הָאֲרִי חָגַג חַג יוֹם הֻלֶּדֶת

וַיִּכּוֹן הַיַּעְרָה לָרֶדֶת

לִטְרָף-טֶרֶף לָצוּד לוֹ צַיִד.

(צֵיד הָאֲרִי לֹא צִפּוֹר, לֹא עַיִט,

כִּי אַיָּל וּצְבִי, רֵים וָזָמֶר!)

וַיִּקְרָא אֶל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר:

אֶל חִכְּךָ שׁוֹפָר וּבִגְרוֹנְךָ קֶרֶן,

זֶה אֵפוֹא יִהְיֶה לִי פָּעֳלֶךָ,

כִּי תִתֵּן בַּכֹּחַ קוֹלְךָ

בַּעֲבוּר יִשְׁמְעוּ חַיְתוֹ הַיָּעַר

וּמִמַּחֲבֹאֵיהֶם אֵלַי יֶחֱרָדוּ.

וַיַּעְמוֹד הַחֲמוֹר עַל רֹאשׁ הַר כַּתֹּרֶן

וַיִּתֵּן קוֹל עֹז כִּשְׁרִיקוֹת הַסָּעַר;

כָּל שׁוֹמְעָיו חָלוּ נִבְהָלוּ, רָעָדוּ,

אֶת חֹרֵיהֶם חִישׁ נָטְשׁוּ יַחַד

וַיָּנֻסוּ מִקּוֹל הַפַּחַד,

וּבְנוּסָם הָאֲרִי חֲטָפָמוֹ

אַשֶׁר מִסֻּבְּכוֹ אָרַב לָמוֹ.

„וּמָה? – הִתְהַלֵּל אֶרֶךְ – הָאָזְנַיִם –

הֲלֹא טוֹב כַּיּוֹם שֵׁרַתִּיךָ?

נִפְלָאוֹת וּגְדֹלוֹת פָּעָלְתִּי! ”

כֵּן! – עָנָה הָאֲרִי אֶת רֻם-הָעֵינַיִם –

אֵין כָּמוֹךָ לִקְרוֹא בַּכֹּחַ,

מֵרֹאשׁ הָרִים לִצְרוֹחַ;

לוּלֵא יָדַעְתִּי מִי הָיָה אָבִיךָ

כִּי אָז גַּם אֲנִי מִקּוֹלְךָ נִבְהָלְתִּי.