יומן בחרות (1919 – 1920)    🔗

בדרך לארץ – 1921

[…]

“איש איש ומאוַייו” – זוהי אמת המדה אשר על פיהָ אדם המעלה צריך להתקין את צורַת נפשו ולהרחיבנה עד תום גבולותיה הטבעיים.

כיצד? – פּוֹרץ את הגדוּר וגוֹדר את הפרוּץ, בחינת “ימין דוחה ושמאל מקרבת”, בונה עולמות ומחריבן וזוהי תשוקת החיים שהם בחינת “כּרֵסם” ושונאים את הקפאון ואוהבים לפצל את הקליפות ולקרום עור חדש על מנת לפצלנו – ולחזור ולקרום…

תמורות! תמורות! תמורות!

“אִישׁ וְאִישׁ ומַשְׂאַת־לִבּוֹ וְעַל כָּל־מַשָּׂא – מַדְוִים רִבּוֹא!” – הריהם חבלי יצירה, יסורים של ה“מציצים” למיניהם. והגדול מחברו – יצרוֹ גדול מחברוֹ, ועל כן הלה נפגע, הלה מקצץ בנטיעות והלה מת מיתה יפה.

וזוהי, ורק זו היא אמת המדה אשר יָבוֹר לו האדם וחי בה או שימות בה. חיים ומות שיש בהם גבורה ותפארת.

*

החיים מִתְנַוְלים על ידי הָאָסוּר וּמִתְנָאִים על ידֵי הַנִמְנָע

הָאָסוּר – מְסָרֵס, וְהַנִמנָע – מלהיב.

…

*

המאויים תוססים ומתגבשים ונעשים פרינציפיין, וסימנך: גבס מערב במים (מפעפע ומפעפע ומתקשה עד שאין לך דבר שיוכל להמסותו).

*

לא תמיד יש לדרש את הדברים לגנאי אם אחרים לא הבינוּם.

*

לאו כל אדם זוכה להיות בלתי מובן.

*

יש אשר החרוזים לשיר – כמכונת עליה לנשר: שבור־כנף זקוק לה, עֱזוּז־אֵבֶר מואס בה.

*

השירה צריכה להיות עמומה ושכורה כדברי פיפיה¹ הלומת הקטֹרת במתאבכה ועולה מחגוי האדמה דרך טרסקל הקֹדש, – יבואו הכהנים, ויסבירוה לפני האספסוף ויעשוה פלסתר.

*

אלמלי ידעה הלבנה כי היא משמשת את השמש ושהיא נעשית טפל לגבי איזה עיקר אחר – ודאי שהיתה יורקת בפני עצמה על מנת שתכבה לעולמים.

האדם צריך להיות בעיניו נקודת הכֹבד של הבריאה, הציר של כל שי־העולמות שהם כלי שרת לו ומיום שיצא קופרניקוס² והעתיק את מרכז הכבד מן האדמה אל השמש – ירדה רעה לעולם וחלשה דעתו של האדם וכרוקת זקנה הוציא לַעַז על השמש שהיא עתידה לכבות.

*

“תכלית בחיים” – איזה אבסורד פנימי! כלום יש חיים בעתיד או בעבר, הויתם של אלו אינה אלא שם נרדף להווה, לאותה בריה בת חלוף לנצח המפצלת עד־ארגיעה את קליפותיה ומתחדשת ונעשית שוב הווה. אין קים אלא הווה. העבר והעתיד בשעה שהם באים לאוויר העולם הם נעשים הווה, ומחוץ להווה – אין חיים. בשעה השתים עשרה עדיין לא נולד הרגע הראשון לאחת, כפי שאין כבר ברגע הראשון לאחת – השעה השתים עשרה.

כלום יש חיים מלבר (לפנים או לאחור – היינו הך!) החיים הם תמיד מלגֵו, והתכלית, – הואיל ואינה אלא מלבר – הרי אין בה כל ממש, שהרי היא מחוץ להווה וממילא מחוץ לחיים.

*

– והאושר? האושר הלא דווקא ב“הלשעבר” הוא. הרי אפילו הצל שרבץ כמארה על האשתקד מקרין היום – שמע מיניה, האושר קנינו של העבר הוא?!

– כיצד זה אין אזניך שומעות מה שפיך מוציא: היום מקרין אותו מל ואשתקד היה מאֹרָר ומקֻלל, אשתקד היו לילות אין שנה ורק עכשיו הוּארָה אפלת לבך, הָשתָּא מְאֻשָׁר ואשתקד אפילו האוֹרה הוּעבה מאותו צל. הוי מלים, מלים…

*

– הרעיון שלי, ההרגשה שלי, החיים שלי, שהם בחינת ספוג – אטומים המה ואינם יוצאים, אפילו במשהו אינם יוצאים מן הכלל הגדול של “אִי הַחֲדִירוּת” – ומשום שההווה הוא הוא המסתפג בהויתי תמיד (כי טבעה בכך!) לפיכך אין זו עלולה להכיר ולחוש את העבר והעתיד וכל המסתעף מהם: מטרה, תכלית, סבה…

*

“כל צרה שהיא של יחיד – צרה, ושאינה של יחיד – אינה צרה³. והשמחה? זו, כלום אף היא מתנסחת בנוסחא אינדיבידואליסטית קיצונית זו שהיא דיסוננסה מפתיעה בדברי חזל הקולקטיביסטיים. “כל שמחה שהיא של יחיד – שמחה, ושאינה של יחיד – אינה שמחה?”… הן ולאו – השמחה שהיא בבחינת ריאה שלא נפגמה כל עיקר היא רגש עדרי; השמחה של ה”מציצים" […]

*

“כל מי שהוא מעמיד פניו בגל – הגל שוטפו”⁴ כן, שוטפו ואולם כשהוא מת כבר, מת מיתה יפה של קרב […] שאין כן במי שמתהדר ואומר: “כל גל שבא עלי נענעתי לו ראשי”. שחייו אינם חיים וחשוב כמת מיתה […] ונצחון של אצבע שלוחה בצלחת – נצחון מסֻפק הוא.

*

התרבות – כסָיות של משי הנועלות את הכף הצפרננית של האדם החיה. כשאני לעצמי הריני אוהב דוקא את הצפרנים. בעקרו של דבר אני רואה בזה נוול של הטבע גרידא. סוף סוף לחיות, לעבוד אי אפשר בכסיות – צריך לחולצן ולשמש בידים ממש והצפרנים מביאות לפעמים תועלת מרבה.

הכסָיות הללו טלפי חזיר פשוטות לאמר: טהור אני!

ואנוכי – את החזיר שונא אני לא מחמת היותו טמא, כי אם מחמַת רצונו להיות טהור.

*

איזהו חזיר? – השמח בחלקו – מתבצֵק בבִּצָה ונהנה. והנאה זו עלולה לעשות את הכל בצה נרפשה. ההנאה – מקלקלת את השורה! ורק האי־ספוק, הדעת שאינה מתישבת לעולם, – היא הוא המנוף המסובב את גלגלי החיים. מי שיש לו מנֶה – צריך שירצה מאתים, ואם לאו – הרי זה חמור חמורתים! האדם צריך לירוק בפני מאוייו שנתקיימו!

הקונה פרחים אינו קונה אלא בתולת־ורד, פקעים שלא נתפתחו עדיין; ובהתפתח הפרח – צריך לחוֹבטוֹ בקרקע ולמוֹעֲכוֹ בסולית הסנדל המסֻמָר.

*

רוָק זקן הריהו כאשה לנווּל: לשון הרע, רכילות, שנאת חנם, התערבות בענינים שאינם לו וכו' וכו'… והמורה העברי גרוע מאלה שבעתים, שהרי מלבד שהוא רוק זקן הריהו גם מורֶה עברי!

*

מוזרה היא האהבה בהמצאותיה הספגניות, כל כך חריפים וממאירים מזונותיה אשר היא מספיקה בחריצותה החוֹלָנִית והבלתי מִתְרַוָה לאגואיסמוס הָעֵרָנִי שאצלה היא בבחינת עָצָב מעוֹרֶה (חשוף). משל למה הדבר דומה? לסדיסטן הנועץ בבשרו רבואות דוקרנים או אונקליות ומקעקע לאט־לאט את בשרו. כמה אכזרית היא האהבה ומה מוזרות קפריסות האגואיסמוס שלה.

*

לאו כל אדם זוכה להיות בלתי מובן – בני אדם מבינים רק דברים של פלסתר, טועמים הם רק פלפלת מָזהֶבֶת.

*

מה זה היה לי נִטְלָה ממני ההתרכזות הַיצִירָתִית. הקטעים שנפלטים מקולמוסי דומים לקרעי קרח על פני הנהר: האם את “שֵיט הגלִיד” יבשרוּ הקטעים הללו, את ביאתו של הגוש הגדול אשר ידביק את הנפילים הללו במרוצָתו וילַכדֵם עם עצמו, או אולי אין הללו אלא הַלַוָה הבּוֹקעַת בשִׁלהֵי התפרצות הר הגעש וקורשת רגבים־רגבים מפוזרים ומפורדים על גבי הצלעות. מי יודע…

*

אין סביבה, אין מעשה, אין רשמים, אין כלום! –

הידים מרֻשלות ונִרפות והקיבה תקפתה מחלת “יראת הריקות”, ובת השיר – זו מאין תיזון? הממציצת אצבע? תוקע אנוכי שתי ידי בחוֹרֵי העינים ומנקר מתוכם את הטרחניות הללו שהן בולשות בכל קרן זוית ושוֹלוֹת דוקא את האפור, דווקא את התפל; אבל איזה שטן מקטרג מקנטר בי ומצמיחַ מדי פעם עינים […] קורע מעליהן את המסווה – וחוזרים יסורים חסרי־גון ותפלי־טעם לדוכתם⁵.

כי אני אינני קובל על המַר, איני מיצר על השחור – יש אשר תהיה במר מתיקות הרבה יותר מאשר במתוק מכל מתוק, ובַשָחוֹר– כדי לעורר את הרגש יותר מאשר בתכלת ובארגמן (לפעמים!) אבל תפלות – ח"ו! דֵהות וכֵהות של חֹסר איניציאטיבה וטשטוש פרספקטיבה – ארורות הן, ארורות במאד מאד. ומי שנזדכּה בהן – רחמי שמים הוא צריך.

וחושש אנכי שמא מתנכל אותו מצב נפש ארור שהובע ב“מה שהיה”…⁶ לתקפני שוב ולהכריז בפומבי (ועכשיו כבר מתוך פהוק):

סְעָרוּ! עָרוּ! אֵינִי רוֹצֶה בְּמִפְעָלִים וּבְשִׁיר!

אֵינִי רוֹצֶה! תְנו וְאֶהְיֶה נִים־לא־נִים וְתִיר־לֹא־תִיר…

כמה פהוקים מציצים בי מבין השיטין הללו ומקנטרים לאמר: הננו עליך, בן־אדם, לגרד בפדחתך ולהסֵב את עיניך כלפי השמש בכדי שתתעטש ומָתקה לך התנומה! ו“אֵינִי רוצֶה” זה הנשנה, כאילו להכעיס, כמה סְריסוּת אני צופה בו וריח רַוָק זקו ועיף הסופר מתוך פשוק שפתים חותמות את פיו מְחֻסר השִנַיִם, את פליטת שערותיו בקרחתו המצוחצחת – נודף הימנו ומרתיח את דמי בגועל נפש. הוי, עד מתי, רבש"ע, עד מתי?!

*

ש.ה.⁷ מסר לי שהמשורר מ.ז.ו.⁸ אין דעתו סובלת את שירתו של שניאור וטעמו ונימוקו עמו: “הרבה מטפורות יותר מדי!” – משל ממה שהבריות אומרין: חסרון בכלה שהיא נאה יותר מדי! אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו. ומ“ז. שחרוזיו עומדים על רגל אחת תמיד, ושפתו ושירתו צמוקות וצנומות (לא מצומצמות!) כל כך עד שבקראך את שיריו הנך רואה כמה זעה פלט גופו ובכמה יגיעות המפרכות את הגוף ממש עלה לו שיר פעוט פלוני. מרגיש אתה כי פשפש המשורר בארנקו והוציא מתוכו אסימונים אחדים וצרפם לחשבון של שוה פרוטה ועכשיו נשאר ריק, ריק לגמרי, – מ.ז. זה אי אפשר לו מחמת פקוח נפשו שיתיחס אחרת לעשירות כל שהיא בכלל ולשל מטפורות בפרט (שאלמלא כן היה מגיע לידי בטול עצמי גמור!) איני בא כאן למצות את עָמקם של שירי מ.ז. ולא הייתי מעביר אפילו באמצע זעֶרת על פני ה”שטח" שלהם אלמלא טענה זו שהושגרה כל כך על פיהם של המשוררים הצעירים שהם בבחינת מתכבדים בנביחה על פיל. ולא ידע ש.ה. מה שישיב לאותו משורר; אלמלי נזדמנתי עמו במחיצה אחת באותה שעה כי אז עניתי לו: ד' מדות ביוצרים:

קנקן מכער ומה שיש בו מכער – גרוע מכלם.

קנקן נאה ומה שיש בו מכוער – יצא שכרו בהפסדו.

קנקן מכוער ומה שיש בו נאה – בינוני […]

קנקן נאה ומה שיש בו נאה – מדה שאין למעלה הימנה.

ואנכי מעבד הנני את המשוררים שהם בחזקת עשירים המביאים בכוריהם בקלתוֹת של זהב ומתמלא רחמים למראה מי שהם בחזקת עניים המביאים בכוריהם בסלי־נצרים של ערבה קלופה.

ומי שעיניו כהות מראות את צחצוח הקרנים ואזניו כבדות או רכות משמוע את שירת העוז והגבורה – אל יתלה את הקולר בשמש וברעמים שהרי טבעם ועצם הודם בכך, ואם אין הבתולות יודעות לרקד – לא במנגנים האשם. בנוגע ל“עניים ועשירים” יפה אמר ז. שניאור בשירו “חובות”.⁹

מִי שֶיֵש לוֹ דִינָר אֶחָד –

יִהְיֶה מוֹצִיא פְרוּטָה פְרוּטָה!… –

אַךְ לִי רָב! לֹא אֶקְרָא שְמִיטָה!

רְכוּשִי כָּבֵד לְהִתְפָּאֵר –

וְאִם אֲפַזֵר אֶלֶף זָהָב. –

רִבּוֹא פְנִינִים לִי יִשָאֵר. –

Quod licet jovi non licet bovi¹⁰

פשיטא! זה שיש לו לחם הפנים בסלו וזה פּתוֹתִים עבשים בסלו, זה האוכל כדי שבעו, וזה כדי לכלוך הפה.

ואין לדין את מ.ז.ו. לכף חובה, שהרי יחוסי העניים לגבירים – יחוּסים קבועים הם, שאינם עלולים להשתנות – לא כל שכן: להיבטל לגמרי) כל זמן שיש עשיר ויש עני; ואם לא יחדל אביון מקרב הארץ – מן הטבע הוא שיכפאנו מאליו אינסטינקט ההגנה העצמית והוא יתחיל לחטט ולמצוא זכות יתירה לעצמו: הזהרו בבני עניים ש… ועניות (עניות מטפורות, חרוזים וכו'… בנדון דדן) נעשית פולחן, מעלה בפני עצמה.

ובאמת, הזהרו מבני עניים!

*

ושוב על דבר עניים ועשירים.

זכרוני, סחתי לבר־נש אחד אגב שיחה אחת; שירתו של שמעונוביץ תכלת ושל שניאור ארגמן. השירה החשאית, שהיא בחינת תכלת, נטשטשו בה הגבולים כל כך עד שקשה (כמו בלילה) להבחין בין לבן ותכלת, בין זאב וכלב ובין פרס ועטלף; וה“מהמֹרֶת החשאית” אינו דין שתהא מלאה תמיד שֵׁדין ורוּחִין לאין מספר, – יש שהיא ריקניה מהם ורק מים, מים, מים… כשאדם מדבר בלחש הריהו כל כך דומה למי שרק שפתיו נעות ואין פיו מוציא אפילו הגה קטן (ולהפך), מה שאין כן בשעה שאדם מדבר בקול, מפרֵם שמלתו: חזוּ! – שכאן אתה מבחין יפה את הפגימות הקלות כחמורות משום שהצרוד אפילו כל שהוא אי אפשר לו שלא יצרום את האזן, ולא […] עלולות להפיל חומות.

ואיני קובע למי מהן הבכורה: סוף סוף הכל תלוי […] הודוּ, למשל, שונאים תכלית שִׂנְאה את הארגמן ואין כונתי אלא על אותם העניים מלידה שהם מתחסדים לשמעונוביץ (כבודו הפיוטי הגדול במקומו מונח). בעיקרו של דבר ובעצמותו איני רואה בעובדא זו אלא סמן ברכה לספרותנו: במקום שיש חיים אי אפשר בלא מיוּן, אלא חושש אנכי מפני אותם העושים את הדבר פלסתר ודומים למי שהם מתכנסים לאגודה פרופסיונלית אחת לשם הגנת עניניהם, כפי שאמרתי, מחמת פקוח נפשם, שהרי רעה הם קובעים לעצמם ולאותה אסכולה שהם מחזיקים בה. כי מפקיעים הם למפרע את עצמם מן הבכורה ומניחים אותה לצד שכנגד. ואל תיראו לא מצדוקים ולא מפרושים כי אם מ…¹¹ לשם נקיות הלשון אמר – כי אם מעניים, שהעניות מְנַוֶלת ואינה מְשַפֶּרֶת.

*

מבהיקות עיניך כאילו נמרחו בחמאה ואילו היה בהן חם קמעה – ודאי נתמזמזו והלכו… אולם…

*

שואל אתה, היכן הוא ד' שלי? – ד' שלי עונה לי מן הסערה, כי שם, מעבר לקפאון זה, מעבר לתבונה ודעת, במקום שזרוע נעלמה מוסכת שכרון, מתגלה לפני ד' שלי בכל שגעונו והערצתו אותי ואת תאותי הגדולה ממנו ומאהבתי אותו ומשנאתי אתכם. ואתה, אחי, רגלך לא דרכה באותו ישימון צורב בחולותיו, הרֹבץ על שפת גן השגעון. ואתה צופה בי בעינים חושדות ונוקטות: – מְשֻגע איש הרוח! “מעשי אונן” רוחניים. אין דבר! הרי אף התרנגולים מסתכלים בבני אדם ומגחכים עליהם במין “קוקוריקו” משונה אשר כל כך דומה ללהגם של בני אדם המסתכלים בספק בוז ובספק חששה בהמִתְנִוְנִים הללו. לקרקר אף הצפרדעים יודעים, ואולי רק הצפרדעים. אותה בִּצַת רקק שהם שרויים בה ויונקים הימנה את הירוֹקה והעֹבֶש, היא אשר תאלצם להַדֵס ולקרקר; לצווחַ ולנהם יכולים רק למודי סער ומדבר. ולזמר רק בעלי כנף מגביהות עוף… סוף־סוף – הסביבה.

ומה יעשו הללו ולא יקרקרו?

*

“הַמכאוֹב הוא יוֹצֵר האֹשֶר”

ידעתי כי בעֲקֵב הנצחון כרוך האבדון ממש כפי שהפרפר יודע כי סוף כל מחול מסביב לשלהבת – שריפה, ואעפ"כ אינו מונע מעצמו משעה אחת שהיא שקולה כנגד כל עולמו כלו – וזה פירושו של “יש קונה עולמו בשעה אחת.”

הנצחון שלי וכשלוני שלי הוא, ואתם העומדים מחוץ לעולמי ומציצים בי בעיני הבשר שלכם המפיקות חששה ורחמי אפוטרופוס פושרים, – פוטרים שפתותיכם באזהרה: “אסור! אסור!” – לא לכם הרשות לכרֹך נפשי בנרתיקים קצובים באמת מדתכם, שהרי יש בזה משום מִדַת סדום ומטַת פּרוֹכּרוֹסטוֹב.¹²

והבאים לקצץ את כנפי הצמא למעוף – להוי ידוע לו כי עתידים הללו לצמח מיד מאליהן כשהן תקיפות מן הקודמות שבעתיים:

אֵין מַעֲצוֹר לַנֶשֶר הַנִכְסָף לַמֶרְחָב

וּלְנֶפֶש כִּי תַעֲרֹג – מִסְגֶרֶת.

גדול כחו של הערגוֹן, גדול מכפי שיכול זה לשער, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניו, שהרי הגעגועים העזים, דמי עלומיו הלוהטים הם הֵם שהכשירוּ את הקב“ה לברוא את ש”י העולמות.

ובלי תאוה אין יצירה ממש כפי שאין יסורים בלי יצירה (אב, תולדה ותולדת־תולדה). אבל דוקא משום שהיצירה תחִלתה תאוה וסופה – יסורים – נתקדשה התאוה ומתחבבים היסוּרִים וע"כ אין האמן מפקיע עצמו מן היצירה לא משום אִסוּרָה של הראשונה ולא משום קָשְיָם של האחרונים – מכיר את הבורא ומתכון למרוד בו, סותר את המחיצות התוֹחמוֹת בין שלשת היסודות הללו וכורך תאוה ויסורים ויצירה זה בזה וצוֹהלָם וכואבָם יחד. וכל העולם נעשה לו תאוה אחת גדולה הבונה עולמות ומחריבתן, פושטה צורה ולובשה צורה – וזהו המקור שממנו שאבה השירה את מהותה ועצמותה המתחלפות לכמה גונים וכאן נטלה עשרה קבים של נצח וגבורה.

*

יפה דרש מי שהורה לאמר: “התַּדְמוּת מעידה על ההסתכלות הבהירה” ואם בא משורר ומדַמֶה לקרעי עבים זוחלים אל המערב צורת “געפּגרטע הינט וואֹס סמאקען די שקיעה”¹³ – הריהו עושה את העבים ואת השקיעה פלסתר, משום שמי שיש לו הסתכלות בהירה, לא יחיה את ה“געפגרטע”, והפגרים הללו (ולוּ גם פגרי כלבים) מן הנמנע הוא שיינקו את השקיעה – הפגרים אינם יונקים. אמת, – התדמוּת היא היא הנותנת טעם ונוי בשיר ואולם אך ורק כשהיא באה מתוך הסתכלות בהירה.

גולדברג¹⁴ נוסע למוסקבה ו“למעבה רוסיא”: אין זאת כי זכות השפה הרוסית תגן עליו שם (ברכת הדרך: שיחדל לכתוב שירים).

*

קבלתי מכתב ממשה¹⁵ והמכתב כתוב רוסית. אין זאת כי רוצה הוא להכווֹתני בצונן, עושה אנכי את עצמי אינו נכוה ועונה לו עברית. אין אני בטוח עדין כל עיקר שעתיד המכתב הזה להגיע לידיו: ראשית – אין מכתב מגיע למקום שמשלחין אותו אלא אם כן משלחים אותו. ואף זאת אינה אמורה אלא כשהשנים כתקונן, בשעת חירום – שאני. ואף על פי כן, מרקתי קצת את פרצופו. אם יקבל את מכתבי ואם ישלח לי ואקבל אנכי – ודאי שלא יוציא אותי חלק, בלא כלום. נגעתי בנימה שהיא מאריכה לזמזם ממגע כל שהוא על אחת כמה וכמה מהקשה כבדה זו.

*

שופמן פסל את ציורו של שבד¹⁶. מעלה טובה ניתנה לו לשופמן זה – שהוא מגיד את גנותו של אדם בפניו ובעין טובה כזו שרק אנשי אמת יחידים זוכים בה. ואולם בריה זו, שבד, מה טיבה? – אין אני יודע! תוהה אנכי על קנקן זה ורפה בידי: סופר או לא סופר? הן – לאן? ציוריו – יש בהם משום פרטנציוזיות של אמן דק המוַתר על העלילה ומגשש במחוצה לה. מדגיש אנכי: במחוצה לה וכונתי לא שם במעמקים, באותן המטמוניות של רוח האדם שהעין הסתמית אינה מבחנת בהם כלום ואפילו אינה תופסת את מציאותה, אפילו לא בדק מן הדק הזה כי אם דוקא במה ש“מחוץ” […] משום שהם עמוקים יותר מדי, אלא נהפוך, דוקא משום שהם פשוטים, חולוניים יותר מדי מצד האמנות המסורה. פרטנזיָא זו יפה היא אלא שלאו כל בר־נש זוכה לרכשנה – ובמקום שאין הכשרון מגיע לידי גאוניות שם אתה רואה את הפנטזיא הזו בכשלונה ובתפלותה. האמן צריך להטפיח, להטליל את היבש, החוּלוֹני של ההויה הפשוטה אשר מחוץ לעלילה ולזעזע זעזועי חיים בזו אשר מחמת עניותה (מצד העיקרים של האמנות המסורה) הרי היא חשובה כמתה. והנה סבַת כשלונו של כשרון שבד; לוּ היה מטפל בעלילה סתמית ממשית אפשר שזו היתה מכסה על כל פשעיו אם יש לו רק במזומנים ולו גם שטרות קרועים ומהוהים וסימנךָ: פולונסקי¹⁷.

*

שפֶר¹⁸ מאמין באמונה שלמה כי בספרות העברית (עברית ויהודית במשמע) אין גאונים, מלבד י. ל. פרץ שהתחכך באמות הספים של היכל הגאוניות ופרץ מרקיש שהוא גאון באמת.

אשרי המאמין!

*

הכלל, החברה חיבת תודה לטֶבַע על שהכניסה לתוך תכסיסי ממשלתה על החיים את המות. כן, להודות! שהרי אלמלא המות – היו החיים קופאים על נקודה אחת של תרבות או של חֹסֶר תרבות, ועד היום הזה היו בני אדם דרים במאורות ומוצצים את בהן כף רגלם הצפרננית. אבי־זקני ואפילו אבי, אינם יכולים לשָרֵש מלבם את אשר גרסו בינקותם. ואם יש אשר ישנה אדם את הליכותיו הרי זה דוקא משום שהמות נוזל בעורקינו אפילו בחיינו. המות – הוא הוא הקואופיציאנט של החיים, של החיים, של התרבות הרווחת; לא, לא קואופיציאנט כי אם המנצח על החיים והתרבות; הפרוצס של החמצת הריאקציא הנִתְרִית המפיקה מתוכה את הפרוטופלסמה, בשתי עונות היא באה, בשעת תגבֹרֶת הפעולה ובשעת המות; – שמַע מיניה המות אינו כי אם תגברת הפעולה.

החברה צריכה לברך (כן, כן לברך ולא להשלים) על המות כשם שהיא מברכת על הטוב, כי לטובתה הוא נוצר ולא לרעתה.

ולרעת מי? – לרעת הפרט. וכי מה איכפת לי, חיה מהלכת על שתים, אלמלי רצתי עכשיו עם חיה, חשופי שת ומגדלי פרע, מפצחים אגוזי הדו ולועסים מוזות?! תרבות? התפתחות? – אולם הרי המות הוא הוא שהעמיס עלי את התעודה הזאת, ואלמלא הוא כי אז לא ידעתיה ממש כפי שהפרא אינו יודע על מציאותן של הקרנים המלרַע אדומים והמלעיל סגולים¹⁹ – ואינו דואב על זה, וטוב לו.

*

(טו אייר) היום בא פ.ד.²⁰ עד כאן הייתי בחזקת פרה שעטיניה מלאו חלב ועגל אין לה להניקו – עכשיו יש לי עגל! זו רוצה להניק וזה רוצה לינוק. אמת, היו לי מעין עגלים: ש., ה., ג.²¹,.. ואולם הראשון: “עגל מלומד” הוא והמדיצינה – חלבו; ה. נשא אשה – וריחים על צוארו (ולא ריחים של רוח)… ג.? הלה כותב “דרמה”… ומי שכותב – אינו להוט לקרוא.

*

כשמתחיל בן־אדם “רך ומשוחַ”, צנוע ותם, לעשות מיני העויות של פורץ גדר: מקמץ אגרוף, מושך רוק – הכל כנהוג – הרי אין לך קריקטורא מנוולת מזו.

שירו של יעקב כהן: “כל זמן שהנשמה בקרבך”²² כל כך דומה לשיריה של קלרא יונג²³ בשעה שהיא חושפת את שולי שמלתה יותר מהשעור הרגיל אפילו בפַרְסים בלגנִייִם ומזמרת: “כל זמן געלעבט – זאל זיין געלעבט”.

הנה עד היכן הרדיפה אחרי ה“פריצות” מגעת עד שאפילו רך ומשוחַ זה נפגע בה. הוי זיוף, זיוף!

*

“כלום לא דִבֵּר”²⁴ על הסכנה הקרובה כל כך" (השלֹח כרך ל"ב חוברת אחרונה) כך כותב מי שנטל גדולה לעצמו לתרגם את רומין רולן, הריהו יהושע השיל ייבין²⁵ במאמרו “הפרוצס ההיסטורי בחזיונות הנביאים” ואף אֹזן בלתי קשובה ביותר תצרם מרוסיציזמוס גס כזה, ממש תרגום פסוק כצורתו: “…Ο He ΓΟΒΟPИΟ HИΥΤΟ " כיצד לומר עברית? – שאלת בור היא –עברית אין לומר כך, בעברית אין הוגים כך. הרעיון כשהוא מתלבש במלים אינו יוצא בבגדים שאולים כי יש לו משלו בגדי חול ובגדי יום טוב לרב. ותמהני על ד”ר יוסף קלויזנר שהוציא מתחת ידו העורכת, או שלא השגיח בזה. אתם מתריעים על המלים המחדשות או על ההעמסה היתרה של ניבים ומלים לקוחים מספרותנו הקדומה (משנה, תלמוד וכו') שהרי סוף־סוף משלנו הם, – מוטב שתלחמו בניבים־גרים, אלה שקשים לשפה העברית יותר מכל ספחת.

*

יהושע בן מנחם שטיינברג²⁶ בספרו “משפט האורים”, בערך “מלצר” אין דעתו נוחה מן הפירוש הרגיל של מלה זו, והוא אומר: “בעלי הלשון פותרים אותו באומדנא – משגיח או שר המשקים מבלי למצא לו שרש דבר”. אין אני יודע אם מצאו יסוד לדבריהם או לאו ואולם פירושו הדחוק והבטלני של בעל הספר החשוב הזה אין הדעת סובלתו לגמרי וביחוד שהרי יש (לפי דעתי) יסוד נאמן לפירוש המקובל והוא: המלה “מלצר” משרש מלץ שפירושו (לפי י.ב.מ.) “לוש בלשונו”, “טעם”, והר' נוספת, כזו שבמלה סנדלר. ועוד ועוד. וע“כ פירושו של מלצר כפירוש בעלי הלשון לאמור: משגיח, שר המשקים הטועם מכל תבשיל ומשקה לפני הגישו לאוכלים כפי שזה מתבאר מן הפסוקים י”א וי"ב.

*

(“בבית המזרח”²⁷) פואימה זו שנכתבה באחד בתי המרזח הטטריים שבקרים, מתארת את מצב נפשו של הנודד בשכרותו. נסיך זה פזרן הוא ומבזבז את הונו, הון עלומיו, בזרותו את שושניו על כל השבילים הנפתלים אשר יתעה בהם. רוצה הנודד לנתק את כל העגנים המרתקים את טבורו אל הקרקע: הורים, אחים, רעים, צמרת אילן־סבא המשקיף דרך חלון חדרו כידיד מימים משכבר, ארבעת הכתלים – אל כל אלה אסור היה הנסיך ברשת של קורים אשר נטוו מדעתו ושלא מדעתו והנלוים וכרוכים אחריו בכל אשר ינוד. והנה נדברו יחד הזמן והמרחק לנתקם בשיניהם הלטושות, אך עמדו חוטי שני אלה במרדם – כי רפויות הן כפות השטנים הללו, הזמן והמרחק, מלהניף קרדֹם אדירים שיהיה בכחו לבתק את הנימין שכל מה שאתה מקיש עליהם – הריהם מתקשים יותר וכמוך אתם ניזונים אף הם מבשמי השושנים שבארצות נדודיך.

אך הנה באה השכרות – זו ההפקרות הפרוצה, זו הכלימה המושלת בכיפה, המנצחת בבת צחוק אחת את הגבור משמשון והחכם משלמה – ובנפנוף עפעף אחד נתמזמזו החוטים הללו ונזרו אל שבעת הימים. רגע ירוח לנסיך מהפקרות זו. נדמה לו כי כנפים צמחו לו על גבו והוא עלול לעופף, לעופף! אך הנה מתנכלת הבלימה לכבוש את הנצחון המתחמק הימנה; כי הנה יש עוד נימה אחת קשת ערף הכרוכה לכבוש את הנצחון המתחמק בימנה; כי הנה יש עוד נימה אחת קשת ערף הכריכה וסבוכה בתלתלי זהב! יש אהבה! וכאן לא עמדו לה ללילית זו – הבלימה – כל נפתוליה הערמומיים! האהבה אינה יכולה למות מיתת נכנעים, האהבה קשת המרד היא, וכִנְמִיָה פרועה ודרסתנית התנפלה על אויבתה ותתקע את צפרניה ומלתעותיה בצואר הבלימה. אין האהבה חוגגת את נצחונה אלא אם כן היא מתבוססת בדמי משַׂנְאֶיהָ!

*

הפואימה “מתי מדבר”, מי כמוה רחוקה מכל “כיוצא לנו מדברינו אלה” שנותן טעם לפגם בכל יצירה אמנותית. מי כמותה יצירה מנועֶרֶת מכל טנדנציה – ובא הכהן הגדול בספרות העברית ועושה אותה פלסתר (“עולמנו”²⁸ מאמרו של י. ק²⁹. “נביא האחרית או משורר התחיה”) מְנַצֵל הימנה את מדֵי החג ומלבישָהּ בגדי חול של אליגוריא ומפרש אותה כמו שמפרשים את “אַוָזיו”³⁰ של קרילוב.

“ישנים ה’מתים' במדבר הנורא של הגלות, שקועים עמוק בחול ההגבלות החיצוניות והמצוות המעשיות”…

שמע מיניה: המתים – אינם כי אם משל, הנשר – פירוש רי“ק – רדיפות דתיות “פתן־נמר משרפי המדבר” – שתיאורו הוא הפִּסְקה הכי אמנותית בפואימה הגאונית – עלילות ופתויים דתיים, האריה – לא אריה ממש – אלא העקות והגבלות וגירושים. ואם “יש אשר יקוץ המדבר” ועמו “אחוזי פריץ־אונים אדירי־איומה” מתי מדבר – וראו עיניו המפיקות חכמה של הד”ר לפילוסופיא את התנועה המשיחית של שבתי־צבי “שבה מתעורר עם ישראל לתחיה ומתקומם לא כל כך על ההגבלות של שונאיו כעל החרצובות של דתו” – ממש כפירושם של חז"ל על “שיר השירים” להבדיל.

הוי, קלויזנרים, קלויזנרים! עד מתי אתם עושים את האמנות פלסתר?!

דף מתוך יומן הבחרות 1919–1920

בירושלים –1922; סוף שנות העשרים.

*

הלקין³¹ יצא לתרבות רעה לגמרי. לכתחלה היה בו מעין “ויתרוצצו”: עובר על יד “העבריים” דבר מה מפרכס לצאת, מתערב בקהל “היהודיים” – שוב דבר מה מפרכס לצאת, עד שלבסוף הפיל את הראשון והשׁכִּילו מרַחמו ועכשיו – הוא מדקלם את שיריו בקלובים של “פ.צ.”³². זו מנין לי? מתוך מודעה לאמר: “דער אידישער דיכטער האלקין וועט לעזין זיינע ווערק”³³. מזל טוב! הלקין נמשח לדיכטער! ומעתה אל תכתוב הלקין אלא האלקין.

“ו”גאלדבערג“³⁴ אם אינו “סריס חמה”³⁵ לכל דבר (שהרי מורה לשפה עברית הוא), הרי לחתימה, באורתוגרפיה אידישית ולכתיבת שירים, דרמות, טרגדיות, אופרטות וכיוצא בזה… בודאי ובודאי שלא ראה חמה אלא כשהוא כותב באידיש. ובאותו “אווענט”³⁶ עצמו של המָשֵׁחַ הלקין להאלקין זכה אף הוא “הציור הישן” בהיכל הספרות האידישית, למחיאת כפים של בנות “פועלי ציון” אחדות. ולא נתישבה דעתו עד שפגע בדן³⁷ והתרה בו למען השם (בשין שמאלית) שימסור לי כי הוא יוסיף ליבוביץ גאלדבערג המדבר על הפרוספקט רוסית דקלם את שיריו ב”קלוב לשמו של בורוכוב“. ה”פרנס" האידישיסטי נהפך ממש לאֻרות גבירים אדירים: סוסים (פֶּגַסִים בלעז) מתוספים ומתוספים, בלא עין הרע; מה תאמרו על הקבצן שלנו: הקליאטשע³⁸ נתגרשה כבר, ואם גְלליהָ עוד יבאישו קמעא את חלל הפרנס אין דבר: מגלגלין זכות על ידי “נבֵלָה” זו שהרי הארציות יחוס היא, שהרי היא היא הנותנת טעם לשבח לספרות האידישיסטית ומעלה אותה כמה וכמה על גבי הספרות העברית “הבטלנית” הפורחת לה באויר.

ואנכי אין אני מֵיצר על שהסוסים הללו אינם דשים בטלפיהם את שדה העברית ומזבלים אותה בגלליהם ולא לאוּרְוַת הקבצן כי יעשיר אקנֵא: בשעת חירום זו רגילים אנו בכמו אלה, צר לי על הסוסים עצמם, יותר נכון על הַמסַוְסִים; יש מהם אי אלה שעל פי טבעם הרי הם כבשים תמים ואילו לא העטו על עצמם עור נכר וודאי שהיתה געיתן הצנועה מביאה ברכה להם ולאחרים, אלא מעתה שהם משנים את טעמם וצוהלים ויש מהם שנוערים (רחמנא ליצלן!) – מאבדים המה בידים את אשר נתן להם משמים. כעורב שהתחיל מרקד גַברִית ויצא ברסוק עצמותיו.

לפנים היה הלקין מרחף בעולמות עליונים ומגשש בחללי תוהו של “חיים במות ומות בחיים” – וכיוצא בדקדוקי מסתורין אלה בעברית ובאידיש ושירים “מהפכי קערה” בזו ובזו: בקצור “גוט געזאגט!”³⁹… אלא שאיצטלא זו, אדרת ארגמן של מורד לא הלמה יפה את עיניו החולמות ושפתו הצנומה ויהי שיריו שירי הבאי, אולם משהתישב והתחיל לכתב שירי הֲוָי נראה שהולך המשורר ומוצא דרכו אשר ילך בה. יש לו להלקין זה (כתיב האלקין) עין יפה, טביעוּת עין אשר אינה חודרת עמוק־עמוק אולם את השטח היא תופסת בבהירות גדולה מאד ושיריו מסוג זה כלם נאים ויש מהם טובים מאד, כי ההוי אינו כי אם שטח החיים, הגוף ולא הנשמה, ובזה יכול הלקין להשתתף עם היוצר יותר מאשר בזו. אלא שמסופקני אם יהיה הלקין למשורר באמת, כלומר לא אורח ארעי כי אם ציור־קבע בעולם הספרות, שהרי נשא אשה ואם לא מחר – מחרתיים יתקרא בפעית תינוק: “אבא!” ומיום שנשא אשה לא כתב כמעט ולא כלום (עדות בעל דין!) ומשום כך הוא מדלקם דער אידישער דיכטער את הווערקים שלו (בסוד: שכתב לפני נשאו אשה) בקלוב “פועלי ציון”.

וגאלדבערג? אמנם זה לא נשא עדיין אשה ואע“פ כן הרי הוא כנשוי לכל דבר, לאמר מיאש מעצמו את הרבים מלסמך בו ואינו נזון כי אם מן העבר. ואם תמצא לומר: וה”דער נביא“^[?] – הרי הוא אשר אמרתי: מיאש את הרבים מעצמו… אין לו לבחור זה לא מעוף ולא רגש, ולא אמת שבלב ולא “כזב נאה” – אלא חקויים בלתי־מוצלחים אף על פי שרוח הכלי הראשון נודף מהם באופן שאפילו סרחונו של הכלי השני מתבשם קמעא, חקויים שהם בחינת תצלֹמת גרועה מן הגרועות כאותן אשר בירידין. “א הלאפעטע”^[?] – סמרטוט זה מהחֵל ועד כלה גנבה היא שנסתאבה בידיו הגסות של הגנב (עיין “דרייצען”⁴⁰ של פ. מ.) ואף כי חרוז זה חוזר לצרך ושלא לצרך, כזבוב שאתה מבריח אותו מאפך, והוא חוזר ומדגדג בו… – אין הסמרטוט חדל מסמרטוטיותו. אולם מחלה אחת תקפה לו להאי גברא: הרדיפה אחרי הכבוד. רבש”ע! לא ראיתי כמותו אפילו בין המשחקים שבבתי התיאטראות הז’רגוניים (אגב: אף כאן מצא לו תרשיש זה מקום להתגדר בו) אפילו השטופים בזמה אינם שטופים כל כך בזמתם כפי שהומה ומהמה גאלדבערג זה אחרי הכבוד. והכבוד אינו בורח ממנו, הלה מסב לו על כסא מלכותו וקולע זרי דפנה לכדאים להם. אין הכבוד בורח לא מפני שגולדברג משיגו אלא משום שהוא רודף אחריו בדרך אחרת לגמרי ולעולם לא יוכל להשיגו – אלה משורריך, ישראל!

*

ו־צ’יק^[?] מרעיל את דמי. רבש"ע! עד היכן סרחון זה עתיד להתקים במחנה ישראל! בטלנות מלמדית. עתידה ארץ ישראל לֵעשות כשאר הארצות (למצער) במיון החברה, המעמדות התרבותיים לפי צרכיו ומשאלותיו של כל אחד מהם. עתה טועם אנכי טעמה של אמת מרה זו: “אין רשות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא־נימה” ולא גוזמא! הצרכים אחרים! קלסתר הפנים אחר ועצם המהות? כאילו מזרות בודדים: קבוצות, קבוצות של כוכבים מובדלים ומופרשים זה מזה משוטטות בתבל ואין בזו מה שיש בזו; ובאה הגלות ומערכת את התחומין והסרטנים נעשים דגים.

*

הלקין התחיל מתמַרְקֵש; ממש פתח את פי הצנור של מִקְוֵה מרקיש ומושך משם שפע רב; המים המאררים […]

משחקי שח בתל אביב הקטנה.

בתל אביב 1938

 

פרקי יומן (1943 – 1950)    🔗

שנות הארבעים

… הנשימה, וטביעת־העין במדידת המרחק, – את כל אלה למדתי מאחרים, כל אלה אינם בחזקת אני־עצמי, ורק תכלית הרגע האחרון של הלחץ על ההדק במשיכת אצבע – הנה זה אני כולי, שנתממשתי בכהרף־עין אחד על כל עֲבָרי הממושך; הנה כי כן לֶנִין הרגע האחרון של הקליעה הממושכה והמסובכה אל המטרה, שקלע העם הרוסי אל הממשלה הצאריסטית, – ולפיכך הוא מוחזק גאון.⁴¹

*

3/1/43

ד. ז’ן־שן⁴²

הופיע “זֶ’ן־שֶן”. אפילו לחיוך אחד לא זכיתי⁴³. צרות־עין?! אולי הפרזתי אני? אולי טעמם טוב מטעמי? לי היה זה יום טוב גדול. והתרגול, – נדמה לי כי הלשון העברית נקראה כאן למבחן נוסף ועמדה בו, ואף לא חיוך אחד? אך מה התמיהה הזאת לי – אחרי “יבגני אונייגין”⁴⁴, אחרי “ילקוט שירת רוסיה”…⁴⁵

ה. פתגם סיני:

• “העושה אלילים אינו עובד אותם”.

*

ו.

4/1/43

… מעודי לא הרגשתי עצמי מפורק כל־כך. אני נאחז בכל עבודה קשה, – דווקא קשה – כי היא לבדה עדיין עלולה לרתקני, ליתן לי מרכז אחד, ארעי, מדומה, אך מתוך כך: אילוסיה של אחדות העולם הפנימי שלי. אולי הוא תלוי בחיצוני – זה המתפרק, הנהרס, האוכל את עצמו? וודאי שתלוי הוא, – אך סהדי בנפשי פנימה, – כי לא זו בלבד הסיבה. הביוגרפיה שלי. הסבך, הסבך האיום הזה. הוא הכריעני. הוא פירק את הכל. ואיך אפשר, איך אפשר ליצור באין אחדות, באין ריכוז? איזו שלכת: ידידים, מפעלים, תקוות כל מה שהיה לפנים “ברור”, – היינו: אחדותי – נפסק עכשיו באמצע, שוקע לפני גמר הזינוק. מה יהיה, מה יהיה בסופי? ואני נצמד שוב ושוב – לעבודה, לעבודה קשה, שיש בה מכשולים, נִבְצָרוּת. זו מגָרה. זה גירה אותי תמיד. אך בזמן האחרון – מרגיש אני – יש כאן עוד דבר־מה.

יש כאן איזה אמצעי, שאני משתוקק אליו, – לרתקני למשהו, להביאני לידי שכחה. איך אומר הבטלן של פרץ ב“מי אנוכי” בהצגת “האוהל”⁴⁶.

– אוּי, לעבוד! לעבוד! אוּי, לעבוד! ⁴⁷

אך בתום העבודה (הנה גמרתי את “ז’ן־שן”, לאחר כמה וכמה שבועות של בולמוס ודיבוק) – איזו ריאקציה מדכדכת, איזה שפל כוחות, איזה פחד מפני הרגעים, השעות, הימים שלפני. עלי לעבוד, כנראה, עכשיו ברציפות, בזה אחר זה, כדרך המעשן העצבני, המצית סיגריה בסיגריה. אף לא רגע של הפסק. אך לא רגע של השארות עם עצמי! – אוּי, לעבוד! ־־־

*

5/1

שנים רבות לא הירפה ממני חלום־בלהות אחד, שהיו לו שתי מהדוּרות: או שֶמַחַט נעצת בבָת עיני, באישון, ממש באמצע, בשחור שבעין; או שעכבר מכרסם את הפיקה של גרגרתי, ושוב: באמצע הצוואר, בפיקה. והעכבר קטן מאוד. מה יאמרו הפרוידיסטים – איני יודע. אך מוזר, כי עם כל הבלהה שבחלום הזה – היתה זו מין בְּעָתָה… כמעט שאמרתי “מעודדת”. אך את התואר האמיתי איני מוצא על כל פנים: משהו מן הטוב. גם מן הטוב. מין פחד דוחה ומושך גם יחד. אחר־כך נסתלק החלום. וזמן רב, שלוש־ארבע שנים, לא פקדני כלל. והנה – הופיע שוב. עכבר – ופיקה של גרגרתי. כרסום דק מן הדק. וראשי מֻפשל, והפיקה מתגבהת ומשתרבבת. מופלא הדבר: שום חלום מחלומותי איני זוכר כלל. מעודי לא זכרתי את תוכן חלומותי (עד כי נדמה לי זמן־מה, שאיני חולם כלום. והרי כמה פעמים, זוכרני, קמתי בבוקר וידעתי בבירור, כי חלמתי משהו, אך מה – אף לא סימן וזכר כלשהו). ובכן, שום חלום שלי אינו חוזר אלי בגלוי, בהקיץ. ורק חלום אחד זה בשתי מהדורותיו. אותו זכרתי. אותו גם הזכרתי בדרך מסומלת באחד משירי⁴⁸ שב“אבני בוהו”: עכשיו הנה חזר אלי. אך הפעם בלי הצד המושך שבו. סתם בלהה, שנתגברה שבעתיים מחמת הרצדיביות.

*

… כבר כמה ימים לא ראיתי את אליעז. יודע אני, כי רע לו, רע לו מאד. ומתוך כך נכמרו יחסי אליו (המותר לומר כך?). באַחַת הפגישות האחרונות אמרתי לו: “הבה ניסד אגודת אנשים שרע להם”, – חשבתי: אולי יבין את הרמז, את הרצון לפתוח בשיחה, שיחה אחרת, זו שעוד לא שוחחנו עד כה, אך הוא לא נרמז כלל וענה מה שענה, אותו מענה רגיל, הסותם תחת לפתוח. ואני שיחלתי לפתחון־פה – הרי אני שותק תמיד, על הכל, כלומר, על העיקר, – חזרתי אל שריוני, לאחר ששרבבתי עצמי מעט מתוכו: איזה אסון, איזו קללה היא לי, שאיני מסוגל לדבר על הכמוס עמי, על הפרטיי – עם שום אדם, יהיה אשר יהיה. אולי משום כך החלטתי, סו“ס – לאחר התנגדות ממושכת, אורגנית, לכתיבת יומן, – להתחיל בכך. היינו: לדבר עם עצמי. אך “הנצחיות” שלנו, רחמנא ליצלן, זו הגאווה שלנו, זו ההכרה המבישה, שכל מה שאנו מוציאים מפינו ומתחת ידינו שייך, כביכול, לעתידות, לדורות הבאים אחרינו, ההכרה הארורה הזאת סותמת גם הרבה צנורות, שאצל בני אדם “פשוטים” הם פתוחים, על כל פנים, “בינם לבין עצמם”. והרי מרגיש אני, כי הנני זקוק לפתחון־פה להתפרקות, – איני יכול, איני יכול עוד לצבור הכל בתחתיות האני הפרטי שלי, בסוד, בסוד כמוס עמי, – כי מה ערך יש לסוד, אם אינו מעותד להתגלות, לחשוף עצמו בבוא מועד? סוד, שאינו בא לידי גילוי, הוא משקע מסוכן לנפש, הוא סתימת הצנורות. האם לא זהו שורש השתיקה שלי בזמן האחרון, שתיקת השיר שלי? יודע אני: יש גם ברכה בכך, יש עול, ועול הוא גם ברכה ולא רק קללה, – בשביל אמן, – הוא שם מכשולים, ואמנות היא התגברות על מכשולים, הוא כופה את המצומצם, המרומז, התמציתי, הוא מכריח לגבש את הפרטי, להקפיאו – להפוך דמעה (לחה, ארעית, פיזית) לגביש “קר”. אסור לבכות בפרהסיא. על כן: אסור לבכות בשיר. כשם שאסור להקיא על הבמה גם בשעה שהשחקן מעצב דמותו של שכור. ליריקה מופרזת –רגשנית “כנה”, פשטנית, פרטיית מאד – היא קיא הנפש, היא תשפוכת, בכיה ולא בְּנִיָה. בזויה היא בעיני – כגילוי ערווה, כעשיית צרכים, כ”מי רגלייים של הנפש", שהם יפים, אלא שאין מכניסים אותם מפני הכבוד. כבודה בת מלך פנימה. פנימה. ליריקה סגורה, כמוסה, גברית. כי המשורר הוא גבר. יסוד דדוכרא⁴⁹. יסוד של אדריכלות, של אילוף חיות טרף. וכי אין יצרינו חיות טרף שיש לרסנו?

שלחתי רעיונותי בלי רסן. והנה – אני נכנס לדְרוּש. אך אין דבר. הרמזים בעניינים כאלה יפים יותר מן הלהג החושף את עצמו, אך אינו חושף את העיקר. ואצלנו אוהבים את החישוף הקטן, את “הפשטות”, ר“ל, את “הכֵּנוּת”, ימ”ש, כאילו פשטות אמיתית וכנות אמיתית הם דרגה ראשונה, שהכל דשין בה, ולא דרגה עליונה, לאחר, לאחר כל הסבכים והעודפים והעשירות המופלגה. היא ויתור על עושר, ועל קוצר־יד, ואי־השגת העושר. אדם שלבו מונח בפיו, בפתחי פיו, הוא, אולי, אדם הגון, ישר מאד, נחמד מאד, אך אינו משורר, כלומר, זה שתעודתו לדבר מרחוק ולמרחוק, ובכל זאת: מקרוב מאד. ושוב: אולי זוהי הסיבה שהחלטתי, סו“ס, להבליג על מיאוס אורגני, שמאסתי עד ב”עריכת יומנים" – ולדבר עם עצמי מה שאיני יכול לדבר עם זולתי. איך מסופר שם, באותה אניקדוטה עממית על פלוני שהיה נוהג לסיח עם עצמו? שאלוהו להלה: "מה זה שאתה מדבר עם עצמך? והשיב: “יש לי לפעמים חשק לדבר עם איש פקח”… וכי לא זהו סוד היוֹמָנוּת – בניגוד לסוד האֳמָנוּת?

*

8/1

– והיה מבעט בו בעוטי מות.

– אל תסתכל בזקנקן, אלא במה שיש בו.

– דורס אותו כמין חומר (או חמור).

– (עושה ממנו) ספרא דארעא.

*

שיחה על הדיוק של עולי גרמניה

– אך הם הכניסו לחיינו דבר חשוב מאד: את הדיוּק!

– כן, הדיוּק, הדיוק היֶקִי… אכן, הם מדיֶקִים.

*

כָּלֵב בן יפונה (ציניקן וסקפטיקון גם יחד)⁵⁰.

– שַרְוֵל ( CФИῌΤИΤЬ CПИМОНИΤЬ ) (ספִינטִיט, סלִימונִיט)⁵¹.

– הילדים אומרים (וזה יפה) וגם המבוגרים (וזה כבר לא יפה); “אז הלכתי… אמרתי לו… אז הוא ענה לי… אז אני…” – איזו לשון אַזְיָתִית!

– זְקַנְדַל!

*

איזו קללה – להיות סופר בלשון שאינה מדוברת משך דורות. לשון שאין לה סבי־סבים. תמיד להיות יוצר יש מאין (ואפילו יש מיש). אך באסוציאציות ספרותיות. מן הספר. ולא מן החיים. עד מתי?! אשריכם תינוקות, קונדסים עבריים – אתם הנחמה.

*

אבל איזה עושר בעבר – במקורות. כל עיון בהם – גילוי חדש. גם מה שידעת מופיע לפניך כברק ראשוני. וכל זמן שיהא הזיו הזה גנוז בגווילים, ולא בקיפולי החיים, בפיות דוברים, – יהא זה “בר מינן חי”. רק היום נתגלה לפני מחדש הביטוי “הביא חמה לעיר”⁵² – איזו ציוריות! היינו: נכנס לעיר עם החמה. אילו היה העם דובר כך, – הרי לפסוק זה זוהר כפול ומכופל. וכך – כך, בכ"ז, אבק ספרים, לוֹמדוּת, בקיאוּת, צער גידול… אומה, צער גידול לשון. החיאת החי.

*

עֲצַבְתַּיִם.

(מְצוּקוֹתַים).

*

3/6/43

היום פשפשתי בניירותי.

איזה בעל־משק רע אני! הכל הולך אצלי לאבוד. וחבל. עכשיו נזדמנה לידי פיסת־נייר מעוכה. כתב עפרון מטושטש. ונזכרתי: היה זה בביתו של יעקב הורביץ⁵³. בימים ההם (הה, כמה רחוקים הם! כמו בגלגול אחר…) אחד הערבים הרבים שישבנו יחדיו. ומשה ליפשיץ⁵⁴ שר את השירים העממיים באידיש (הוא ידע להגניב ללב שירים ודברים). ופתאם אמר אחד – “צריך לתרגם לעברית”. ובו במקום תרגמתי. הוא שר אידיש, ואני רשמתי כהרף־עין, לאלתר, בעברית.

נשתמרו פה בפיסת נייר זו, רק שני בתים:

רְתוֹם נָא אֶת סוּסֶיךָ, אַבָּא,

דְּפוֹק בָּם וְיִסְעוּ.

זֶה הַיוֹם לִי יוֹם־טוֹב רַבָּא,

אַךְ לֹא אֵדַע מַהוּ.

לֹא פָּרָה הִמְלִיטָה עֶגֶל

לֹא אִשְׁתִּי יָלדָה לִי…

שׁוּם דָבָר גַּם לֹא מָצָאתִי,

כִּי הוא לא הָיָה לִי.

היו עוד בתים. וזכורני כי תרגמתי (זוכרני באידיש: ס’האָט מיךְ נאָר פארשמעקט אין נאָז אַ לופטַעלע אַזאַ וכו'.⁵⁵..) אך התרגום אבד. וחבל שאיני יכול לרשום כאן גם את התווים.

אגב: היום יומי האחרון ב“הארץ”. איזו השגחה פרטית! בדיוק לפני ט“ו שנים, ב־1 ביולי, נכנסתי ל”הארץ“. יש, איפוא, פנקסן עליון והוא מנהל את חשבונותי, בדיוק ט”ו שנה!

*

… ומן הפסוקים ה“רוסיים”. קנטוּר:

– וַנְיָה, וַנְיָה,קֻרְקֻבַנְיָה!

– טַנְיָה, טַנְיָה, סְמַרְטוּטַנְיָה!

*

רוצה אני לכנס את השירים הרבים שתרגמתי ולצרפם לספר, לקונטרס. כמובן, לא את כולם. רוצה אני שיהיה קו אחד להם: הזמן. נדמה לי, כי יכולה להצטרף חוברת נאה. לא לשכוח: השיר היאפאני. והשיר: הזאת היא ספרד. יהא באמת “אינטרנציונל”. רוסים. יהודים (מאידיש), צ’כים, גרמנים, סרבים. גרוזים. בילורוסים. יאפנים. ספרדים. ועוד. ובצירוף הפירושים שבדגש־קל (לתקן, כמובן). והצורה – כטקסט עם פירוש רש"י. הצורה המסורתית.

*

בניירות שמצאתי בשעת הביעור־חמץ שעשיתי במגרות השונות, יש קטעים (ששכחתים) – כדאי להעתיקם לכאן לשם שמירה.

*

מה לעשות לאליעז? הוא עצוב ו… פרא אדם. הרי אין לאדם זה כל כשרון לשאת עצבות! הוא לא “נוצר לכך”. הוא נושא עצבות כתאונה, כמקרה־ביש, כמשהו מיותר לגמרי. כמעט כ“ארוחת־צהרים שאיננה”. דוב עצוב ושוקק. אך דוב נחמד מאד. אולי דווקא בגושיות הזאת, בבריאות שאינה רוצה לוותק על עצמה.

מוזר: אנשים ניכרים בעיקר בעצבותם. באמת ובדיוק: בכשרונם לשאת עצבות. הסתכלו בחבריכם, היאך הם עצובים, ותכירום לדעת!

לאה⁵⁶, כשהיא עצובה – היא נעלבת. על עצם העצבות, שבאה עליה, היא נעלבת. כמין חוסר־נימוס היא בעיניה מצד ההשגחה ביחס אליה. “עבירה על גינוני דרך־ארץ”. ופניה, ילדותיות אותה שעה, פני ילדה שנעלבה, ושפתיה משורבבות מעט.

והעצבות בשירים? בזה בלבד אין די. עצבות בשירים היא משהו “קארייריסטי” הייתי אומר, בשביל משוררים רבים. “שכר מצווה” יש כאן. שיר!! אני עצוב, – והרי שיר יפה שכתבתי בזכות העצבות. בשכר העצבות. לא, לא. הרי על כן שונא אני את הדמעות הלחות, הפיזיולוגיות (סשירה). להקפיאן צריך השיר. לא לבכות ולהזיל דמעות – אלא להשליך קרח כפִתִים⁵⁷, לגבש, לחצוב, – לבנות. לבנות – ולא לבכות! “ליריקה בכיינית” – היא אנטי־שירה!

האכספרסיוניזם ניסה לברוח מן הבכיה אל הזעקה, ויצאה צעקה, הרמת־קול, קולי־קולות. והדמעות הפיזיולוגיות לא נסתתרו על ידי־כך, אלא נזדייפו. לא נתגבשו, אלא במקום לחות יש בהן צמיגות. כי אסור לוותר על מידת האצילות בשירה. ומהי אצילות אם לא התאפקות, מסכה, הקפדה אכזרית על החיצוניות ועל דיסטאנץ. געש – אבל פנימה; אש עצור – אבל בעצמות. ולא בקלסתר־הפנים. רק לא בפרצוף־הפנים! הה, הפנים המשולהבות, החמרמרות, החכליליות מבכי… אך שוב מתגלגל אני במדרון זה של וויכוח עם עצמי על השירה. אח, משוררים, משוררים, אין לכם תקנה!

*

1.7

אתמול ערכו לי עובדי “הארץ” מסיבת פרידה. יקרו לי מאד sברי ב"כ הפועלים: הרגשתי יחס אמיתי, יוצא מן הלב, והיה זה שכרי (כשנגשתי בערב לאחד הפועלים, שלא דיברנו זה עם זה כשנתיים, וביקשתי ממנו סליחה – אם כי סהדי במרומים, שבו ולא בי האשם! – הרגשתי כי כפות ידינו לחצו זו את זו בלחיצה גברית, כֵּנָה, ולא היה צורך לומר כלום). מחברי המערכת דיבר רק ליטאי.

“אקאקי־אקאקייביץ”⁵⁸. בהברה־ספרדית. איש מלבדו לא פצה פה. והיה זה טבעי מאד: שהרי אילו דיבר מישהו מהם, היה בוודאי משקר. אך בין הישבים היה גם י. קרני⁵⁹. ועל שתיקתו הצטערתי. כי היא העידה על איזה רגש־נחיתות קטלני וממאיר. צרות־עין? מרירות? קנאה? כן, אולי כל אלה… אך בצירוף עוד משהו. שהרי יש בו, יש באדם זה, עוד משהו, וה“עוד” הזה הוא יקר, טהור, אנושי. אך נדמה לי, כי לפנים היה “משהו” זה בעל תוקף יותר, השפיע עליו יותר. ועם הזמן מתפוגגת השפעתו של “משהו” זה, ויש רגעים שזו מסתלקת לגמרי. ואז… אז הוא קשה מנשוא. והרי, בעצם, אני מחבבו. י. קרני הוא אחת הדוגמאות המצוינות ל“תֵיקוּ” המעוררני תמיד: החיים קובעים את אָפיו של האדם, או אופיו של האדם קובע את חייו? הָא בּהָא, הא בהא תליא. –

*

4.9

עכשיו לילה, – לילה רגיל “ככל הלילות”, בכל זאת משונה. אני מסתכל בו. הכוכבים הרבה יותר קלושים מאשר בשירינו והאנשים הרבה יותר רשעים ועצובים. מוזרים הם דברינו, דברי משוררים, – מפחדים אנו מפני העולם “בדיוק כמו שהנהו”. אולי זהו פחד האדם מפני עצמו. מי זה אמר, כי השירה חושפת מעמקים? לא, היא סותמתם כביכול: נבהלת מפניהם ומותחת עליהם דוק של צלילים ומראות. היופי הזה, המוזיקאליות הזאת, החריזה, הצורות – והעמקות הזאת! כן, בעיקר: העמקות! וכי אין כאן בריחה, סריחה מפני מעמקים שישנם אל מעמקים שאינם.

אדם מוכן לגולל על עצמו כל עבירה בדויה, כל מום נורא שאין בו, ובלבד שלא יתגלה החטא הקטן שיש בו, יש בו, באמת. השירה נראית לי לפעמים כערמומיות של מכסי פשעים, של מסתתרי ומוחי עקבות.

ואחת מצורות הכיסוי וההסתתרות היא… הכנות. הרי זו אותו הכזב עצמו, אך “מאידך גיסא”. אותה השתמטות עצמה, אך גרועה שבעתיים, כי היא גונבת דעת.

זוכר אני את האיכרים האוקראינים, את תמימותם הערמומית

Mbl ПІОПИ Нe rpamoΤНble [מִי לִיוּדִי ניֶה גראַמוטְנִיֶה] בורים אנו, נבערים מחכמות, – ובבערות הזאת, דווקא בה – כמה תחבולות־ערמה, ובצע, כמה אסארטגיה בין אדם לחברו. תמיד– עוד בחלדותי היה לי, אחרי שיחה עם “איש תמים” כזה, הרושם “שכַּיָס” רוקֵן אותי והעמידני ריק ואווילי.

*

תמונת כתב יד של קריאת שמע

קריאת שמע⁶⁰

קוֹלוֹת נְסוֹגִים. כִּי הֵבִינוּ

רֵיחוֹת שָׁכְחו מְקוֹרָם.

זֶהוּ עֶרֶב. זֶה עֶרֶב, אָחִינוּ,

עוֹד מְעטַ יְוֻתַּר, וְזָכִינוּ

לַחֲזוֹת אֶת הַתֹּמֶר הָרָם,

זוֹ צַמֶּרֶת הָרֹם שֶׁל הַלַיִל,

יֶהֶמוּ בָּה אַלְפֵי דוּמִיוֹת.

וְקַרְנָיו יְסַבֵּךְ בָּה הָאַיִל,

וְנִגְאַלְתָּ לָשׁוּב וְלִהְיוֹת.

וְהָיִיתָ מְתוֹם, גַּם כִּי רַבּוּ

חֲלִיפוֹת הֱיוֹתֶךָ לָעַד,

וְקָרָאת, בְּזֶמֶר – כְּאַבָּא –

קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁמוֹשְכִין בָּהּ:

“אֶ־חָד!”

*

אמרתי היום לס.:

אסוננו הוא – האפשרות: לכתוב רעיונות קטנים בכשרון גדול ורעיונות גדולים בכשרון קטן. אלמלא אפשרות זו, היה הגדול מנצח בהקדם רב יותר. ובלעדי זאת? עליו להאריך רוח. אין ברירה.

*

מה לעשות? בני אדם מסוגלים להמציא רעיונות העולים עליהם, על אפשרותם ונכונותם להגשים. ולא עוד אלא שאחר כך עוד באים אנשים קטנים לממש רעיונות שהגו גדולים.

דיספרופורציה זו בהיסטוריה האנושית עולה לנו ביוקר. וישנו רק פתרון אחד: לכונן משטר אחר, שבו לא ימנעו את האדם מלהיות גדול כראוי לו, –כדי שיזכה על ידי כך ויוכל לקיים נאה את דְרָשתו הנאה.

*

שירים אינם מה שאדם רוצה לומר ואינו יכול, אלא מה שהוא יכול לומר ואינו רוצה. כאן – סוד הצורות! כאן “ההסוואה”, שהיא הצניעות, החולקת כבוד למשהו הראוי לכך (נאמר: הנשגב, הסוד, היפה, הצודק). כאן – שורש החרוזים, הריתמוס, החיפושים. אי־הסתפקות ביכולת הבטוי שישנה. כאן גם הבריחה מן המופרז, מן היכולת היתירה, כאן העליה אל הפשטותת האחרת, שהיא בת העשירות הגדולה, המוותרת על עצמה.

*

צורות? מה הן? לי נדמה, כי הן בחינת כלי־מגן. הן, דרך משל, חבלים וקרדומות של אלפיניסטים שהמציאם הפחד המוצדק מפני הגובה, מפני הטיפוס למרומים. אין אדם יכול לעלות בהרים “סתם כך” – יש סכנות במשעולי הרים, סכנות שאינן בשפלה. באחד משירי רמזתי על כך בפסוק: " כאן – נַפְתוּל המשעוֹל הוּא גבורה שהיתה לדממות"⁶¹

*

ושוב: הצורות. המשחק הזה. העמדת הפנים האצילית, כי השירה אינה תוכן אלא עמידה על עברי פי תוכן: “”אוֹ־טוֹ־טוֹ"…וחזור בך, חסר עצמך מעט מאלוהים. האהיה בנאלי אם אתפנה למשל המתבקש כאן מאליו: משל משה רבנו, שלא זכה לראות אלא את אחורי האלוהים בלבד? בחינת “לא יראני – וחי!”… שירה היא חיים, – היא פגשה גדולה בין רצון החיים והכרח המוות.

*

חשבתי פעם אחת:

אדם הוא, כידוע, ברייה של הרגל. והרגל, כידוע, הוא “טבע שני”. וחבל, שיסורים ונסיונות רבים מתיסר ומתנסה בהם האדם כמה וכמה פעמים, ועל ידי כך מתרגל אליהם. וזה סוד התרבות. ואלו המוות הוא הנסיון החד־פעמי היחיד. מה היה אילו היה האדם מת לא פעם אחת בלבד, – ומתרגל למוות?! כל התרבות, כל השירה, כל החיים! – היו משתנים על ידי כך לגמרי.

*

הזכרון אינו מכשירו ומֵליץ יושרו של העבר. הוא גם קטיגורו. ההיסטוריה היא, כמובן, זכרון העבר, אך לא לשמו. כאן באה התרבות – במידה שהיא מוסר ותפארת – והיא זכרון העתיד. הזכרון ניתן לנו לא לשם הדעת הסטאטית, דעת לשם דעת, אלא – כדי שנוכל להוציא לקח ולִתְכּוֹן עלילות.

*

–… תרבות חילונית! – אמרתי למי שאמרתי, וטען איש שיחי:

– הייתכן? אתה, המשורר?!

המשכתי ואמרתי לו:

– כן, תרבות חילונית, – כלומר: זו שקדושתה אינה מתמשכת מאלוהים “מצוי ממילא”, הכופה הר כגיגית ומונע את התגשמות חלומותיו היפים של האדם, אלא מן התשוקה לאלוהים, מן הכוח, הפרמננטי, הבלתי־נדלה של האדם לעשות לו אלוהים בצלמו, בצלם חלומותיו הגדולים ביותר. והחלומות משתנים! (ואולי, לא משתנים, אלא משתכללים?)

*

לא המוסר עיקר, אלא קיומו, הלכה למעשה, לכן לא האתיקה חשובה, אלא זה המגשים אותה, לפעמים, מתוך הכרח טראגי, – גם בניגוד לה, – שמו ידוע: – שמו: סוציאליזם מהפכני. כי המוסר הוא פאסיבי. אפילו ב“עשה’ין” שלו, – הסוציאליזם המהפכני הוא אקטיבי, גם בלא־תעשה’ין. וחשבתי, כי אפשר לנסח כך: המוסר השמרני אמר ואומר עד היום:

– לא כל מה שאפשר מוּתר.

הסוציאליזם המהפכני אוצר (כמובן, בחזונו, לכשיתגשם):

– כל מה שמוּתָר – אפשר!

*

נזדמנתי עם אחד מעורכיו של כתב־עת שווייצי חשוב, איש ריאקציוני, – על כל פנים שמרני עד כדי קנאות, – ובאחת השיחות, לאחר ביקורו בירושלים, אמר לי: – ראיתי את היהודים מירושלים העתיקה, ועשו עלי רושם קשה. אתם היהודים, אינכם מסוגלים להיות רליגיוזיים. בצרפת, למשל, יכול אדם להיות תרבותי ומודרני מאד (קלודל⁶², למשל), ולהיות דתי. ואלי אצלכם או שאדם הוא דתי, ואז הוא נחשל, מורד־אור, נבער־מדעת, פרא־אדם. או שהוא משכיל ומודרני, ואז הוא אפיקורס. אצל הדתיים שלנו איזה נימוס, איזו אצילות, והדתיים שלכם – איזו בהילות אצלם, איזה חוסר־צורה, איזו טפיחה על שכמו של אלוהים, – פשוט חוסר־נימוס!

אמרתי לו (בכיבוש הכעס כמובן מאליו:

– אסביר לך, ידידי היקר! הנימוס הוא, בדרך הטבע, וקודם כל, הבלגה על קסינופוביה, הוא מצוות הדיסטאנץ בעיקר לא בין אדם לקרובו, אלא בין אדם לרחוק ממנו. פצעי אוהב, ככתוב, נאמנים הם. דרך ההתנהגות שלי עם אחי ואחיותי, ואפילו עם אבי ואמי, בתוך משפחתי היא, כלומר, מתמדת, אורגנית ולפעמים ממילא קצת ארוגאנטית, חוטאת לנימוסים, כי מתוך משפחתי אני יושב: ואילו ביחס לזר, לאורח, למי שבא אלי מבחוץ ואינו שייך לי שייכות אמיתית, הנני מנומס, מנומס עד מאוד. מ…מחוסר יחס של קרבה. ובכן אגיד לך: האלוהים ומשה רבנו והנביאים וישו – הם אצלנו בני־משפחה, ואם מצאת כאן קצת חוסר נימוס ביחס לאלוהים, הרי זה פשוט ענין משפחתי ואנושי מאד. אתם, שכל אלה לא שלכם הם, – אלא זרים, נכרים, אורחים אצלכם, – אתם חייבים לנהוג בהם נימוס ונימוס רב, ורב מאד. כי… כי אינם שלכם.

*

על המשורר האמיתי אפשר לומר, כי גם נשמתו כנשמת הצדיק ר' משה מרוזבדוב⁶³, היא “ממדור הבכיה אשר בהיכל הנגינה”. שכל החזנים דרכם לבכות על “כבקרת רועה עדרו”, על “קרוץ מחומר”, ואלו הצדיק דנן היה בא לידי בכייה גם בזמרו “עוזר דלים”.

*

15.11.49

שוב הסתערתי על גל הניירות, הטיוטות וכד' שנצטבר ונשתמר אצלי (רק חלק קטן מאד!) במשך השנים, רציתי לפקחו ולערוך סדר ראשון, לפחות.

אגב חיטוט זה נתקלתי בכמה עלים טרופים של “לוח” (מ־1948) ובהם כמה רשימות חטופות מאד. אני מעתיקם לכאן (אם אין זכרוני מטעני היו אלו מן הדברים שאמרתי לאחד הסופרים הפולנים במסיבת “קוזניצה”, שערכו לכבוד בואי).

*

1.

… זוכרני, כשנתבקשתי מטעם “נובל ליטרר” הפאריזי (היה זה זמן־מה לפני מלחמת העולם השנייה) לכתוב בשבילם סקירה כללית על תרבותנו (התרבות העברית החדשה) בא"י, הכתרתי את המאמר בפסוק צרפתי C’est I hebreu pour vous⁶⁴, על דרך האידיום הידוע בלשון עם צרפת, שהצרפתי משתמש בו ברצותו לומר, כי אין הוא יודע כלום על עניין מסויים: C’est I hebreu pour moi⁶⁵ –בחינת מה שאומר הרוסי rpaMOTa Я HCKa a KHT ЯCNM ЯП D ΤО Э

[אֶטוֹ דליָה מֶניָה קִיטאַיסקאַיָה גראָמוֹטָה]⁶⁶, או, שאתם הפולנים, אומרים כגון דא: ⁶⁷Dla mnie to chinszczyzna…

אך שטפוני הדמים, שנגרו באורח אפוקליפסי בחוצות העולם, קירבו רחוקים וב“הוכיחם” את התלות ההדדית של אומות העולם (כאילו הדבר היה צריך הוכחה…) פרצו לחלוטין את מסכי הברזל.

מלחמת מאדריד בשעתה, שקבעה, כידוע עכשיו לכל בר־בי־רב, את גורל העולם כולו, עשתה, בין־לילה, את עם ספרד ויצירתו לנחלת האנושות. שמות כגראסיה לורקה, פאבלו נרודה ואחרים, היו לשמות־מפורשים הרחק מגבולי הארצות והעמים הדוברים ספרדית. ולא מתוך סקרנות קיקיונית, אלא מתוך הרגשת הסולידאריות והשותפות ההיסטורית. איש לא יאמר עתה: “זה בשבילי סינית”. שם המלחמה לתרבות סוציאליסטית. ועוד לא היתה ירושלים קרובה ללבבות בעולם כולו בקרבתה היום, כשמאבק הגאולה של עמנו (ותוצאותיו) לבשו צורה וממדים כאלה, שגורל העולם כולו תלוי בו (בהן), כשהוא גילוי הכרחי (בבוא השעה) למפעל הבניין היהודי, המרחיק ראות, המפליג בכוונות היסטוריות, הרואה עצמו (על ידי עצם הגאולה הלאומית של עם שכול, אובד־כל) כראש גשר לקידמה במזרח הקרוב כולו".

*

ובעלֶה אחר, קצת בקטעי דברים, כמו בראשי תיבות ונוטריקון, וקצת ביתר הרחבה:

“תחיית העברית. משל לבת המלכה. נס הנשיקה והיקיצה. ועוד נס: נס הדת הריאליסטית. הריאליזם של המשנה, התלמוד והשולחן־ערוך שימֵר לנו את השמות, את הפעלים, את התארים (בהלכה). ואידיומים, אמרי אינשי, כווני־חן של שיחת־חולין עממית וכיו”ב מסימני החיים (באגדה, מדרשים וכו').

– השמיים והארץ. נא, חלוקה צודקת!

– להיות “טוב”, – אבל לא “יותר טוב”.

– תרבות – פלוגתא ומחלוקת, ולא נענועי־אמן של ראשים מעוטרים הנהנים מזיו השכינה בזכות ויתורם על “הנאת החיים.”

ועוד:

“מה נתנה הרגשת המולדת, – עובדת המולדת, – לתרבותנו (אם תרבות איננה רק שירים וקונצרטים ותערוכות וכיו"ב)? היא נתנה את ההשתחררות מן הדווקא־היהודי, תמיד־יהודי, רק־יהודי, – כלומר: מן החיצוני, והמצמצם ומתרברב גם יחד, ככל גילוי של רגש נחיתות. אין זה מקרה שבגולה היתה ספרותנו, – אמנותנו, – ספציפית, וממילא: נאטורליסטית. כיון ששום דבר טבעי, מובן־מאליו, קיים ובטוח (מה שקורין מולדת, מדינה) לא פרנס את עצמיותנו ולא שמר עליה, על סימני־ההכר שלנו, – ממילא היתה לנו תרבותנו, בגילוייה המצומצמים (לפי האפשרות של אין־מולדת), לבמקום־מולדת, במקום־מדינה. והיא שמרה מכל משמר על כל הריליקוויות, על כל מה שהוא יהודיי ורק רק יהודי. וכשלפני כמה עשרות בשנים, בראשית התנערותה של הלשון העברית ותרבותה, בא אחד הנדולים שבמחוללי תרבותנו החילונית־לאומית ויסד ירחון חשוב, כתב בהקדמה⁶⁸ – ביושר לבב ובהגיון גלותי טיפוסי – כי אין לנו צורך ב”חרושת הגויים“, בשירי־נוף, בספורי־אהבה ושאר דברים בטלים, – כל זה יש לנו ממילא בשפת המדינה או שפת המדינות שאנו חיים בהן, או מפרנסים רוחנו בהן. אנו – דהיינו הירחון לפי מגמתו – נתן רק את החסר לנו, את אשר בשאר שפות אין אנו מוצאים: את היהודיי, את חכמת־ישראל, את הז’אנרי והספציפי. המולדת שחררה אותנו מהרגשה זו, מהכרח זה. בא”י איני צריך להיות יהודי, רק יהודי, תמיד יהודי, – כדי להיות יהודי. בא“י יכול אני, חייב אני, להיות אדם, קודם כל אדם, שהרי יהודי הנני ממילא, בתוך המסגרת הטריטוריאלית, הסוציאלית והפוליטית של המולדת. כי מהי מולדת לעם – אם לא הרגשת הממילא? היא הגואלת קבוץ לאומי מלאומנות, והיא האפשרות היחידה להפוך תרבות להומאניזם. ואכן, אין זה מקרה, כי הספרות העברית בא”י הנה בעיקר כזאת (אני מתכוון לטובה שבה, לראויה לשמה): מודרנית, אקטואלית, – בתימטיקה שלה, במנטאליות שלה, בתשוקותיה (ואולי גם בסיכוייה) להמריא מתוך נקודתה הלאומית אל מרחבים בינלאומיים, כדרך שאווירון ממריא משדה תעופה".

*

מעין זה אמרתי אז לאחר הסופרים היהודים שם, הכותבים לא עברית (היה זה באותה נסיעה עצמה):

– “אנו שם, בא”י, הננו 24 שעות “לא יהודים”, כי הננו “יהודים בלי הרף”. אתם כאן, בגולה, הנכם “יהודים מאד”, אבל רק כמה שעות ביום, או כמה ימים בשבוע ובחודש. וזהו ההבדל! והוא, קודם כל, הבדל מנטאלי. הייתי אומר: פיזי. משל לחולה אסטמה, או כל חולי אחר, שלשעה קלה מרפה ממנו המחלה, והוא נושם כביכול לרווחה. אך השעה חולפת, והיא מוכרחה לחלוף, ומהר מאד".

*

ובהמשך השיחה (איני זוכר על איזו רפליקה של איש־שיחי):

–…כאויפן הימעל אַ יריד⁶⁹; כעננים שאינן מורידות גשם! או כגשם היורד על שדה לא זרועה. אתם שטים כעננים מעל למדבר!

*

ובפאריס, בימי ועידת השלום⁷⁰ הבינלאומית, של אנשי־הרוח הפרוגרסיביים. “ברית עברית עולמית” ערכה לי הרצאה, שלא רציתי בה עד כדי חריקת שיניים, אך לא היתה לי ברירה. –:

“… פגישה עם אנשי ברית עברית עולמית. רבש”ע! שום שינוי־מקום אינו משנה את מהותם. פרובינציה, עיירה – וגרועות שבעתיים, מחמת הפרופורציות, מחמת ההפרש. כאן? בפאריז?!

מיני יהודים שבאו, אנאכרוניזם (אם כי בהברה ספרדית כמעט). והפיקאנטי הוא: גם איזו גוֹיָה, ממש גויה, – איזו צרפתיה “שהשתגעה על עברית”. מופיעה בכל הזדמנות כזאת. היש להוסיף, כי: מכוערת, עד אין לשער!

הכלל: היה עצוב מאד.

אח"כ, כמובן, – בקפה “דום”. ארצישראלים בלי סוף. מועמדים לגאונות כולם.

סימן ראשון – חסרון כיס, רזון פנים, וכו'… – שהרי “גם מודיליאני וכו”… – נחמה וערובה ל“עתידות גדולים”. –

*

25.1.50

לפני “האסיף”⁷¹ תרמ"ו. אוהב אני ריחם של עלים בלים. רק בהם חיים המתים. בהם, בתוך זמנם ואווירתם, בתורת מתים. אך הרוצה לעשותם חיים בהווה – ממיתם מיד. כל חיותם בזה שאינם, שהיו ואינם עוד, שרק הבושם, המורשה הנאצלה, נשתיירו מהם. סבא שלי. דיוקנו התלוי על גבי הכותל של חדרי החי, שבו מהלכת בתי, בת ה־ 13.

– – – המאמר הראשי: אספקלריא (ודוקא בניקוד: אִספּקלַריְאָ).

וכותרת־משנה מאלפת:

"מאירה על כל ענייני השעה הנוגעים אל האנושיוּת בכלל, “ולישראל בפרט”.

“הנוגעים אל האנושיות בכלל – ומה יאמרו ה”קריב“ים”⁷²?

איזו שנאת־גויים ארורה (ו“מובנת”) פשתה בנו. היא דבקה גם בטובים ב“מתקדמים” (הרי היא “מובנת” – היטלר ימ"ש… כאילו הוא “חזות־הכל”) ובפירוש (עיין ההקדמה): כל העמים, כל המקצועות.

ואף ההקדמה: “הסברות השדופות והעלאת הגירה, שבה הלעיטונו המתפלספים בדרשם תלי תלין של הלכות על קוץ אחד, על שנאת־היהודים, על ההשכלה, בד בבד, קרעים קרעים, כבר יצאו מאפינו והיו לנו לזרא. עתה ננסה את כחנו להבין את העולם כולו כמו שהוא.”

*

אגב עיון ב“האסיף”

יתפלפלו בדברים רחוקים מן המציאות:

– בביצה שלא נולדה.

– בקרני פרה שראה פרעה בחלומו.

– בגמלים פורחים באוויר.

*

– תקופת “רקידת השלחנות”

(ספיריטיזם?)

מעין paK pbl бa eэpblбbИ И Ha б [נָה בֶּזרִיבִּי אִי רַאק רִיבָּה]⁷³ על דרך שאומרים “באין איש השתדל וכו'”, גם… איש – באין כהונה כל ישראל כוהנים" (עפ"י נ.ס.! [?] ⁷⁴

*

במשך זמן קצר:

“מלוש בצק עד חמצתו”.

*

“אחיאסף”⁷⁵, לוח א' שנת תרנ"ד.

בין השאר – שני שירים “בחלומי” (משירי הנדלסון; * (משירי היינה) בחתימת: חיים ראבינאוויטש. ובשוליהם “הערת המ"ול, נעים לנו לפנות מקום בלוחנו לשני השירים האלה, אשר נכתבו בידי עלם צעיר כבן חמש־עשרה שנה, המנבאים עתידות טובות לכשרון המשורר הצעיר”.

ובאמת, בשביל בן 15 ובימים ההם – לגמרי לא רע! אך מה היה על הנבואה ועל העתידות? היכן הוא בשירה אותו חיים ראבינאוויטש? הנבואות הללו! – – איזו השתפכות נפש השתפך מ.י.ב.⁷⁶ על בן־יהודה! בן יהודה מול אחד־העם! וכמובן, אליבא דמ.י.ב – בן יהודה עדיף.

"בביתו דור חדש, מחשבות חדשות, חיים חדשים, תקוות חדשות ושאיפות חדשות.

…שם בביתו אבני פינה לעולם חדש, דור חדש, אנשים חדשים, אנשים שנושאים עליהם צללי אבותיהם הגיבורים…"

(בלוח “אחיאסף” תרנ"ט)

והמוסר השכל:

“שירה גרֵידה(!) תנו לנו, חיים גרידים(!), טבע גרֵידה(!)”

כוחה של דיאלקטיקה! כוחו של הזמן המשנה ערכים!

עכשיו – בדיעבד, למראה התוצאות לדבר כך על בן־יהודה (מבחינת הסמל שבו: “חדש!”, כלומר? “בני בנימין”?⁷⁷ – צעירי־פתח־תקוה? דואר היום?⁷⁸ “כנענים”?)

ודוק:

“גרֵידה, גרידים” וכו' ה“רק כך” הזה – בלא שעבוד כל מאוויינו ומעשינו לאתוס שאינו מתיר שום גרֵידה, שום “רק” שירה, שום טבע־לשמה, יצרים לשמם;

גבורה? איזו? לשם מה? בשם מה? היש איזה “שם”, שם־המפורש? גבורת הגיבורים, – שגאוותם עליה? הששים לגילויה? גבורת החרב והאגרוף, – הלא רק כאונס, כהכרח שיש להתפלל (ולעשות!) למניעתם, לעקירתם.

הכלל: לא גרידא!

*

ולשם הדגמת “העברי החדש” – עיין סיפורו של בכור “החדשים” הללו, סיפורו של בן אבי (!) ב“אחיאסף”.

*

המרד? אז? – כן. אך נזכור: רק אז. היום? – לא! היום אנו מעריכים את הדברים בצירופם, ולא בנפרד.

ושוב בענין ברדיצ’בסקי:

את מאמרו? “מכתב גלוי למר ברדיטשבסקי” (ב“אחיאסף” תר“ס, תשובה על דבר מ.י. ב. ב”אחיאסף" תרנ"ט), מסיים מ. ז. פיירברג:

"הדור הצעיר המזרחי, הדור הגדול הזה, ההולך “ומתפתח ברוח עברי על יסודות אנושיים כלליים”, הדור הצעיר הזה החושב כמותך, והמקריב את נפשו להעביר את עצמו ואת דורו את המדבר, למען יבוא הדור השני הבריא, העלז והרענן אל הארץ הטובה – אותו הדור עצמו מוצא בך את אויבו היותר נורא, והוא ילחום אתך בכל כוחותיו ויכלתו. ראה את אויבך, אדוני מר ברדיטצ’בסקי. ברגשי כבוד

מ. ז. פ

מה לעשות ובוכוח הזה קרוב לי יותר פיירבערג. במידה שאני יכול (וכמעט שאיני יכול כלל!) לפסוק פסוק של אתה בחרתנו אפילו ברמיזא־דרמיזא, קרוב לי יותר נוסח זה של מ.ז.פ.:

“הנצחון העברי הוא נצחון הספר בתבל”.

אינני מאמין כי זהו נצחון “עברי”, זהו נצחון אנושי! – על כל פנים בנצחון הזה אני רוצה, אם פירוש הספר (ולכך מתכוון מ.ז.פ.) הוא האתוס.

ומה אצילי הוא חזיון זה – מאמרו שח מ.י.ב. – מאמר הספד – באותו לוח עצמו שבו נתפרסמו הדברים הנ"ל של מ.ז.פ. נגד מ.י.ב.

אמנם: ביקש מ.י.ב. לבוא על פ. ב“וּרמִינהוּ”⁷⁹ ועשה את הספדו צירופי ציטאטות מכתבי פ. יצמו להוכיח, כי צודק… מ.י.ב – אך גם זה אנושי מאד!

*

בין הסופרות בעברית: ב“אחיאסף” שנה ב' (תרנ"ו): “בעמק רפאים (תמונה)” מאת מרים נאווינסרא (וורשה). ההיה לה המשך? (כמובן באנאלי למדי…)

*

“נקל לעקור מלטעת”

*

אמתלאי – יפה ליחדו לבן־אדם שדרכו להתחמק ולכל דבר יש לו תירוץ ואמתלא (עפ"י א., אמו של א.א כביכול)⁸⁰.

אפשר לומר כך?

– והיה שובטו, שובט עליו בשבט זעמו ומקטקטו⁸¹ קט־קט, כעפר לדוש.

*

7.3.50

חשבתי על “ראש וזנב” – “העם והאינטליגנציה”. הבעיה הנצחית.

“חוזי־החזונות” הללו – כל פעם שיש צורך לממש את חזונם, חזונם שלהם, – חזונם שלהם, – הם נבוכים, נבהלים בחולשת־דעת, – הראשים נרתעים לאחור – עד כדי בגידה לפעמים. הטובים שבהם נגררים. ודווקא “ההמון” (“הזנב”) פורץ ומעפיל אל הבאריקאדות, אל החזית. אל מערכות ההגשמה. כשהחזון ממריא באמת, ראשונים הם תמיד הם ההמונים.

אגב, – ההמראה. בהמריא המטוס איזה חלק בו מתרומם ראשונה? – לא “הזנב” דווקא? וכיוון שהגענו למשל זה, הרי דווקא ספינות האוויר הכבדות ממהרות לטוס; הרבה יותר מן הקלות! הקלוּת – יפה לתנודה, להתעופפות, לרפרוף, אך לא לטיסה שיש לה מחוז חפץ!

*

וכמובן: חוץ מיחידי סגולה. כאן מתרחש “הנס”, שהוא באמת דרך־הטבע. יש והמהפכות נתחוללו (ולעתים קרובות מאד!) על ידי יחיד, והוא, לכאורה, דווקא מבני המעמד המדכא ולא המדוכא, השליט ולא הנשלט.

אולי כאן ההבדל בין מרד למהפכה? את ההתפרצות, המרד, עושים רבּים, כי הוא געש ספונטאני. רגע היסטורי. את המהפכה עושה השכל העליון של ההיסטוריה, האישיות המבינה את התנאים והנסיבות ו“מנצלת” טותם, והופכת רגע לנצח.

*

25.4.50

תרבות מתקדמת היא גם כשחמורפי אומר למשל: “איש כי יכה גדול ממנו על הלחי – בפני העדה בשוט עור בקר ששים יכוהו”. ובתורת ישראל (דברים כ"ב יג): “ארבעים יכנו ולא יוסיף”. התקדמות ב־20 מלקות! 20 מלקות פחות! ההדגשה: “לא יוסיף” מעידה על גודל המהפכה שבשינוי הזה.

(כמובן: “וכי יכה בן איש אדם כערכו על הלחי, מנה אחת כסף ישקול”.

“הבדלי מעמדות”!

ועיין הלאה).

*

25.8.50

מקוצר רוח, ובוודאי גם קוצר־המשיג, הננו מרבים כל־כך לתרגם פסוקים כצורתם. וראוי היה לאט־לאט לעקור כמה ניבים כאלה, ובמקומם להכניס אחרים, עבריים יותר.

אומרים אצלנו: “הבעיה בשלה” וכיו"ב, הרי זה צירוף אבסורדי, מפני שמתורגם, בלי שום ציוריות אמתית, הצומחת מאופיה של הלשון. וכי אין לומר: “הבעיה הגיעה לפרקה” (גם ענין הבשלות והבגרות יש כאן, וגם אסוציאציה עם שאלה שעומדת על הפרק, כלומר: היא הגיעה לעמוד על הפרק). או: “נקודת ראות”, “זוית ראייה”. מילא. אך נדמה לי פתאום (בשעת כתיבה) כי קרן־חזות היא לא רק מליצה נאה, אלא גם יפה לשמוש פשטני, עברי מאד: קרן– זווית, חזות – ראות. או: “במלוא מובן המלה”, – הרי זה בדיוק: “פשוטו כמשמעו”.

*

26.8

אגב תרגום:

מי יאמר כי זהו פתגם מתורגם ולא מ“אמרי אנשי” של גוברין יהודאין, נוסח יהודי־עיירתי טיפוסי:

– מוטב “ברוך השם” מ“אם־ירצה־השם” (או: “טוב…מהלוואי”, “טוב… מיהי רצון וכיו”ב).

– והרי תרגמתיו מרוסית מלה במלה:

– Or“б aИĦ Cπaвa бory” ijeм Пyцme [לוּצֶ’ה סלואַוָוה בּוֹגוּ צֶ’ם דַי בּוֹג]

*

איזו הפקרות עד עצם היום הזה בענין המלים והמונחים! אין איש בודק, שמא ישנה מלה בעברית, שמא נקבע כבר מונח מסוים, שמא כבר רווחת במקצוע טרמינולוגיה, ואבסורד הוא להשתמש באיזו מלה סתומה, מליצית, בעלמא. וכל אחד מחדש, ולא איכפת לו שמא לבטלה הוא החידוש הזה, שמא כבר חידש מישהו לפניו. והרי אנו חיים כבר בתוך עם שיש לו לשון, שיש לו מונחים קבועים למקצועות השונים!

*

התואר קדומני, קדומנית. מרבים להשתמש בו בזמן האחרון. ביחוד בשפה הצבאית. במלון גור ועוד לא מצאתי את המלה. אגב עריכת תרגום “מלחמה ושלום”⁸² נתקלתי בה אצל טריווש⁸³ בחלק ב' ע' 12 שורה 8 מלמטה: “שתי שיניו הקודמניות”

בכלל: כדאי היה שמישהו ישב על ספרי התרגום (גם על המקור) שלנו וימצא בהם הרבה חידושים נאים שלא זכו להמשך.

*

13.9.50

ב' תשרי תשי"א

אצל טריווש ב“מלחמה ושלום”, (כרך א‘, חלק ב’, עמ' 50):

– הגוננים.

בתוספת הערה:

“קבוצות־החיל, העומדות מן הצד להיות למגן בשעת הצרך”.

ובמקור: keŦЫῌa πф [פלאַנקֶטִי]

אצל טריווש:

– בת צחוק לגלוגית.

(חלק ב‘, עמ’ 13).

– תזכיר.

(חלק ב' עמ' 19).

*

20.10.50

לרגל תרגום מאמרו של ל. גרוסמן על לרמונטוב⁸⁴ (בשביל אורלוגין), נסיתי לתרגם את שירו של ל⁸⁵. לסוֹשקוֹבָה.

" " pacŦaПИcb МЫ

[“ראַסטאַלִיס מִי”]⁸⁶

*

נִפְרַדְנוּ, אַךְ דְיוֹקַן שֶׁלָּךְ

עַל סְגוֹר לִבִּי אֲנִי שׁוֹמֵר

כְּצֵל חִוֵר שֶׁל גִיל נִדָּח

אֶת לְבָבִי הוּא מְאַשֵׁר

לָהוּט אַחַר אִוּוּי חָדָשׁ,

לִבִּי אֵלַיִךְ יְפַלֵל:

מִקְדָשׁ עָזוּב עוֹדוֹ מִקְדָשׁ,

אֱלִיל מוּשְׁלָךְ עוֹדֶנּוּ אֵל.

*

בפנקס קטן מימי ורשה שלי (במלאת 5 שנים למרד הגיטו), מצאתי את אשר רשמתי בעפרון חטוף:

"ורשה. מדבר. סהרה

אבני מפולת. אבני בוהו. אבני

הרס. מדבר. כל כך מדבר,

שאילו המשכתי עוד קצת – הייתי

מרגיש פאטא מורגאנה".

*

– אצל ר' עמנואל פראנסיס⁸⁷

… ברוֹב כִּסְלוֹ, אין עוד כִּסְלוֹ⁸⁸ כי אין כִּיס לוֹ".

“גם אחרי מותי טוב התרחק מאיש שוטה”.

*

בַּל־תּוֹרָה, לא בעל תורה.

*

“בכל תמשול, אך לא תמשול בָּרוּחַ”.

*

מן העובדות –

על כחו של הכשרון להשפיע על המונים, להלהיבם לקידוש־השם:

הריפובליקאים הצרפתים ב־1848 השתמשו בדקלומה המופלא של ראַשֶׁל⁸⁹, כדי ב“מארסלייזה” שלה להלהיב את הפאריזאים ולעוררם לקדש מלחמה לאידיאל הריפובליקני. במשך כמה שבועות הופיעה ראשל בכמה וכמה תיאטראות ובשירה את “מארסלייזה” הלהיבה גם את שכונות הפועלים וגם את רובעי האצילים.

*

(באסוציאציה: “ירושלים של זהב” –

הופעת השחקנים שלנו בפני צהל)⁹⁰

אגב – על השפעת המארסלייזה. היא היתה כ"כ מרובה בקרב החיילים, וכל כך הגבירה בהם את ההתלהבות, שגיניראלים רבים יחסו תהלתם של נצחונות להמנון הזה.

*

– כשרון, כשרון… העיקר הוא הכשרון…

– כן, שמענו, שמענו וזה גם נכון… כמובן, נכון. אך אם נזכור את גודל הסכנה שבכשרון, כלומר, ברק כשרון, בלא השגחה עליונה של האידיאה – נוכל לומר בענין הזיווג הזה של אידיאה וכשרון כדברי קלאוזביץ⁹¹ על עריכת הקרבות: “מידה בינונית של אומץ עם כשרון גדול – תוצאותיה מרובות יותר ממידה בינונית של כשרון עם אומץ גדול”.

*

רהטוט⁹² – CĶoporoвopĶa [סקוֹרוֹגוֹבוֹרקָה]

*

רַוְיָן – שִׁכּוֹר

*

גֹב של עֲרָיוֹת

*

– לא מצלצלין הם אלה, כי אם מזלזלין, מעות של כלום ושל לא־כלום, כספא־חספא⁹³ ועפרה דארעא

*

מספרים שהר' יעקב יוסף איטלינגר מברלין, בן דורו של צונץ'⁹⁴, היה אומר:

– אם תרצו לידע איזה טבק היה מריח רש“י, שאלו את צונץ, ואם תרצו לידע מה אמר רש”י שאלו אותי.

*

בעל הבית מאלף את כלבו המטופח והמפונק – מעמידו על כפות רגליו האחוריות ולאחר עמידה ממושכת נותן לו משהו בפיו. אמרתי לו,

– זהו, “ביגיעת כפיו יאכל לחם”.

*

לילה. דממה. הכל שותק. ורק הלב שומע כל אשר עבר עליו כלחזרת הש"ץ.

*

HИЖe B0ĦЫ TИШe TpaBĦЫ

[נִיזֶ’ה ווֹדִי, טִישֶׁה טראַוִוי]

“רך כקנה ונמוך כעדשה”⁹⁵

*

גן־המבוכה ־ ПaбИpИῌŦ [לָבִּירִינט]זה

ב“מסילת ישרים של רמח”ל⁹⁶: בפרק ג – יש תאור גדול.

*

שלֵמי־הדעת. “מסילת ישרים”, עמ' 26 (הוצאת מ. ל. ⁹⁷)

*

הִתָמֵד (נפעל מתמד)

“מסילת ישרים”, ע' 26

*

מַה נַעֲנֶה ביום התוֹכֵחָה" – מ.י. עמ' 6

*

מה פירוש “כך עוֹנִים את המעיקות?”⁹⁸

(בראשית רבא, ע“א. – עפ”י “מסלת ישרים”, עמ' 30)

*

“קְטוֹן־כמוּת שהוא”

מ.י. עמ' 31

*

חזרה בתשובה:

"עקירת הרצון כעקירת המעשה

מ.י. 32

*

בעמ' 33 שורה 5 מלמטה: שגיאה בניקוד מתוך שגיאה בפירוש המלה במק' “שיותרו” צריך להיות: “יְוֻתרוּ”.

*

“רחוק הֶרחֵק גדול” (במקום ריחוק רב)

מ.י. עמ' 37.

*

“עָפְרִיוּת החָמְריוּת גס”

מ.י. עמ' 42.

*

“לכפוֹת את הטבע אל הפכּוֹ”

כנ"ל.

*

הצירוף “להימצא במצב” מצוי במ.י (אין לך אדם באיזה מצב שימצא " – עמ' 51)

במלון יהודה גור – אין. לא בערך “מצא” ולא ערך “מצב”.

*

“נאסר רצונו במאסר ההרגל”

עמ' 53

*

“כדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחפזון ושנתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב”

עמ 53

*

השאיר רושם:

"אדם נקי “מכל רושם רע, שמשאֶרֶת התאווה אחריה”

עמ' 57

*

“חשֶׁך החמרִיוּת עושה את שלו”

עמ' 58

*

מכות

– סנוקרת (והיה סונקו ומסנקו בסנוקרת)

– מַרְתָק

– מַהֲלוֹמָה

– מהלום

– שלבק לו כמה שלבוקים בפרצוף פניו

– כורמיזה (כִּרְמֶז לו)

– דש את בשרו במדושה רבה

– שוטים ועקרבים!

– די לחכימה בלגימא ולשטיא ברגימה.

*

– כן, יש הבדל בין נדוניא לנְתוּנְיָא!

*

אַלְקוּם

בְּלִימָה

*

עֲדַנְדַנוֹת – בעדינות (גם מתוך צליל: דין־דון)

*

אכסניה – אפסניה

אכסנאי⁹⁹ KaapŦИpМaŃcŦep [קוואַרטִירמַייסְטֶר]

אפסנאי –

אַכְסֵן –

אַפְסֵן –

מחסנאי

מַחְסֵן, ממוּחסן

*

אנדרומוסיא – מצוי בב"ר (יכול לשמש כסירוס עממי)

אנדרולומוסיא

וגם: דרלמוס, דרלמוסיא

*

פּיק יָדַיִם

*

צוּרָה צְרוּרָה!

*

קרקפתא¹⁰⁰ ! א קעפעלע rοποвka [גוֹלוֹבְּקָה]

*

צַהֲרִירִים – רוחות צהרים.

*

חידושים

דְהרהוֹרֶת¹⁰¹ exapĦaч [צֵ’חאַרדָה]

*

הַסקול¹⁰² rπYШŃŦeπb [גלוֹשִיטֶל]

(ע"ד רמקול)

*

טִנֹפֶת צוּפִים

גוּרֵי עֲרָיוֹת

*

“שָגֹל”

אֶשְגוֹל הַכּוֹפֵר

אֶשְגוֹל־עֲגָבִים

אִיש־הָאֶשְגוֹלוֹת

(שֶקל) שֶגֶר (שְגַל אלפים)

וְשִגְלו עלי אהבה

שגוּל מרבבה

מַשְגֹלֶת

שִגְלָא

(שריפה) שגִילָה (חנק וכו')

איוּמה כְּנִשגָלוֹת

פתשֶגֶל

שְתַגלָן

שְתַגלָנוּת

משדֵל ומִשַגֵל

השתגל, השתגלות מְשוּגָל

שְגַלְגַל

שגְלִיָה

שְגוֹל וֹכִשלוֹן

שגַלְגַל, שְגַלְגֹלֶת

שִגָלוֹן

אני תִשְגַלְתִי לְ

שַגְלוּלִ(ים)

שַגְלִיל

עם־שגֻלָה (סגולה)

שָגַל ליה למטרפסיה

טָבִין וּשְגִילִין

אבני־מִשְגָל

שִיגוּל־דַעַת

שָגוּל (שקול) וּמָדוּד

תִשְגֹלֶת

*

עגב אורחא, דרך עגב.

*

זְנוּנִית (סנונית)

*

Bella gerant alii"

Tu, Felix Austria, nube"

(יעשו אחרים מלחמות! את, אוסטריה המאושרת, סדרי חופות וקידושין")

Nam Quae Mars Aliis,".

Dat tibi regna Venus".

(“לפי שלך נותנת וינוס מלכויות שלאחרים נותן מארס”)

הפסוקים של ויליאם סטירלינג¹⁰³

על פי פסוק של אובידויוס¹⁰⁴

Bella gerant alii"

Protesilaus ament"¹⁰⁵

בחדר עבודתו, בערוב ימיו.

 

“טרפים” (פנקס משנת 1960)    🔗

“שיר טוב”

• מהו קנה המידה שלך להערכת שיר?

• ואיזה סימנים אתה נותן בשיר טוב?

אומץ⁻הרוח לגבי הדוקיום שבין הצורה והתוכן, לגבי שווי⁻הזכויות שבין הישן והחדש, השותק והצועק, החרוז ואי⁻החרוז, הקלות והחומרא.

החדפעמיות. כשם שלא ההברות הסופיות של השורות הנחרזות עושות את החרוז, אלא הבית כולו על כל מבנהו, כך אין הפשט הרעיוני, התיאורי או הסיפורי, עושה את תוכנו האמיתי של השיר. החדפעמיות של המבנה, של צירופי⁻המלים⁻והניגונים של האמירה והשתיקה – הוא המבחן.

שירים טובים הם באותן פָּרים דקות¹⁰⁶ בחלומו של פרעה, שבלעו את השמנות, את

השירים הרבים שלא הושרו, – או הושרו ונפסלו בלבו של המשורר, – ולא נודע כי “באו אל קִרְבֶּנה”, אך הן בלעו – ושמרו על דקותן.

דף מתוך “טרפים” – 1960

מתוך פזמור (צ’סטושקא)¹⁰⁷

הָרוֹעֶה צוֹעֵד לוֹ לְאָט, אֵין אוֹמֵר לִי “הֲרֵי אַת”,

וְעִזָה וְעֵז לוֹ…– וְרַק מְמַזְמֵז לוֹ…

Дождь на поле не идет только.

Никто замуж неБирет толъко лапает.

אִם אָמוּתָה, אֶל קִבְרִי נָא

עַלִיזִים הוֹפִיעוּ

נַקְנִיקִים וְיַיש בִּלְגִינָא

לִי מִנְחָה הָבִיאוּ.

חכמת המלונאי

דאל¹⁰⁸ אמר בשעתו:

מחבר המלון אינו הפוסק בענייני לשון, אלא עבדה; חובתו לאסוף הגורנה את כל המצוי ואין הוא זכאי לזרות את אשר אינו לטעמו.

על ההבדל הקטן

רֶצֶנְזֶנט עִיֵן בְּסֵפֶר

לֹא הֵבִין בּוֹ שֹוּם דָבָר

וְעָשָׂה עָפָר וָאֵפֶר

מִן הַשִׁיר וּמִן הַשָׁר

לִילִיפּוּט בֵּין הִימָלָאִים!

נָא הָבִינָה הַמַצָב:

קַל כַּצְבִי – וּנְכֵה⁻רַגְלַיִם…

(אוֹ אַחֶרֶת: צְבִי מוּל צָב…)

כִּי הַכֹּל תָּלוּי בְּקֹרֶט,

בְּהֶבְדֵל קָטָן⁻קָטָן:

בֵּין בִּקֹרֶת לְנִקֹרֶת,

בֵּין שׁוֹפֵט לְבֵין שׁוּפְטָן¹⁰⁹…

על המתרגם

“אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא” (ברכות לה)¹¹⁰ –מכל שכן מבעל⁻המקור.

*

טוב מעתיק דברים מועילים, ממחבר דברים בטלים (פתגם מתורגם ע"י מרדכי אהרון גינצבורג)¹¹¹.

*

קוצר⁻יד המתחפש כ“גבורה”

השירה היתה תמיד מעשה גבורה. כי היא כיבוש. גם כיבוש היצר והיוצר. (בחינת “אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי”). כוח מוסרי לוותר על “עוד ועוד”, על שפע השמור לבעליו לברכה מיותרת, על עודף⁻יכולת⁻לשמו.

איזו פחדנות עלובה – ועל כן צווחנית – יש עכשיו ב“שירה המודרנית” – הפרוזאיזם שלה הוא בריחת החלש מן ההתמודדות עם האיתנים הפיוטיים.

אי החריזה – העלמתו של קוצר⁻היד לחרוז בתוקף⁻דעת. האין הבדל מן הקצה אל הקצה בין הצולע מחמת מום שבו לבין הקו השבור במחשבה⁻תחילה שבחר בו הריקוד המודרני, אשר בוותרו על “היופי ההרמוני”, הוא מעלה את היופי שבדיסהרמוניה? יש כובד⁻פה שהוא מחלה, ויש גמגום של עתיר⁻נכסים הנכנע לענווה.

*

המשוררים והמשוערים

מעשה בר' יהושע בר' חנינא, שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא. אמר לו: "בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים… "ערכין יא:)

משוער, היינו שומר השערים (רבנו גרשם)¹¹² בדברי הימים טו' ט' כתוב משפחות שהיו שוערים ומשפחות שהיו משוררים (תוספות).

*

פעלתני וסובלני

הפעלתן חייו גרימה. הסובלני – חייו הגרמות.

*

על הפיטן והרקקנים

יש אגדה קטנה, “שלוש רקיקות” שמה, מאת המשורר הרוסי הסימבוליסטן פ. סולוגוב¹¹³, וזה לשונה:

"הלך אדם ורקק שלוש פעמים.

חלף⁻הלך לו, והרקיקות נשארו.

ותאמר האחת:

– אנו כאן, והוא איננו.

ותאמר השניה:

– הוא הלך ואיננו עוד.

והשלישית:

– הוא לא בא לכאן אלא כדי לרקקנו. אנו תכלית חייו. הוא חלף⁻הלך לו, ואנו נשארנו." ⁻

יש לי הרושם שנתכוון למבקרים רקקנים והשארת⁻הנפש שלהם.

*

מן הפסוק השני

כשנכנס אצלי פלוני זר ומחמת ראשונות הפגישה, שהיא כל עוקצה של הזרות שבין אדם לחברו, הוא מתחיל לגמגם גמגומי מבוכה ונימוסין:

“בעצם… כלומר… זאת אומרת…” אני משסע אותו ואומר:

– הידעת מה, התחל מן הפסוק השני…

הו, איזו הרווחה באה לו, איזו טובה הוא מחזיק לי על כך.

קוראי היקרים, אולי תרשוני להתחיל מן הפסוק השני? חסד גדול תעשו עמדי.

ימים רבים של שתיקה פובליציסטית עשאוני טירון ואיני רוצה לגמגם.

זוכרני את מכונית⁻הפורד הישנה. ־ ־ ־

היום – לחיצת כפתור – וזניק!

ובכן, בלחיצת⁻כפתור נתחיל.

*

גלוי והמצאה

ההבדל שבין “גילה” ו“המציא”

מהו מעשה⁻אמנות – תגלית או המצאה? גילוי סוד, או השתמשות בידיעת הסודות לשם קומבינציות? (ויש עוד קומבינציות⁻סרק…).

חיי התרבות והעמקתם, הרחבתם – בגילויים, בתגליות.

הציביליזציה – קיומה ופרנסתה על האמצאות.

*

האור הטנדנציוזי

מה אנו, – גחלילים? בתורם אחרי הגחליליות, מאירים הגחלילים, אך לאחר ההזדווגות מסתלק מהם כשרונם להאיר. כי אור כוזב הוא, או תועלתי,

טנדנציוזי…

*

עיר המקלט הספרותית

אגודת⁻הסופרים כפי שהיא עכשיו, באקלימה ובמסגרתה, רמת גבאותה והשוק השחור הבלתי רוחני שבה, היא כמין עיר⁻המקלט, שאליה יכולים לברוח בבטחה כל אלה שרצחו שיר או סיפור וכדומה, וכמובן בשוגג. שהרי אין איש רוצח שירים במזיד, – כלומר: מתוך כוונה לרצוח. הרי הוא בטוח בעצמת כשרונו…

*

– אתה נוסע בשם אגודת הסופרים?

– לא, איני נוסע בשם סופרים, אלא בשם ספרות, וכמובן – זו שאותה אני מייצג.

*

הקשקושים עשו את שלהם – הקשקושים יכולים ללכת.

*

“מאזניים”…

הזמן בוגד הוא והוא כמאזנים יגביה הקל וישפיל הכבד (צוואת הגרא)¹¹⁴

סהדי בדוֹרִי, בשמַיִם,

והגר"א בּדברו על הזמן הבוגד,

שאמר על הזמן, שהוא כמאזנים:

יגביה הקל ושיפיל הכבד…

 

על ביאליק למקרא ספרו של ח. גליקסברג ביאליק יום יום (1945)    🔗

שלונסקי וביאליק בועידת הסופרים בתל־אביב – 1926.

למקרא ספרו של ח. גליקסברג – “ביאליק יום יום”.

ח. גליקסברג מספר בזכרונותיו על ביאליק¹¹⁵: “זכורני שקראתי”¹¹⁶ “החטא וענשו” של דוסטויבסקי. אולי זוכרים אתם את המומנט כשרסקולניקוב עולה אל הזקנה ועל המדרגות הוא עושה העויה. דף לפני זה עשיתי גם אני את העויה הזו. השפעתו של ד. עלי בימי ישיבתי הראשונה באודיסה היתה כבירה. חייתי אז חיי כלב. במרתף. אתי יחד גר במרתף בחור מוכה שחפת. השחפני החזיק בחיקו בקבוק קטן עם קוניאק, והייתי לוגם¹¹⁷ בכל פעם מן הבקבוק. פעם ראיתי בחלום שהחולה התרומם ממשכבו, נגש אלי ורוצה להכריחני לשתות מבקבוקו, פקחתי את עיני כשאני כולי רועד, והנה הבחור מת“. מדוע אין לזה ולכגון זה ביטוי בשירתו¹¹⁸ רבש”ע! הרי זה חשוב ואיום ואנושי־תמציתי יותר מכל ה“נבואות” וה“עממיות” והתוכחה,… – ולאלה, לאלה אין בשיריו של ביאליק שום ביטוי, אף לא שורה אחת, אף לא אסוציאציה של מראה כזה, והרגשה כזאת. יש סופרים שחייהם האישיים הפנימיים והעובדתיים הם פיוטיים עד מאד, פיוטיים מסוג השירה האמיתית, וכשהם באים אל המעשה הפיוטי שלהם, מיד מסתתמים כל הצנורות הללו והשאיבה באה ממקור אחר, בלתי חשוב. לא, דוסטוייבסקי לא השפיע על שירתו של ביאליק כלל, הוא משך מן הגזעיות, מן הבריאות, הבעל־גופיות.

ח. גרינברג¹¹⁹ מספר איך נהנה לשמע פעפוע ההשתנה של סוס על השלג, איך אכל בתיאבון רוזנטל¹²⁰ מספר איך רִצד, באמצע הרחוב. […] בין הסופרים אהב את ברקוביץ, את סטבסקי¹²¹ – השאלה איננה בטיב הכתיבה אלא במהותה, ביסודה הנפשי. היתה לו זיקה להוי ולא להויה, למסורת ולא לנפתולי אלהים, להלכה ולא לאגדה – הוא היה ראציונליסטן:

בשיר “הברכה”:

וּבְשִׁבְתִּי שָׁם עַל שְׂפַת הַבְּרֵכָה [צוֹפֶה]

בְּחִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, עוֹלַם תְּאוֹמִים,

מִבְּלִי לָדַעַת מִי מִשְּׂנֵיהֶם קוֹדֶם.

המבלי “לדעת” הזה, זה החשבון המפוכח “מי משניהם”, מעיד על הסתכלות שכלית. והביטויים בשיר¹²²:

אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְּמוֹתְכֶם

קַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם

בשיר “יְשֵנֵי עפר”:

יְשֵׁנָה – פְּשׁוּטָה כְּמַשְׁמָעָהּ

ובשיר אחר¹²³:

מגופו של עולם [אל] אורו ערגתי

ההפרדה הזאת המעידה על שקול דעת – ראציונליזם הוא.

דף מרשימת התגובה לספרו של ח. גליקסברג - “ביאליק יום יום” 1945.

רישום מאת ראובן 1968

חלוקת פרס ביאליק 1960

 

פנקס רשימות (1955־1954)    🔗

דף מתוך פנקס רשימות – 1954–1955

אצל ביאליק:

“אלו הן דרכי האנושות מן המוחש אל המופשט. זהו פרוגרס. פירושו: הליכה מן המוחש המרובה המחזיק מועט, אל המופשט המועט המחזיק מרובה”¹²⁴ – אידאליזם מחשבתי טיפוסי. ויש להוסיף¹²⁵:“…כדי לשוב אח”כ אל המוחש, אל הַפְּשָׁט, בשלב יותר גבוה“. זוהי הדיאלקטיקה. וזהו, איפוא, הפרוגרס האמיתי. אגב: הוא, איש הריאליזם, איש הפשט – בשיר ובפרוזה! (בחיים) – דובר תמיד על “המופשט” כעל איזה אידאל. ופעם אחת, ב”דברים שבע“פ”, יש גם דיתיראַמבּ¹²⁶ ל“דרוש”! ממש שטיינמאניזים. זוהי איזו סתירה רבת־משמעות של איש בתקופת־ביניים ובמעמד־ביניים (מכל שכן: משורר בעל השגות זעירבורגניות!) סבך־והתחמקות.

הנבואה – אפילו היא, כשדיברה – ברגעי השיא שלה! – על משׂיגי בית בבית, על עושקי אלמנות, על בעלי איפה ואיפה –ההיתה זו יציאה מן המוחש אל המופשט? – אדרבא, זוהי הדרך המהפכנית של מניעת הבריחה אל הצדק המופשט אלא תביעה לקיימו בפשט־פשוט ולאלתר. בלי נצחי־נצחים וגבהי־גבהים, –אלא מיד וכאן, עלי אדמות. הנצרות –בה יש, באמת הפשטת הצדק, כי בה יש בריחה מן העולם הממשי, שנאת (עכ"פ ביטול) חיי עולם הזה. והיהדות לא קבלה זאת מפני הריאליזם שבה. והרי ביאליק בעצמו אומר, בהמשך דבריו (ובמידת־מה בצדק!) “כשהיינו מחוברים לקרקע – העמדנו את חיינו על המוחשי, על הכמות, על הנכסים שהשקענו בהם את נפשנו ושחדרו לתוך נפשנו אנו. בימי הגלות התגבר בתוכנו היסוד השני, יסוד ההתפשטות; זה שמעמיד את הכל על המופשט, על הכרת האיכות, על הערך והערכה. הלכנו מהפשטה להפשטה”¹²⁷. נמצא, איפוא, שהדרגה העליונה של חיי אומה היא… הגלות, שהרי ההפשטה בעיני חנ"ב היא הדרגה העליונה והלא המוחש, ובכן, חבל על הטורח שאנו טורחים לשוב אל הקרקע. אך גם עצם העניין, שבגלות כביכול נעשינו “מופשטים” יותר היא תפיסה חד־צדדית של חיינו: הגזירות והרדיפות עקרונו מצד אחד מן הערכים הממשיים. פשוט שדדום מאתנו, והיתה לנו הכרחות לברוח אל האילוזיה, אל הבמקום. אל הערטילאי והמופשט. אך לעומת זאת, דווקא בגלות, התפתחה בנו הוקרת הערכים הגשמיים, הכסף, הגבירות, הקניין, הרוכשנות והרכושנות.

אגב: בשום מקום אין ביאליק מביע התפעלות כלשהי (ואם איני טועה, אינו מביע בכלל שום דעה) על עניני הקבוצה והקיבוץ –כיצירה עברית, מקורית, כתוצאה יחידה כמעט של מקוריות מעצם שיבתנו למולדת. תחת זאת, כששואלו ב“כ סטא¹²⁸ באדר ב' תרפ”ד, על הרשמים שלו מא“י, הוא מתלהב מת”א – כסמל התחיה שלנו.

ושוב בעניין המוחש וההפשטה. הנה “ואהבת לרעך כמוך”, שהוא כל התורה כולה. כמה מוחש, הסתפקות באפשרי־ובאנושי בלבד, בלי אידיאליזציה ואהבת יתר לעילא־ולעילא, כמו בנצרות למשל ושאר אידאליזטורים בעלי־ההפשטה הקופצים מן העור אל האור, מן העור האנושי אל האור הנעלה והאבסטרקטי. כשאני משווה את הפשטות האנושית והמידה הממוצעת הנהדרת שבצווי זה לעומת הציוויים להושיט לחי למורטים וכיו“ב, –הריני מתלהב ומתגאה ב”ריאליזם הסוציאליסטי" של התורה היהודית לעומת השמאלתנות שבתורת הנצרות ושאר תורות הדומות לה. ואני נזכר את נוסח האהבה בהבעת שלוש בנות ליר – ואני שמח שהתנ"ך הוא קורדליאני, ואין בו כלום מן ההיפר־צדקוּת־שבאהבה באשר לרגן ולגונריל, שנסתיימה – ממש כבנצרות (מסעי־הצלב, אינקביזיציה, פוגרומים) – באכזריות בלתי אנושית.

*

אצל מנדלי (סוסתי, פרק 7)

מעין פתגם: “אדם שמעביר עצמו על דעתו (ועל רצונו)¹²⁹, נבלה טובה הימנו”.

*

אצל מנדלי

"– אומנות, לאו־דווקא – לחשה לי אמי, – העיקר היא תעודת האמנות. שומע אתה?

עקימת החוטם היתה משמשת תשובה על דברי אמי הללו, שלא היו לי לרצון, אף על פי שיש צד היתר להערמה משום פקוח־נפש וצרכי־חיים, כשם שמערימין למשל בעירובי תבשילין ובעירובי־תחומין"¹³⁰–

האין זה דרך הכתיבה (והמנטאליות של הכתיבה!) אצל עגנון?

אצל מנדלי

סוסתי (פרק 9) –חטמן – ארוך חוטם.

אצל מנדלי ב“סוסתי” (פרק כ"ב, כיצד מרקדין לפני האשמדאי):

“– כשצריכים לגנב מורידים אותו מעל התליה”.

כמו פתגם (מנדלי “סוסתי”, פרק שמונה־עשר): יאה מכת־לחי לישרים.

*

ליר

המשפט¹³¹

הקבלה ומהדורה מעוקמת לחלוקת המלכות, במערכה א'. גם שם אומר ליר: “את הבכירה – דברי הראשונה”: – וגם פה הוא אומר: “אותה נחקור בראשונה”. ואח“כ: “וזוהי השניה”, – הקבלה ל”ומה בפי בתנו השניה".

*

ליר

רק בהנקר עיניו של גלוסטר – הוא מתחיל לראות את האמת.

רק בהטרף דעתו של ליר – הוא מתחיל להבין את הכל לאשורו.

ועל כולם – החכם, הרואה, כל ויודע כל, הוא השוטה.

איזה עולם, איזה חברה, איזה משטר, שרק שוטה (הלץ), ןהמשתטה (אדגר), המשוגע (שלקה מאור שכלו) והעוור (שלקה מאור עיניו), מסוגלים לראות, לדעת, להבין – ולדבר אמת.

*

מותר לומר “אותה שעה” – (ב“בימים ההם” של מנדלי, פרק י"א: “אותה שעה עומד הרצל בגזוזטרא שלפני ביתו”).

*

אצל מנדלי ב“בעמק הבכא”, ספר שני, פרק י' (הוצ. דביר, ת“א תרצ”ד, עמ' 50 שורה 12־11 מלמטה): רייזא הפונדקית… היתה עוסקת אותה שעה בחשבונותיה… וכן בסוף “חגים וזמנים”, הוצ. “דביר”, תל־אביב תרצ“ה, בסיום ל”יום השביעי":

“ומלאך טוב בא בשם חבריו, הנמצאים עמו אותה שעה בבית”…

(כפי הנראה היה מבטל את הב' שב“באותה שעה” מפני הבי"ת שבתיבה הסמוכה “בבית”…)

*

אצל מנדלי (ב“בעמק הבכא”, ספר שני פרק י'):… נחפז ובא, והרשלי בא אחריו עם חֲבִילָה בְּיָדוֹ".

מנדלי – "חגים וזמנים (השַׂעֲרָה)

“בִּפְנֵי כֶּלֶב מוּכֶּה אין מראין חוּטְרָא”.

*

אגב, בלשון מסוגננת אפשר לתרגם дубинка [דוּבּינקָה] לא רק אַלָה, או כורמיזא, או מקל־חובלים, אלא גם בחוטרא, למשל: אני מפצפץ לך עכשיו את קרקפתך בחוטרא זו.

*

אש"ל: “מיניסטרא בלגינא קיש־קיש קריא”.

*

פִּזְיוֹן (או פּזָיוֹן)¹³² “поэолота”

“לא בא הפִּזָיוֹן אלא לכסות על הבִּזָיוֹן” (אש"ל).

*

אש"ל: “מקלות ומלקות”¹³³ – “לא ידע כל ימיו אלא מקלות ומלקות”.

*

אצל מנדלי (ב“ספר הבהמות”, “לקורות סוס נושא ספרים”)

נודדי זנב¹³⁴ (כמו נודד כנף)

(ולהלן): נטוי־זנב (כמו נטוי גרון)

*

אצל מנדלי, בבחינת פתגם:

“כל כלב על אשפתו”¹³⁵

*

“חבילת קש” – על פי זה “חוילת קש” (חווילה של קש), (משחק מלים, שאולי יאה לליר, במקום הסופה והסוכה שמציע גלוסטר¹³⁶).

*

בגדר פתגם – אצל מנדלי – כנ"ל¹³⁷:

אם אין קונה אין פדיון, ואם אין פדיון אין צמח, ואם אין צמח – אכילה מנין?

*

ביאליק על מארכס

“מארכס היה לפי מוצאו יהודי. אופן מחשבתו היה יהודי, חריפות שכלו היתה של יהודי, ואחד מאבות אבותיו שלו היה רב גאון וחריף גדול” (ביאליק שבעל פה, “בשעה זו”, עמ' רכ"ז).

*

פסוק איום

ב“בשעה זו” (ביאליק שבעל פה, עמ' רכ"ו) מוכיח ביאליק ש“היהדות על ידי חדירתה אל כל הגויים”, השפיעה עליהם השפעה יהודית “מתוך רצון יהודי ודם יהודי” – ומוסיף: (במאמר מוסגר) – “גם אני כהיטלר מאמין בדם ובכח הדם”. פסוק איום ונורא!

מדברי ביאליק (שם)

"אין ספק, כי החזית הזאת ההולכת ונוצרת [בעיקר] נגד תנועות החופש,תנועת הפרוגרס של הזמן האחרון, נגד הדמוקראטיות, נגד הסוציאליות ונגד הרחבת זכויות האדם, סוף דבר נגד כל גילויי צורות החרות של הזמן האחרון – זוהי שוב חזית כל־עולמית נגד חלקי היהדות.

מדברי ביאליק (שם)

אני מעיז לחשוב, שהסוציאליזם¹³⁸ בצורתה הטובה והעליונה היא פרי הרוח היהודית ופרי השקפת העולם של הנביאים. הם היו הסוציאליסטים הראשונים שהטיפו לחופש, לדרור, לשוויון, ולהכרת ערך האדם – – – כל דברי הנביאים הם קריאה גדולה לשוויון. אלא שבזמננו אנו ניגשים אל הפרובלימות הללו מזוינים באמצעים חדשים, בכלי מדע חדשים.

…“ישנם אלילים חדשים: תורת הגזע, הפוליטיקה בצורה של עכשיו, הלאומיות בצורתה הפראית של חיה רעה, – מה הם אלה אם לא אלילים חדשים?”

(וכמה חדשים קודם לכן – הוא מרצה בפני עסקנים של ציונים כלליים על תפקידי השעה והעבודה התרבותית¹³⁹… ושם הוא מתוודה: “יודעים אתם, שאני קרוב יותר אל הציונים הכלליים”…

הדבר היחידי שריחקו מהם הוא, שהם לא התעניינו “בבעיות, בפרובלימות, התרבותיות שלנו”.

אך מורגש, כי ניחא ולא ניחא לו עם הללו… והוא מתפתל.

(שם)

לאחר שהוא מפרש את סיבת ירידתה של הציונות הכללית ועליית הכוחות האחרים (החלוצים, הפועלים וכו'), הוא שואל: “השאלה היא אם באמת עבר זמנה, אם באמת אין לה מה לעשות, אם באמת היא צריכה לגזור על עצמה כליה”, – ומשיב “אני אינני חושב כך, להיפך, אני חושב שדווקא עכשיו הגיע זמנה.” (יש להעתיק עד סוף הפיסקה. כי הסוף הוא: ואם הצ. הכל. תתנער קצת מ“כלליות” ותתעמק, אז תמצא עבודה למכביר, ודווקא עבודה יקרה וחשובה מאד, שהיא צריכה להיות –אולי –עומדת בראש כל מה שנעשה בבנין הארץ". ולהלן:

“אני אומר באמת ובתום לב, שדווקא הציונות הכללית יש לה תפקידים היסטוריים גדולים וחשובים מאד”.

האם לא על פסוקי “רואי המולדת בנקב הגרוש”¹⁴⁰ משיב כאן ביאליק: “הן אני אומר תמיד, שהפרוטה היא הנקב שבעדו עוברת האידיאה מתקופת הרצון, מתקופת האידאה גרידא, אל ההתממשות”.

(הנאום שממנו הציטאטה נישא בתשרי תרצ"ג)

*

ביאליק:

דברים חריפים ביותר אמר ביאליק על “החינוך המפלגתי”: “אי אפשר לגדל דור שלם ברוח ע”י חנוך מעמדי".

“בחנוך המעמדי יש אכזריות, רשע וכסל כאחד”.

“ולואי ויעמדו במהרה על תקלה זו לא נטבע בבצה שלא נוכל להחלץ ממנה”.

זו שיחה עם ב“כ”כתובים“¹⁴¹, באלול תרפ”ו, דהיינו לפני כ־30 שנה.

ממשלת ב.ג.־רוקח, קיימה את הנבואה"…

*

מן הסליחות

רשענו – בקל – ב“אשמנו, בגדנו”¹⁴².

*

שם גם “קשינו ערף” (במקום הקשינו)

*

כמין פתגם או ניב עממי: “הרשענו (ופשענו) על כן לא נושענו” (ואפשר לומר: “הרשעת על כן לא נושעת”).

וכן להלן “תן בלבנו לעזוב דרך רשע וחיש לנו ישע”. עפ"י זה אפשר לבנות כמה צירופים: “עזוב דרך רשע וחיש לך ישע” וכו'…

*

בסליחות ליום שלישי: “… כאומנותך הנקיה ולא כאומנות הבשר”.

(אגב: ביטוי קדמון לאמנות הצרופה: – נקיה.)

המסקנה ברורה: אומנות השי"ת היא נקיה, – אך אנו בשר ודם אין לנו אמנות “נקיה” – אמנותנו היא אנושית. כלומר: בת לזמנה (ומתוך כך בת לזמנים) נאבקת, ולא מתארת.

*

מין פתגם או ניב:

“תודתי זביחתי, שיחתי מנחתי” (סליחות ליום ה') – ביחוד החלק השני.

*

כותבי הסליחות, שבעקר הן דברי פסוקים, העיזו לעשות לשון ממוזגת עד כדי שִמוש במלה כמו סִמְלוֹן, שבוודאי היתה “בלתי פיוטית” מהיותה לא תנ"כית עד מאד:

“הָסֵר והקל סִמְלוֹן עֻלֵנוּ¹⁴³” בתוך אוויר שכולה תנכיזמים וכו': תחנונַי אֱזוֹן (בקל! – א.ש.) אומנִי מחוללי ופדְגוּגִי

“תַּאַב רִגוּגִי”

“חֵטא שִׁגְגִי”

*

בסליחות לערב ראש השנה ישנו ביטוי אדקוואטי ל“משרתם של שני אדונים”:

“עובד שני אדונים”

(עובד שני אדונים כפי שָנָיו עֲשׂוֹת לְיוֹצְרוֹ וְלִיִצְרוֹ כרצוֹנָיו)

*

“מְהוּמִים” – במקום מהומות. (שם)

זה הזכירני את ה“וּמהוּם” שלי!

אשל (על פי סליחה לערב רה"ש)

“תפלה וצדקה הרבה / אולי מיסורין תתחבא”

*

אשל: “בא לברך – וספק על ירך”

(כעין “ויקו לעשות ענבים ויעש באושים”)

*

שיר חגיגי נפעם¹⁴⁴ להפליא (ממש תיאטרון מלכותי)

מכניסי רחמים,

הכניסו רחמינו לפני בעל־הרחמים!

משמיעי תפלה,

השמיעו תפלתנו לפני שומע־תפלה!

משמיעי־צעקה,

השמיעו צעקתנו לפני שומע־צעקה!

מכניסי דמעה,

הכניסו דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות.

וכו' ועד הסוף!

*

שירה מודרנית – לא! היא לא מובנת. היא מעשה להטים וכו‘… אבל “אז בהר מור דץ יונת אלם” – זה כן! זה מובן, זה בסליחות לצום גדליה, – וזה שלמה בר’ יהודה גבירול! זה מובן, זה קורא כל העם! – *

מַדוּעֵנוּ (המדוּעַ שלנו!!)

שדי, תשובַת מַדוּעֵנוּ פִּינוּ נְמַלֵא" (עשי"ת)

*

“וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכוֹלְתִּי שָׁכַלְתִּי” (שם)

*

פסיע

“ביני לבין המות כפסיע” (עשי"ת)

על פי זה: בין גאון לשגעון כִּפְסִיעַ.

רישום מאת ראובן

על העמים המשעבדים הנרדפים¹⁴⁵

(הקולוניאליים)

שׁוּר נָא בְּשִׁפְלוּת מִעוּטִי עַמִים

מְפוזָרִים וּמְפוּרָדִים בֵּין הָעַמִּים

וּבְבוֹשֶׁת וּכְלִימָה נֶחֱפָּרִים וְנִכְלָמִים

לְמַכִּים נְתוּנִים (נוֹתְנִים?¹⁴⁶) גֶוְיָם לְמַהֲלוּמִים

בַּבּוֹקֶר “מִי יִתֵּן עֶרֶב” נוֹאֲמִים

בְּרֶמֶשׂ¹⁴⁷ אוֹמְרִים: “מִי יקרא¹⁴⁸ אוֹר יָמִים”.

אֵין לָהֶם מְנוּחָה וְשֶׁקֶט וּשְׁלוֹמִים

בַּמֶּה לְהִתְנַחֵם וְלִמְצוֹא תַּנְחוּמִים.

שָׁלוֹם מְצָפִּים – וְהִנָּם נִלְחָמִים.

לְטוֹבָה מְקַוִים – וְהִנֵּה רוֹעַ תַּשְׁלוּמִים.

וַתִּבְחַר נַפְשָׁם מִיתַת רְדוּמִים:

“מַה נִתְאוֹנֵן וּמַה נֹאמַר וַעֲוֹנוֹתֵינוּ גוֹרְמִים”.

מַהֵר לְגָאֳלָם בְּלֹא כֶסֶף וְדָמִים!

*

אשל: פתח בלשון מרוטה וסיים בלחי מרוטה.

*

אצל הרבי מלאדי¹⁴⁹

על הסבלנות: – “כל בעל תבונות יש מקום במחו למצוא טעם גם לסברא המתנגדת לו”.

• “יש בכח השכל לסבול דבר שהוא שונאו, ולהתבונן בו כמו שמתבונן בדבר האהוב עליו”.

• “יש מוחים דגדלות ויש מוחין דקטנות, פירוש מוח דקטנות הוא שמתפעל, מתכעס ומתקצף על דברים שהם במקצת נגד רצונו. מה שאין כן מוחין דגדלות, שהגדול יכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו, ולא יכעס כלל, מפני גדלות הדעת”.

ומעניין הדבר: המחבר המציין את סבלנותו הרבה של הר' מלאדי, מוסיף מיד: “אבל גבול יש לסבלנות הדעות של הרב, גבול בל יעברנו לעולם: הוא יכול לסבול דעות שונות מדעותיו כל זמן שאינן מסוכנות לדת, אבל לא יסבלן בשום פנים בשעה שרואה בהם סכנה קרובה או רחוקה לתורתו ואמונתו”.

זה מזכיר לי את דברי המשורר האנגלי הפקח (שכחתי את שמו), שמנה מידותיה הטובות של האומה הבריטית, שהיא:

• ג’נטלמנית

• קורקטית – “פאֶר פְּלאֶי”

• דיסקרטית

• וכו' וכו'

והעיקר:

• אוהבת חופש ומתן חופש

ו – סבלנית.

ומוסיף: “כל זמן שאין זה מזיק לקיסרות הבריטית”..

ובכן, כל זמן…

וכל אחד יש לו “קיסרות” שלו. והסכנה לה היא הגבול. כאן סוף החופש והסבלנות וכל המידות הטובות. כאן מתחיל – האינטרס.

*

גזירה – כמו בשורה – יכולה להיות רעה וטובה (בשורה רעה, בשורה טובה)

(ובמחזור, במנחה לערב יוה"כ):

“בספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, וגזרות טובות, ישועות ונחמות”. ואף על פי כן: בדרך כלל בשורה – לטובה, גזרה – לרעה.

*

סטיליזציה – התאמת הסגנון לזמן ולמקום – חידוש מודרני היא, ככל “במקום” שהוא מסימני המודרנה: סטיליזציה במקום סטיל.

אבותינו הקדמונים כתבו על ימים עתיקים מהם בסגנונם הם (המדרש, האגדה!). כשם שהציור (ההולנדי וכו')צייר את ישו ואת דמויות התנך בדמות הולנדית, בדמות הזמן שלו, ולא בהסתגלות לזמנן של הנפשות הפועלות.

שקספיר כשכתב את ליר (מתקופת סוף בית ראשון!) (מתקופת האלילים!), לא נתכוון לסטיליזציה של קדמוּת. הוא כתב בסגנון זמנו, שהיה סגנון השגב הפאתטי, הרנסאנסי. הבא לתרגם אינו צריך, איפוא, לסגנן על פי זמן הנפשות הפועלות אצל שקספיר. זה ודאי לי. השאלה היא, אם עליו לסגנן לפי זמנו של היוצר שקספיר?

על כל פנים לסגנן – לא. כי אם יסגנן, יהא זה אנטי־שקספיר במהותו מעיקרו. שקספיר לא ידע “סִגנוּן”. לא השתמש בסממנים אלה. הפאתוס שלו היה לא כדי למסור את הזמן הקדום, אלא כדי למסור את עצמו ואת זמנו.

ובכן לא בסגנון הזמן של הנפשות הפועלות, ולא סטיליזציה “א־לא שקספיר ממש”, – ורק העלאת הרוח האמיתית (לא המסוגננת, הקונוונציונלית) של שקספיר. ומשום כך גם לא בדרך של פאסטרנק, – שהיא קיצוניות של אי־התחשבות לא בקדמוניות ולא בשקספיר – אלא מודרניזציה גמורה. מעין האמלט בסמוקינג (או ברובאשקה רוסית). והרי זו שוב סטיליזציה. כי יש כאן שקר: וכי באמת יש כאן מרוח הזמן? האם כך יכתוב פסטרנק עצמו אם יכתוב דראמה? האם בכלל יכתוב דראמה כזאת? בתוכן כזה, בחוקים דראמאטיים כאלה, בפאתוס כזה וכו'…? ח"ו!

הַדֶרך היא איפוא אחת – סינתזה לא השתעבדות סטיליזציונית לצורות־לשון קדמוניות (אם לפי זמנן של הנפשות הפועלות, ואם לפי זמנו של שקספיר), – אלא מתכון לשוני ממוזג, שיש בו מסגולות־היסוד של שקספיר ויש בו רזונאנס לשוני לזמן הזה.

וכך ישמר הדם החי, התיאטרלי של שיקספיר שהיו בו חושים בימתיים ושורש בנפש העם, הקהל, הפשטות, הגסות, ההמוניות – יחד עם הפאתוס הפיוטי, האצילי, הפילוסופי. כך תחדל המליצה, שיש לה צורות שונות, שאחת מהן היא סטיליזציה יתרה, שאנטיפוד שלה הוא קטילת־הפאתוס, הפשטנות.

*

לחקות בדיוק את סגנון הזמן, הרי זה לעשות נאטורליזם לשוני, שאינו מוסר כל אוירה, מלבד אווירה מוזיאונית, דהיינו: חניטה ואין־חיים.

וכן, את “סגנון שקספיר כמות שהוא” –בדיוק לפי זמנו, – גם זה צלום לשוני, ולא אמנות. וכל זה מזכיר לי את הנסיון שעשתה בשעתה האופירה האיטלקית (לא סקאלה?) שבאה למסע־אושפיזין למצריים ובהציגה בקהיר, קבלה משם לצורך התפאורות את כל הלבושים, הכלים, ה“בוטאפוריה” של אאידה – אבל בדיוק, בדיוק, ואפילו יותר מזה, בפועל ממש! – והנה, נעשה הכל מת, חסר צבע, מוזיאוני, – לעין ערוך פחות אמנות וחיים מאשר בהצגה הרגילה שלהם, בתפאורה אמנותית, מדומה וקונוונציונאלית. הרי שקספיר עצמו לא כתב בסטיליזציה, ולא בארכאיזמים לשם ביטוי הזמן, אלא במזיגה שבין הריאליסטי (לפי מושגי הזמן) ותפיסת ההיסטוריה באורח תיאטרלי.

*

לא להשתמש במליצות שאין להן כל ריזונאנס חיוני בימינו (אפילו ביאליק עשה זאת בתרגומיו הפיוטיים־דרמאטיים: שילר וכו').

לא להשתמש מאידך גיסא בחידוש שאין לו אפשרות להתאקלם בפסוק של הימים ההם, והוא מזדקר מן הסגנון הכללי.

לעומת זאת, כל מליצה שיש בה חיות גם בימינו, ואין היא רק אבק־קדומים, וכל חידוש הנבלע בסגנון הכללי ואנו משתרבב כ“אזרח רענן”¹⁵⁰, כאנכרוניזם, כמודרניזם מובהק, – הללו יפים ל“מתכון” הכללי של תרגום קלאסי.

במליצה יש גם הסכנה הוודאית של טשטוש העצמיות של היוצר (המתורגם), יש טראפאריטה¹⁵¹ ללא שום סימן היכר וייחוד. – ואמנם אתה מוצא בתרגומו של ביאליק לשילר (וילהם טל) ובתרגומו לשקספיר (המערכה הא' של יוליוס קיסר) כמה ביטויים חוזרים וגם דרך־הביטוי היא כוללנית, מתאימה לכולם, – ונמצא ששקספיר ושילר “דומים” זה לזה…

*

ובעברית ישנן אפשרויות מצוינות למתן שקספיר: התנ“ך ושירת ימי הביניים. עיין אבן סרוק¹⁵² ב”מונולוג" שלו! איזו מזיגה נפלאה של לשון פאטתית, – וכי גדול מרחק־הזמן בינו לבין שקספיר? וכי גדול מרחק־הסגנון בינו לבין עברית מודרנית־פיוטית, הרוצה לשמור, בכל־זאת, על הדיסטאנץ ועל סימני הייחוד השקספיריים?

*

אצל מנדלי (ב“בימים ההם”, פרק ג' המוקדש לסופרים וספרות):

“נשים של תלמידי־חכמים ודאי יש להם חלק לעולם הבא, מפני שאין להם כלום בעולם הזה אצל בעליהן”.

*

“מחטט מחטט – וסופו מכתת” א.ש

משחק מילים:

“המורם מהם כיוצא בהם”

(אשל)

(“כדור כן מנהיגו”)

*

מנדלי – קולא ברוניון

ב“בימים ההם”, ספר א', פרק י"א, תיאורו של הירציל הנגר:

“דומה, רוח אמן מקשקש בו, מבקש לצאת מחדרי־לבו, שהוא כלוא שם, לפעל כפיו – לעשות מלאכת חרש ויוצר. מלאכת נגר לא היתה לו לשם פרנסה בלבד, אלא ביותר לשם תענוג, שהיה לו בה בעשיית החומר לכלי. הוא טורח לפאר מעשה־ידיו בצעצועים ופיתוחים נאים, מה שלא היו דורשים ממנו, כדי שיוציא מתחת ידו כלי יפה ומתוכן.” וכו' וכו'.

(אגב: שניהם נגרים, חרשי עץ!)

(לעיון: מתי נכתב “בימים ההם” ומתי “קולא בקוניו”).

ביחוד בחלק ה“פסטוראלי” (לא הים – אלא השדות והיערות) וההתפעמות וההתבסמות – ואח"כ השיבה הביתה וההתנגשות הפרוזאית עם אשתו.

הקונטראסט הזה אף הוא כמו אצל ברוניון, כשהוא חזר מטיולו ונתאחר, ואשתו מצפה לו בשובו. אלא שאשתו של מנדלי אינה “קליפה” דווקא.

(פשוט כשכותבים על עניינים כאלה, כותבים כך).

*

שיחה על ריבוי הקריאה, על הבקיאות וכו' טענתי:

• ריבוי הקריאה אינו מרבה חכמה, הוא רק מרבה השכלה. והשכלה אינה שייכת לא לחכמה, לא לבינה, לא לדעת.

*

דשדש

לי היה נדמה שאני, י. קרני ז"ל התפאר שהוא חדש מלה זו, והנה אני רואה אצל מנדלי (“בימים ההם”, ספר שני, פרק רביעי) –

“זוג פוזמקאות מלוכלכי עקבים מדושדשים”¹⁵³.

(ואין עמי כאן מקורות לעיין בהם)

*

כפוף, כפוף לו – подчиненный [פּוֹדְצִ’ינְיוֹנִי]

(בעברית אומרים סגנו וכפף לו)

איזו ציוריות, אנשי גוגול (ביחוד הפקידים!), היש שם (ותואר) נאה להם מכפופים?

*

“גס רוח” – טוען ד. לוין – הוא בעל־גאווה, ולא גס грбян[גרוּבּיָן]. אך אצל מנדלי מצאתי כמה פעמים דווקא במובן זה. הנה ב“בימים ההם” ספר ב' פרק ב': “על מקום אביו יושב זר, הדיוט וגס־רוח”. (אחר תיאורו של אותו איש בגסות הדיבור).

*

מנדלי: “בימים ההם”

“בעלי מאה מיני מלאכה ומחוסרי ברכה והצלחה” (אפשר על פי זה לצמצם: “מאה מיני מלאכה ואין ברכה והצלחה”).

*

אשל:

קנקן על שום מה? על שום שיש בו ב' פעמים ק"ן טעמים לשבח.

*

אשל:

“אורח שאינו מוזמן רשע מהמן¹⁵⁴” –Незванный гостъ хужетатарина

*

שפת ליר:

יכול הטוען לטעון:

– אולי המידה היא זו: היאך היה שקספיר כותב אז אילו כתב עברית (הרי אילו כתב עברית, היתה זו כמות שהיא נשארת, והיא וודאי שלא היתה כזו שלי).

אך בשאלה עצמה יש רמז לתשובה:

– למה אפוא אטען: אולי המידה היא זו: היאך היה שקספיר כותב היום אילו כתב עברית. שהרי אין שום אפשרות לשער בדיוק היאך היה הוא (שקספיר!) כותב, ואין שום אפשרות למשורר חי בימינו לממש זאת אלא על ידי עמדת־פנים מלאכותית של סטיליזציה. ועל זו כבר דברנו. הכלל: יש לשמור על הניחוח המיוחד של שקספיר, על מזגו, על קצבו, על מנטאליותו. על התמצית – ולא על הפרוטרוט.

• לפעמים נדמה לי שקספיר כמין “גולדפאדן ענק”!

• פְּרִימִיטִיב – וגאון. מעמקים מתוך זינוק אינטואיטיבי, אין־רסן וססגוניות בסגנון ובעלילה.

• ואני מתחיל להבין מה בשקספיר הרגיז את טולסטוי – האצילי, בעל השלימות שבסוד הצמצום והעידון.

ליר

בענין הסגנון:

הוא לקח את השפה המדובבת אל לב העם, את המחוספס שבה, את הגס, את היצרי, עד הקללות, ועד “ניבול הפה” –והגביה את כל אלה ע"י הטמפרמנט הפיוטי, על ידי ההתלהבות והניגון. הוא, בתכנו את המתכון (ה“רצפט”) הססגוני, לקח את המתכת הפשוטה של החיים והעם ובאלכימיה של שירה הפכה לזהב.

*

א.ש.

יש אנשים המכירים היטב רק את אלה שאינם אוהבים (וביחוד שונאים) אותם; את האוהבים אותם אין הם מכירים כלל. אולי, בשינוי נוסח וכוונה, על דרך המאמר (האהבה – שאוהבין אותך – מקלקלת את ההכרה).

*

באחת מרשימותיו ביומן הבחרות (ע"ע 29־30, בספר זה), נותן שלונסקי הסבר מפורט לפואמה בשם “בבית המרזח”, אשר נכתבה, לדבריו, באחד מבתי המרזח הטאטאריים שבקרים.

מאחר שלא היה זה ממנהגו להסביר שיריו, ומאחר שהעניק לפואמה הנדונה, שעניינה - נצחון האהבה על הבלימה - דגש מיוחד, אין תמה שבהביאנו יומן זה לדפוס, ניסינו להתחקות על עקבותיה של יצירת־בחרות זאת, שלא כונסה בכתביו.

בדיקה שנערכה בארכיונו שבמכון כ"ץ של אוניברסיטת תל אביב, לא העלתה דבר.

באין ראיות בכתב, פנינו לגבית עדויות בעל־פה, במגמה לוודא, לפחות, את שהותו של שלונסקי אותה עת בקרים, ולברר כל פרט העשוי לשפוך אור על הפואמה, נסיבות חיבורה, תאריך היכתבה וכו'. ואכן, שמענו מפי מר אברהם וילינסקי, חברו של שלונסקי מימי יקאטרינוסלאב, כי בשנת 1919 עשה המשורר בקרים ועבד שם בבציר ענבים עם רעיתו לעתיד לוסיה ובעל"העדות, ודברים אלה רשמנו אף בהערה, שעניינה שיר זה, תוך ציון כי המדובר, ככל הנראה, בפואמת־בחרות של שלונסקי, שלא שרדה.

והנה, ממש ביום שנשלמה כבר מלאכת העימוד של הספר, התקשרה עמנו הגב' חגית הלפרין, מנהלת ארכיון שלונסקי שבמכון כ"ץ ובישרה לנו כי מצאה בעזבונו את כתב היד של הפואמה.

עוד היה סיפק בידנו לתקן את ההערה הנ"ל, ואין צורך לומר שהננו שמחים להביא כאן שיר־בחרות זה, הכתוב בהברה אשכנזית.

כתב היד, שהוא בן ארבעה וחצי עמודים, צרים ומתופרים יחדיו, באורך גליון פוליו, יש בו לא מעט הגהות ושינויי נוסח מאוחרים של המשורר, וכמובן נהגנו על-פיהם.

אריה אהרוני

בבית המרזח

שָׁכַרְתִּי

וְנִתְּקוּ לְפֶתַע הַקּוּרִים הַמְתַפְּשִׂים

שְׁמָמִית בְּלִבִּי אֶל אַרְבַּע הָרוּחוֹת

לְצוֹדֵד אֶת זְבוּבֵי חֲלוֹמַי

הַמִּתְדַפְּקִים עַל חַלּוֹן בְּשִׁלְהֵי קֵיצָּם;

בְּמֶרְחָק הִתְדַּפְּקָה הַשְּׁקִיעָה כִּזְבוּב גָּדוֹל.

נִקְרַע הַמָּסָךְ – וּלְפָנַי הַבְּלִימָה

וּצְחוֹקָהּ שֶׁל זוֹנָה תַתְרֵזְנָה עֵינֶיהָ

וַתַּבְעֶה שִׁנֶּיהָ הַשּׂוֹטְנוֹת, הַחוֹרְקוֹת

כַּהֲמוֹן צִפָּרְנַיִם מִתְנַכְּלוֹת לִתְקֹעַ

חֻדֵּיהֶן הַלְטוּשִׁים בְּעֵינַי הַחֲרֵדוֹת:

לְנַקְּרָן לְבִלְתִּי תַחְלֹמְנָה בְּהָקִיץ

וּלְבַל תִּתְעַנֵּגְנָה מִפִּלְפְּלִין מָזְהָב…

נִרְתַּעְתִּי…

אַךְ מַה זֶּה? אֵיךְ נִמְחָה כְּהִמֹּג הַשָּׁרָב,

מַסֶּכֶת הַלִּילִית מֵעַל פְּנֵי הַבְּלִימָה?

וּצְחוֹק זְקֵנָה סְבוּאָה עַל שְׂפָתַי מֵאַיִן?

מַדּוּעַ כֹּה רַכּוּ שִׁנֶּיהָ הַתְּקוּעוֹת

עַד הָיְתָה לִבְשָׂרִי נְשִׁיכָתָן –נְשִׁיקָה

וְלַעֲגָהּ הַמַּר –לַחֲלַקְלַקֹּת

וַתִּלְעַג:

"הַתִּרְאֶה בְּקֶרֶן הַזָּוִית הַזְּהוּמָה

"כָּל נִימֵי לְבָבְךָ הַנְתוּקִים מִתְגּוֹלְלִים

"וַיִּהְיוּ לִמִשְׂחַק פַּרְעֹשִׁים מְנַתְּרִים

"וְגַלֵּי הֶעָשָׁן הַתּוֹעִים?!

"אַךְ אֵדַע: עוֹד יֵשׁ נִימָה אַחַת קְשַׁת־עֹרֶף

"הַכְּרוּכָה (וּסְבוּכָה) בְּתַלְתַּלֵּי זָהָב

"וַעֲנוּבָה כְּנָחָשׁ עַל צַוַּאר בְּאַהֲבָה

"לְחַבֵּק לְחַנֵּק וּלְדַמְדֵּם בְּרֶטֶט:

"אָהַבְתִּי! אָהַבְתִּי! אָהַבְתִּי!'

"נִתְחַכְּמוּ הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָק לְנַתְּקָהּ

"בְּגַאֲוַת הָרִים וְהַדְרַת נַחְשׁוֹלִים,

"בְּמִשְׂחַקֵּי זֹהַר וְרוּחוֹת מְטַיְּלוֹת,

"אַךְ נֻפְּצָה עֲצָתָם אֶל סֶלַע צִמְאוֹנָךְ

"וַתְּרַנֵּן הַנִּימָה, כְּאִלֵּם שֶׁדּוֹבֵב,

"כְּסוֹמַא שֶׁנְּשָׁקוֹ קַו־אוֹר וְנִתְפַּקַּח: –

"לִחְכוּהָ נַחְשׁוֹלִים וְהָרִים לִפְּפוּהָ

"בִּשְׁבִילִים צִפְעוֹנִים וּסְלָעִים־אֲרָיוֹת,

"הַשֶּׁמֶשׁ שִׁכְּרַתָּהּ בַּעֲתַר שִׁבְרֵי אוֹרוֹת

"וַיִּפְרְטוּ רוּחוֹת עַל פִּיהָ מַנְגִּינוֹת

"שֶׁחֲשָׁלָן לְבָבְךָ בְּתַאֲוָה.

"אַךְ אֶת אֲשֶׁר נִבְצַר מֵאֵלִים וַחֲלוֹמוֹת, –

"מִמֶּנִּי הַבְּלִימָה לֹא נִבְצַר, לֹא נִבְצַר!

"בְּשִׁיר אֶחָד פָּרוּץ, בִּלְגִימָה זוֹלֶלֶת,

"בְּנִפְנוּף עַפְעַפִּים וּבַת־צְחוֹק שֶׁל חֶסֶד,

"בְּעֶצֶם קֵרַחַת מִמִּשְׁמַן שֻׁלְחָנִי

"כָּל יוֹצֵר בֶּן־חוֹרִין, כָּל עֶבֶד שֶׁנִּרְצַע

"אֶל רוּחוֹ וּצְבָא חֲלוֹמוֹתָיו וּצְבָעָיו

"בְּמָחוֹל אַרְקִידוֹ לְעֵינַי הַסְּבוּאוֹת,

"כִּיהוּדִי מְכַרְכֵּר ‘מַה יָפִית’ בְּבַת־צְחוֹק

"כִּכְלַבְלָב הַמַּלְחִית לְרַגְלֵי אֲדוֹנָיו, –

"אַרְקִידוֹ, אֲשַׁגְעוֹ, אֲפַרְחוֹ וַאֲפַקְדוֹ,

"אֶת אֵפֶר עוֹלָמְךָ הַשָּׂרוּף צֵא בּוֹסֵס

"וְנַפֵּץ גֻלְגָּלְתָּךְ בַּהֲבֵל הֲבָלִים –

“וּלְרַגְלַי בִּגְעִיָּה הִתְרַפֵּס!”

וַתִּצְחַק…

צְלוֹחִיּוֹת הִקִּישׁוּ “מֶרְחַבְיָה! מֶרְחַבְיָה!”

בֶּן אָדָם!

קַלַּנִי! קַלַּנִי!

מֵרֹאשִׁי וּשְׂעִפָּיו הַכְּבֵדִים

קַלַּנִי

מִזְּרוֹעַי הַשְּׁלוּחוֹת לְרַחֵף!

קַלַּנִי

מֶה הָיָה כִּי צָמְחוּ כְּנָפַיִם עַל גַּבִּי

וְשֻׁלְּחוּ קַרְנַיִם שֶׁל הוֹד מִקַּרְקַפְתִי?!

קַלַּנִי! קַלַּנִי!

וְהִנֵּה אָעוּפָה.

הֵידָד! הִנֵּה אָעוּף מִשּׁוֹשָׁן אֶל חוֹחַ,

מִכֶּתֶר שִׁלְטוֹנִי אֶל מַטֵּה גָלוּתִי

לְשָׂרֵף בְּהֶבֶל שְׂפָתַיִם מְקַלְּלוֹת

הַגְּשָׁרִים הַמְּתוּחִים בֵּין עָבָר וְעָתִיד

הַחֲלוֹמוֹת הַזְּרוּעִים מִנְּשִׁיקָה אֶל דִּמְעָה –

וְלִזְרוֹת אֶת אֶפְרָם, כְּמֶלַח, עַל פְּצָעַי –

וּלְעוֹפֵף! וּלְעוֹפֵף! וּלְעוֹפֵף!

אַךְ מִי זֶה הַחוֹתֶה גֶחָלִים עַל רֹאשִׁי?

וַי – וַי –

מִי פָּרַם אֶת חָזִי וּקְטָמוֹ בְּרֶמֶץ?

וּמְשׁוֹטְטוֹת טִפּוֹת שֶׁל דָּם נֶגֶד עֵינַי…

אֲהָהּ!

הַבְּלִימָה! הַבְּלִימָה בְּנַאֲפוּף צְחוֹקָהּ!…

חַה־חַה! אֲנִי אוֹמֵר לָךְ זְקֵנָה נוֹאֶפֶת!

הֲאָנֹכִי שָׁכַרְתִּי? עוֹד יָדָי לֹא אָזְלַת

מִלִּתַפֵּשׂ כִּשְׂמָמִית וְלִרְקֹם אֶת קוּרַי

לְהַכְמִיר בָּאֵין־סוֹף עֲתַר מִכְמוֹרוֹתַי

לְצוֹדֵד אֶת שִׁפְעַת הַחֲלוֹמוֹת הַמְּנַסְּרִים

בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם הַמְקֻטָּר בִּבְשָׂמִים

וּלְהַעֲלוֹת אֶת נָגְהוֹ עַל נִימַת הַזָּהָב

לְבַעֲבוּר כִּי יָנוּב מְבֻשָּׂם פִּי שִׁבְעָה!

אַךְ מַלָּךְ, הַמֵּיתָר הָאַחֲרוֹן, מְרַטֵּט

כִּמְפַרְכֵּס מֵהֶרְיוֹן מַנְגִּינַת שִׁגָּעוֹן?!

מִי נָגַע בִּשְׂפָתְךָ בְּיָדָיו הַטְּמֵאוֹת

כִּי נִפְסַל נִגוּנְךָ!

בֶּן אָדָם הֵנִיפָה הַבְּלִימָה אֶת חַרְבָּהּ

וּלְעֵינַי הִתְנַצְנֵץ בְּאִבְחָה הַלַּהַב

לְבַתֵּק הִיא אוֹמְרָה אֶת אַחֲרוֹן מֵיתָרַי

לִהְיוֹתִי כִּגְרִיפִין שֶׁנִּטַּל מַקוֹרוֹ

לִהְיוֹתִי כְּלַיִשׁ שֶׁנִּטְלוּ צִפָּרְנָיו

כְּשֶׁמֶשׁ

כְּשֶׁמֶשׁ שֶׁנָּקְעָה מִצִּירָהּ,

וַתֶּחְדַּל מִלְּהָאִיר לָאָרֶץ וּלְעַצְמָהּ;

הֲתִשְׁמַע? הֲתָחוּשׁ? – הִתְגַּלַּע הַמָּדוֹן,

הַמָּדוֹן הִתְגַּלַּע וְנָכוֹן הַקְּרָב.

הַלֵּב – הוּא תוֹבֵעַ: נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן!

הָרַעְיוֹן מְזַנֵּק וְסוֹתֵר כָּל גָּדוּר,

מְסַמֵּא כָּל עַיִן, מַתִּיזָה רְסִיס דִּמְעָה

וּמְבוֹסֵס הַפְּרָחִים הַצּוֹעֲקִים: רַחֲמִים! –

אֵין רַחֲמִים, אֵין רַחֲמִים לַגְּרִיפִין!

הֲתִשְׁמַע? הֲתִרְאֶה מָה לֻטְשׁוּ מַקּוֹרֵי נְשָׁרַי,

הֲתִרְאֶה מָה חַדּוּ צִפָּרְנֵי כַּף לֵישַׁי

הַתְּקוּעוֹת כַּחֲנִיתוֹת בְּצַוַּאר הַזְּקֵנָה הַבָּלָה

לְחָנְקָהּ, לְחָנְקָהּ עַד לֹעָן תִּפְעַרְנָה

הַתְּהוֹמוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת, הַצּוֹחֲקוֹת צְחוֹק קֶבֶר,

לְהָקִיא אֶת שְׁתֵּי הָעֵינַיִם הַדּוֹרְסוֹת,

עַד תַּאֲרִיךְ לָשׁוֹן בִּצְוָחָה אַחֲרוֹנָה

וּתְפַרְכֵּס בְּרַגְלֶיהָ, כְּתִינוֹק יְהוּדִי

מְפַרְכֵּס בִּידֵיהֶם שֶׁל פּוֹרְעִים שִׁכּוֹרִים:

“הַצִּילוּ! הַצִּילוּ! הַצִּילוּ!” – – –

חַה־חַה –אַתָּה בּוֹכֶה בֶּן אָדָם רַךְ לֵבָב

וְלִי נִימָה אַחַת וּקְוֻצּוֹת שֶׁל זָהָב –

הַנִּימָה לוֹאֶטֶת רָזֶיהָ לַקְּוֻצוֹת,

וְאָנֹכִי מִקַּבְּלָן בִּנְשִׁיקָה מֵהֵנָּה

כִּדְבוֹרַת צִבְעוֹנִים אֶת דִּבְשָׁה מִפְּרָחִים,

בִּנְשִׁיקָה, בַּנְּשִׁיכָה וְיֵשׁ גַּם בְּדִמְעָה…

הֲתִרְאֶה? הֲתִרְאֶה – כָּזֶה!

טובק (כפרי טטרי)