לוגו
מבוא ופירוש – חכמת שמעון בן סירא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

ראשׁי התיבות הבאים בפירושי זה.    🔗


ב"ס: בן סירא.

ג"ע: גוף עברי.

נ"ע: נוסח עברי.

תק"ס: תקוני סופרים.

ט"ס: טעות סופר.

פאק': פאקסמילי.

כ"י: כתב יד.

נ"א: נוסח אחר.

ר"ל: רוצה לומר.

ת"י: תרגום יוני.

ת"ס: תרגום סורי.

מד"ר: מדרש רבה.

מדא"ז: מסכת דרך ארץ זוטא.

ב"ח: ברית חדשה, אונגליגן.

ש': שכטר.

י"ל: ישראל לוי.

נ"פ: נרברט פטרס.

ר"ס: רודלף סמנד.

רס"ג: רבינו סעדיה גאון.

תד"א: תנא דבי אליהו.


 

מבוא    🔗


א    🔗


ספר חכמת בן סירא במקורו העברי שחז“ל הזכירוהו הרבה פעמים, בתלמוד ומדרש, והביאו ממנו מאמרים רבים, אבד ברבות הימים מן העולם, ונשארו לנו ממנו רק שני תרגומים: אחד בשפה היונית, ואחד בשפה הסורית. אולם מדברי הגאון רבנו סעדיה ז”ל במבבוא לספרו הגלוי, שנמצא זה לא כברר בכ“י, נודע לנו דבר חדש: בימיו נמצא עור הספר חכמת בן סירא בגוף העברי, והוא ראה אותו והשתמש בו. לפי דבריו נחלק הספר הזה לחלקים ופסוקים, וגם היו בו נקודות וטעמים, ור' שמעון בן ישוע בן אלעזר בן סירא, חבר הספר הזה כעין ספר משלי של שלמה המלך; גם מביא רס”ג שם מאמרים אחדים מן הספר בן סירא ע“פ המקור העברי, שאינם נמצאים אצל חז”ל1.

דברי רס“ג אלה נתנו תקוה בלב אחדים מדורשי חכמת ישראל, שאחר חפוש ודרישה בגניזות ישנות בבתי כנסיות, בארץ מצרים או בבל, הארצות שישב בהן הרס”ג, ימָצא שם עוד המטמון היקר הזה, אחר כי עוד לפני אלף שנים, כנראה מדברי רס“ג, היה הספר ב”ס מצוי בידי רבים מאחב“י, ובודאי נמצאו ממנו אז העתקות רבות, ומה גם כי הגאון רבנו נסים מקירואן, שהיה אחר רס”ג, מזכיר בספרו “מעשיות” את ב“ס, ומביא ג”כ ממנו מאמרים אחדים ע"פ הנוסח העברי2.

והנה לשמחת לב כל דורשי קדמוניות ישראל ואוהבי לשפת עבר, התקוה הזאת באה ונהיתה בשנת תרנ“ו. עלה אחד של נייר בכתב אשורי ישן נושן בא אז המהגניזה בעיר קאירא במצרים אל קאֶמברידז (בריטניא), והח' ר”ז שֶׁכטר הכיר בו, שהוא עלה מן הספר בן סירא בגוף העברי. אחריו מצא הח' נייבויער בין גנזי אוכספורד עוד תשעה עלים מן הכתב יד ההוא, ועלו כסדר אחד עשר פרשיות האחרונות מן הספר בן סירא בגוף העברי. אחר ימים לא כבירים מצא הח' שֶׁכטר בגניזה ההיא עוד פרשיות רבות בנוסח העברי, מראש הספר בן סירא וגם מסופו, ואחריו מצא הח' אלחנן אדלר בפרס פרשיות אחדות, וכעת יחסר לנו כמעט רק החלק הרביעי מן הספר ב"ס במקורו העברי.

הפרשיות האלה מן הב“ס נדפסו מיד ע”י חכמי שונים בהוצאות רבות ונעתקו לשפת אנגליה, צרפת, אשכנז ורומא, גם נעשו מבן פוטוגראפיות (פאקסימילי) יפות ומדויקות עד להפליא, והרבה חכמים עמלו לפרש את דברי ב“ס ולהבין את מליצתו הנפלאה, כי כמעט לשון חדשה וסגנון חדש יש בו, לא כלשון כתבי הקדש ממש, ולא כלשון חכמי המשנה ממש, באופן שהספר ב”ס הוא כבריח התיכון, המבריח את שתי התקופות הללו. החוקים השתדלו גם לתקן את נוסח הפנים של בן סירא, כי במרוצת הזמן הרב נמחקו ונתקלקלו האותיות במקומות אחדים מכתבי היד, אך על פי רוב החזיקו החוקרים בנוסח אחר, שמצאו כתוב על שולי הלגיונות של כח"י, מימי וגם משמאל, כי חשבו, שהנוסח הזה הוא כעין קרי וכתיב שבכתבי הקדש, וכך פסחו על שתי הסעפים: פעם החזיקו בנוסח הפנים ופעם בנוסח שנכתב מבחוץ; ולפעמים עשו גם נוסחאות חדשות בפנים הספר, על פי התרגום היוני או הסורי, או מדעת עצמם כפי שעלה על רוחם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־


ב    🔗

החוקרים האלה שגו מאד בהשקפתם, כי באמת אין בספר ב“ס קרי וכתיב כלל, לכמו שיש בכתבי הקדש, כי במסורה של התנ”ך לא נמצא שני קריין על כתיב אחד, או פסוקים שלמים שונים מבפנים, כמו שנמצא בספר ב“ס. והמלות בשולי הגליונות אינן ג”כ נוסחואת שונים של הב“ס על פי כתבי יד שונים, מה שקורין וואריאנטין3 –, אלה תקונים, שעשו הסופרים מדעת עצמם עוד בזמנים קדמונים, דור אחר דור, על גליונות הספר בן סירא; העובדא הזאת שבבן סירא נעשו תקונים בזמנים קדמונים, אנו רואים כבר מתוך המאמר, שהובא ממנו בתלמוד: “כתיב בספר בן סירא: שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי, שר הנרגל בבית המשתאות, ואמרי לה שר הנרגן, ואמרי לה שר הנרגז”4. בלי ספק היה בגוף ב”ס, שנמצא אז בידם, הנוסח בפנים: “שר הנרגל”, ובעלי תקוני סופרים כתבו בשולי הגליון מבחוץ: “שר הנרגן”, “שר הנרגז”. אבל אף מתוך מאמר תלמודי זה יש לראות, כי הנוסח שבפנים הספר הוא העיקר: “נרגל” הוא מלשון רגילות.

אם נשים עין על “תקוני הסופרים” נראה, שהסופרים המתקנים הלכו בדרכים שונות. יש מקומות שבהם באו אך לפרש את לשון הספר, ולא לתקן או לשנות את הנוסח, למשל: בפנים נאמר “אוצרות” ובחוץ מפורש בלשון ארמית, שהיתה ידועה אז להמון העם: “סימות”; בפנים נאמר “פה” ובחוץ “פום”; בפנים נאמר “מוּם” ובחוץ מפורש “דוֹפי”; בפנים נאמר “ידליק” ובחוץ מפורש “יסיק”, וכיוצא בזה5. ויש שבוא לתקן את לשון הספר מפני שנעלם מהם הפשט הפשוט, או שלא ידעו לקרות כהוגן את המלות הבלתי מנוקדות, או מפני שנפל בכתב יד שלהם שבוש, ולא ידעו איך לתקן אותו; ובמקרים כאלה היו נמהרים במעשיהם ועל הרוב לא הצליחו בתקוניהם. כך תקנו, למשל, את המלות “לשאון מאור” – “לשון מאור”; “למען ברא אוצר” – “למענו”; וכן “ובעבור תמוש כלה” תקנו: “ובעבורו תמוש רעה” וכיוצא בזה. הסופרים המתקנים לא ירדו לסוף דעתו של בן סירא, וגם לא ידעו את הבטויים הקדמונים, ה“ארכאיסמים”, שרק בספרו נשארו לנו לפליטה, והמליצות הקדמוניות, שאינן מצויות בכה“ק6. למשל, מצאו בעלי תק”ס בפנים של ב“ס את הבטוי “מחיל אל חיל” ולא ידעו פירושו, ועל כן מהרו ותקנו: “חיל מחיל”; ובאמת זה הוא לשון הכתוב: “ילכו מחיל אל חיל” (תהלים פ"ד ח'). כן מצאו בפנים של ב”ס את הבטוי “איש תוכחות בשאול”, שלא ידעו את כונתו, ומהרו ותקנו: “אין תוכחות בשאול”, ולא ראו שהנוסח של הפנים נכון הוא מאד ואין לתקן כאן כלום7.

על פי הדברים האלה יש להחליט, שאנו חייבים להחזיק בנוסח הפנים של ב“ס, ולא טוב לאחוז פעם בנוסח של הפנים ופעם בנוסח של התק”ס, כמו שעשו הרב ישראל לוי והפרופ' פֶּטֶרס וכדומה, או לאחוז על פי רוב בנוסח של תק“ס, כמו שנתעה מאד לעשות הפרופ' סְמֶגד8; עלינו לפרש את דברי ב”ס וגם לתרגם את מליצתו ללשון אחרת, אך ורק על פי הנוסח של הפנים, ואין לשים לב לנוסח של תק“ס, ועלינו לשמור מאד את לשונו הקדומה של בן סירא, ולא לערבב אותה בבטויים חדשים, כי בן סירא, מחבר הספר שלפנינו, כתב על פי דרך הלשון, שהיתה נהוגה בימיו, והיה מליץ גדול מאד. כפי הנראה היה הוא הראשון, שקרא “בשר ודם” להאדם “ואֵם כל חי” להאדמה, אך בעלי תק”ס שהיו אחרי דורות אחדים, ובפרט המאוחרים שבהם, תקנו ושנו את לשונו, מפני שלא הבינו את דבריו, ולא השיגו את מליצתו הנשגבה והעתיקה, וגם לא ידעו לקרא היטב בלי נקודות וטעמים, למשל: הנוסח הקדמון של ב“ס הוא: “חיים למות” ובעלי תק”ס תקנו: “הוי מות!”, ולא ידעו, שהנוסח הישן נכון הוא מאד, כי דברי בן סירא קרובים למה שאמר קהלת: “החיים יודעים שימותו”, וכונת ב“ס היא: אמנם החיים מוכרחים למות, אבל מה מר זכרך, מות, לאיש שלֵו ומצליח! – ועל דרך זו אמרו חז”ל בפרקי אבות: “הילודים למות והמתים להחיות”; את המליצה “לשוב עפר ואפר” (מ' ג') תקנו בעלי תק“ס: “לובש” או “לבש עפר”, ולא ישעו שב”ס משתמש כאן במליצת ירמיה (מ"ב י'), שאמר “אם שוב תשבו בארץ”9, ומלת שוב פירושה כמו ישב, ועולה היטב לעומת מה שאמר בתחלת הפסוק: “מיושב כסא לגבה”, גם תקנו: “מאלפי אוצרות חכמה” – “אוצרות חמדה”, אך לפי הפשט צריך להיות כמו שכתוב בפנים, וכך תרגם גם הסורי: “דסימתא דעתה”. מכל אלה רואים אנו, שאין לשנות את נוסח הפנים על פי תק"ס ושהפנים הוא העיקר.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־


ג    🔗

אבל מה נתפלא לראות, שמתרגם ספר ב“ס ליונית, וכן המתרגם לסורית, תרגמו שניהם בכמה מקומות על פי הנוסח של בעלי תק”ס, למשל: “פאתי מואב” תרגמו “פאתי אויב”, כמו שכתוב בתק“ס; “שקד העשיר” במקום “שקר העשיר”; “על יד רופא” במקום “לפני רופא”; “מי יוכל כחי” במקום “כחו”; “לא יכסה חכמה” במקום “כחמה” וכדומה. ומכל זה נראה שהתקונים בשולי הגליונות נעשו עוד לפני התרגומים היוני והסורי, ושני המתרגמים האלה נמשכו אחר הנוסחאות של תק”ס בעינים עצומות; והמקור העברי של בן סירא הנמצא כעת מראה ברור, ששני המתרגמים טעו בכונת המחבר בהרבה דברים, ותרגמו את מליצתו שלא כהוגן, כי ידיעתם בלשון עברית היתה מועטת מאד; וביותר חטא בזה המתרגם ליונית, הנקרא בשם ישוע השני; הוא מתפאר בהקדמתו, שהמחבר היה זקנו, או אבי זקנו, אך כפי הנראה חי המחבר בימי שמעון הצדיק הראשון10, וישוע תרגם את ספר הרבה שנים, או אף כמה דורות אחריו; ואפשר גם כן שהתפאר בשוא במה שאמר, כי מחבר ספר ב“ס היה זקנו, כי רצה בזה להרים את ערך תרגומו בעיני היהודים במצרים, ובאמת לא ידע את שמו לנכון, כי קרא אותו בטעות בשם ישוע11. על כל פנים, אנו רואים כמעט על כל צעד וצעד, שהמתרגם היוני ישוע לא ידע את הלשון העברית על בוריה, וטעה בהוראות המלות והשרשים מאד, למשל: בנוסח העברי נאמר על ה' “ואין נפלא וחזק ממנו”, והמתרגם ליונית תרגם מלת “נפלא” מלשון השתוממות, והשחית את כונת המחבר. ב”ס אמר על הרוחות “הרים יעתיקו”, וזהו על פי לשון הכתוב: המעתיק הרים ולא ידעו (איוב ט' ה') והמתרגם היוני קרא בטעות במקום “הרים” – “חרים” ועלה בתרגומו: “חרי גדול”!… (הסורי תרגם כאן כהוגן: טורא עקרן). בן סירא אמר, כי שמואל הנביא הכניע “נציבי צֶר”, וכונתו שהכניע את הפלשתים, שהיו מאז צרי ישראל, כידוע, והיוני קרא כאן בטעות: “נציבי צֹר”, ועל פי תרגומו יצא, כי שמואל הכניע את נציבי עם הצורים!, (כאן נתעה גם המתרגם הסורי בשוא כמוהו), וכן נתחלפו להמתרגם היוני בטעות “איוב” “באויב”, מרום – במים, אלה – באלוה, ועוד לו טעיות כאלו עד אין מספר.

אך מלבד הטעיות המרובות בפירוש המלות, טעה המתרגם היוני בטעמם של כמה פסוקים ומאמרים שלמים, ולפעמים הפך בתרגומו את כונת הפסוקים בפרשה מ‘: “מחיל אל חיל” וכו’, “עם עם שאתו” וכו‘, ועל כן הפך את הפסוק הראשון משבח לגנאי, והלך תועה בכל הענין, (כן עשה גם המתרגם הסורי מבלי דעת), וכן נעלם מן המתרגם היוני הפשט של הפסוקים בפרשה מ"ג: “שמש מביע” וכו’, עד “ינצח אביריו”.

וכאילו כדי להרבות את מספר טעיותיו של המתרגם היוני, בא לידו כתב יד בלתי מוגה מבן סירא, שהיו בו גם התקונים או השבושים של תק“ס, ולא כתב היד של המחבר עצמו, שקרא לו המתרגם “זקני”, ומאחר שנחשב הספר ב”ס בין הספרים החיצונים, עשו רוב הסופרים המעתיקים אותו את מלאכתם שלא באמונה, ועל כן נפלו בו טעיות הרבה, ולפעמים נהפכו האותיות ונשמטו כמה מלות, ואף פסוקים שלמים מן הפנים של הספר, כמו שאנו רואים בכתבי היד שנמצאו עתה, ועל פי כתב יד משובש כזה הכין ישוע את תרגומו ליונית; והוא לא רק לא ידע לתקן את השגיאות המרובות מדעתו, אך גם לא יכול לקרותו כהוגן, ואפשר שמצא בו אף שמו של המחבר משובש, ועל כן קרא לו “ישוע” במקום “שמעון” (יכול להיות שבכ"י זה נשמט בטעות או נמחק השם “שמעון” ונשאר רק “ישוע בן אלעזר”). כן קרא המתרגם היוני במקום “כלי לָחם” – “בְּלִי לֶחֶם”; במקום “תגמר” קרא “תימר”, מלשון תמרות עשן; במקום “ציצים” קרא “קוצים”; במקום “מוסר בשת” קרא “מוסר בשלום”; ובמקום “הבל” קרא “אבל”, ועוד שגיאות כאלו שעלו בתרגומו מסבת כה"י המשובש.

ואף המתרגם הסורי שגה בהרבה מקומות, למשל: במקום “אִם” קרא “אֵם”; במקום “שבולת” קרא “שכלות”; במקום “ועיר” קרא “ויקר”; במקום “בשיר” קרא “פשר”; במקום “קולות” קרא “קַלות” וכדומה. הצד השוה שבתרגום הסורי והיוני, – ששניהם הפסידו כמה פעמים את כונת המחבר מבלי דעת; ומטעמים אלה אין לחרוץ משפט על הספר בן סירא, על ערך מוסרו, משליו ומליצתו ושאר עניניו, על פי התרגומים האלו, כי נשתנו בהם מאמריו ונשתבשו מליצותיו, עד שפג טעמם ופנה זיום, וכיתרון האור מן החשך כן יתרון הנוסח העברי על תרגומיו היוני והסורי.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־


ד    🔗

כדי להראות כי הנוסח העברי, שנמצא עתה, הוא המקור של הספר ב“ס12, אביא בזה איזה מאמרים על פי הנוסח העברי, שלכאורה קשה מאד לדעת כונתם, ואראה תחלה איך פתרו אותם שני התרגומים היוני והסורי, ואביא גם מה שאמרו עליהם המפרשים הרבים, ואחר כך אפרש אותם על פי שיטתי החדשה, שצריך לעזוב את הנוסחאות של תק”ס, וגם אין לשים לב לדברי שני התרגומים, אך צריך לפרש את מאמרי בן סירא כמו שהם, על פי הנוסח של הפנים:

דּוֹוֶח נֶפֶשׁ חֲסֵירָה אַל תָּפוּחַ

וְאַל תִּתְעַלֵּם מִמְּדֻכְדָּךְ נָפֶשׁ (ד' ב'),

הסורי תרגם כאן: “נפשא דחסיר לה לא תכאיב רוחה”, והיוני תרגם: “נפש רעבה אל תכאיב”, לדעת שֶׁכטר נפלה פה טעות וצ“ל: “רוּח נפש חסירה”, ולדעת באכר נשמטה מלת “רוח” מסוף הפסוק הקודם, כי במקום שנאמר שם “ומר נפש”, צ”ל: “ומר רוח”; ואחר באכר נמשך ישראל לוי. סמגד קורא גם כן “רוח”, במקום “דווח”, וכבאֵכר הוא מושך מלה זו אל הפסוק הקודם, ואת הפסוק הזה הוא מנסח: “נפש חסירה אל תפיח”. אך אם נניח שצריך לקרוא “רוח” במקום “דווח”, הרי יקשה, מפני מה נכתבה מלת “רוח” בשתי ווי“ן, והוי”ו השניה מנוקדת סגול?, ואולם באמת רק טעות קטנה, שהיא מצויה מאד, (ה“א במקום חי”ת)13, נפלה בכ“י, כנראה עוד בזמן קדמון, ובמקום “דוֶוח” צ”ל: דוֹוֶה, מלת “דווה” היא מלשון הכתוב (איכה א' י"ג) “כל היום דוה”, וכן אמרו חז“ל (יבמות מ“ז ע”א): “ישראל בזן הזה דווים, דחופים, סחופים ומטורפים”14. וכונת ב”ס היא כך: “הדוֶֹה, שנפשו חסירה, כלומר מי שהוא מעונה וחסר לו כל טוב בעולם, אל תפוח אותו להגדיל את צערו ביותר, ואל תתעלם מדכאי רוח אלה”. ת“ס ות”י לא הבינו את הוראתה של מלת “דווח”; מה עשו? – השמיטוה ולא תרגמו אותה כלל. ות"י הוסיף עוד לקלקל ותרגם “נפש חסירה” במובן נפש רעבה, בעוד שהכונה באמת היא – אדם בלתי מאושר, שנפשו חסירה כל טוב.

כִּי עַל גַּנָּב נִבְרְאָה בּשֶׁתּ חֶרְפָּה

רֵעֵהוּ – בַּעַל שְׁתָּיִם (ה' י"ט),

ת“י ות”ס קראו בטעות: “חרפה רעָה”, ואחריהם נמשכו י"ל, פטֶרס וסמגד, אבל באמת נוסח הפנים הוא העיקר וכונתו היא כך: רעהו וחברו של הגנב הוא איש בעל שתים, כלומר, שהוא אחד בפה ואחד בלב. מעין מליצה זו הוא הכתוב: אֹהב טהר לב חן שפתיו, רעהו מלך (משלי כ“ב י”א), אלא ששם נאמרו הדברים לטובה וכאן – לרעה,

אַל תַּחְשׁוֹבְךָ בָּמְתֵי עָם

זְכוֹר, עִכַּרוֹן לֹא יִתְעַבָּר (ז' ט"ו),

ת“ס: “לא תרחם נפשך מן אנשא דעמך, אתדכר דרוגזא לא עבר”; ת”י: “אל תחשוב אותך בין המון הרֶעים, זכור, כי החרון לא יתמהמה”. על פּי התרגומים הללו תרגמו י“ל, פטרס וסמגד את המאמר הזה. הם קוראים:”בִּמְתֵי עָם“, וזהו לדעתם כמו “מתי שוא”, ובמקום “עכרון” הם קוראים: “עברון”, מלשון עברה וזעם. אבל דבריהם אינם נכונים, כי “במתי עם” הוא כמו " על במותי יעמידני” (תהלים י“ח ל”ד) וכן אמר ב“ס להלן (ט' ב'): “אל תקנא לאשה נפשך להדריכה על במותיך”; עכרון כתוב בכ”י, ולא עברון, ושרש מלה זו הוא “עכר”, שענינו אסון, הפסד והשחתה, כמו “עכרתם אותי” (בראש' ל"ד ז') וכונת ב"ס היא: אל תחשוב אותך בראש העם, זכור, כי העכרון, לומר, האסון שהוא המות, לא יעבור ממך, והוא מוסיף מיד בפסוק הבא: “מאד מאד השפיל גאוה, כי תקות אנוש רמה”; “ובמתי עם” מקביל היטב לעומת “השפיל גאוה”. הצווי של בן סירא, שלא יחשוב אדם את עצמו במרומי העם, מזכיר מה שצוה ר' עקיבא את ר' יהושע בנו: “אל תשב בגובה של עיר ותשנה” (פסחים קי"ב) ואת הדברים “מאד מאד השפיל גאוה” וכו' אמר גם ר' לויטס איש יבנה: מאד מאד הוֵה שפל רוח, שתקות אנוש רמה (אבות ד' ד').

רֹאשׁ יָנִיעַ וְהֵנִיף יָדוֹ

וּלְרוֹבֶה לַחַשׁ יְשַׁנֶּא פָנִים (י“ב כ”ו),

ת“ס: וסגי מלחש, כלומר, מדבר הרבה, וכן תרגם גם היוני; לדעת שֶׁכטר, שאחריו נמשכו י”ל וסמגד, יש לתקן על פי התרגומים גם בנוסח העברי: “ולרוב הלחש”, או כמו שתקן סמגד: “ולרוב מלחש”, אבל הנוסח העברי של ב“ס הוא העיקר, ות”ס ות“י לא ידעו לתרגם המלות כהוגן, כי חשבו בטעות, שמלת “רובה” היא כאן מלשון הרבה, בעוד שבאמת היא מלשון “ויהי רובה קשת” (בראש' כ“א כ”א) וענינה ירית חצים; ומלת “לחש” היא כמו (ישעיה כ"ו ט') “צקון לחש”, כלומר, מדברים בחשאי, וכונת ב”ס היא: כדי שיוכל השונא לירות לרעהו בחשאי, משנה את פניו ומראה עצמו כאוהב.

עַל רָשָׁע נִבְרְאָה רָעָה

וּבַעֲבוֹר תָּמוּשׁ כֻּלָּהּ (ט' י'),

תק“ס: “ובעבורו תמוש רעה”; ת”י: “על ידו באה כָלָה, כלומר, המבול; וי”ל, פטרס וסמגד מנסחים פסוק זה כנוסח תק“ס: “ובעבורו”, כלומר בגללו או בשבילו, אבל מלת “בעבור” הוליכה את כולם בתהו לא דרך בכמה וכמה פסוקים, ורק אם נצא בעקבותיו של הנוסח העברי ונבין מלה זו נראה אור בכמה מקומות מספר ב”ס.

מלת “בעבור” אינה כאן מלת היחס, שהוראתה “בשביל” או “בגלל”, אלא היא כמו (תהלים ל“ז, ל”ה–ל"ו) “ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו”, או כמו (איוב ל“ג כ”ח) “מעבור בשחת”, שהוא כנו למיתה. וב“ס אמר בפרשה זו מקודם בדרך כלל: “מעשי אל כלם טובים”, ורק לרשעים שיש בעולם נהפכו לרעה: דבר וחרב, שוד ומות וכדומה, נבראו לאנשי רשע, “ובעבור” כלומר כשֶׁעָבר הרשע וחלף מן העולם תמוש כל הרעה מן העולם, והוא ע”ד הכתוב: ובאבד רשעים רנה (משלי י"א י').


־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ה    🔗

אחר הדברים האלה, מה נכבד בעינינו השריד מן הספר ב“ס בנוסח העברי, כי על ידו נודעו לנו דברים נפלאים, והמון נסתרות מימי קדם. בו נראה רוח השפה ומצב האומה אחר מות שמעון הצדיק, בטרם יצאו המכביים לחרף את נפשם בעד עמם ודתם, קול מליצת שפת קדש של התקופה ההיא עולה באזנינו מתוך הספר הזה, והננו שומעים מלים ובטוים חדשים, גם מלות רבות ישנות, הידועות לנו אמנם מכתבי הקדש, אך זה כבר חדלנו להשתמש בהן וכמעט נשכח נא מלב, כמו מלת “נא” בהוראת “עתה”15, “זר” בהוראת “איש אָוֶן”, “איש אונים” במקום “איש מכאובות”, מלשון בן אוני, לחם אונים16; “דין” בהוראת “צער וקצף”, כמו דוַן בארמית; “עכרון”, בהוראת “פיד”, “הפסד” ו”השחתה“; “שולח” במקום סעיף ע”ד הכתוב: “שלחותיה נטשו”17. גם השתמש ב"ס במלות רבות ארמיות, שהיו שגורות אז בפי העם, ושאחרי כן השתמשו בהן בעלי המשנה לרוב, כמו: עסק, הספיק, נוטל, פקע, מין, חוכר, וכדומה.

הספר ב“ס בנוסח העברי הוא גם כן עדות נאמנה, שספר קהלת נתחבר הרבה שנים לפניו, ושנכונים דברי הברייתא הישנה, שאמרה: “חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה משלי ושיר השירים וקהלת”18. כידוע החליטו אחדים מן החוקרים החדשים, שספר קהלת נתחבר בימי הורדוס או ינאי המלך, אך כעת נראה ברור מתוך סגנון הלשון של שני הספרים, כי קהלת נכתב בזמן קדום לב”ס, ורחוקים הם זה מזה במליצתם והלך רוחם כרחוק מזרח ממערב, כי בספר ב“ס יש הרבה מלות חדשות מלשון עברית וארמית, הקרובות ביותר אל לשון המשנה; גם נראה ממליצתו וסגנון לשונו ומהלך רעיוניו, כי רוח השפה של הזמן שאחר חתימת כתבי הקדש מדברת בו; עוד נראה שהשתמש ב”ס בספרו בהרבה מקומות במליצת קהלת וברעיוניו הרמים, למשל: מליצתו בראש פרשה מ' נובעת מספר קהלת, וכן מה שאמר: “וכל דבר שיפה לעשות לפני אלהים עשה” היא מליצת קהלת רק בשנוי לשון קצת; וכן מה שמאר: ה' מבקש נרדפים, היא מליצת קהלת19; וכן המלות והמליצות: “חיים למות”, “תביע באשה”, “ימי מספר”, “טוב אל טוב” – לקח ב"ס מספר קהלת.

גם יזרח לנו עתה אור על הרבה מזמורים מספר תהלים, אשר רבים מן החוקרים החדשים החליטו עליהם, כי נכתבו בימי המכבים, וכעת נוכל לומר ברור, כי המזמורים האלה נכתבו בזמן קדמון, יען כי בן סירא, שהיה הרבה שנים לפני זמן המכבים, הזכיר אותם והשתמש במליצתם; גם הביא שני פסוקים מהם בלשונם, אחד: “להנחילם מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ”20, והשני: “ירם קרן לעמו וגו'”21, עוד נלמד לדעת, כי ב“ס יחס את החלק השני מישעיה, המתחיל: נחמו נחמו עמי וגו' לישעיה הנביא בעצמו, כי אמר עליו: “חזה אחרית וינחם אבלי ציון”22; גם הזכיר ספר איוב ולקח הרבה ממליצתו, והביא ג”כ חצי פסוק ממנו בלשונו: “וזה חזיתי ואספרה”23, ועל ידי כל אלה נהרסו ונתבטלו השערות רבות של החוקרים החדשים.

הנוסח העברי מב“ס מפיץ אור על ענין נפלא מאד: באיזה מקומות בתרגום היוני של ב”ס יש בהרבה כ“י באמצע הפרשיות מלות אחדות בלשון יונית, ועד עתה לא ידע איש מה טיבן, ואם שייכות הן להפרשיות של מעלה, או להפרשיות של מטה, ובכ” אחרים נשמטו המלות האלה לגמרי, כפי הנראה מפני שלא ידעו הסופרים פתרונן, וחשבו אותן למותר24. אבל בספר ב“ס במקורו העברי נמצאו מלות אחדות באמצע העמוד והן עומדות שם למעלה בראש הענין. במקום אחד כתוב: “מוסר לחם ויין יחדו”, ובמקום השני: “מוסר בושת”, ובמקום השלישי: “שבח אבות עולם”25, ומכאן נראה דבר חדש, שלא שערו כל החוקרים עד הנה, כי הספר ב”ס בנוסח העברי היה נחלק מאז לא לפרשיות, רק לסדרים שונים, כמו שנחלק ספר משלי לחמשה סדרים, וכל סדר וסדר מספר ב"ס היה ענין בפני עצמו, וכתב אותם המחבר, כפי הנראה, בעתות שונות בימי חייו.

בתרגום היוני של ב“ס נשארו עוד באיזה כ”י שמות הסדרים כמו שהיו בבן סירא בגוף העברי, אבל בתרגום הסורי, שנעשה אחרי כן, אבד כל זכר למו. והן הנה המלות האחרות, הנמצאות באמצע הפרשיות בתרגום היוני, וכלן שייכות להענין שאחריהן, ואלו הם שמות הסדרים של ב“ס כסדרם, כפי שנמצאים בתרגום היוני ובגוף העברי: א) אמרי החכמה, ב) שבח החכמה, ג) תורת הפה, ד) בדבר הבנים, ה) שמירת הבריאות, ו) מהעבדים, ז) הראשים, ח) מוסר לחם ויין יחדו, ט) מוסר בשת, י) שבח אבות עולם, ומי יודע כמה שמות מסדרי ב”ס נשמטו עוד, וכעת נבין מפני מה לפעמים אמרו חז"ל: “ספרי בן סירא” בלשון רבים26, יען כי כל סדר היה נחשב בעיניהם כספר בפני עצמו.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ו    🔗

על ידי ספר ב“ס בגוף העברי נודע כמו כן, שעוד לפני מלחמות המכביים, היתה לבני ישראל השגה גבוהה באלהות, ובכל נפשם שמרו את אמונת האחדות המוחלטת, ובכל נפשם שמרו את אמונת האחדות המוחלטת, שהיתה להם למורשה מאז. לא כמאמין פשוט, כי אם כחוקר ופלוסוף גדול יתנה שמעון ב”ס תהלות ה' לאמר: “גבורת חכמתו תכן, אחד הוא מעולם, לא נוסף ולא נאצל, ולא צריך לכל מבין”27; וכמעט נמצא בדבריו מה שאמרו אחרי כן ע“ד תארי ה' ואחדותו רבים מחכמי ישראל הגדולים: רס”ג, גבירול, והרמב“ם. ומה גדלו ועמקו מחשבותיו על מעשי ה' ונפלאותיו בשירו (פרשה מ"ב) המתחיל: “אזכור נא מעשי אל” וכו', ומסיים: וקץ דבר הוא הכל”28. השיר הזה אומר כלו כבוד להמחברר, כי רוח דעת ויראת ה' נוססה בו, וממנו נלמד לדעת, כי אמונת אל אחד לא היתה אז בעמנו מצות אנשים מלמדה, נחלת אבות בלבד, ושהם השיגו את מציאות ה' ואחדותו על פי הדעת והחקירה, ועל כן לא נתפלא בראותנו אחרי כן ש“החסידים”, שיצאו לחזק את הרוח הלאומי והדתי בקרב עמם בימי המכביים, הביטו בגועל נפש על אמונת עובדי האלילים, ועל ספורי ההבל של המיתולוגיא היונית, הנאותים רק לעם העומד עוד במצב הילדות, בעוד שהיהודים עזבו כבר את המצב הזה, והתרוממו על בשכלם. עוד בימי קדם היה ספר ב“ס יקר ונכבד בעיני העם מאד, ונחשב כמעט כאחד הספרים מכתבי הקדש, וכמו שאמרו עליו חז”ל: “ומשולש בכתובים”29, ואמרו עוד: “מילי מעליותא דאית ביה דרשיגן להו”, והזכירו דבריו בכמה מקומות בתלמוד ומדרש ובתנא דבי אליהו30. וכן השתמשו במליצתו הפייטנים הקדמונים, כמו יוסי בן יוסי, ר“א הקליר ורס”ג31, ולמדו ממנו הרבה דברים.

ובשימנו לב אל כל זה, תתיצב לפנינו שאלה גדולה: מדוע חשבו חז“ל את הספר ב”ס בין “הספרים החיצונים”, ודחו אותו ביד אחת32, עד שאבד מתוך הקהל?

והנה הטעם שנתנו חז“ל, משום דכתיב ביה: “זלדקן קורטמן עבדקן סכסן”, וכדומה33, אינו מתקבל על הלב, כי ב”ס, גבר חכם בעוז, לא כתב בספרו דברי תפל כאלה, וכל מאמריו בחוגים וצרופים כזהב. המלות האלו נוספו אחרי כן מאנשי לצון בההעתקה הארמית34. לדעת גייגר נדחה הס' ב“ס, כי מדבריו בפרשה מ”א ד' נראה שכפר בהשארת הנפש35, אבל דברי ג' אינם נכונים, כי הנוסח המשובש של תק“ס ות”י התעה אותו, ולא ראה הנוסח הנכון של ב“ס36. אבל התשובה הנכונה על השאלה הזאת היא, כי עוד בזמן קדמון רצו ראי הדור לגנוז ספר משלי, שה”ש וקהלת, מפני שהם אומרים משלות ואינם מן הכתובים, ר“ל, שלא נכתבו ברוח הקדש, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותן, ונתקבלו בין כתבי הקדש37. ובזמן הקדמון ההוא, כפי הנראה, לא היתה השקפת העם על כה”ק דומה להשקפתנו עתה: בעינינו כתבי הקדש יקרים ונכבדים מאד, ואמרי מוסר ולקח טוב שנמצאים בהם, אף כי נכתבו לפני אלפי שנה, נראים לנו כטובים ונכוחים לכל דור ודור, אבל בימים הקדמונים לא כן חשבו, בעיניהם יקרו משלי מן סירא, בן גלא ובן לענה יותר מלקח כתבי הקדש, יען כי נכתבו בזמן אחרון וקרובים מאד לחייהם, ולא פג טעמם מזוקן, ועל כן שמו המון העם אז כל מעינם בספר ב“ס, עד שיצאו לדרוש דבריו ברבים, כמו שנראה מדברי רב יוסף, שאחר שאמר בעצמו: “אף בספר בן סירא אסור למיקרי”, הוסיף על זה עוד: “מילי מעליותא דאית ביה דרשינן להו”, כלומר (כאשר היטיב רש"י לפרש), אמרינן להו בפרקא ומשמעינן להון לכולי עלמא38. וכאשר שאל ינאי מלכא לשמעון בן שטח: “ולא יתבת בין מלכא למלכתא”, השיב לו: “בספר בן סירא כתוב: “סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך”39. והביא לו את הפסוק מן ב”ס, ולא הפסוק הדומה לו שיש במשלי, מפני שכפי הנראה ידע ר' שמעון בן שטח שינאי רגיל בו יותר מבמשלי שלמה40. מכל זה נראה שספר בן סירא, היה חביב בעיני המון העם מאד, עד שהיה אחרי כן לספר משלים, שמדבריו לקחו משל לכל ענין, ואמרו סתם: “המשל אומר”41. וכראות חז”ל שאפשר הדבר, כי הספרים שנכתבו בזמן אחרון, כמו ספר בן סירא, בן תגלא וכדומה, ידחו וישכיחו ברבות הימים את כתבי הקדש שנכתבו בזמן קדמון42 – אז יצאו ועשו הפרש גדול בין ספרי הקדש, ובין הספרים שנכתבו אחריהם, וגזרו שכתבי הקדש מטמאים הידים, כי “לא חכתן היא טומאתן”, אבל ספרי בן סירא וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאים הידים43; כי ראו חז“ל שהשעה צריכה לכך ועת לעשות לה‘, יען כבר פרץ אז הריב בין הפרושים ובין הצדוקים בפירוש כמה דברים מן כתבי הקדש. אך הצדוקים התנגדו לזה מאד, ואמרו: “קובלים אנו עליכם פרושים” וכו’44. ועוד הוסיפו חז”ל ואמרו: “ספרים חיצונים כגון ספרי בן סירא וספרי בן לענה, אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך45 הקורא בהן כקורא באגרת, מאי טעמא, ויותר מהמה בני הזהר וגו', להגיון נתנו ליגיעה לא נתנו”. וכונתם, כי ספרים חיצונים כמו ספרי ב“ס, בן לענה ודכותיה, הנקראים בשם ספרי המירס46, וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך, היינו מזמן שנחתמו הכ”ד ספרים, הקורא בהם כקורא באגרת, יען להגיון נתנו, לקרוא בהם דרך עראי מותר, אבל להגות בהם תמיד, כמו שנאמר על כתבי הקדש: והגית בו יומם ולילה47, אסור. וכל מה שיש לך לדרוש ולחדש, צריך שתמצא לו רמז רק בכתבי הקדש, ואפילו בדרך רחוקה או באסמכתא בעלמא.

וכאשר אבד הספר בן סירא את קדושתו, אבד אחרי כן גם את חנו בעיני העם, ולא נשמר כראוי כמו כתבי הקדש מידי בעלי המסורה, ונפלו בו שגיאות רבות, ונלקה בחסר ויתר, ונוספו בו הרבה תקוני סופרים בשולי הגליונות, ובסוף אבד הספר ב“ס בנוסח העברי לגמרי, כמו שאבדו גם חבריו ספר בן תגלא ובן לענה, ועוד ספרים רבים יקרי ערך. ועלינו להודות לחז”ל שנשארו אצלם לפליטה הרבה מאמרי ב“ס היקרים, ע”פ נוסח טוב וישר מן הכ“י השלם שהיה בידם, ואין זכרון להם לתרגום היוני והסורי48, וכפי הנראה הוא המהדורא השניה שיצאה מאת המחבר בהוספות ותקונים, ורק על פי נס נצלו מאמרי ב”ס אלה, משטף הזמן ומאבדן עולם.


אודיסה, י“ד אדר א', תר”ע.



  1. עיין בספרי לתולדות רס"ג (צד כ"ז) ובספר השריד והפליט להרכבי (צד ק"ן).  ↩

  2. עיין בספר מעשיות, דפוס ורשה (צד ע"ז), ומפני שהנוסח משונה אצלו מנוסח רמ“ג, נראה מזה שהי לכל אחד מהם כ”י אחר מב"ס.  ↩

  3. עיין מסגד במבוא לספרו חכמת ישוע בן סירא (צד ט'), שאחז בשפה זו.  ↩

  4. נדה (ט“ז ע”ב).  ↩

  5. והטעם, שפירשו מלת “אוצר” ב“סימות” הקשה ממנה, הוא – כדי שלא נטעה לחשוב, שלפנינו אוצר של מזון. וכן פירשו “פה” ב“פום”, כדי שלא נקרא פֹה; “מוּם” ב“דופי” כדי שלא נחשוב, שהכונה כאן למוט גופני; “ידליק” פירוש “יסיק” כדי שלא נחשוב, שיש למלה זו מושג על רוץ והשיג את הבורח, וכיוצא בזה.  ↩

  6. כאלו הן המלות: בעבור, למען, שקר, סור, דבר, וכדומה, ועיין הדברים בפרטיות להלן.  ↩

  7. את הדברים בפרטות עיין להלן. וכן ב“ס (ח‘ ב’), אל תחרוש על איש לא הון, תק”ס; “לו הון”, אך הכונה של “לא הון”, היא: אם אין לך הון, כמו “לא עמי” (הושע א‘ ט’) לא רבים יחכמו (איוב ל"ב ט') וכדומה, ובזה בטלו דברי סמגד בספרו הנז' (צד ו').  ↩

  8. הרב ישראל לוי חבר ספר חשוב בלשון צרפתית על ספר בן סירא; נורברט פטרס חבר שני ספרים, אחד בלשון אשכנזית ואחד בלשון רומית, וגם סמגד חבר שלשה ספרים על בן סירא בלשון אשכנזית. כל החכמים הללו עמלו ויגעו לבאר את דברי ב"ס, וראויים ה לשבח ולתודה בעד עמלם הרב מאת כל דורשי ספרותנו העתיקה.  ↩

  9. עיין בספר השרשים לרד“ק ערך ישב, וכן אמר שד”ל בפירושו לירמיהו (מ“ב י”ד): שרש שוב נמצא לפעמים להוראת שרש “ישב” כמו ושבתי בבית ד', ושביה בצדקה עכ“ל. וב”ס השתמש פה כדרכו בלשון נופל על לשון – "שוב לשון חזרה ושוב לשון ישב.  ↩

  10. עיין במאמרו של הורוויץ במה“ע של פראנקל,גראֶטץ, שנה י”ד (צד קמ"ו) ודברי הימים לבני ישראל מאת פין, חלק שני (צד ד‘, ובהערות בסוף הספר סי’ ב'), ועיין בספר דורות הראשונים מאת יצחק אייזיק הלוי, חלק ראשון כרך שלישי פרק ט' (צד קע"ו). דברי סמגד וחבריו, שמחבר ספר ב"ס חי בימי שמעון השני, וישוע נכדו המתרגם ליונית חי מיד אחריו, אין להם כל יסוד.  ↩

  11. במקור העברי של ב“ס בסוף, נקרא המחבר שני פעמים בשמו כך: שמעון בן ישוע בן אלעזר בן סירא, וכן קרא אותו רבינו סעדיה גאון בספרו הגלוי, וכן נאמר בת”ס: כתבא “דישוע בר שמעון”, צ“ל להפך: ”כתבא דשמעון בר ישוע“. ודבררי סמגד שאמר כי שמו של המחבר היה ”ישוע", והביא ראיה מן המתרגם ליונית שקרא בהקדמתו את זקנו בשם ישוע (עיין בספרו Die Weisheit Jesus Siraohs. 492) אינם נכונים כלל, כי אין לבטל על פי דבררי עד אחד שלשה עדים נאמנים, שהם מסיחים לפי תומם, ששמו היה שמעון.  ↩

  12. רוב החוקרים הסכימו כבר, שהנוסח העברי הנמצא כעת הוא המקור ורק אחדים מהם, קשי ערף, מטילים ספק בזה.  ↩

  13. שבושים באלה נמצאים בב“ס בנוסח העברי במספר רב, למשל: ”אבה“ במקום ”אבח“ (י"ד א'), וכן ”ותין“ במקום ”וחון" (י“ד ט”ז) וכדומה.  ↩

  14. יבמות (מ“ז ע”א). והטעם שנכתבה כאן מלת דוה בשתי ווי“ן הוא, משום שלא הראו חז”ל פנים שוחקות להספר ב“ס, ואמרו: אף בספסר בן סירא אסור למיקרי, עסקו בו לרוב אנשים מדלת עם ונערים, ולכן נכתב הספר ב”ס מאת הסופרים ע“ד שהגיד לנו בעל ספר חסידים (סי' תשי"א): ”הכותב סדור תפלות יכתוב אותיות מלאים, כי כותבים מלאים למי שאינו בקי, כגון שרוצה לכתוב: וטהר לבנו לעבדך באמת, יכתוב וטהר לבינו מלא יו“ד, לעובדך מלא וי”ו, שבת קודשך, אוהבי שמך וכיוצא בזה – מטעם זה, כנראה, נכתבה מלת דוח בשתי ווי“ן, האחת תורה על החולם, והשניה שרשית ומנוקדת סג”ל בשביל “מי שאינו בקי”.  ↩

  15. וכה אמר הראב“ע בפירושו על התורה (שמות ד' י"ג): ”כבר פרשתי כי כל “נא” במקרא כמו עתה, וככה דבר נא באזני העם".  ↩

  16. בראשית (כ“א כ”ג) ועיין רש"י שם.  ↩

  17. ישעיה (ט"ז ח').  ↩

  18. ב"ב (דף י"ד).  ↩

  19. קהלת (ט' יו"ד), ב“ס (י“ד ט”ז), קהלת (ג' ט"ו), ב”ס (ה‘ ד’).  ↩

  20. ב“ס (מ“ד כ”א), תהלים (ע"ב ח'), ובמקום ”וירד“ הנאמר שם כתב ב”ס להנחילם; על המזמור הזה בתהלים נאמר בראשו: “לשלמה”, ובסופו: “כלוב תפלות דוד בן ישי”. אולם המבאר החדש לתהלים מר צבי פרץ חיות, בפירוש המדעי שלו, לא שת לבו לכל אלה, ואמר: “סגנונו (של המזמור הזה) יורנו כי נאמר לתהלת אחד ממלכי בית חשמונאי אחר נצחון” (?!). בכלל הרשה לעצמו מר צ“פ חיות בפירושו החדש לקלקל כמה וכמה פסוקים בספר תהלים, ע”י נוסחאות שונות שבדא מלבו.  ↩

  21. ב“ס (ג“א ט”ו), תהלים (קמ“ח י”ד), וכן ב”ס (ז' י"ז) גל אל אל ורצה דרכו הוא כמו תהלים (ל"ז ה') נול על ה' דרכך.  ↩

  22. ב"ס (מ“ח כ”ד).  ↩

  23. שם (מ“ב ט”ו), איוב (ט“ו י”ז).  ↩

  24. עיין בס' “דיא אפאקריפהען” מאת גוטמאגן (צד ע“ז הערה כ”ת).  ↩

  25. ב"ס (ל“א י”ב), שם (מ“א ט”ז), שם (מ"ר א').  ↩

  26. עיין תוספתא ידים (ב' י"ג).  ↩

  27. ב"ס (מ“ב כ”א).  ↩

  28. יש מחכמי העמים שרצו פה לשבש נוסח תרגום היוני, אך ע"י הנוסח העברי נראה כעת שתרגם כהוגן, עיין בספר דיא אפאקריפהען־פראגע מאת קעערל (צד ר"כ).  ↩

  29. בבא קמא (ד' ל"ב).  ↩

  30. המאמר בתנא דבי לאיהו (פרק א') יום טוב משכחת רעה וכו', נמצא בב"ס (י"א ז').  ↩

  31. הפיוט הנפלא: אמת מה נהדר היה כהן גדול וכו', הנמצא במוסף יו“כ, הוא ע”פ ב“ס (ג‘ ח’). עיין דברי שי”ד בבכורי העתים לשנת תק"ץ (צד קט"ז).  ↩

  32. נכונים דברי בעעל מאור עינים, שאמר: ספר בן סירא אינו נדחה מחז"ל אלא ביד אחת, עיין אמרי בינה (פרק כ"ב) בסופו.  ↩

  33. סנהדרים (ק' ע"ב).  ↩

  34. ב“ס תורגם מהר ללשון ארמית, והיה מצוי לרוב בידי העם, וחז”ל הביאו מאמרים ממנו פעם בעברית ופעם בארמית.  ↩

  35. עיין מאמרו במ“ע לדורשי חכמת הקדם כרך י”ב (צד תקל"ח).  ↩

  36. עיין להלן הדברים בפרטות.  ↩

  37. עיין אבות דר“ג (פ‘ א’), ועיין בספרי ”מחקרי קהלת בן דוד" (צד יו"ד).  ↩

  38. סנהדרין (ק' ע"ב). ונכונים דברי הריטב“א (ב“ב ל”ה ע"ב) וז”ל: “כתוב בספר בן סירא, אע”פ שקראוהו בסנהדרין ספרים חיצונים, שמעינן שלא אמרו שם אלא לעשות ממנו קבע, אבל מ“מ ראוי להגות בו ללמוד ממנו חכמה ומוסר”.  ↩

  39. המאמר הזה נמצא גם בת“ס: חביבה ותרוממונך ובינת שליטנא תותביונך, עיין ב”ס הוצאת בן זאב (ו' ל"ב) ועיין ירושלמי ברכות (פ“ז ה”ב) וכן נזיר (פ“ה ה”ג); ולפי דברי רבנו האי ותום' ערובין (ד' ס"ה) נראה, כי היה לפניהם גם בתלמוד בבלי הנוסח כמו בתלמוד ירושלמי: ובין נדיבים תושיבך (ברכות ד' מ"ח), ובאמת המאמר של ב“ס יותר גאוה על שאלת ינאי המלך, ועיין במ”ע לבראן לשנת תרס"ח (צד שי"ב).  ↩

  40. משלי (ד‘ ה’).  ↩

  41. מדרש רבה (שמות פרשה כ"א) ומדרש תנחומא (חקת א') וכדומה.  ↩

  42. והדבר הזה מצוי מאד, כמו שהספר מחברת מנחם בן סרוק השכיח את ספר האגרון לרס“ג, וספר השרשים לרד”ק השכיח את מחברת מנחם, וכדומה.  ↩

  43. עיין תוספתא ידים (ב' י"ג).  ↩

  44. עיין מס' ידים (ד‘ ו’).  ↩

  45. “ולדעתי מלת ”אבל" פה הוראתו כמו (בראש' מ“ב כ”א) אבל אשמים אנחנו, שענינו: אמנם כן.  ↩

  46. עיין בספר מאור עינים כחלק אמרי בינה פרק שני, ונכונים מאד דבריו שאמר: “ובדרך כלל יקראו ספרי מירס, כל הספרים חוץ מכתבי הקדש וכו', ושמעתי שהכונה כן לאומירו משורר יוני, ולדעתי אין פירושו רק שטות בלשון יון”.  ↩

  47. יהושע (א‘ ה’).  ↩

  48. גם יחסרו בנוסח העברי שנמצא עתה, והנני לתת להם מקום בספר הזה, ולבאר את כונתם אל נכון.  ↩