בָּאָבִיב הָלַכְתִּי לָשׂוּחַ

תַּחַת צִלְלֵי הַתְּמָרִים;

וּבְפִי שִׁירָה בְּמִצְהֲלוֹת הָרוּחַ

מִבְּנוֹ־יִשַׁי הַזְּמָרִים.

וְנַפְשִׁי הָלְכָה בִּגְדוֹלוֹת נְצוּרוֹת

תַּחַת צִלְלֵי הַתְּמָרִים;

אֵיךְ עַמִּי חַי בְּאֵמוּן וּגְבוּרוֹת,

וַיָּשַׁר אָז הַזְּמָרִים.

אֵיךְ יָשַׁב כְּאַיֶּלֶת־אֲהָבִים

תַּחַת צִלְלֵי הַתְּמָרִים,

וְעַל כּוֹס עֲנָבִים דוֹרְכֵי יְקָבִים

שָׁרוּ הֵידָד וּזְמָרִים.

עֲלֵי בָמוֹת שָׁחֲטוּ אֵילִים

תַּחַת צִלְלֵי הַתְּמָרִים;

מְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן שָׁרוּ בְּמַקְהֵלִים

לְנֶאְדָר בַּקֹּדֶשׁ זְמָרִים.

כַּמֹּץ עַמִּי מְפֻזָּר לְכָל הַפִּנּוֹת,

גַּם שָׁמְמוּ הַתְּמָרִים;

נֶאֶלְמוּ זְמִירוֹת וּמַנְגִינוֹת,

שִׁירֵי קֹדֶשׁ הַזְּמָרִים.

אֶרֶץ קְדוֹשָׁה וּבְרָכָה בַּכֹּל,

גַּם אַתֶּם הַתְּמָרִים;

אַלְפַּיִם שָׁנָה כְּתוּבִים בַּחוֹל,

אֵיךְ נוֹשָׁנוּ הַזְּמָרִים.

חָלַמְתָּ, הִתְמַהְמַהְתָּ, עֵת עָבָרָה,

עֵת שֹׁרָשׁוּ הַתְּמָרִים;

הִתְמַהְמַהְתָּ, חָלַמְתָּ, בְּעֵת יְקָרָה

עִם שִׁירֵי הַזְּמָרִים.

הָס! קוֹל אֶשְׁמַע רוּחִי חִדֵּשָׁה,

תַּחַת צִלְלֵי הַתְּמָרִים;

שָׁם יַד יַעֲקֹב תָּרִים מַחֲרֵשָׁה

כְּמוֹ גִּבּוֹרֵי הַזְּמָרִים…

מַחֲרֵשָׁה נוֹדַעַת לְבַת שְׁלוֹמִים,

פֹּה בְּאֶרֶץ הַתְּמָרִים;

“אָחוֹת לַחֶרֶב, יַחַד תְּאוֹמִים”

הוּשַׁר אָז בַּזְּמָרִים.

(חיפה, תרמ"ד)