פיסת־הכחול הנשקפת אל הבית מן החלון המערבי נתקדרה והלכה עד שדמתה לריבוע של עופרת. לובן בית־הקומות החדש שמנגד, המחזיר לנו דרך חסד מעט מזהרה של חמה, האפיר וכבה. דמדומים של בין־ערבּיִם היו לעלטה כבדה. הָרס הסגריר אל תוך הבית והשליט עצמו על המסובים. נתערבבה אפרוריותו של יום־שבט פרטי בעגמומיתם של כלל־הימים ונקלחה שיחה של חשבון־הנפש. נסבו הדברים על חיי־חברה ועל חיי־תרבות; על עלייתם של יחידים ועל שקיעתו של הכלל; על “ואהבת לרעך כמוך” שנשמטה ממנו התיבה “לרעך”; על ריבוי הלוליינים בראש הסולם ועל התמעטות הבנאים; על תרבות המרבד הפרסי ואִלפסי הבדולח והחרסינה שהיא מסימני־ההיכר המובהקים של תקופתנו; על אלופי הבצלות ואלופי השוּם שעלו לפסגתה של חברה בכוח מחסורם של הרבים; על היתוך־גלויות המעלה סִיגים; על תרבות הגרעין המפוצח ועל שלטונו של הלהב ועל כיוצא באלה דברים הסוגרים על האדם ונותנים צוארו במחנק.

הלך העצב ונתעבּה ומשנתקרבה שעת־חצות כבר עמדה בחלל הבית תוגה כבדה כעופרת, משל עסקו המסובים כל השעות ביציקת גוש כבד של עצבוֹן.

יבורך הלילה שבנימוסו הקמאי הוא מזמין כל אורח לבית־עצמו ויבורך הסגריר שנדחק לשעה קלה אל המדינה הסמוכה ופינה דרך לשבים. ליד המראה עוד נשלכו באויר פירורי־קדרות, כעין משיכות־מכחול אחרונות שלא באו אלא לעטר כל התמונה. פנו האורחים ופנה המארח להנחותם בסבכי־המדרגות וללוותם, דרך המקובל, אל לפני השער. מהם שנכנסו למכונית, ילידת המדינה, שהמתינה להם בוכיה כלשהו בדלף הסגריר, ומהם שהלכו ברגל, כדרך שהלכו בני הארץ הזאת לפני בוא המדינה והתימנים. אפשר הוסיפו לכרסם עצמם בחוץ כשם שעשו זאת בבית המארח, אפשר פנו – דבר המתקבל על המקובל – לדַבֵּר בבית המארח, מכל־מקום: הלכו – הלכו.

ב    🔗

שלושה המתינו עם שחר ליד ביתו של המארח. ג’יפ אפור ומצולק חנה חניה של קוצר־רוח ושל התביישות כלשהי. סימנים של דרכי־שדה שלא נסללו נטבעו בכל אופניו ומילאו חריציהם עיסה של אדמה שחומה, לחלוחית וריחנית, וכל עמידתו של רכב־עבודה זה בטבורה של עיר היתה עמידה שלא כדרך־הטבע. משל, בהמת־עבודה למוּדת־יגע נרתמה למרכבת טיולין. ג’יפ זה לא ידע מעולם מסע־לשם־מסע ולא הגה בודאי חיבה מיוחדת לכביש־האספלט – זה בליל הזפת והאבנונים שלא המציאוֹ בן־ימינו אלא בִשביל שיהא חוצץ בינו לבין האדמה. אילו ניתן פֶּה למכונה ודאי היתה מספרת כי יסודה מעפר, הורתה וצמיחתה במרחבי־שדה ביחד עם השבולת והאילן ואיננה אלא רגב מרגבי אדמתו. בענוה רבה – ואפשר גם בנופך של מנוד־ראש – צפה הג’יפ פני המרכבות ההדורות שעברו על־פניו ביעף, רחוצות למשעי ומהדסות תוך גנדרנות על הכביש, משל לא נסעו לצורך הענין אלא לענין הראוָה, או, משל הוא מסיע את העיסה והן את השֹאוֹר. נתכנס בתוך עצמו והפליג אל אותה מסכת משונה של גלגלים שנתרבו מאוד מאז קום המדינה ואל גלגולם של גלגלים: גלגלים כבדים, מרופטים, מטולאים ובלים מזוקן שהסיעו על גבם כל עומסה של העצמאות; גלגלים צעירים יותר אך ענוים כמותם הגוררים עמם משדדת־חורשים ורגבי אדמה טריה, וגלגלונים בני־יומם, יהירים כלשהו, המקפצים על־פני הכבישים ומסיעים את הטרודים בעסקי המדינה ואינם מוּנעים בשום כוח אחר זולת כוח־הדלק. הרהורים אלה אין להם קצה. ראה הג’יפ, כיצד נתהפך הגלגל על כלי־הרכב ונתעגמה עליו רוחו. עמד וציפה בקוצר־רוח למי שיטלטלנו מכאן.

נֶהָגָהּ של אותה בהמת־עבודה מוכנית נתיצב בשעה היעודה ליד השער, ובשויון־נפש שהוא כעין טבע־שני לנהגים נימנם ליד ההגה כאילו לא איכפת לו כלל אימתי יבואו הנוסעים ואם בכלל יבואו.

לצדו של אותו נהג הסב מהנדס דרכי־המים, שלוחהּ של אותה חברה משונה שנטפלה אל בטן־האדמה ונעצה בה אִזמלים ומקדחים ומשאבות להוציא ממנה לשד־בשרה ותמצית מֵימי תהומותיה. והיא מהלכת בארץ ומבתרת אותה שתי וערב ומעקמת דמותה ומערימה רגבים במישור ומחריצה תעלות בגבעה ונוברת בלב־לבה של האדמה ותוקעת מיני קנים משונים ועושה דמותה של הארץ חוכא־ואיטלולא וכל מעיינה: מים. ואותו מהנדס נמוש־לחיים איננו אלא אבי־אבות הנוברים ונושא עמו, כעין ציוד־של־כיס, מין פלס־של־מים ומקדח־זעירא של מים ומפה־של־מים שכבר מצוירת בה דמותה של ארץ נתוחה ומבוקעת לגזרים וזרועה ארובות וצריחים של מגדלי־מים כאשר תהיה בימי מבצע “וישבתם בטח” שסופו לבוא ביום מן הימים. אותו מהנדס מנומש, אם תמצא לומר, אינו דומה כל־עיקר לרבי־ההנדסה שאוניברסיטאות העולם פולטות מדי שנה. הללו ממלאים כרסם ידיעות ומוחם צירופי־ספָרוֹת ועושים תורתם סולם לעלות בו בגרמי מעלותיה של חברה, ואילו מהנדס־המים דנן איננו אלא גוש־של־אדמה שעשה את תורתו קרדום לחפור בו, פשוטו כמשמעו. וככל שהדברים אמורים בהפקת־מים מתהום האדמה ניתן לומר כי תורתו של אותו מהנדס עמוקה מני תהום.

מי שהיה אמש מארח לרבים היה היום אורחם של מעטים. משעלה במרכבה לא נותר בה עוד מקום שאיננו מיושב. נתעורר הנהג מטלטולה של המכונה ולחץ, דרך־הרגל, על הדק־ההדלקה; ניטלטלה המכונה מהרהוריה וקפצה, דרך הרגל, קפיצה של זינוק; נתעורר לקול שניהם שלוּחהּ של אותה חברה והפטיר בלשון של קביעת־עובדה וציווי גם יחד: נסענו.

ג    🔗

אותו בוקר היה אור־השמש מעומעם קמעה. אם משום שראייתו של אדם בימינו היא עצמה מעומעמת כלשהו ואף האור המצוי, הודאי, אינו נגלה לה אלא תוך עמעומית ואם משום עננת־השרב הקלה שריחפה באויר ועטפה עין־השמש כמו מלמלה דקה. בָּקרוֹ של כרך אין בו נוף ואין בו טבע ואיננו אלא גוש של אדם ושל רכב וערבוביה של קולות. רצונך – פתיחתא של סימפוניה גדולה ומתגעשת. רצונך –אתחלתא של יריד. אם כה ואם כה – הג’יפ דנן לא הראה כל נטיה לתהות קמעה על מהותו של עולם בהול ומבוהל זה ואפילו לא נתן דעתו על טורי־התור המתמשכים ליד חנויות־האפסניה; על כרזותיהן של מפלגות הקוראות לתיקון־המדינה ועל שאר דברים שיש בהם הרבה מסימניו של כרך, אך גם לא מעט מסימניה של מדינה, אלא משך עצמו בדהרה אל מעבר לשעריה של עיר. משעלה על הגבעה הצופה מרחביָה ומצא עצמו באקלימו שלו, ננער מן הבולמוס, נשתהה כלשהו ואַחַר החל להסיענו בנחת אל מלכות־השדה.

ד    🔗

ימים רבים היה האורח עולה מן השפלה אל הבירה מחמת הפרנסה ולא נתן דעתו על הדרך, כאילו אין בין מוצא לבין תכלית אלא חלל ריק. מוחו של אדם טרוד – דרכו שנטרד שבעתיִם בדרך וטוחן אלף דברים ומערבבם יחד במין אי־סדר משונה – כל אותם הדברים שבהגיעוֹ אל המטרה הוא טוחנם דרך־סדר אחד־אחד, וכמוהו – העין שרואה ביעף אלף מראות ואינה נתלית אף לא באחד. משהעמיד מהנדס דרכי־המים את האורח על כך שהפעם הדרך היא התכלית והראיה עצמה מטרה נשתהו הריחים ונצטלל המבט.

מעט־מעט נזדקפו אילנות בצדי־הדרך. אילן־אילן וצמרתו, אילן־אילן ולבלובו. נמתחו תלמי־שדה ונזדקרו בקתות־מגורים. נתחברו קנקני־חלב ובקתה לחוה וחווֹת לכפרים וכפרים לגלויות מקובצות וגלויות שנקבצו לישוב וישוב למדינה. היכן היתה העין כל הימים?

עד שהלב שואל קושיה אחת למקומה של העין שואלת העין הרבה קושיות למקומה של הדרך: דרך כבושה זו, הנטויה כקו־הסרגל מן השפלה אל ההר, אימתי קמה ונהייתה? ומה היה לדרך הגיר והעפר שנשאה על דבשות עצמה אפסניה לבירה? ומה היה לדרך השוחות שבתוך הטוָח ושבצדי הטוָח? מי מחה כל אלה ומי סלל כל אלה. היכן היתה הדרך כל הימים?

אמר המוח שאינו טוחן ללב ולעין: חייכם, שאין הקולר תלוי בכם אלא שֶפּוּרָה, שר־השִׁכחה, המליך עצמו על מוחותיהם של בני הישוב ועליכם.

ה    🔗

הרבה דברים אדם לומד מאצל עצמו ויותר מהם – מאצל אחרים. אם להוציא שלוליות־מים קטנות ועכורות שבצדי־הדרך, שנתאגרו אם מפני מי־הגשמים שלא מצאו דרכם אל הים הגדול ואם מפני מי־המדמנה שדרכם של ישובים של כל הגלויות להוציא אל שפת הדרך – לא היה לאורח ספֵק־ספֵקא כי דרך זו שעשה כל השעות ושנתארכה לו שבעתיִם מחמת ההסתכלות – דרך־יבשה היא. קם מהנדס דרכי־המים והפטיר בטבעיות שאין למעלה הימנה: “אנו נוסעים כל הזמן עם דרכי־המים, שכל הדרך לא נסענו אלא עם עורקי־הלב ועתה אנו באים אל בני־העורקים”. נפלאות הליכותיהם של בני־שדה מהליכותיהם של בני־כרך ונפלאֵת שבעתיִם לשונם. דרך־נגלות שראתה העין כל הימים מיאן הלב להאמין בה, דרך־נסתרות שאין העין רואה כל הימים איך יאמין בה הלב?

פתח איש דרכי־המים נרתיקו ושלף מין מפתח־זעירא, ספק של צקלון־תיירים ספק של תיבת־שֹכיוֹת, גחן ונעצו בשער־פלדה קטן שהיה חבוי בין השיחים. משנפתח השער נגלה סולם. סולם מוצב על־פני האדמה – אדם עולה בו לצורך ירידה; סולם מוצב בבטן האדמה אדם יורד בו לצורך עליה. חביבה ירידה לצורך עליה מעליה לצורך ירידה. ירדו השנים בסולם ונתקעו לתוך לוע של קנה, רחב כקומת אדם שחוחה־כלשהו וארוך כאורך הגאולה, שגלות אתה רואה תחילתה ורואה אחריתה וגאולה אי אתה רואה אלא תחילתה.

בטן־האדמה אין בה סגריר ואין בה שמש, אין בה קדרוּת ואין בה זיו ויש בה אור. אור גנוז שנתכוון לו ר' אלעזר לא נתכוון אלא לאור זה שיש בו כל האורות שבעולם ועוד אור אחד שאיננו בכל העולם: אור האדמה.

הלכו השנַיִם בעקבות אור־האדמה ונגלתה להם פקעת של עורקים ושל גידים. מהם רחבים כפתחו של אולם ומהם צרים כפתחה של מדינה קודם שקיבצה גלויותיה; מהם ישרים כפסק של בית־דין ומהם מפותלים כחוט של רכילות; מהם פרוצים ופרומים ומהם סתומים וחתומים; מהם זקופים ומיוצבים כעמודי עזה ומהם רסוקים ושסועים כמפלגות המדינה. נסתחררו עורקים וגידים זה בזה ונסתחררו זו בזו רגליו של אורח. שלף מהנדס דרכי־המים מפתח שני, נעָצוֹ באשר נעָצוֹ ונגלה קנה ארוך נעוץ בתהום של מים. הציץ האורח פנימה, נסתחרר כולו ופירכסה נפשו לצאת מפּחד האפסיִם ומפני ההתבטלות. שהמציץ לתוך ראי־האדמה גופו מצטנף מאוד ופניו מתקטנים מאוד ואיננו אלא בריה זעירה וכל גדלותו איננה גַדלוּת. שָֹם המהנדס ידו בתוך כף־ידו של האורח ואמר חציוֹ־רצינות חציוֹ־לצון: ארובָּה זו שאנו תוקעים אל נבכים סופה שהיא מגיעה אל קרקעיתה של תהום ומוצצת את המים ומגדלת אילנות ומניבה יבולים במדינה וסוף־סופה ש… מגרדת בפדחתם של יהודי אמריקה… שאם להאמין לחכמי הגיאוגרפיה, קרקעיתה של יבשת שלנו היא תקרתה של אמריקה ומקדח המחובר לשפת הארובה סופו שהוא מבקיע שכבה אחרונה של קרקעית שלנו ומעוֹרר בשאון־הקידוח יהודים שביבשת ההיא.

שלף המהנדס מפתח שלישי – הוא מפתח־המפתחות, גדול ונחרץ מחבריו – ופתח עוד שער. באו השנים בשער ונגלתה לפניהם מערכת של אופנִים ושל ניני־אופנים: אופן־רבא שנלקח מספר יחזקאל ואופן־קטינא שנלקח מאורלוגין של תינוקות. העמידו האופַנים קול משלהם, העמידו העושים בהם רעש משלהם והעמידה האדמה שאוֹן משלה שאין תוף־אזנו של אדם יכול לעמוד בו. אמר המהנדס: זה שאון המים בגלגל וזה קולה של אדמה שסוחטת לשד־עצמה ומצווחת מסוף העולם ועד סופו. רֶחם־האדמה לידותיה אינן פוסקות וציריה אינם פוסקים עולמית. עמדו שני בני־אדמה בצדי הגלגלים ושאלו: מה נשמע בעולם של מעלה – מה מצעקים בתל־אביב ומה מדברים בכנסת – שמַשַׁק כנפי־האדמה משתיק כל הקולות שבמדינה ואפילו קולם של חכמי־הכנסת. אמר האורח: אשריכם שאין אתם שומעים אלא קולות של מעמקים.

ו    🔗

עוד האורח עומד תוהה ומשתאה ומבקש להַתך מראות שראה ולעשותם ערוכים במוחו ובלבו קם מהנדס דרכי־המים וטפח לו על שכמו וניערו מן התדהמה ומן החלום, לאמור: תעלות שהולכתי אותך וצפונות שגיליתי לך לא הראיתי לך אלא בשביל שתהא שותף עמנו בחג־השואבה. תקלה גדולה היא בלידה ובבריאה זו שהן מתרחשות הרחק ממקום ישוב. אילמלי היה ישובו של כרך סמוך יותר למקום הלידה ורואה עין־בעין את הבריאה אפשר היו גם חבליהן נופלים לו בנעימים.

ניגש מהנדס דרכי־המים אל לועו של צנור שהיה רחב מלוע הדג־של־יונה ולחץ בתנועת־אשפים על כפתור סמוי. מיד נתרעד הצנור והועף השסתום וזרם מים אדירים שחום־כלשהו כלשד האדמה פרץ מעָמקה של תהום ונתגעש כאשדות הניאגארה ופנה אל הבירה. אותה שעה לא עמד בעולם שום דבר אחר זולת מים.

משפרץ זרם המים וניתז על הסלעים ונשתפך כל הגיאיות בשאון־אדירים, ניתר הנהג ממושבו, נרטטו כל אבריו, תלה עיניו במים במבט מזָרֶה אימה גדולה ושמחה גדולה והפטיר ספק לחישה שלא נשמעה אלא לאורח ספק זעקה שהרעידה ספי־המדינה: “המים ניתזים כאש, המים סמוּקים כנעורים!” שלא היה הנהג אלא אבי־דמות ודמות־סמל של נערים משֹוּפמים כמוֹתו וענוים כמוֹתו שחצבו מסילה לבירה. אותה שעה יצאה אש גדולה מן המים ושֹרפה כל הפּוּרוֹת שבעולם ואכלה שר־השִׁכחה שבמדינה וניצבו עלילות־עבר כרמחים ומעשי־הווה כלגיונות וניצבה מדינה – כמלכוּת.

יום העצמאות תשי"ב