בית הספר שלנו חף מכל אשמה. חף מכל השפעה. חף מכל יכולת להשפיע. בקושי הוא נושם ומספיק להכין לבחינות הבגרות.
מורים דלי משכורת דוחקים להספיק וארבעים דלי סבלנות מודחקים להשיג, ומתי או במה הוא יכול להשפיע משהו, לכאן או לכאן?
להוסיף עוד נאום מחנך שבועי, עוד הטפת מוסר או שתיים, עוד סיפור לדוגמה או שלושה שירים או הצגה אדירת חינוך או אולי רק להדק יותר את המשמעת המחנכת, או עוד טיול ופיקניק חינוכי מסביב למדורה ועם דגלים – מה עוד יכול בית הספר לעשות יותר כדי להשפיע על מסת האנרגיה האדירה של צעירות וצעירים המסתובבים בו, מחוץ לכמה מורים בודדים פה ושם, משכמם ומעלה, שבזכותם העולם עומד?
בית הספר אינו שום גיבור השפעה, ואם מחפשת לה החברה סוכן השפעה לנוער, בית הספר הוא אחד הנגררים ולא אחד הגוררים. גם תנועות הנוער נתרוקנו, מגרשי הספורט, אולמות הבילוי ואתרי הבידור – לא תמיד תהילתם לפניהם. סיפור דומה ומביך בעולם כולו. לא שבני האדם נשתנו היום, אלא ההזדמנויות, חופש הניידות ושפע תעשיית הפנאי נשתנו, והכל כעת פתוח יותר לפני הכל לכאן ולכאן.
ומי כן? מיהו המשפיע הגדול? הבית? המשפחה? המסורת? המנהיגים? המפקדים? האחים הגדולים? התקשורת? הכסף הקל? דגמי המופת המיובאים? גם אלה אינם גיבורים במיוחד, ורובם גם תקועים בבעיות של ניתוק וניכור.
מה נשאר? נשאר העולם בכללו. העולם שכך הוא נראה, שכך נשמע, שכך מתגלה, שכך משדר, שכך מפתה, שכך משעמם. העולם שלנו החשוף כפי שהוא.
כשאומרים “עולם”, האם לא משחררים את הנאשם האחד המבוקש? והעולם, האם זה לא גדול מדי, מופשט מדי, סתמי מדי?
כנראה לא. העולם הוא גם “אף אחד” וגם “כל אחד”. זה העולם האופף אותנו כל הזמן, מפולש ופתוח כפי שמעולם לא היה כל כך, והעולם זו גם הנוכחות בתבוסה שלנו, המבוגרים. בתבוסה האין־סופית, שמוכחת מחדש כל יום, בכל בית, בכל חצר, בכל שכונה, בכל עיר, מוכחת מן החיים ומן הרחוב ומן המציאות, ומן העיתונים ומן הטלוויזיה ומן הספרים והתיאטרון והקולנוע, ומן המדינאים ומן המדיניות, גם כשהם הולכים לכאורה להביא שינוי לטובה, ומן הגניחות ומרטינת המה יהיה, ומן האלימות שבוויכוחים והצעקות שמתחילות לעתים בבוקר בבית והולכות ומקיפות בדרכים, בעבודה, במוסדות ובכנסת, אלימות המקיפה כמזג האוויר.
יום יום מה שיכול היה לעשות מרחב ללב עושה מועקת לב, התכנים הנאמרים, הטון, הסגנון, האירוניה, הציניות והאטימות, ההרגשה שפתאום באמצע הכל ובין כולם אתה בעצם בודד אחד נשכח במדבר, והאכזבה המלווה כל הזמן, שלא צריך ככה, ולא כזה ולא כעת, וההזנחה והיאוש. האם לא זה העולם שבו גדל הנוער, ושאותו הוא רואה וחי יותר מכל הטפות המוסר והרצון לחנך?
בכל אלה גדלים הצעירים. רואים לא רק את ההצגות של המבוגרים ואת ההתחזויות שלהם, אלא את האמת המושתקת שלהם, ואיך הם באמת, וגם את עליבותם ואת תבוסתם. ונוער פירושו אלה שרואים את האמת, שנדמה שהסתירו אותה מפניהם. והם מגיבים להשפעות הסמויות יותר מאשר להשפעות הגלויות המפורכסות.
וגלוי להם במי הגדולים מקנאים באמת, מה באמת נקרא אצלם סיפוק, לאן הם נוהרים כשחושבים שלהם מותר, והם רואים גלוי מה מאחורי העמדות הפנים, ומה בעולם נשאר באמת יפה, ומה נשאר קדוש, אם מותר לומר דברים כה גבוהים. ועוד נשלם כולנו את מחיר הישלחם בשמנו לרחובות עזה ולחוצות שכם, והדיווידנדים של השחתת הנוער בכיבוש השטחים עוד יתגלו.
מה אפשר לעשות כנגד מהלך העולם הגדול הזה והכבד הזה והאדיש והבלתי משתנה הזה? לא הרבה, ובכל זאת תמיד הוא הולך ומשתנה. וגם יש לרוב בני האדם איזה כשרון פנימי לאזן את עצמם ואת הדברים שבעולמם, ומכל ההשפעות הסותרות, יש להם אותו כשרון של פלס, לעשות שיווי משקל אפשרי שעושה את החיים אפשריים יותר ואת המציאות נסבלת יותר, ולא להיהפך כולם לאלימים – וגם בבני הנוער כך, והם הולכים וגדלים עם הכשרון הכמוס הזה, כל זמן שלא קילקלו להם אותו, למצוא איזון ולא להפוך להיות עבריין או משוגע או מסומם וכל השאר. בית הספר לא יודע כל זה, ומערכת החינוך – אין לך מוסד המתנהל על פי האינרציה יותר ממערכת החינוך.
ויש גם המתקנאים בחינוך הדתי, בלי לשים לב שהוא בנוי על סתירה, על שטיפת מוח ועל צנזורה.
רק המשהו האמצעי הזה שיש בבני האדם מטבעם מניח לנו להישאר בני אדם המחפשים את הטוב יותר ואת היפה יותר אפילו אינו אלא רק הנוח יותר. וצריך רק לא לפגוע בכשרון הזה על ידי יומרות, נגישות והפחדות. רק מפעם לפעם צריך להתערב, לתקן כיוון, להשקיט או להנמיך, או להזכיר או לנזוף כבסוסים עצלים.
מי עושה את זה?
אולי הסטיכיה. ואולי המצב עצמו כשמגדיש את הסאה. אבל לפעמים גם קול זועק, קול תוכחה צורם, קולו של מנהיג, אולי, קולו של משורר, קולו של מורה אחד אולי, ופעם גם קולו של פועל מבית החרושת אתא. משחרר את המבט, מרים את המבט, גורם שיעשו עוצרים ויעשו חושבים וגם יעשו אולי פונים, נוסף על כוחו של המצב שכבר לא היה אפשר לחיות בו.
והנוער? תקופת “הנוער לאן?” חלפה ללא שוב. בן גוריון עצר אותם בשעתו ושאל: “נוער ישראל: קריירה או שליחות?” והוא חזר לבדו לשדה בוקר והם פנו כולם והלכו באשר הלכו.
אם לא תוקפים אותם בתביעות שווא, אם לא מבכים את התנהגותם יותר מדי, ומצד שני, אם לא מוותרים להם יותר מדי ולא מרשים להם הכל, במתח הוה שבין הדורות, שמעולם היה ולעולם יהיה, הנוער יוסיף ויהיה הולך כפי שהיה הולך מעולם, באותן פסיעות הסוס שבשחמט: אחת הצדה ושתיים קדימה.
יזהר סמילנסקי, הארץ, 20.1.94