לפני זמן־מה נזדמן לנו באקראי, בחסד המחבר, לקרוא דפים מתוך רשימות רבות־ענין שרשם השגריר אליעזר דורון בימי כהונתו במדינות שונות – באירופה המזרחית ובאמריקה הלטינית. הדברים בוודאי יראו אור במועד לא רחוק ויספרו את עצמם. ואולם ענין אחד שהתרחש בעולמנו היהודי בשבוע האחרון החזיר אותנו אל סיפור שקראנו בדפים אלה.¹

המחבר מספר על קבוצת־הנוער " Schwarzes Fahnlein " (“הדגלון השחור”) של תנועת ההתבוללות היהודית בגרמניה מיסודו של מאקס גאומן. קבוצת־נוער זו, כמו ארגון־האב שלה, ביקשה להוכיח כי מצד נאמנותם – היהודים יכולים להשתלב יפה במשטר הגרמני החדש.

דברים אלה ידועים לעיקרם ולשימצתם גם מתוך רשומות־העתים ולא נאריך בהם. ואולם דבר צדדי לכאורה אך מדהים, שעלה מתוך רשימותיו של השגריר, הוּא הנוסח המובא כמדומה לראשונה של הסיסמה שהיתה קבועה במועדונה של קבוצת־הנוער היהודית בברלין, ולשונה:

"Was stort es Dich, Deutschland, das ich Dic - liebe?

(“מה איכפת לך, גרמניה, אם אני אוהב אותך?”)

הקבוצה פורקה על־ידי המשטר בשנות 1936־1935 בשל עמדותיה “העוינות את המדינה”. סופם של חבריה לא היה מסופם של יהודים אחרים שלא התרפקו בתעלולי־חיזור כאלה על מי שעתידים היו להיות מרצחיהם.

*

נזכרנו השבוע בסיפור זה עם ההחלטה של “ווג’ס” – הארגון העולמי של סטודנטים יהודים – להוציא את ישראל משורותיו. אין, כמובן, כל דמיון בין המגמות של ארגון עולמי זה לבין מגמותיה של אותה קבוצת־נוער יהודית־גרמנית אומללה מצד הדגל וההשקפות החברתיות – אך יש ויש כנראה דמיון מצד עקמומית־המוחין היהודית שכמו יש לה חוקיות והמשכיות משלה. ארגון ווג’ס, מספרת כתבה באחד העתונים, נתקרב בשנים האחרונות התקרבות רעיונית אל הפלשתינאים ומקיים מגעים עם נציגות אש"ף בלונדון. באספקלריה של תנועת שחרור מתקדמת זו, טבעי, כמובן שישראל נראית כגורם קולוניאלי כובש, והציונות – כסימלו של האימפריאליזם. המנוון. לכן – כך מסופר בעתון – תמך נציג הארגון בוועידה בבומביי ברעיון של “אי הכרה בחוק השבות” ויען כך – “ובשל חילוקי דעות פוליטיים שאינם ניתנים לגישור” – אין, כמובן, לישראל מקום במחיצתו של נוער יהודי מלומד – או לומד להיות מלומד – באוניברסיטאות העולם.

*

יש להודות כי הרעיון להוציא את ישראל מתוך כלל ישראל – הוא מקורי עד רעד. מקורי עד כדי כך שרק העת היהודית המסוכסכת של ימינו יכלה להולידו. פרדוקסלי ככל שהדבר יישמע, אתה נוטה להניח כי קיומה של ריבונות יהודית בפינה אחת של כדור הארץ כמו סומכת את העזות והביטחה של נוער יהודי עקור משורש, אף כי חזיונות של התרפסות כזאת לא היו נדירים גם קודם לכן. מבחינה מסויימת נוטה הכף בהשוואה זאת לזכות חברי “הדגלון השחור”. שלוש שנים לאחר בוא היטלר לשלטון הם עדיין לא ראו רצח־יהודים מתוכנן, רק שמעו עליו כעל חלום נאצי. אש“ף, לעומת זאת, כבר הספיק להתוודע אל העם היהודי בהגשמה: במעלות, בכפר יובל, בשמיר ובקרית שמונה. ואף־על־פי־כן: “מה איכפת לך אש”ף אם אני אוהב אותך?”

אמרנו כי על דרך הפרדוקס מדינת־היהודים כמו סומכת בעקיפין גם חזיון־חרפה כזה – משום שאדם יהודי בימינו יכול להרשות לעצמו כל תרגיל של לוליינות על פני חבלו הדק והמתוח של העולם מתוך הוודאות כי מתחתיו פרושה יריעה גדולה ומרופּדה של עצמאות. גם אם יעולל אותה בעפר – תאסוף אותו. גם אם תמעד רגלו, כפי שמעדה בינתו, ויפול או יופּל – לא ייחבט אלא בחוצנה החם של הריבונות היהודית המבוזה. היא אספה את כל שרידי הסהרורים האלה שהופלו מחבלה המתוח של המהפכה בפולין, בברית־המועצות, בהונגריה – היא תאסוף בבוא הזמן גם את רון פרנקל, ראש ה“ווג’ס” ודומיו. אין הוא ה“דני האדום” היחיד המועמד לאיסוף.

אך אי אפשר שלא להשהות הרהור על החזיון הזה.

*

את הסאלון קומוניזם שקנה לו אחיזה בעשורים הראשונים של המאה הזאת הולך ויורש, ביחוד בקרב היהודים הצעירים בעולם, סאלון ערביזם. כמתעתעים סובבים צעירים יהודים בעולם וכמו מלכודת פרפרים בידם לצוד בה רעיונות, חלומות – בלימה להיאחז בה. לומדים היסטוריה – ואינם לומדים ממנה. גאולה לעצמם אינם רוצים, או אינם מסוגלים, להביא, אך מושחים עצמם למשיחם של אחרים. בין קרואים לכך, בין מזמיני עצמם, בין נידחים בשאט.

לפני שנה – אנו קוראים בפנקסנו – נזעק אותו “ווג’ס” עצמו לבעיית אדומי־העור באמריקה. ניסה, כנראה, להניף את דגל מהפכת האינדיאנים בארצות־הברית – ולא עלתה בידו. האינדיאנים העדיפו, כנראה, למצוא את גואליהם מתוך עצמם. עם הפלשתינאים, מסתבר, הצליחו יותר. בנזיד האשפי, הקרוי “מדינה פלשתינאית חילונית”, לא יחסר עוד, כנראה, גם התרווד האקדמי היהודי.

אכולים בעומק־ליבם רגשי־נחיתות מול נוער יהודי שבנה בדמיו מולדתו, מיבטחו, סדנו – פיתחו קצת סטודנטים יהודים בעולם רגשי התנשאות של הומאניסטים־לעילא. לא שמעו מעולם ירי ממארב ליד הבית, שריקת פגז בחצר; לא נשאו אחותם הרצוחה על כפים ולא נכלאו כבני ערובה במלון הקורס על יושביו. נוסעים ממקום למקום, מדוכן לדוכן, ודגל ממורט של גאולת עולם בידיהם. ממורט – כי נשמט מזמן מידיהם של יהודים אחרים, חולמים ומתעתעים כמותם, שהושלכו עם הדגל אל ביבי הקורות או אל מסחטות־הדם של המפכה.

*

השבוע, אומרים לנוּ, נתפייסו. כיוון שתקציבם – למרבה התדהמה – יונק מחציתו, לפחות, מעטיניה של ההסתדרות הציונית הקולוניאלית – מצאו איזה מפתח של פשרה נציגותית וייאותו, כנראה, לקבל את ישראל מחדש בקהל ישראל.

לא כל־כך קשוחים כמו “אונסקו”.

גם זו לטובה.

“מה איכפת לך עם יהודי אם אנחנו שונאים את עצמנו?”

 

ב. צמח    🔗

מצאנו את עצמנו השבוע חלוקים עם ההצהרות הרשמיות: ישראל – אמרנו – היא בכל זאת מעצמה גרעינית בפירוש. היתה כזאת ונקווה כי תישאר כך, על אף ההכחשות. צריך אדם לכתת רגליו עד האמפיתיאטרון בצמח כדי להיווכח שאמנם כך הוא. עשרים וארבעה הגרעינים, שלושת אלפים צעירות וצעירים, שנתכנסו שם לפני זמן מה קודם צאתם להתיישבות: סערם, להטם, אמונתם – אינם מותירים בענין זה ספק: אנחנו כוח גרעיני. יתר על כן: כל הכּוּרים שיעניק שר החוץ האמריקאי לנסיכות קאטאר, לאבו־דאבי או לכל ממלכה ערבית מפותחת אחרת, לא יוכלו לעוצמה הגרעינית הזאת. מובן, אם אמנם תמשיך ותעצם.

*

נאמרה כאן מלה אליגורית וראוי לומר גם מלה שאינה אליגורית, משום שפתאום, באיזו פינה צפונית מרוחקה, באו כמה אלפי נערות ונערים והפכו את הפירמידה הישראלית ההפוכה. וכשמהפכים את ההפוך – הוא כידוע מתיישר מאוד, נעשה ישראלי מאוד ונעמד על בסיסו. איננו יודעים עדיין איך תתקבל בבואתה של פירמידה זו כאשר תובא בטלביזיה הישראלית ואם בשיפוצי קריינים ובעזרת הנגטיבים המוּכּרים של המצלמה הרשמית־למחצה של ישראל – לא יחזרו ויעמידו אותה על קדקדה. אבל לעינינו היא הופיעה בתצורה הנכונה: הפירמידה האמתית של ישראל. על פי הקווים הגיאומטריים של ההנדסאי הציוני הוותיק בר בורוכוב.

הבטנו במיבנה המרהיב. הסכמנו עם היושב לימיננו כי אין זוכים באור כזה מן ההפקר. כי תנועת נוער – של העובד והלומד – טיפחה זאת שנים אחדות במסגרת חינוכית. וכי גרעינים אלה נבטו בקרקע שנחרשה ודושנה היטב באותן השנים – דושנה לקראת צמיחה כזאת ולא לקראת אחרת. והזורע – קוצר.

*

ועל הזורע.

שני פרקים, שנכתבו לפני עשרים וחמש שנים לערך, מיצו, כך נדמה לנו, מיצוי גמור את דמיונה החברתי של תנועת העבודה – התנועה ש“הובילה” את המחשבה הציונית בדורות האחרונים: האחת היא הכפר השיתופי והאחרת – הנח"ל. מעבר לאלה – כמו נסתם דמיון.

הכפר השיתופי היה נוסחת־הפלא שבה ניצלה ההתיישבות החקלאית והחברתית לאחר ששואת היהודים סתמה את מקורות־היניקה. הרעיון של הקמת רשת כפרים שיתופיים היה נועז או, בלשון ימינו, בלתי סביר לחלוטין. אך כל מהפכה היא בעיקרה לא רצף של ההגיון אלא דילוגו הנועז, אם לא היפוכו. כך המהפכה, כך החלום. הכפר השיתופי – ליוצאי תימן והרי אטלס וחצר־מוות וארצות־הברית – הכיל יסודות של מהפכה וחלום גם יחד. היום זו שרשרת של כפרים. חגורה. אולי החגורה היחידה שמצוות־הזמן היא לא להדקה. הרבה דברים – התלתן והאספסת, הכותן והעינב, הירק והפרי – עלו מן האדמה הפוריה של התענך, מן המישור המוריק של לכיש ומן הטרשים הסוררים של הררי ירושלים. אך יותר מכל עלה מהם האדם. לוי אשכול ראה את הצמיחה הכפולה הזאת בעיני־רוחו בשעה שזירה את הגרעינים. נקל לתאר מה היו פני הארץ אילו נטה אז לבו של בן־הלוויים הזה להקמת בתי־מלון מפוארים, למשל. שפת הים בתל־אביב אולי היתה חסומה ומתנשאת עוד יותר, אך חומתה של כל בקעת בית־שאן היתה פרוצה. והמלונות, כידוע, אינם מניבים עגבניות. אפילו לא בעונת המלפפונים.

הכפר השיתופי של שנות החמישים היה – למיטב חשבוננו – שירת הברבור החברתית של תנועת העבודה. שירת־התאום שלה שנולדה כמעט באותו זמן לצורך הדואֶט החלוצי – היה הנח"ל. הרעיון הוא ילידו של אותו איש־יהודי עצמו שהעלה את התקומה המדינית אל הממשות וכל ימיו היה כעומד וקורע ערפילים שחצצו בינינו לבין מחוז החפץ. כך יצק גם את הצירוף הזה של נוער חלוצי לוחם: מגל הסוגר על חרב. מעין תיקון קל לגירסת הנביא: עושים מלאכה באתים אך עדיין אין מכתתים את החרבות.

הנח"ל, יציר רוחו של דוד בן־גוריון, היה כמעט הפאלצֶט האחרון שעלה מאגם הברבורים המזמרים של תנועת העבודה. מצד יופי הנעורים והרעננות – אולי מן היפים בצליליה.

*

לא הפלגנו אל העבר אלא בשביל לעגון מעט בהווה. קראנו באחרונה מה עלה בחלקו של עזריה אלון, זה הגזע החסון והמופלא בנוף־האמונה של ישראל, שעה שבא לומר מלים אחדות לכתובת משמרתה הצעירה של מפלגת העבודה. איך שקל כגמולו. צעירים אלה יש להם, כנראה, מיפוי מדוייק ואינוונטר מלא של כל העמדות הפנויות והעומדות להתפנות – מפני הביולוגיה או מפני הבחירות – במערך ההנהגה של תנועת העבודה אך מעולם לא עשו איזו רשימת־מלאי או מיפוי של משבצות־האדמה ונתיבי החברה והרוח שאותם מן הראוי לבצר. עינם לא הועלמה משום כהונה העומדת להתפנות, אך כל השדה למלוא־העין של הגשמה עצמית והתיישבות וחינוך־עצמו, שבו הגיל שלהם – ורק גילם שלהם – יכול למלא את החסר, כמו נעלם כליל מטווח ראייתם.

וכך דומה היום המשמרת־הצעירה של תנועת העבודה לכל משמרת פוליטית בכל ארץ אחרת וכמובן היא תלוייה על בלימה של ניסוחים פוליטיים עקרים ושל קרבות אוויר מילוליים, והבסיס היחיד למאבקה, כביכול, הוא הארציות של הכהונות.

כך או אך – רישומה של משמרת ארבע־הרבבות לא ניכר לא באמפיתיאטרון של צמח ולא בדרך השדות המוליכה אליו. היא גם אינה ניכרת כלשהו כאיזה גרעין אידיאי וחינוכי בין הרכונים על קווי־התמסורות ועל דודי־הפלדה שבהם תוסס יינה האמיתי של תנועת העבודה. היא אינה ניכרת אפילו כבן־לוויה חלקי אל מאות צעירי התנועה הקבוצית העושים כמתנדבים בשליחות קהילייתית־אנושית באזורי־מצוקה. כן, היא ניכרת מאד, המשמרת הזאת, ברמה העסקנית, המהמה, הלוחמת־סרק עוד בטרם שינסה מתניה למלחמת־רעיון. מכל מקום: בצמח היא לא היתה.

*

היא לא היתה – ואין, כנראה גם בתכניתה להיות שם. שמונה ישובים – כך קראנו השבוע – עומדת התנועה הקיבוצית על כל זרמיה להעלות בעשור הקרוב לגליל. לא שמענו כי לפחות אחד מהם, או אחד בנוסף עליהם, הוא מאיזור המשמרת. ויש לזכור כי הדברים אמורים כאן בגליל היהודי, בקו הירוק, ואין כאן שום בעיות של מצפון פוליטי המוריד לפעמים באופן מענה ואכזרי כזה את המשמרת הרגישה הזאת בכינוסיה.

בשיח־שמונה של “דור המחר – על ישראל של מחר”, בהנחיית חנוך ברטוב (“מעריב”, ז' תשרי) אמרה מרגלית רז, צעירה ממושב יעד:

“––– נדמה לי שהיום במקום לדבר צריך פשוט ללכת למקום שבו אתה סבור שאתה נחוץ. ––– הקבוצה שלי, למשל, ־ חלקנו בוגרי הטכניון – החליטה שהיום חשובה ההתיישבות במקומות שונים, בין השאר – בגליל, וכבר הקימונו ישוב תעשייתי בגליל במגמה ליישב את הגליל המערבי הריק מיהודים ולהקים חברה בריאה, אוהבת עבודה ולא כסף ומחנכת כהלכה את ילדיה.”

מעניין כמה עוד ועידות יהיו נחוצות למשמרת צעירה של תנועת־עבודה נושאת־דגל כדי להגיע לניסוח פשוט כזה של הפרוגרמה האידיאית וההגשמתית שלה.

כאשר אתה קורא השבוע באחד מעלוני ההסברה התנועתית כי המשמרת הצעירה במחוז גדול אחד נכנסה “להילוך גבוה” – וענינו של ההילוך הגבוה הזה הוא: חוגים לארגון, לקשרי חוץ לבידור וכיוצא בזה – אתה תמה קצת למושגים הגיאומטריים המשובשים שקנו להם אחיזה בשיגרת־הדיבור העסקנית. כי אם ארגון ובידור וכל היוצא באלה הם ממידות גובה, וההתיישבות החלוצית, שהיא מד־הגובה האמתי של כל תנועת העבודה בישראל, אינה נזכרת בהן כלל – אין פלא אם צמח היא באזור הנומך של העדיפויות, אי־שם, בעמק הירדן.

ודאי, כמעט נכנסנו ללוע־האריה. אבל לא נורא. ככלות הכל, אפילו לפי שם עצמם – עדיין לא אריות. גורים. והן הזירה אינה ננעלת גם אחריהם.

הנה צרור הרהורים פראיים המתרקמים בראשו של אדם כשהוא מפליג כאורח־לרגע עם הנחל האיתן בצמח.

28 בספטמבר 1975