בַּת-יְהוּדָה בְּתֵבֵל מוֹלֶכֶת,
לְפָנֶיהָ כּוֹכָב הוֹלֵךְ וָאוֹר;
כְּלַפִּיד שַׁדַּי בִּימִינָהּ תּוֹמֶכֶת,
הוֹלֵךְ וְנוֹגֵהַּ מִדֹּר דֹּר;
תַּכְלִיתָהּ רַק הָלֹךְ קָדִימָה,
בְּהַדְרַת כָּבוֹד רַגְלָהּ דּוֹרֶכֶת;
לִפְנֵי הַלְּאֻמִּים תַּעֲבֹר, הַנְּעִימָה,
וְנַהֲרֵי זֹהַר אַחֲרֶיהָ שׁוֹפֶכֶת.
בַּת-יְהוּדָה, עַלְמָה יְקָרָה,
בְּקֶסֶם יָפְיֵךְ תִּקְּחִי הַחַיִּים;
וְעֵת עַל דַרְכֵּךְ הִנָּךְ נִמְהָרָה,
הַהֵלֶךְ יִפְגָשֵׁךְ, יִכְרַע בִּרְכַּיִם,
הִנֵּךְ הַשֶּׁמֶשׁ יָפָה וּבָרָה,
תַּבִּיט בִּרְאִי תְּכֵלֶת הַמָּיִם;
בְּחֹם צַח, זֹהַר וּנְהָרָה
תֵּרֵד לִרְחֹץ מְלֶכֶת שָׁמָיִם.
בַּת-יְהוּדָה מוֹרָשָׁה לָקָחָה,
אוֹצְרוֹת הָאָרֶץ לָהּ לְמָנָה;
גַּם לְאַחְיוֹתֶיהָ תִּתֵּן בְּרָכָה,
בִּנְדִיבוּת תְּחַלֵּק לָהֶן מַתָּנָה.
אוּלָם הִיא בְּחֵמָה נִתָּכָה,
עַל כְּבוֹדָהּ תִּלָּחֵם כַּלְּבִיאָה,
עֵת לַחָפְשִׁי יָדָהּ תִּשְׁלָחָה,
לִמְחֹץ רֹאשׁ פְּרָעוֹת אַכְזְרִיָּה…
בְּיוֹם ד', בְּעֵת הַתְּחִיָּה,
יִשְׁפֹּט אֲדֹנָי צְבָאוֹת — אֲדָמָה;
מַה פָּעַלְתָּ, בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיהָ?
בַּת-יְהוּדָה תִּשָׁאֵל בָּרָמָה.
אָז בְּגָאוֹן תַּעַן הַיְפֵיפִיָּה:
נֶגֶד אֵלֶּה מְאֹד נִפְלֵאתִי
מֶשֶׁךְ נְדוּדַי, בְּתֵבֵל הַצִּיָּה
שִׁמְךָ בְּקִרְבִּי לַגּוֹיִם הוֹרֵיתִי.
(חבצלת, תרמ"ה, גל' 30).