אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה קָּרָה לִי בָּעֶרֶב.

חָלַצְתִּי כְּבָר נַעַל, הוֹרַדְתִּי כְּבָר גֶּרֶב,

וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הֲרִימוֹתִי קוֹלִי:

אֲנִי לֹא אִישַׁן בַּמִּטָּה שֶׁלִּי!

לֹא – וְדַי!

אָמְרוּ לִי: לֹא כְּדַאי,

יֵשׁ לְךָ מִטָּה כָּל כַּךְ נֶהְדֶּרֶת,

מַה פִּתְאֹם שֶׁתִּישַׁן בְּמִטָּה אַחֶרֶת?

תִּהְיֶה יֶלֶד טוֹב, תִּזְכֹּר מַה שֶּׁאָמַרְּנוּ –

וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי: לֹא רוֹצֶה – וְגָמַרְנוּ.

אָז אִמָּא אָמְרָה: בֶּאֱמֶת, זֹאת חֻצְפָּה,

אֲבָל אַבָּא אָמַר: שֶׁיִּישַׁן עַל רִצְפָּה.

קַח כַּר וּשְׂמִיכָה וְתוֹרִיד אֶת הַדֹּב,

וְרֵד לַמִּזְרוֹן,

וְלַיְלָה טוֹב.

יָשַׁנְתִּי בַּלַּיְלָה הַהוּא עַל מִזְרוֹן,

וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ רֶגֶל שְׁבוּרָה לָאָרוֹן,

וְרָאִיתִי כֻּרְסָה שֶׁבָּהּ מֵאָחוֹר

יֵשׁ כֶּתֶם גָּדוֹל שֶׁאוּלַי הוּא גַם חוֹר,

וְרָאִיתִי מִין קֶרֶשׁ שֶׁתַּחַת כִּסֵּא

שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא תָּמִיד מְכֻסֶּה,

וְחָשַׁבְתִּי הַרְבֵּה אִם זֶה קֶרֶשׁ נָחוּץ,

כִּי אַף פַּעַם אַחַת לֹא נִרְאֶה מִבַּחוּץ.

הַמִּטָּה נִרְאֲתָה לִי נוֹרָא מַצְחִיקָה,

הַתִּקְרָה הָיְתָה נוֹרָא רְחוֹקָה,

וְכָל הַדְּבָרִים הָיוּ דֵי מְשֻׁנִּים:

עִם יוֹתֵר רַגְלַּיִם וּפָחוֹת פָּנִים.

וַהֲמוֹן־הֲמוֹן זְמַן לֹא נִרְדַּמְתִּי, זֶה פֶּלֶא,

הַשֵּׁנָה שָׁכְחָה שֶׁאֲנִי מְחַכָּה לָהּ,

וְאוּלַי הַשֵּׁנָה מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי

כְּמוֹ בְּכָל לַיְלָה בְּתוֹךְ מִטָּתִי,

וְלֹא שָׂמָה לֵב שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא שָׁמָּה?

אָז פָּשׁוּט לֹא נִרְדַּמְתִּי – לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה.

בַּבֹּקֶר בָּא אַבָּא בִּשְׁעַת הֲקָמָה,

אָמַר: בֹּקֶר טוֹב, שָׁאַל: מַה נִּשְׁמַע?

אָז אָמַרְתִּי לְאַבָּא: זֶה דֵי טוֹב שֶׁבָּאתָ,

כִּי מוּזָר לִי לִרְאוֹת אֶת הַכֹּל מִלְּמַטָּה.