זהו הכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר הקונגרס¹ וחובה מוטלת על אלה מחבריה שנשלחו לשאת באחריות התנועה הציונית למסור לציבור הפועלים על שליחותם ועל הדרך שבה הם חושבים למלאותה. אני רוצה לעמוד הפעם רק על השאלות שבהן נתקלנו בקונגרס ולאחריו, והמשמשות עדיין סלע־מחלוקת בתנועה. אני מדבר פה לא בשם ההנהלה אלא כאחד מחברי ההנהלה הציונית הרואה את עצמו אחראי בכל זמן ומקום לפני ציבור הפועלים.

בקונגרס האחרון עמדה שאלת הקואליציה שהיא ממלאה עדיין את חלל התנועה הציונית עד היום. הייתי ועדיין הנני חסיד של קואליציה רחבה של כל המפלגות המוכנות לשאת באחריות לתנועה הציונית. בזאת אני מוציא מן הכלל מפלגה אחת, שלא אדבר עליה עכשיו.

הייתי בעד קואליציה רחבה. אני רואה את התנועה הציונית לא כמדינה ואף לא כמדינה בדרך. זוהי תנועה טראגית עמוסה אחריות עצומה לגאולת־עם המשוללת כל אותם הכלים והאמצעים שהיו נתונים לתנועת־השחרור של עמים אחרים היושבים בארצם. כוחה האחד ומכשירה הוא בגיוס ההתנדבות העממית המאכסימלית של כל שדרות העם, גיוס האֵמון ההדדי של כל חלקיה. בלי שתצליח לגייס את כל הכוחות לא תמלא את שליחותה. אולם משום שנדמה לי כי ענין הקואליציה הוא כ“כ חשוב וחיוני בציונות, יש לברר מה פירושה של קואליציה. אין פירושה של קואליציה – “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. מטרת הקואליציה היא לא אידיליה של אחדות – אלא פעולה ואחריות. התנאי הראשון של קואליציה – תכנית פעולה משותפת. בתקופה ובמישטר שאנו חיים בהם, מן ההכרח הוא שתהיינה בעם פילוסופיות שונות ואידיאולוגיות שונות. אולם אפשר ומוכרח שתהא פעולה משותפת. קואליציה אינה מטרה אלא אמצעי. רק אם יש תכנית משותפת שהכל נכונים לשרת באמונה – הרי זו קואליציה. ותנאי שני לקואליציה פוריה – הנהלה מוסכמת, חבר אנשים שאינם רק מייצגים את מפלגותיהם, אלא יש ביניהם גם כבוד ואֵמון הדדי ואפשרות פעולה משותפת. בלי שני אלה אין ערך ואין ממש לקואליציה, אין היא אלא אחיזת־עינים, ויותר משהיא מועילה היא מזיקה. היו לנו קואליציות בציונות שהעמיקו את התהום בין הזרמים ולא הוסיפו כבוד לא להסתדרות הציונית ולא להנהלתה. הרוב הגדול של סיעת הפועלים בקונגרס רצה בכל לב בקואליציה רחבה, בליכוד כל המפלגות (מחוץ לרוויזיוניסטים, כמובן). אני מצטער עד היום צער גדול שהדבר לא יצא לפועל. נדמה לי שאפשר היה להגיע לתכנית־פעולה משותפת למשך שנתיים, על אף כל הניגודים ההכרחיים. אבל הדבר נכשל לגבי שתי קבוצות בציונות: הציונים הכלליים קבוצה ב', שלא התרגלה עדיין לדבר יסודי בציונות, שבלעדיו אין תקומה לתנועה – לדימוקראטיה הציונית, לשויון חבריה. זו באה וטענה בהגיון מיוחד במינו, שאם יש לנו רוב בקונגרס צריך שיהיה להם רוב בהנהלה. הגיון כזה לא יכולנו להבין. היינו נכונים להשתתף אתם, אבל כבעלי זכויות שוות. לא הכרנו ולא נכיר, לא בהסתדרות הציונית ולא בכנסת־ישראל, בקיום אזרחים משתי דרגות: בעלי מונופולין על השלטון, בין שהם רוב ובין שהם מיעוט, ונחותי דרגה, שאפילו בהיותם רוב אסור להם להשפיע, לפי כוחם ומשקלם, אלא חייבים ליהפך למיעוט לטובת “מיוחסים” של מעמד מסוים. לא קיבלנו הצעה זו שפגעה לא רק בנו אלא באחד היסודות המוסריים והציבוריים של התנועה הציונית. גם הקואליציה עם המזרחי לא יצאה לפועל, ולא בגלל חילוקי־דעות דתיים – אלה לא הפריעו בכל השנים הקודמות לנו ולמזרחי לשבת יחד – אלא שהמזרחי בא באולטימטום בדבר ההרכב של ההנהלה, שאי־אפשר היה לקבל אותו. היינו מוכנים לשיתוף־פעולה אתם, אבל בלי גזירות אולטימטומים מוקדמים, שאין להם, אגב, שום שייכות לעניני דת. בגלל שתי סיבות אלו הופרה הקואליציה הרחבה. על סיעת הפועלים נפל הפעם חלק גדול יותר באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. חובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית. לתנועת־הפועלים בעולם יש נסיון מר מאוד בשיתוף שליחיה בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה, אולם הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה. ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפותם של נציגי הפועלים בהנהלה: א) אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והאירגוניים עם תנועת־הפועלים, אם שליח־הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאוויים של תנועת־הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה. ב) אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור־הפועלים בלבד, ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית. אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה, אם אינו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה, אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שוה זכויות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכלל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה. ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים? איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוויים והיעודים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת־הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל־האומה ולא להעמיד את האינטרסים המיוחדים של שולחיו מעל לאינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאינו מאמין בהתאמה המוכרחת שבין השאיפות והייעודים ההיסטוריים של תנועת־הפועלים ובין עניני כלל־האומה, מסלף את רעיון כלל־הפועלים ואת רעיון כלל־האומה כאחד. אין תמיד התאמה כזו בין אינטרס היחיד, הפועל הבודד או קבוצה של פועלים, ובין הכלל הלאומי. יש לעתים גם ניגודים בין הפועל הבודד וקבוצת־פועלים ובין כלל תנועת־הפועלים, והתנועה מטפלת במיוחד בביטול הניגודים הללו שבין הפרט ובין המעמד. האמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאוויו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאווייה ההיסטוריים של האומה היתה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת־הפועלים. ולא מאתמול – עוד לפני כעשרים וחמש שנים, מעל העתון הסוציאליסטי הראשון בארץ הבעתי דעה זו. הפועל העברי בארץ עשה תמיד את עבודתו מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמת מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים, וכשבא־כוח פועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוויי המעמד העובד, ובידי העם כולו. ההנהלה החדשה נתקלה מיד לאחר הקונגרס בשאלת היחסים בין הישוב לבין ההסתדרות הציונית, ואני רוצה להגיד מהי העמדה שנקטנו בה ונעמוד עליה. אין לראות את הישוב רק מבחינה כמותית בלבד. אין זה רק רבע מיליון יהודים או ציונים; הישוב הוא הרבה יותר מזה: זהו חלוץ ההגשמה הציונית, ויש לו זכויות ועמדת־יתרון מיוחדת בהנהלת הענינים. אולם אין הוא רשאי – עד עת קץ – להזדהות עם התנועה הציונית ועם העם העברי, ואין ההנהלה הציונית רשאית לנהל את עניניה אך ורק מבחינת הישוב העברי בארץ. ייתכן שבמקרה זה או אחר עניני הישוב או חוג מסוים בישוב עומדים בניגוד לעניני האומה, ואז עניני האומה כולה קודמים; ייתכן שבענינים ידועים תבוא התנגשות בין הענינים של חוגים מסויימים בישוב ובין העם העברי. אין זו היפותיזה בלבד. יש חוגים אשר האינטרסים שלהם עומדים בסתירה בולטת לצרכי הגשמת הציונות, ודווקא אלה עומדים ותובעים את זכותם לייצג את העם ולדבר בשמו. נדמה לי כי כל ההנהלה הציונית מחויבת לשתף את הישוב בבירור הענינים, בקביעת הדרכים ובנשיאת האחריות, אולם האחריות המכרעת נופלת אך ורק על ההנהלה. ורק המוסדות של ההסתדרות הציונית – הקונגרס והוועד־הפועל הציוני יכולים לתת הוראות מחייבות להנהלה. סביב הוועדה הפוליטית שהוועד הלאומי ניסה להקים על פי הצעת הנהלת הסוכנות כבר נוצרה “ספרות” שלמה. בימים אלה קראתי בעתון מקומי אחד פנינה הגיונית כזו: בעל המאמר מציג שני תנאים ליסוד הוועדה: א) שהוועדה תהיה ע”י הנהלת הסוכנות, ולא ע“י הוועד הלאומי, כי לממשלה יש לדבר לא רק בשם 250.000 היהודים שבארץ, אלא בשם 16 מיליון היהודים שבעולם – ב) שהוועדה אשר תיבחר מהישוב – לא תהיה מייעצת אלא מחליטה, ודעתה תחייב את הנהלת הסוכנות, ולא עלה כלל על דעתו של אותו בעל־התנאים, ששני תנאים אלו סותרים זה את זה: כי אם יש צורך לדבר לממשלה בשם כל העם ולא רק בשם הישוב, אין ועדת הישוב – ותהא בחירתה באיזו צורה שהיא – יכולה לחייב את הנהלת הסוכנות. הנהלה זו תחפש כל דרך להכניס את הישוב על כל חוגיו בעול הדברים, כי העול גדול וקשה, ולישוב בארץ יש כוח ואפשרויות שצריכים לעמוד לשירות הציונות. וכמידת החובה כן גם מידת הזכות. דעת הישוב צריכה להישמע ולהישקל במידה יתרה, אולם האחריות האחרונה וההכרעה האחרונה נשארת תמיד בידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה המוסמכים. להנהלה זו קמו יריבים רבים, לצערי לא הייתי פנוי לקרוא את דברי הפולמוס וההתקפות, אבל יש לי הרושם שכל הצעקה נגד ההנהלה הזאת אינה נובעת מתוך חשש שמא תיכשל – אלא מתוך פחד שמא תצליח. לצערי הגדול לא הגיעו לידי עד היום דברים רציניים וכנים, לא נגד התכנית אשר פירסמנו מיד לאחר הקונגרס ולא נגד קווי־הפעולה שבהם נקטנו למעשה בחדשים המעטים של עבודתנו. לעומת זאת אני שומע על קריאות להחרים ולנַדות, ועל בלוקדה כספית, וחתירה אצל הממשלה, ואכילת קורצא אצל הערבים, ועל מלחמה ללא־רחמים וללא־פשרה. כי חטא גדול חטאה ההנהלה הזאת – חטא אשר לא יכופר לה; ואולי החטא הוא רק של חלק של ההנהלה, כי תרועת־המלחמה אינה מכוּונת כל כך נגד אנשים כמו וייצמן, סוקולוב, רופין – אלא נגד אותם מחברי ההנהלה, אשר מתוך ציבור־הפועלים באו להנהלה. ואמנם, אנשים אלה וחבריהם שבחרו בהם שאול חטאו: זה עשרות שנים מיום עלותם לארץ, לא השלימו עם חרפת הישוב אשר העטו עליו מחרימי העבודה העברית; אלא הרימו ונשאו בעקשנות ובחרוף־נפש את דגל העבודה והשמירה העברית, ודרשו את זכות האדם והאזרח לכל יהודי בארץ, גם אם הוא חי “רק” מיגיע כפיו, והם לחמו נגד הפליות ופריווילגיות מעמדיות בישוב ובציונות, ותבעו מעצמם, מהישוב ומהציונות מאמצים חלוציים לבל ייהפך דבר הציונות לדבר־שפתיים, וחזון־בדים, אלא יהא מצוות־קיום ומפעל־חיים. הם לחמו נגד הליוונטיניות ובלבול־שפות אשר מצאו בארץ ויצרו יחד עם המורה והסופר העברי את הדיבור העברי ואת ספרות־העבודה החדשה, אשר לאורם התחנך דור שלם של חלוצים ומגשימים. הם קראו תגר על שלטון התקיפים ו”בעלי הגוף" בישוב וקראו לאירגון עממי וכללי על יסודות בחירות דימוקראטיות ויצרו את כנסת־ישראל: הם נתנו ידם להקמת נכסי־עם לבל תהיה הארץ רק לנחלת בעלי־הון מועטים. אלא שגם יהודים מחוסרי־אמצעים – שיש להם להשקיע בבנין הארץ “רק” את יגיע־כפם – יוכלו להתאחז בארץ על אדמת הלאום ובעזרת ההון הלאומי; ועוד כמה וכמה “חטאים” כבדים כהנה וכהנה יש לזקוף על חשבון הציבור הזה ועל חשבון שליחיו – שנגדם נטושה עכשיו המלחמה. ואני מודיע בגלוי ובפומבי: אין אנו מתחרטים על “חטאינו” – ולא נרפה מהם; את המעשה אשר עשינו בארץ זה כשלושים שנה, ואת המלחמה אשר נלחמנו לעבודה העברית ולזכות העבודה, עשה נעשה והילחם נילחם – כי זהו צו מצפוננו וקיומנו. עבודה זו ומלחמה זו עשו לנו, יחד עם פעולת החלוצים אשר קדמו לנו, את כל הרכוש והנפש שיש לנו עכשיו בארץ ואת התנועה החלוצית העממית הגדולה אשר יש לנו בגולה. היתה לי הזדמנות להיווכח כי העתונות הצהובה בפולין המסלפת את האמת הציונית ומוציאה דיבת הארץ ומתימרת לדבר, כביכול, ללב ההמונים היהודים אינה מייצגת אלא קומץ של עסקנים תלושים ועקרים שדבר אין להם עם צרכי העם ומאווייו האמיתיים. ההמונים היהודים, המוני־ישראל האילמים הנאמנים לחזון הגאולה, אתנו הם, באשר שליחותם עשינו כל השנים, את מלחמתם נלחמנו ותקוותם הגשמנו יום יום. המולת העתונות הצהובה אינה מפחידה אותי, אם כי איני מזלזל בנזק שהיא גורמת לציונות. ההתקפות נגדנו אינן חדשות; מאז ועד היום מלווה את תנועתנו שטנה וקטרוגים. גם כשהיינו מועטים ובודדים, כשעדיין לא היתה לנו שום עמדה משקית ופוליטית, וגם אירגוננו היה רופף ומחוסר השפעה – היינו מנודים, ושום דבר לא נתחדש בבית־מדרשם של מקטרגינו בתקופה האחרונה, אלא שהמקטרגים התחלפו. לו הוצאנו אנתולוגיה מדברי משטינינו הייתם רואים שכל מה שנאמר נגדנו בשנים האחרונות כבר נשמע לפני 10־15 שנים, ואם תחפשו בגליונות “המגיד” , “המליץ” , “הצפירה” , תמצאו שהשטנה נגדנו אינה אלא המשך של השטנה נגד אנשי ביל“ו הראשונים שבאו לעבוד בראשון־לציון ובמקוה־ישראל. שטנה זו היא מנת חלקם של כל משַני־ערכים, והציונות היא שינוי־ערכים העמוק ביותר בהיסטוריה היהודית. בשעה קשה והרת־סכנות נפלה על תנועתנו אחריות כבדה, כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות. האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו, ולא את העם היהודי בלבד. ההיטלריזם נלחם לא רק ביהודי גרמניה, אלא ביהודי כל העולם, כי הוא רואה בעם היהודי את נושא רעיונות הצדק, השלום והחופש השנואים עליו והעומדים לו לשטן בשאיפתו להשליט את הגזע הגרמני על פני כל העולם. והשלטון ההיטלריסטי מחזיק רשת של סוכנים בכל הארצות להפיץ את הארס האנטישמי ולערער את עמדת היהודים באשר הם. אולם גרמניה ההיטלריסטית אינה מתנַקשת בעם היהודי בלבד. מישטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות השכנות ששבטי גרמניה נחיתים שמה או נגד רוסיה הסובייטית רחבת הידים. גרמניה לא תצא היום למלחמה, כי אינה מוכנה לכך – אולם היא מתכוננת ליום מחר. אין אני רוצה לנבא עתידות. הכוחות הפועלים בהיסטוריה הם מרובים, מורכבים ומסובכים, ואין לקבוע בוודאות למפרע התפתחות הדברים, כי יש לנו עסק עם סבך עצום של גורמים והשפעות, מתרוצצים, מתנגדים, מסייעים וסותרים, מהם גם רבים סמויים מן העין; אבל במידה שיש לראות את הנולד אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת־מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם, אם תפרוץ, תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה. אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו, או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מתנה את כל עתידנו הלאומי בתור אומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה זו ביום הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? מי יודע – אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו – כי גדלו של היישוב ביום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה. זהו אחד הטעמים מדוע אנו צריכים לראות את שאלת העליה במרכז שאלותינו. ומפני ששאלה זו כל כך חיונית לא ארבה דברים עליה. אסתפק רק בהערות קצרות. כשהייתי עכשיו בחו”ל שמעתי מפי ציונים נבונים ואחראים דברים סנסציוניים ומבהילים בענין זה: לא פחות ולא יותר, אלא שאנו עומדים לפני הפסקת העליה וביטול הצהרת בלפור. גם בשובי ארצה שמעתי מפי אנשים העומדים בראש מוסדות חשובים, כי העליה תיפסק או גם נפסקה כבר. והרושם הכללי בציבור, בין בגולה ובין בארץ, הוא שבא שינוי עצום במדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט. בישיבת הוועד הלאומי ובמסיבות אחרות נזדמן לי כבר לעמוד על חומר המצב, והנהלת הסוכנות שקועה מאחרי בחירתה בדאגה מתמדת לגורל העליה ועיקר מאמציה של המחלקה הפוליטית היו כל הזמן מכוונים לענין זה, אולם עלי להגיד שדאגתנו לא באה מפני שחל שינוי בעמדת הממשלה, אלא מפני שלצערנו לא חל שינוי כזה, אף על פי שמצב העם היהודי בגולה ומצבה של ארץ־ישראל חייבו ואיפשרו שינוי רדיקלי מצד ממשלת המנדט. יש לנו עכשיו הזכות הגמורה לדרוש מהממשלה שינוי בולט במידות־העליה, לא רק מפאת הצורך אשר גדל בתוך העם, אלא מפאת היכולת אשר גדלה בארץ. בשנת 1931 נכנסו לארץ 4000 עולים, בשנת 1932 10,000, שנת 1933 מסתיימת ב־30,000 בערך. גידול זה אינו מדביק בהחלט את גידול יכולת הקליטה של הארץ, והמופת החותך לכך היא העובדה שלמרות השתקעות מספר גדול של תיירים (שלא נכללו במספרים הנ"ל) עדיין חוסר הפועלים בחריפותו עומד, ולא היתה כל הצדקה כלכלית לא לקיצוץ המכסה ולא לחומרות הנוספות נגד התיירים. במשך כל החדשים האחרונים היו מאמצינו, גם פה וגם בלונדון, לקראת הבטחת עליה חוקית במלוא יכולת הקליטה של הארץ. עליתנו לארץ היא בזכות, ואין אנו צריכים לבוא הנה במחתרת ובהחבא. כל יהודי שאפשר לו לעלות לארץ זו בגדר יכולת קליטתה הכלכלית – חייבת הממשלה לאפשר את כניסתו כחוק. כל תייר שיש בידו להשתקע בארץ, בתור בעל הון, בעל מקצוע או פועל, כאשר מכיר בזאת גם חוק העליה הקיים, חייבת הממשלה לאשר את השתקעותו בארץ כחוק וכדין. ובקביעת המכסה חייבת הממשלה לדאוג לא רק שהעליה לא תהיה יותר, אלא גם שלא תהיה פחות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ – וזאת לא עשתה הממשלה כל השנים האלה, כל המיכסות שקיבלנו בשנים האחרונות היו פחותות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. בשנים כתיקונן היה בקיפוח זה רק הפסד כמותי בלבד. אולם בתקופת־משבר זו, נוכח המצוקה האיומה של המוני ישראל בתפוצות ונוכח הסכנה החמורה לשלום בעולם ולשלומנו בארץ, יש בקיפוח זה משום פגיעה בשורש קיומנו ועתידנו. שאלת מידות העליה היא בשבילנו עכשיו שאלת־גורל; אין ביכולתנו להעלות בבת אחת את כל היהודים הרוצים לעלות. ולא תבענו מהממשלה עליה בלתי מוגבלת, וכל דרישותינו מבוססות על עיקר יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אולם אין אנו יכולים ורשאים להשלים עם העובדה, שמפני איזה טעם שהוא תועמד העליה על פחות מהמכסימום של יכולת הקליטה, כאשר היה הדבר עד היום. זהו השינוי הנדרש על ידינו מממשלת המנדט. אולם מפני חומרת שאלת העליה בשעה זו, אני חייב להדגיש שלא רק מצד ממשלת המנדט נדרש שינוי – אלא גם מעצמנו. מבלי שניצור בתוכנו משטר־עליה, מבלי שנכוון את פעולתנו היישובית והציונית לקראת קליטה יותר רחבה ויותר איתנה של העליה – לא יבוא השינוי הנדרש. המפתח של הארץ אינו נתון רק בידי הממשלה, ולא רק הקו המדיני קובע את שיעור העליה. מלבד המפתח הפוליטי יש גם מפתח כלכלי הנתון בידינו, ויכלתנו היוצרת אף היא קובעת את מידות העליה. בחמש השנים הקרובות צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתיים, ולמען נוכל לעמוד בבוא השואה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מאכסימלי. זו צריכה להיות “תכנית החומש” שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים ולגייס את כל הכוחות היוצרים בישוב ובציונות. שום צחצוח־חרבות במערכות יריבינו לא יסיח דעתנו מתפקיד אחד ויחיד זה. אין כל רשות להיגרר אחרי הפולמוס העקר והבלתי־הוגן המתלקח סביבנו. בפעולתנו הציונית עלינו לשוות לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי שמתחת רגליו נשמט הקרקע, שאשיות־קיומו מתמוטטות וחרב חדה מתהפכת על ראשו. על גורלו אנו אחראים, ואת שליחותו אנו עושים, והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכולתנו, – בנאמנות, באחריות ובאומץ.

ירושלים, ניסן תרצ"ד