“לאמא ולי יש משהו לספר לך, אילת”, אמר אבי, כששניהם התיישבו אצלי על הספה. הם לא היו דברנים גדולים, והיא שתקה, נבוכה, כשהוא מגשש אחרי מילים. “אמא לא רצתה שתדעי, אבל אני שכנעתי אותה שזו זכותך וחובתך בתור בת”.
האמת היא, ששיחות נפש לא היו אף פעם הצד החזק שלו, ולכן נחרדתי מההיפתחות יוצאת הדופן הזו, מצפה לבאות. “מצאו אצלה גוש. ביום ראשון היא נכנסת לביופסיה”.
השמים נפלו לי על הראש, ודי אופייני לאמי, שגם עכשיו ביקשה לגונן עליי ולחסוך לי כאב מיותר: “הם יעשו ביופסיה, ואם יגלו שזה סרטני, יצטרכו לכרות את השד כולו, אבל עוד לא בטוח שזה ממאיר”, אמרה לי, מנסה לשכנע אותי ואת עצמה.
אני חושבת עליה עכשיו, מתעוררת מההרדמה בחדר התאוששות בהדסה, קולטת היכן היא נמצאת, ומרימה את ידה למשש את התחבושות. איך הרגישה כשנתקלה במישור החבוש, במקום שבו כל החייה הבוגרים היתמרו שתי גבעות?
ואחר כך היו חודשים של הקרנות, וכימותרפיה, שהופסקה באמצע כי לא יכלה לעמוד בכך, ועוד ארבע שנים שאולות. איש לא ידע, למעט המשפחה הקרובה. אפילו לא ידידים. היא שנאה רחמים, ולא רצתה עיניים שישוטטו על חולצתה, מנסים לנחש איזו שד הוא האמיתי, ואיזה הוא החזייה הממולאת. כאשר מתה, זו היתה הפעם הראשונה שרוב האנשים סביבה ידעו בכלל שחלתה בסרטן.
“אני לא מבינה איך אבא יכול לשאת את הפציעה שלו ולהסתובב בביטחון כזה עם פרוטזה”, אמרה על אבי, שכף ידו הימנית נקטעה שנים קודם לכן במלחמה. “ובכל זאת עשה בידו האחת, הרבה יותר ממה שאנשים אחרים עושים עם שתיים”, כמו נהיגה של מאות קילומטרים בכל שבוע, מירושלים לנגב ובחזרה. עבודה פיזית בחפירות הארכיאולוגיות בעבדת, ממשית וחלוצה, ערי הנבטים, אותן חשף ושחזר. כתיבת ספרים, מאמרים, הוראה באוניברסיטה, דרך חתחתים חסרת לאות, שהובילה אותו אל הפרופסורה, אל מעמד של אחד הבולטים בעולם בתחומו. כל אותן השנים, היתה אמי העזר כנגדו. זו שמגדלת אותי ואת אחותי, בשנים ארוכות שכל זמנו ותשומת לבו היו בעבודה. והיא היתה זו ששילמה את מחיר הקריירה המטאורית של הבעל, בימים שנשים עוד לא היו רגילות לעמוד על שלהן. היא, עוד פחות מכולן, כיוון שהיתה חסרת ביטחון, ולא העזה לבקש יותר ממה שניתן לה מאליו. “לא ידעתי שכך צחק לי הזמן”, כתבה באחד משיריה בגיל 40, הרבה לפני המחלה, אבל בשעה שכבר ידעה שהיא לא הגשימה את התקוות שתלתה בעצמה.
“הוא עמד/ עם שעון ביד/ ומדד, מדד, מדד/ את כל השנים, את כל הימים,/ את כל השעות, את כל הדקות/ ואת ניד השנייה לפני היותה./ את כל הימים הגדולים שנתתי/ מתת,/ כמו לו חייתי לעד”.
כמה חודשים אחרי שנכרת שדה הרך של אמי, החלה הטרנספורמציה. המחלה שהיכתה בה בגיל 54, הבהירה לה מה דלה ספירת המלאי שלה. כל חייה כתבה שירים, אבל גם שני הספרים הדקים שפרסמה בחייה, לא היו אלא ביטוי לתסכול שלה.
“ולא נותר לי אלא לכתוב/ שיר אהבה, במקום/ אהבה לדעת. אהבתך אליי/ לדעת ולא דבר מלבד.// ולא לכתוב אפילו שיר אהבה אחד./ רק יום תמים אהבך לדעת./ תמימה וערמומה לדעת אהבה”.
כך כתבה באחד משיריה.
אבל המשבר, משבר החיים ההולכים ואוזלים, טלטל אותה והעמיד אותה על רגליה. כשרק החלימה מספיק מהטיפולים, החלה לחיות. היא חזרה לאוניברסיטה, ולמדה במרץ ובהצטיינות, עם תלמידים צעירים ממנה בשלושים שנה. לפעמים הייתי רואה אותה בקמפוס, ואני חולפת על פניה, ממהרת, לא תמיד מתפנה להיענות להזמנה, לשתות איתה קפה בקפיטריה, כי חושבת שהחיים ארוכים, ועוד נספיק. ארבע פעמים נכשלה עד אז בטסט המעשי בנהיגה, וזו כבר היה בדיחה במשפחה, בדיחה אכזרית, שמי שייסע עם אמא יסכן את חייו, כי המוזה תתפוס אותה באמצע הרמזור. עכשיו החליטה שהיא תנהג ויהי מה. היא נרשמה שוב ללימודי נהיגה. עוד טסט או שניים, והרישיון בכיס. גם בימיה האחרונים כשבטנה כבר התנפחה מהגרורות שנאחזו בכבד, התגברה על הסרבול והכאב והתיישבה ליד ההגה, זהירה, מיומנת, מלאת ניצחון. לא לחינם התקשר אצלי הפמיניזם עם רישיון נהיגה ומכונית.
ולראשונה בחייה מצאה עבודה. כשהייתי ילדה, היא היתה מדי פעם עובדת כמורה מחליפה, מתמודדת עם תלמידים אכזרים, שכועסים על זו שגזלה מהם שעה חופשית. מקצוע של ממש לא היה לה, כי עוד לפני הבגרות הלכה לקיבוץ, וגם אחרי שעזבה ועברה לירושלים, לא הצליחה להשלים את הלימודים ולרכוש מקצוע. אבל בשנותיה האחרונות, השלימה הכל. היא סיימה את הלימודים באוניברסיטה, והתקבלה לנהל מרכז בשכונת קטמון, שבו ניתנה עזרה בלימודים לילדי השכונה. כל כך היתה שמחה בתפקיד הזה, עד שכשאבי היה צריך לנסוע לשבתון בארה"ב, בטוח שכרגיל תצטרף אליו, הפעם אמרה לא. והיא נשארה בארץ, ושמרה על משרתה, כי החיים הפעם היו מדודים.
כאשר בא לבסוף המוות, זה היה אחרי ארבע וחצי השנים המסעירות והפורות ביותר שהיו לה מאז נישואיה. שנים קשות, כאבות, כי כל כאב קטן יכול היה לרמז על שיבתו של הסרטן. ובכל זאת היו אלה שנים שבהן חשה סוף־סוף שהיא חיה. נכון, מחלה יכולה לעורר אדם אל חייו, אבל לעולם אינו יודע אם ייצא ממנה, ואיך. עם כל זה שאמי זכתה לשנים מלאות משמעות בין גיל 54 ל־58, כאשר השעון תקתק בקצב כפול, בכל זאת, כמה טוב יותר היה אילו עשתה את חשבון הנפש שלה עשרים שנה קודם, ולא כאשר בריאותה ושלמות גופה כבר היו פגומות.
היא לא כתבה על המחלה, לא תיארה את תחושותיה מול המוות המתקרב, מלבד שיר אחד, האחרון, אשר שורה ממנו חרטנו על מצבתה.
“עננים הולכים בשלווה ברקיע./ ניע לא ניע, נוע/ לא רוח. רוח אינה יכולה/ ככה./ אולי אלוהים בכפו האורה/ רק הוא/ יכול להוליך אותם ככה./ ובחבלי רוך בי למשוך/ מעלה. להיות עננה לבנה/ שותה אור./ עננה לבנה בארץ/ שרוח רכה מניעה אותה/ נצח".
מותה טילטל אותי להביט אל חיי, לשאול אותן שאלות נוקבות שאנחנו מתחמקים מהן, ובמקום זאת מניחים לחיינו לנזול, ורק כאשר באה המכה, אנחנו מתעוררים. כמה פעמים קראנו בעיתונים על נשים שהחלו לצייר אחרי שהבעל שלהן מצא אישה צעירה ויפה מהן, והגירושים הם שעוררו אותן למצוא תכלית לעצמן, על מישהו שכתב ספר, אחרי שבנו נפל. על גברים שהתקף הלב גרם להם להאיט קצב, להבין שלא בקריירה שלהם ימצאו אושר, אלא בחיי המשפחה.
אין כל ערובה לכך שאפשר להפיק מתוק מעז. המכה עלולה להיות קשה כל כך, שמותירה את האדם ללא כוח להתאושש, שלא לדבר על רתימת כוחותיו שהידלדלו לעריכת מהפך בחייו. לאיש לא מובטח שיוכל להתעשת ממהלומת המשבר, להיחלץ תוך כדי כך מעבודתו השנואה או מיחסיו המגמדים. כשראיתי איך אמי טלטלה את עצמה רק אחרי שהסרטן היכה בה, החלטתי להתחכם, ולהפיק לקחים מהמשבר שלה. כשהבטתי על חייה, הבטתי גם על חיי, והסקתי מסקנות. עליתי על נתיב שהוליך לגירושים, להחלפת מקצוע ולפתיחת דף אישי חדש. שיניתי את סדר העדיפויות שלי. העליתי לאור היום את כל אותם רצונות שעד אז היו כמוסים בתוכי.
מאז אינני ממתינה לשוט המאיים של משבר כדי לבדוק את עצמי. אני מנסה להקשיב לחלומות שלי ומנסה להגשימם כעת ולא אי־פעם. משתדלת לזהות בזמן חור קטן המתפתח בשן, שניתן לעוצרו לפני שיחייב טיפול שורש.