עליהם.

19.12.1920

הראשון בי אלה הוא כמובן העתון “ההגון” העתון “הרשמי” של ועד הצירים. עתון זה אינו מסתפק בזה שנתן לקוראיו ידיעות מדויקות בנוגע להתנפלות שודדים “ציונים” בלבנון או נסיעתו של הנציב לאלכסנדריה, אלא עומד הוא על המשמר ובודק את הידיעות הנדפסות בעתון אחר.

העתון “הצהוב” העיז לקבל מכתבו המיוחד בפריז מברק מיוחד שעורר התענינות רבה בין הקהל ארץ־הישראלי. והעתון “ההגון” המנוסה מאד במברקים מיוחדים מלונדון על דבר הסכמות בין “האופוזיציה” ובין דר' ויצמן" – התחלחל ממש לראות שרוצים להתחרות אתו ויקרא למלחמת מצוה את כל מתרגמיו המנוסים, אלה היודעים יפה ערבית ויפה צרפתית, העתונים הפריזים עברו תחת כור בקרתם, והנה לא נמצא שם המברק המפורסם שהדפיס העתון “הצהוב”. רק דבר אחר שכחו המתרגמים המצוינים – שכחו שגם בפריז יש עתונים הנוהגים כמו העתון “ההגון” להדפיס מה שמתאים לפוליטיקה שלהם ולא יותר.

נפלא הדבר ש“הארץ” מעמידה את העתון “הצהוב” לבחינה, בעת שבאי־כח הממשלה הצרפתית בארץ, שגם הם קראו את המברק המפורסם, לא הכחישוהו, לא באפן פרטי ואף לא באופן רשמי.

ואני עבדכם בן אמתכם עומד ושואל: אולי יותר טוב היה לו הקריב “הארץ” את זמנו לחפש אחרי האמצעים שיאפשרו לו להדפיס את רשימות “קרן הקימת” במחירים יותר נוחים. מה שיקמץ אי־אלו הפרוטות של הלאום. או לו דאג עתון “הגון” זה למצוא מקור לשכר סופרים, או לבחר במתרגמים היודעים מעט ערבית…

אך את כל זה עושה רק עתון “צהוב”. עתון “הגון” אינו מוכרח לבסס את קיומו על קוים בריאים של מסחר – מספיק בשבילו לפשפש אחרי מעשיהם של אחרים. ולקשקש בקופסתו “צדקה תציל ממות”!

הוי, מי יתנני מן “האתה בחרתנו” – גבורי העט, בטלני החיים, טפילי האימה!

*

בשעת רחמים בערב־שבת זה, לכם סוד אגלה, בן הארץ הנני, זאת אומרת בור דאוריתא רחוק מכל מסתורי “המפלגתיות”. אבל בכל זאת שואף אנכי לתרבות ולהתפתחות. ולפיכך כשמזדמן לפני חלוץ או פועל, שבחסדו הרב נאות לדבר אתי, אני משתדל ללמד ממנו. ההצלחה האירה פניה אלי לפני ימים אחדים, בצורת חלוץ, שלא הכיר אותי, ושגלה לפני כמה וכמה “סודות מן החדר”. ממנו נודעה לי סבת “האחוד” בין מפלגות הפועלים. הנני למסר לכם דברי חלוץ זה:

"אנו צעירי הגלות חשבנו למצא בארץ אבות עמדה אחת של פועלים. פועלים שכל מטרתם היא לעבד, לעזר לבנין הבית הלאומי. והנה באים אנו פה ומוצאים “מנהיגים” של מפלגות פועלים “מנהיגים” פרולטרים המקבלים משכורות שמנות. המנהיג ט. המנהיג א. המנהיג ל. מצד אחד. משכורתם ששים, חמשים וארבעים פונד לכל אחד. במפלגה השניה מצאנו “מנהיג” ב. מנהיג ס. מנהיג ש. וגם להם משכורות שמנות – להם ונשותיהם המורות. ובבתי המנהיגים האלה עובדים משרתים ומשרתות, ולא דוקא משרתים יהודים. ולמנהיגים האלה דירות נאות ומשרדים מפוארים, עם שמשים ומכונות לכתיבה. ואנחנו העולים החדשים עומדים ומתבוננים, עומדים קרוב לחנות אחת בתל אביב ומתבוננים, הרי לפנינו חלוץ שבא לקנות דג מלוח, והרי מנהיגים שבאים לקנות שוקולד.

וקוראים אנחנו את כל העתונות של המפלגות, ומתוך כל דף עולה הצעקה באזנינו: בזבוז כספים, כספי הלאום! לשם מה? לשם יצירת משרות ל“מנהיגים”, שמעולם לא עבדו, ולא יעבדו.

ולפיכך אנחנו העולים החדשים ענינו בצעקה: די לכם לרמות אותנו ואת העם, רוצים אנו לעבד; מפלגה אחת נחוצה לנו – המפלגה הבלתי מפלגתית של העובדים". עד כאן דברי החלוץ התמים. ואני לא הפסקתי את שטף דבריו החמים. בגמרו, שאלתיו שאלה קטנה: ומה יהיה עם כל המנהיגים האלה? האם לא “צער בעלי חיים” הוא להכריחם לעבד, והם באופן אורגני, שונאים כל כך את העבודה? היהפך כושי עורו, ומנהיג חרחוריו?

החלוץ נבוך קצת, אבל אחרי שתיקה קטנה מצא תשובה:

“שמעתי שבמושבות “פינסק”, לא למדו האכרים את עבודות האדמה, נשלח להם את “מנהיגינו” אלה ויתנו להם לקח בחקלאות”.

הלואי, רבונו של עולם!

עזמָות