¹

הקיטון הצר של קרון־השינה ברכבת האכספרס הדוהרת אל ניו־אורליאנס כמו אין בו מאומה וכמו יש בו הכל. כיור־רחצה דחוק בתוך הכותל הקדמי ומדף־כתיבה דוחק עצמו מן הצד על־פי לחיצת הארכובה ומיטת־מלכים כמו נפערת מן הקיר הערפי, גבישי־קרח מזה ורותחין מזה – כל אמריקה כולה בקליפת־האגוז. אך נוסף לכל אבזרי־הנוחות האלה ציידו האמריקאים את רכבת־הפולמן בירח מלא של חצי חודש תשרי, המשוטט בתוך מסגרת רחבה של חלון קרוע לנוף לילי ומשקיף אל הנוסע כל הדרך. כוכב בן־זמננו, יליד המעבדות של החברה האסטרונאוטית, ספק אם היה משתהה על רכבת מחַמרת זו לבזבז עליה אפילו כשוה־דקה. לא כן ירח־סבא. כל־כולו ענוָה. אפילו בקליפורניה. כפי שנצטווה על־ידי בוראו. צימצם עצמו כדי עיגול של גבינת רוֹקוּאַפור – ואלף־זמן לו. הולך ותולה עצמו חמישה ימים על ארובה של קטר־דיזל ואינו שוקע אלא לאחר שמביא אותך לניו־אורליאנס. נאמנותם של ראשונים.

אתה מתמלא הרבה דרך־ארץ לפני עקשנותו של גרם־ישיש זה, אך גם מעט חמלה. ירח שהועמד ברומו של עולם, המרשה לעצמו בעידן זה ובאמריקה זו לבזבז כמעט שבוע תמים כדי ללוות ששה קרונות פולמן כל אורך הדרך מחוף האוקינוס השקט עד מדינת מיסיסיפי – כל ירחוּתוֹ איננה ירחוּת.

הרכבת נכנסת בכבדות לתוך הלילה. מנסה לפלוח את האופק ולרמוס שכבה דקה של כוכבים שנצמדו כמעט בחביקה אל האדמה, אך פרחי־הכוכבים באופק האמריקאי חומדים להם לצון: קורצים אל הרכבת, מושכים אותה אליהם ומתרחקים, קורצים ונמלטים ובודאי היו פורצים בצחוק־של־משובה – אלא שאין דרכם של כוכבים באמריקה להטריד את האזרח יתר על המידה ואין דרכה של אמריקה להטריד את הכוכבים. פרט לשעת־חירום לאומית, כמובן.

ב    🔗

הכומר הפרוטסטנטי מקנדה שהסב עמנו לשולחן בקרון־האוכל, כבר מילמל בפעם המאה ואחת אותו מזמור עצמו של ספר תהילים ואין אתה יודע אם הוא מברך ברכת־מזון יהודית או משׂיח עם אלוהיו בתיווּכוֹ של דויד־המלך דוקא או מתכוון להקניט את הכהן ההודי המסב אתנו, שסיים זה עתה להטיף מנת־המוסר שלו. כאילו ביקש לרמוז לו להודי כי על אף כל ישועות הבראהמה עדיין הוא, הכומר, מעדיף את ספר־הספרים, הרואה כל אדם כנברא־בצלם, על־פני מוסר בראהמיני מוזר המחלק בני־אדם לכיתות של כהנים ושל טמאים ומקדש על כולם את הפרה, ואם הוא מהדר – גם את צפיעהּ. אדם שלכם, טוען הכומר אל הכהן, נכסף להתמזג עם אלוהיו עד כליון עצמיותו הגשמית, אך יהסס מאוד להושיט יד אל בן־צלמו אם הוא מכת המנודים. האלוהות, ידידי, איננה במרומים. היא ביני לבינך ובינינו לבין הישראלי הזה ואם איננה בין שלשתנו לבין הפורטר הכושי המתקין ברגע זה ממש את המיטות בקרון־השינה – אין היא קיימת כל־עיקר. ואמנם, אם תתבונן בשלט המתנוסס מעל לראשך – “ללבנים בלבד” – תהיה נחרד לדעת כי כל הדרך הארוכה הזאת לדרום האמריקני נסענו בלי נוכחותו של האלוהים. כל דבר יכול לקרות בנסיעה כזאת.

ניסינו לעקוב אחר מחשבת הכומר ומעט מיחסי־אנוש דרומיים של ארץ ברוכת־חירות זו נשתקף לנו ביחסי־ספָרוֹת. ששה קרונות לרכבת: ארבעה לכושים, אחד ללבנים, אחד – קרון־אוכל – ללבנים בלבד. קרון אחד של לבנים צריך לקרון מיוחד של מסעדה ניידת. ארבעה קרונות של לא־לבנים אינם צריכים לשום מסעדה. אם לקבל את נוסחתו של הכומר הפרוטסטנטי ניתן לומר בוַדאוּת: בהרכב־קרונות כזה לא הביאו בחשבון את האלוהים. מכל־מקום: לא את האלוהים של מי שאיננו לבן.

ג    🔗

הפּוֹרטר הכושי של הקרון – שמו י. ניוּזוֹם מתנוסס בשער קרון – גמר מלאכת ההתקנה של המיטות במלון־הנייד ונראה רצוץ מאוד יושב בחדר־הרחצה ועיניו בוהות. את תורת השתיקה העמוקה מני ים והעילאית מני רקיע יש ללמוד מכושים אלה. שתיקה של התבונה הגדולה ועם זאת של קבלת־הדין. הכושי עושה מלאכתו בחריצות, אך באלמוּת נכנעת. לעולם אינו פותח לדבר אלא אם כן אתה מדבר אליו, וגם אז – ספורי־מלים, דיבור בסלע. הרבה דברים משותפים לנו ולכושים והרבה דברים מבדילים אותנו מהם. אחד המבדילים הוא יצר־השיחה שלנו לעומת יצר־השתיקה־הגדולה של הכושי. יהודי נראה תמיד חסר־מנוח אם עדיין לא קשר שיחה עם בן־לוייתו ואם לא הספיק לברר מניה־וביה מי מסב עמו ולמה הוא מסב עמו ולהבהיר לבן־לוייתו מאין הוא – היהודי – נוסע ולאן פניו מועדות ומדוע הוא נוסע ברכבת זו דוקא ועל שום מה, למשל, הוא מתנגד להקמת תחנת־כוח אטומית שתתחרה ב“רשות עמק טנסי” – וכיוצא באלה דברים שאין אדם יהודי מרפה מהם אלא אם כן השיג אותה מדרגה של התעוררות שבה באים על סיפוקם גם יצר־הסקרנות שלו וגם יצר־ההתוַדעוּת שלו. הכושי – שותק. השיחה כאילו אנוסה עליו. עתים הוא מבליט שני טורים של שינים צחורות בחיוך קל ונלבב שבא, כאילו, לאשר את דבריך. בעצם לא אמרת דבר שיש להסכים לו או לחלוק עליו ורק שאלת שאלה. אך זה לא איכפת לו לכושי. הוא נבוך מעצם תשומת־הלב ומעדיף להשיב בחיוך של ענוָה והסכמה. בכלל, מוטב לחייך אל הלבנים. אפשר אינם אוהבים צבע עורך, אך הם אוהבים בת־צחוק. כל אדם אוהב בת־צחוק. אפילו בן הדרום של טכסאס.

כובע־השרד של הכושי היה שמוט לו קצת על ערפו ובתוך השער הצמרירי, כשערה של כבשה לאחר הגז, נוצצו אגלי זיעה. לא קל לשרת קרון של ששה־עשר נוסעים, רובם מפונקים מאוד, מהם רגילים בתפנוקי מסעות ומדברים בליל של לשונות. נשים לבנות־עור, אדיבות ומפוחדות כלשהו, מקבלות שירותו של הכושי בחיוך של שלטון ושל פתיוּת ועם זאת נרתעות מפניו קצת. אצבע קטנה ומגוידת של גבירה אצילה ובאה בימים עלולה להיטמא, חלילה, אם יגע בה הכושי אגב הגשת התקרובת. היא מרחיקה אצבע־סגולה שלה לא בלי ביטוי של זהירות ומיאוס – כעין כלי־חרסינה עתיק שמרחיקים מפרסתו של פיל.

מתוך החלוק הלבן של הכושי הזדקר עמוד־צואר אפל כליל־הקוטב וזקוף כחירות, ומתוך השרוולים הלבנים והפתוחים כשתי ארובות הפוכות של ספינת טיול, היו שמוטות שתי ידים, כהות מצדן האחד וממורטות מצדן האחר – כקלשונות שגורפים בהם פחם, כתם־מים, זך ושקוף כדמעה, התפשט על האריג עד שנמוג. צבע אחד לזיעתו של אדם. של כל אדם.

ד    🔗

רכבת סנטה־פֶה אל הדרום מנענעת נוסעיה בטלטלה קלה וענוגה. אנו משקיפים על הנוף הדרומי הדשן מתאו של שמש־הרכבת המנמנם. לפתע נתעורר, מיצמץ בעיניו, הביט לצדדיו כמבקש להבטיח כי כל נוסעי הפולמן ישנים את שנתם, פנה ואמר: “אתה, כמדומה לי הג’נטלמן שמסר לי לפנות־ערב מכתב למשלוח. המותר לי לשאול איזה כתב משונה היה שם על המעטפה? רק אַל־נא תאמר כי זו יפאנית. כמו כל כושי צעיר אחר, נלחמתי עם הצבא האמריקאי ביפאן – לחירותה של ארצות־הברית, כמובן – ואני יודע מראה האותיות שלהם. כל מלה יפאנית דומה לעכביש, עם הרבה מאוד קורים ועם שבט שלם של עכבישים קטנים, ואילו האותיות שהיו על המעטפה שלך דומות יותר – איך לומר? – ללטאות. שמתי לב שכמעט כל אות יש לה זנבון. עתים ישר ועתים מפותל. כמו זיקיות קטנות וערמומיות. בכל־זאת – איזו שפה היא זו?”

גם מענה־הלשון של הכושי גם כוח־הדימוי שלו הפתיעו קצת, אף־על־פי־כן נשאר הנשאל בתחומי השאלה והשיב לא בלי הטעמה של חשיבות: – עברית, מכתב לישראל. “הו, כן,” הפטיר הכושי ואחרי הפסקה קצרה המשיך, כאילו הבריקה במוחו זה עתה מסקנה חדשה: "אתם, בעצם, היחידים בעולם שעדיין סובלים אותנו. אולי משום שהעולם איננו מאוהב יותר מדי בכם. אבל אתכם עוד יתפייסו. יש לעולם איזה חשבון עתיק עמכם בגלל ‘אותו צלוב’. יעברו עוד דורות אחדים והחשבון יישכח. מוכרח להישכח. אנשים נצלבים עתה במיליונים ואילו הפכו כולם לבני־אלים, היינו שקועים בפולחן כל שעות היממה ולא היתה לנו אפילו שהות לשרת נוסעי פולמן. אתכם יגיעו לעמק־השוה. אבל, אתנו? – לעולם לא. לנו יש עור. אילולא העור הזה – מי יודע? – אולי הייתי עכשיו איזה חכם־רפואה או אס־טרו־נאוט או מוסמך־לאלוהות. על־כל־פנים בני הבכור בודאי היה מתקבל כבר מזמן כשוליה לחשמלאים ללמוד קצת התקנת אור. אבל זהו. מלחמת החושך בעור.

“האינך סבור כי אני מלהג יותר מדי הלילה?”

ה    🔗

הרכבת המשיכה דרכה עוד שעה ארוכה לתוך הלילה עד שנעצרה ליד בית־נתיבות קטן. בתי־נתיבות קטנים בכל העולם נושאים עמם תמיד הד־מרחבים ודומים יותר לבית־תצפית מבודד בקצה יער או למלונת־שדה. הדמיון מחבר אליהם כמעט מאליו תלמי־שדה הנמשכים ללא קץ, בקתות־איכרים, יצולים, מחרשות־בהמה וערימות שבּלים קצורות המחכות לדיִש – כל חן הכפר וכל מסתורין שלו. בית־הנתיבות הקטן של קלוֹביס הוא סמלה של ארצות־הברית בזעיר־אנפין; בנין־שיש קטן נטוע בתוך יער של עמודי־חשמל, לכוד בתוך פקעת של כבילים וחוטים הנמתחים תחתיו, בתוכו ומעליו, שתי וערב, עיגול ואלכסון, והוא נראה כאחד הצירים הסמויים שעליהם סובבים גלגלי המאה העשרים.

קהל קטן מאוד נדחק אל המסילה. גם הסקרנים בקלוביס, הנוהגים לבוא לתחנת־הרכבת לנשום אויר־מרחקים, לחוש משב־רוחן של סן־פרנציסקו ולוס־אנג’לס ולראות בצילוב הרכבות של מערב ומזרח, בשעת־לילה כזו ישנים את שנתם. בתוך עדת־ממתינים קטנה נראתה צללית של אשה גוצה ועגלגלת כשהיא קרֵבה אל הקרון ואחריה נגררים שמונה פעוטות בגילים שונים. מכבש־הקרון שלנו לא ירדו נוסעים. רק דמות אחת, שצלליתה נראתה בבירור לאור הירח, נרכנה מן הרכבת אל הרציף. יד אחת אוחזת בידית הקרון והאחרת מחבקת בזה אחר זה ובחפזון אשה, ילדה ועוד ילד והראש נרכן, נצמד בנשיקה ומורם בבהילות כלשהי. הרכבת צפרה צפירת־לילה האטומה שלה וכאשר הקרון התחיל זז עדיין אחזה יד פעוטה בשרוולה של הדמות שעל כבש־הקרון – עד שנותקה. קול בכיו של ילד נתערבב בצפירתה הקטועה של הרכבת ושניהם אבדו בחללו של לילה קליפורני.

הלילה הנבון אינו מבחין בצבעים. בלילה דרומי כזה טוב גם לכושים. איני יודע מה התרחש אותה שעה בלבו של הפורטר ניוּזוֹם ובלבם של הפעוטות שנופפו בידיהם הקטנות אל אביהם המתרחק. העיירה קלוביס היא ביתם ואחת לשבוע יוצאת המשפחה לתחנת־הרכבת לפגוש את אבא, שַׁמש הפולמן, בעברו ביעף עם הרכבת הדרומית. הזמן מתוח וקצוב. והוא אינו מספיק לחיבוק כל המשפחה. ויש תור של חליפין בין שמונת הפעוטות מי יעמוד בראש השבט הקטן הזה להספיק לזכות בנשיקות אבא עד הישמע הצפירה המנתקת הזאת. כי לילדי הפורטר ניוזום של הפולמן הדרומי לא איכפת כלל שאביהם הוא שׁמַשׁ כושי. הם לא יחליפו אותו בקיסר של הלבנים.

גבירה אחת, שחישוק של מסך נתלש לה מן הוו, קראה לכושי בפעמון. כמקיץ מתוך חלום ומתוך מרחקים ענה הכושי בצייתנות־שמלידה ובצייתנות המתחייבת מתוך התפקיד: “הו, כן גבירתי”. הוא פסע כחולם אל עבר הקוראת כשאגל־דמעה, זך ושקוף כזיעה, נושר מזוית עינו ונופל על חלוקו הצחור. צבע אחד לדמעתו של אדם. של כל אדם.

ו    🔗

כאשר הגענו, לא עוד בתוקף המקרה, בעוד שנתים אל כינוס שמשי־הרכבות הכושים ביבשת המערבית כבר חוט סמוי מתוח היה מאתנו אליהם. איגוד שמשי־הרכבות איננו אלא שם אדמיניסטרטיבי לחוזרים מודפסים במכפלה, למודעות הקוראות לשביתה, למסיבת־רעים של יום־ההודיה; שׁמַש אחד בדרך לניו־אורליאנס – עולם ומלואו, עולם וחסרו, כל מהותה המסוכסכה של חברה נאורה בפרודת־אדם אחת. מעולם לא חשנו קשר עמוק כל־כך אל ציבור לא־נודע בזכות אדם מודע אחד, כקשר שחשנו אל באי הועידה בזכות בן־שיחנו המופלא בדרך מן החוף המערבי אל המיסיסיפי.

ועידת־עם בארצות־הברית כמו מטלטלת עצמה בין כובד־ראש של פרלמנט לבין עליצותו של קרנבל: בין עפיפון לעפיפון – הצבעה, בין תרועה לתרועה – נאום ובין נאום לנאום – משתה. שמחת בית־השואבה, או: דמוקרטיה של עשירים.

בועידת הכושים במונטריאול שבקנדה לא היו עפיפונים. לולאות צבעונין לא השתלשלו מן התקרה, השתיה לא היתה כדת – כי לא היתה בכלל. אבל רוח־של־חג עמדה באולם וכמו ניתנה למישוש. הם הגיעו לועידה בצהרי יום ראשון עם נשותיהם, עוטי־חג. עדיין סידורי־התפילה המוזהבים בכריכת עור בידיהם ורשרוש בגדי־השיראין הצבעוניים של הנשים נשמע בדממת־ההתכנסות כמלמול של מתפללים, כצקון־לחש.

מן הבמה לא נחצבו להבות ולא ננאמו נאומי־מרי. גם לא נשמעו תביעות. תביעה לזכויות היא עצמה הכרה בהיעדר זכות. לא זו מהות מאבקם של כושים באמריקה. הם אינם תובעים שום זכות מאחרים. אילו אמרו כך כאילו הודו שיש “אחרים” שבידם להעניק זכות זו או לשלול אותה. הם אמריקה כשם שהאחרים אמריקה, לא יותר אבל לא פחות. יש קונסטיטוציה וכל מה שנחוץ הוא להגשימה. ללא יסיפה וללא גריעה. אפילו ללא פירושים. כמות שהיא. הם אינם מבקשים לא חיוכם של דמוקרטים ולא נטיית־חסד של רפובליקאים. הם מבקשים מאתים מיליון טפסים של קונסטיטוציה. לכל בית אמריקני. כמו דף שלישי בתפריט של מסעדות בדרום. צדו האחר של כרטיס קולנוע. נספח לכל חוזה על תעסוקת פועלים. כתובת־שער על כל אוניברסיטה תחריט על לוח־לבו של כל אמריקאי, וקודם־כל: של אמריקאי דרומי.

לא תרעומת על רוחה של אמריקה אלא על “המגמדים את שיעור־קומתה של הארץ הברוכה הזו”; על “הטוענים לשויון המין האנושי ומשקרים בלבבם”; על “המכריחים אותנו לעוות פרצופה של אומה נפלאה זו בעיני העולם”. שום התאפקות לא אצרה עוד סערה מתנחשלת כזו שנצברה בין ארבעת כתלי האולם־דמוי־כנסיה בסימטת הרובע הכושי במונטריאול.

ז    🔗

כאשר הכריז יושב־ראש המסיבה: רשות־הדיבור לציר י. ניוזום, נציג המחוז המערבי־דרומי, כמו נעתק משהו בלבנו. הוא. הצמרירי מקלוביס. לא עוד יחיד ובודד בקרון־שינה של המיסיסיפי. אחד בתוך כלל. כל קליפת היתמות כמו נשרה ממנו בבת־אחת. הוא נראה זקוף מתמיד ומשפיל־עינים מתמיד, אך, כתמיד, ממלא שירותו באמונה: כמשרתן של בנות־אצילים פתיות בדרך לניו־אורליאנס או כשליח־ציבור של מחוז־הבחירה המערבי. הוא נרכן אל המיקרופון, שלף מתוך כיסו העליון מגילת־נייר קטנה ומילמל כמתוך אימת הציבור: "מוטב אקרא לפניכם שורות אחדות של משוררנו הכושי הגדול לאנגסטון יוז, המיטיבות עד היום לבטא מה שאני, ואולי גם חברים אחרים, חשים לא־פעם:

כִּי צחוֹקִי רָחָב כַּנָהָר –

בּכִי־לִבִּי

אֵינךָ שׁוֹמֵעַ;

כִּי מחוֹלִי גוֹאֶה כַּסַעַר –

לא תֵדַע:

אֲנִי גוֹוֵע.

אמרנו בלבנו: הכל שוים לפני הבורא. אך לא כל מעשי הבורא שוים לפני עצמם.

בירמינגהאם, אַלאַבאַמה, 1963