לְסַבְתָּא שֶׁלִּי מַקְרֵר

שֶׁהוּא מַקְרֵר הַפֶּלֶא.

אַף פַּעַם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּשׁ

מַקְרְרִים שֶׁכָּאֵלֶּה.

כָּל פַּעַם שֶׁנֶּכֶד מַגִּיעַ

דָּבָר טָעִים לְבַקֵּשׁ –

סַבְתָּא פּוֹתַחַת הַדֶּלֶת,

וְתָמִיד,

תָּמִיד,

יֵשׁ.

זֶה סְתָם מַקְרֵר רָגִיל,

בִּכְלָל לֹא גָדוֹל, לֹא שָׁמֵן,

אָז אֵיךְ זֶה תָּמִיד יֵשׁ בּוֹ יֵשׁ,

וְאַף פַּעַם אַחַת אֵין בּוֹ אֵין?

אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדַעַת

אֵיךְ זֶה תָּמִיד מִסְתַּדֵּר

שֶׁיֵּשׁ בַּמַּקְרֵר מַסְפִּיק

לְמֵאָה נְכָדִים אוֹ יוֹתֵר.

הַיּוֹם בֶּאֱמֶת חָשַׁבְתִּי

שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁאֹל יְלָדִים:

אוּלַי יֵשׁ לְכָל הַסַּבְתּוֹת

מַקְרֵר מְיֻחָד לִנְכָדִים?