּתְּנוּ טוּב אָרֶץ,

בַּשְּׁנִיָּה – כָּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם…

הוֹי עָלִים נוֹבְלִים! כַּבִּיר מָצְאָה יֶדְכֶם

כִּי לֹא כְעָלֶה נִדָּף נִדַּפְתֶּם

מֵרוּחַ זִלְעָפוֹת, מִסּוּפַת שַׁלֶּכֶת

כִּרְדוֹף אֶת קַשׁ יָבֵשׁ נִרְדַּפְתֶּם.

מִסְּעָרוֹת וְסוּפוֹת, מִנַּחֲלֵי בְלִיַּעַל

שֶׁסָּחֲפוּ אֶתְכֶם כָּל הַיָּמִים,

מִגִּבְעוֹת חוֹל לוֹהֵט שֶׁכִּסּוּ עֲלֵיכֶם

צַלְמָוֶת – וְהִנְּכֶם קַיָּמִים!

וְאִם עָלֶה טָרַף הָרוּחַ בְּאַפּוֹ

וְשָׂם שׂוֹרָה נִסְמַן בִּסְעָרוֹת

וּפֹה פֶּרֶץ נִבְעֶה הַנְּחָלִים נָבָעוּ

וְכֻלָּם כְּמוֹ הָפְכוּ שְׂדֵה קְבָרוֹת;

אָז תַּחַת הָעִיִּים בֵּין גַּלִּים הַנִּצִּים

שָׁם צָבוּר שָׁם קָבוּר אָשְׁרֵנוּ…

שְׁאוֹל שָׁם הִצִּיעַ כָּל קֹדֶשׁ וִיקָר

כָּל יְקָר – לֹא יָשׁוּב אֵלֵינוּ…

וַאֲנִי יָתוֹם אֻמְלָל בְּרֹאשׁ מָט לָאָרֶץ

אֶבְכֶּה בִּבְכִי כוֹס חֳרָבוֹת;

אָרִידָה בְשִׂיחִי עַד אֶכְלֶה בִּדְמָעוֹת

אָרִידָה עַל קִבְרֵי הָאָבוֹת!…

(ערב חג העצרת, תרנ"א, וואלאזין)

נוסח ראשון של “אל האגדה”

כתב יד מתקופת וולוז’ין. פורסם ב“הדאר” תש“ז, גליונות כ”ד-כ"ו