לוגו
הקדמה לכתבי מנחם שיינקין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שינוי כביר נתהווה בארץ־ישראל במשך שתים–שלוש השנים האחרונות. רק לפני שנים מועטות היתה הארץ “קבצנית ניזונית על חשבון חוץ־לארץ”; כיום היא תומכת ברבבות–אלפי–נפשות ברוֹסיה הסוביֶטית, בפולניה, בליטה, ברומניה, ועוד. רק לפני שנים מועטות צריך היה להטיף, שילכו1 יהודים להתישב בארץ־ישראל – והמועטים, שנשמעו להטפה והלכו, נחשבו ל“גבורים” שהקריבו את עצמם “עולָה כליל על מזבחה של המולדת”; כיום ידוע לכל, שאם היו פותחים את שערי־הארץ לפני היהודים שבכל העולם לרוָחה, בלא שום הגבלות– היו זורמים לתוכה יהודים למיליונים. ובסכנת־נפשות מתגנבים כיום יהודים לתוך אותה הארץ, שעוד לפני שנים מועטות היו מי שקרו לה “הארץ הפְּגוּרָה”… ומה תימה יש בדבר? – הרי בכל העולם כולו יש כיום רק ארץ קטנה זו, שאין בה חוסר־עבודה, אלא יש בה מחסור בידים עובדות, ואין במאזן שלה גרעון, אלא יש בו עודף של כמה מיליונים.

מי חולל את הפלא הגדול? מי גרם לשינוי עצום זה במצב הכלכלי של הארץ הקטנה והעזובה? –

הרעיון הציוני, הרדיפות של היטלר ודומיו, הכשרון הקולוניזאציוני של האנגלים.

כן. כל זה נכון. ואולם הרי הרדיפות היו תמיד, והרדיפות של היטלר אינן קשות מאותן של ניקולאי השני. ושיטה קולוניזאציונית אנגלית שולטת גם באוגאַנדה וטאַנגאַנייקה, ואף־על־פי־כן לא נעשו בארצות הללו הנפלאות הכלכליות, שאנו רואים בארץ־ישראל של עכשיו.

נשארת, איפוא, הציוניות. הציוניות היא היא שחוללה נפלאות אלו, שלא נראו כמותן בדורנו בשום ארץ ואומה.

ואולם הציוניות הרי אינה אלא רעיון מופשט, ורעיון מופשט זקוק למגשימים. למוציאים אותו מן הכוח אל הפועל. ישוב־הארץ, תקומת־האומה, תחית־הלשון – כל אלה קבלו דחיפה ראשונה על־ידי אנשי־הרעיון הגדולים. אבל בלא אנשי־המעשה– כלום היתה אפשרות כלשהי, שהארץ העזובה והשוממה תהפך במשך דור אחד למה שהיא כיום? –

ובתוך אנשי־המעשה עצמם יש להבדיל בין שני סוגים חשובים; הסוג האחד נתמסר לענין מעשי יחיד ומיוחד – לאכרות במושבה, לתעשיה בעיר, לעברית בבית־הספר, לקנית־קרקעות בכפר או לעבודה אגרונומית טהורה. הרבה עשה סוג זה בשביל הארץ והעם. שהרי מטפות של מים נתהווה האוקיינוס. אבל הוא לא עשה את הכל.

היה גם סוג שני של אנשי־מעשה.

בתקנות של “בני־משה” הבלתי־נשכחים יש פיסקה נפלאה אחת, שאם קראת אותה – שוב לא תשכחנה: “בן משה” צריך שיהיו “ידו – בכל, מקומו – כל פרץ, זמנו – עת לעשות”.

וכך נהג הסוג השני של אנשי־המעשה, שעברו את הדרך הקצרה והארוכה מחובבי־ציון עד הציוניות ההרצלאית ועד הכרזת־באלפור ולאחריה. הם לא נצטמצמו בשום עבודה מיוחדת לשם תקומת המדינה העברית. לא היה דבר מועיל לעם ולארץ, שלא נחשב בעיניהם לעשותו והיה כבר מהם לעשותו. והם הם שבנו את הארץ והחיו את האומה ואת לשונה בתוכה. שהרי הם הם שהרחיבו את הישוב, הם הם שנלחמו בגלוּתיוּת בכל צורותיה ובעד הציוניות בתור תנועת־שחרור אמתית והם הם שנלחמו לתחיתה של הלשון העברית, להתפשטותה של הספרות העברית ולחידושה של התרבות העברית כולה.

ואחד מן המובחרים שבין אנשי־המעשה מסוג זה היה מנחם שיינקין.

הכרתי את שיינקין מיד אחר הקונגרס השני או השלישי, בשנת תרנ“ח או תרנ”ט. הוא היה סטודֶנט במחלקה למשפטים באודיסה. וחסיד נלהב של אחד־העם היה. ואחד־העם לא החשיב את העבודה הבלתי–מכוונת–לתכליתה של חובבי־ציון ואף לא את ההליכה־בגדולות של הרצל, אף אם התיחס בחיוב להתישבות אטית ומסודרת ואף לעבודה מדינית בקושטה. מנחם שיינקין הסטודנט, למרות מה שהיה תלמידו־חסידו של אחד־העם, היה חבר פעיל בהסתדרות הציונית ועבד עבודה מרובה וחשובה באגודה הציונית האודיסאית “נס־ציונה”. וכבר באותם הימים הרחוקים מאתנו לא היה דבר, ששיינקין לא עסק בו. מקבוץ שקלים ציוניים ורכישת חברים לועד של חובבי־ציון ואיסוף מניות בשביל הבאנק הלאומי וליקוט פרוטות בשביל הקרן־קיימת בתחילת־יסודה ועד העבודה התרבותית ב“חונים העיוניים” לבירור־הציוניות ולהפצתה ועד מסעות של תעמולה ונסיעות לקונגרסים ולוועידות ארציות ומחוזיות – כל אלה היו ענין גדול לשיינקין. לא צעיר ביותר היה כבר אז, למרות מה שעדיין היה סטודנט, והיה בעל־משפחה (אשה ושתי בנות), שהיה מפרנס אותה בקֻושי גדול על־ידי שיעורים פרטיים, אבל כל זה לא מנע אותו מלהשקיע את נשמתו בעבודה ציונית מסועפת ורבגונית. אפשר לומר בלא גוזמה, שהוא היה הרוח החיה בציוניות הצעירה, המדינית־התרבותית, באודיסה, בכל הנוגע לגילוייה המעשיים, המוחָשים. ולא רק באודיסה בלבד. הוא היה מרבה לנסוע לכל מיני ערים ועיירות ומטיף לציוניות בסבלנות, בהתמדה ובהשקעת־הנשמה ממש. ודבריו עשו פרי. בכל מקום, ששיינקין היה מצוי שם, היו חיים ציוניים, היתה התעוררות לאומית, היתה עבודה מעשית ותרבותית כאחת.

אחר־כך הוא עוזב את אודיסה ובא לארץ־ישראל – ומתישב בה. ואף כאן אין דבר מדיני, כלכלי או תרבותי, שאין ידו של שיינקין בו.

כי שיינקין היה אחד מאותם אנשי־המעשה המעולים, שמחבבים את הגדולות, אבל גם מן הקטנות לא יניחו את ידם. בהרגשה פנימית, כמעט הייתי אומר בהארה פנימית, הי חש ומרגיש את גדולתן של הקטנות. “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול” – ובלבד שלא ישתכח ה“חשבון הגדול” עצמו. תיקון קטן בחיי־הישוב ביפו או בירושלים, הוספה של כפר־גנים קטן על הישוב הקיים, יסוּד של גימנסיה עברית, ספר עברי חדש, ואפילו מאמר קטן מתאים לתכליתו, – כל אלה הם יוצרי־חיים אם רק יש בהם כיוון לאומי עליון, מדיני־תרבותי; ולפיכך יש לכל אלה חשיבות לא כל־כך מצד עצמם כמו מצד הכיוון העליון שבהם, מצד תכליתם הרחוקה־הקרובה. מתוך הקובץ הגדול של מאמרי־שיינקין מתברר, שלא היה דבר גדול או קטן בישוב, ששיינקין לא התענין בו. ענין הגדודים כענין תחית־הלשון, ענין בעלי־המלאכה כענין המשקים הזעירים מסביב למושבות, ענין קנית־קרקעות כענין יסודה של גימנסיה עברית – הכל, הכל חשוב מפני שהכל מחיה את העם ובונה את הארץ.

ואולם מי שיחשוב, ששיינקין עסק בקטנות כבגדולות מפני שלא ידע להבחין ביניהן, לא יהא אלא טועה. איש־מעשה נפלא זה היה גם בעל־חלומות גדול. הוא היה אחד מן הציוניים המדיניים השלמים ביותר. אף לרגע לא פסק מלחלום על מדינת־היהודים. דבר זה נראה מתוך כתביו, אבל עוד יותר היה זה מתגלה בשיחותיו הפרטיות (הרי עד שנת 1918 היתה צנזורה חמורה פחות או יותר גם ברוסיה וגם בארץ־ישראל). הוא היה אחד מן החולמים את החלום של תל־אביב גדולה, של הפיכת החולות של ראשון־לציון לתל־אביב שניה, של גימנסיה עברית ושל אוניברסיטה עברית. הוא חלם על עבודה רחבה בקרב הערביים כדי להפיץ את הלשון ואת התרבות העבריות בתוכם, ועל־ידי כך – להחזיר את רובם למקורם העברי, שבשעת הכבוש הערבי ניתקו ממנו בחזקת־היד. הוא חלם חלום גדול על המעמד הבינוני בישראל, שהאמצעים שלו מועטים ותשוקתו לשינוי־פרנסות בתוכו גדול, ועל־כן ראוי ואפשר לעשותו יסוד פרודוקטיבי בארץ בעזרתן של שתי הקרנות הציוניות. ועוד חלומות הרבה חלם “מעשי נורא” זה. חלק מחלומותיו כבר נתגשם וחלק מהם עדיין מצפה הוא להתגשמות. אבל במתנה טובה זו חנן אותו אלהי־ישראל: שהחלומות לא עכבו את עבודתו המעשית, ועבודתו המעשית, שעל־פי עצם־טבעה היתה ברובה מוגבלת בתנאים של המציאות הדלה שלנו, לא המיתה את חלומותיו הנהדרים, פרי החזון של נבואת־היעוד הקדומה ויליד החזון ההרצלאי החדש כאחד.

ויסוד לכל עבודה זו ולכל החלומות הללו היה אחד ומיוחד: האופטימיות הבלתי־משורשת שלו.

כי בזמן קשה, קשה מאד עבד שיינקין את עבודתו וחלם את חלומותיו. אכזבה אחר אכזבה באה אז לציוניות בפרט ולמחנה־הישוב בכלל. כמעט לידי יאוש באו אז אנשים כאחד־העם וביאליק; וקטנים מהם נתיאשו לגמרם, ולפעמים גם עברו אל מחנה־המתנגדים… אמנם כן, לא מועטים היו ימי־היאוש במשך שנות־עבודתו של שיינקין. רק שני קוי־זוהר מבהיקים היו לו בחייו: ימי הקונגרסים הראשונים של הרצל והשנים הראשונות להכרזת־באלפור. כל שאר השנים היו שקועות באפלה וספונות צער ויאוש. הרצל הגיע בקושטה עד “קיר סתום” – והיאוש הביא לידי אוגאנדיות וטריטוריאליות. בימי תנועת־השחרור הרוסית (משנת 1904 ואילך) לקתה היהדות הרוסית בפרעות איומות, מצד אחד, ובהתפלגות פנימית מסוכנת (ה“בונד”, תחילת־האידישיסמוס), מצד שני. ובימי מלחמת־העולם היה המצב היהודי בארץ ובחוץ־לארץ כאחת כמעט מיואש. היהדות הרוסית, הגדולה והאמיצה והמלאה רוח לאומית, נהרסה עד היסוד בה, והישוב הרך והדל בארץ עמד על פי־התהום.. ולאחר הכרזת־באלפור באו הפוגרומים התכופים והאכזבות הגדולות. כל זה היה יכול להביא לידי יאוש אף את האופטימיסטן הגדול ביותר.

כן, את האופטימיסטן הגדול ביותר, אבל לא את שיינקין. כי שיינקין, שהאמין בכוחו הגדול של המעשה וביחד עם זה היו לו חלומות מזהירים מקושרים ביעוד הנבואי הנצחי לעם־ישראל ולארץ־ישראל, – אי־אפשר היה לו להתאכזב; ולהתיאש לא־כל־שכן? – איך יתיאש – והעבודה הלאומית בהיקפה הרחב יכולה לשנות את הכל, שהרי “אבנים שחקו מים” על־ידי טפות קטנות, אבל בלתי־פוסקות? איך יתיאש אם אידיאל מזהיר של הקמת מלכות־ישראל בארצו עומד לפניו בכל הודו והדרו? ואיך יתיאש אם הנביאים, ש“כל דבריהם אמת וצדק” ו“דבר אחד מדבריהם אחור לא ישוב ריקם”, הבטיחו לישראל קיום־עולם בארץ־אבותיו?

* * *

ושיינקין אינו נח אף רגע גם בימים הקשים ביותר. הן אמנם, הוא אינו עוצם את עיניו מלראות, שהמצב רע ומר, שהעם אינו ממלא את חובתו לארצו ולשונו; והוא כותב מאמר אחרי מאמר מלאים תוכחות־מוסר וקובלנות מרות, והוא נואם נאומים חריפים על התביעה הלאומית הגדולה, שלא נתמלאה על־ידי האומה הקטנה. אבל ביחד עם זה הוא מגביר וממריץ את פעולותיו. הוא נוסע לרוסיה קודם המלחמה ולאמריקה – בימי־המלחמה ולאחריה, ומעורר לבבות להתישב בארץ־ישראל, ומקבץ כספים לשם גאולת־הקרקע ולשם התישבות חדשה בארץ, ולשם פתוחה של הגימנסיה העברית הראשונה בארץ. ולכל מקום שבא, הוא מביא עמו את האמונה העזה בגאולה ואת האופטימיות הברוכה, שהיעוד הלאומי יתקיים ויעמוד, ועם־ישראל ישוב אל מולדתו ויחדש ימיו כקדם.

ולא על־ידי השלילה הוא פועל, אלא על־ידי החיוב. השלילה – התוכחות והקובלונת – משמשת כדי לתת תוקף ועוז לחיוב המשולש – גאולת־הקרקע, הרחבת הישוב, תחית־הלשון. ורק מי שבא בשם החיוב ויש לו אמונה בהכרחיותו – רק זה יעשה ויצליח.

וטעות תהא לחשוב, ששיינקין היה “דוד מתוק”, “רודף־שלום” ומרכין ראש לכל הצדדים – ובלבד שיהיו כסף ועבודה מעשית. גם לוחם אמיץ היה – כשהשעה היתה צריכה לכך. כשראה, למשל, שלא רק “אחדות־העבודה”, אלא גם “הפועל הצעיר” הולך ונעשה מעמדי יותר ויותר, ששתי המפלגות של פועלים ציוניים אינן דואגות־כל־כך לכלל־האומה, שהמעמד הבינוני הוא תשעים או שמונים אחוז ממנה, כמו שהן דואגות למעמד־הפועלים, שאינו אלא אחוז קטן באומה הישראלית בתפוצותיה; כשראה ונוכח, שהסוציאליות גוברת במפלגות הללו על הציוניות, – נלחם בהן, אחד מן הראשונים, בפה ובכתב. וכשראה, ש“המזרחי” מעדיף את הדת על הציוניות, – נלחם גם בו. וכך נלחם מלחמה עזה וממושכת במתבוללים, באידישיסטים, בטריטוריאליסטים, ועוד. אבל לא זה היה עיקר־חייו ועיקר־פעולתו. העיקר היה – המעשים החיוביים המרובים והשונים, שמצטרפים לחשבון אחד גדול – לחשבונה של התחיה־המדינית, הכלכלית והתרבותית. לשם שלשת הענפים הללו של אילן־התחיה עבד עד נשימתו האחרונה, להם הקדיש את כל כוחותיו, באין הבדל בין שלשתם. ואכן, אין מפעל חשוב, שנעשה בימיו בארץ כולה, ששיינקין לא השתתף בו בפועל או לא הטיף לו בפיו או בעטו.

ואולם עוד יסוד־חיים אחד היה לו, זולת האופטימיות: העממיות.

לאומי היה שיינקין בכל לבו ונפשו; והלאומיות פעמים שהיא ניגוד לעממיות. ההמון מביא בחשבון לעתים קרובות לא את צרכי־האומה העליונים, אלא את צרכיה הרגילים, היומיומיים – את צרכיו שלו, של ההמון, שלפעמים אינם מזדהים עם הצרכים הכלליים של האומה בתור יחידה מדינית־תרבותית. ואולם שיינקין, למרות כל לאומיותו, אהב את “העם”, את ההמונים העבריים הרחבים. הוא אהב לא את ישראל המופשט, נושא־הדגל ובעל־התעודה, אלא את הצבורים הישראליים הגדולים, שמהם האומה מתהווית ועל־ידיהם היא קיימת. כל פרט מישראל היה יקר לו, בכל אדם מישראל התעניֵן, לכל בקשה פרטית של יהודי בארץ הטה אוזן. ואף כאן הרגשה אינסטינקטיבית היתה לו, ש“כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”: כלל־האומה מצטרף מפרטים, שבטובתם טוב לאומה וברעתם ישפל המצב בישוב כולו. וכך היתה פעולתו של מנחם שיינקין שלשלת ארוכה של מעשים טובים, גדולים וקטנים, בשביל העם והארץ, מיום שעלה על במת־הציוניות בתור סטודנט באודיסה ועד יומו האחרון – עד מיתתו הטראגית באמריקה בעצם עבודתו לשם גאולת־הארץ וישובה. ואם אנו מתפארים כיו ב“שפע” שבארץ, חייבים אנו להכיר טובה בשבילו לשיינקין וליחידי־סגולה שכמותו. אילמלא עבודת־הנמָלים שלהם, מצד אחד, ואילמלא החלומות הנהדרים שלהם, מצד שני, לא היינו מגיעים למצב חדש ומפליא זה בארץ ביום הזה.

על־פי רוב אין כפוּית־טובה באומה בשעת “רוב־טובה”. אנשי־המעשה האחרונים, ויהיו אפילו קטנים בשיעור־קומתם, משַכְּחים בה בשעה זו את הראשונים, ויהיו אפילו גדולים מהם. ועל־כן אין תימה בדבר, ש“בימי־הרעש” שלנו בארץ נשאר שמו של שיינקין קשור רק ברחוב הנקרא על שמו בתל־אביב, בגימנסיה הרצליה, באירגון של בעלי־מלאכה, ועוד בכיוצא באלו. קם דור חדש בארץ, אשר לא ידע את מנחם שיינקין, את יהושע ברזילי, את זאב טיומקין וחבריהם.

אבל יבוא יום ויעָשה הסך־הכולל של עבודת־התחיה היחידה במינה בהיסטוריה האנושית, עבודה, שנעשתה על־ידי עם מפוזר ומפורד, נרדף ומעונה, בימים הקשים ביותר בדברי־ימיו, ואפשר, גם בדברי־ימיה של האנושיות. ואז ירָשם שמו של שיינקין באחת מן השורות הראשונות של בוני העם, הארץ והלשון, של מקימי־מעפר עם דל ומפריחי ארץ שוממה בעמל־לא־אנוש במשך חיים שלמים.

ירושלים־תלפיות, ר“ח כסליו, תרצ”ה.



  1. “שילכ” במקור המודפס, צ"ל שילכו – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩