לוגו
ג. האמנם "רק על עצמי לספר ידיעתי"?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קרוב ברוחו ובבשורתו לשיר “רחל” הוא השיר “רק על עצמי”, שנכתב כשנה אחרי שהסתיימו מאורעות תרפ“ט באוגוסט 1929. גם בשיר הזה מתרכזת רחל ב”דרך" שלה, אך הפעם עם הפירוט הנוסף שזו “דרך מכאוב ודרך עמל”. יתר על כן: כפי שבשיר “רחל” מוקבלת הקביעה “לי צר” בבתי האבן של הערים הצפופות באירופה על דרך הניגוד אל ה“מדבר” של ארץ-ישראל שהוא מרחב פתוח, כך גם מוקבל בשיר “רק על עצמי”, על דרך הניגוד, “צר עולמי”, המרחב המצומצם שזָמין לה כאן בהווה, ל“צמרת”, שממרוֹמה תראה בעתיד מרחב הפתוח עד האופק הרחוק. אלא ששיר אלגורי ואירוני זה לא הובן כך משום שקוראיו לא פרשו נכון את שורת הפתיחה בראשו: “רק על עצמי לספר ידעתי”.

שורה זו מסתיימת בסימן הפיסוק נקודה (.), ומובנת כמשפט חיווי של “אני” המספר בשורה זו וגם בהמשך על עצמו, בעוד שהיתה אמורה להיות להסתיים בנְקוּדָתַיִם (:), סימן-הפיסוק המוצב במשפט לפני פירוט אמירה או עובדות הבאות אחריו. אחרי נְקוּדָתַיִם היתה השורה הראשונה מתקשרת באופן טבעי לכל המשך השיר כעֵדוּת של “הישוב” אחרי מאורעות תרפ“ט - ישוב מסור לחזונו החלוצי (“אורות רחוקים”) ובה-בעת גם מוחלש מספרית וכלכלית (“דרך מכאוב ודרך עמל”), ש”יד ענקים" של הערבים מתנכלת לקיומו ומנסה למוטט את אחיזתו באדמת ארץ-ישראל. בהעדר מידע מי במערכת “דבר”, שבה התפרסם השיר לראשונה, ביצע את הפיסוק בטורי השיר הזה, והסב קושי פרשני, שבעטיו נאלצו מפרשי השיר להבין את כל השורות הבאות של השיר כמוסבות על ה“אני” הדובר את השיר, בעוד שכל השורות הבאות אחרי השורה הראשונה אינן סיפורו של “הדובר” על עצמו, אלא דְבָרוֹ של הקולקטיב היישובי אחרי שחווה פרעות מ“יד ענקים זדונה ובוטחת”.

כלומר: גם באופן שהשיר נדפס כיום, צריך להפריד את השורה הראשונה מהמשך השיר, כי רק בשורה “רק על עצמי לספר ידעתי” מוסר ה“אני הדובר” האלמוני עובדה קונקרטית וריאליסטית על עצמו, ואילו בכל שורות השיר הבאות הוא מדַבְרֵר בלשון היחיד שלו מידע אלגורי על מצב היישוב העברי הזעיר והפגיע, שפורעים ערבים לא רק רצחו במתיישביו בפרעות תרפ“א (1921) ובפרעות תרפ”ט (1929), אלא גם התנכלו כל השנים קודם לכן וגם אחר-כך להתיישבותם מחדש של יהודים בארץ-ישראל.

ואכן, מדמה השיר האלגורי הזה את היישוב העברי הזעיר לנמלה, ש“יד ענקים זדונה ובוטחת” מתנכלת לו ומעכבת בעדו להגיע אל “חופי הפלא” ואל “האורות הרחוקים” – דימויי העתיד בחזונו. גם לא במקרה בחרה רחל להמשיל את היישוב העברי דווקא לנמלה בשיר הזה. הנמלה נמנית בספר משלי עִם “קְטַּנֵי אָרֶץ והֵמָּה חכמים מחוכמים” החוזים פני עתיד: “תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ” (משלי ו'-6). וכמו כן נאמר על הנמלים שהן מלוכדות לפעול כקבוצה למען מימוש מטרתם העתידית: “הנמלים עַם לא-עָז וַיָּכינו בקיץ לחמם” (משלי ל'-25).

כלומר: כאשר האני הלירי האלמוני אומר בשורה הראשונה של השיר “רק על עצמי לספר ידעתי” הוא מתבטא באירוניה, שהרי בהמשך אינו מספר רק את הידוע לו על עצמו, אלא מבסס על הידוע לו על עצמו, על הביוגרפיה של עצמו, את הסיפור הרב-דורי של העם היהודי על הדרך הנמשכת מאברהם אבינו ועד החלוצים בני הדור הנוכחי, אשר שוקדים במסירות ובעקשנות לתרום את חלקם בהגשמת “הדרך”, זו שבעתיד ובמאמץ דורות נוספים תעלה את החזון לרוּמוֹ המלא – אל ה“צמרת”.

 

ייצוג הכלל בלשון יחיד

כל מי שקורא שירים אלה של רחל כיום חייב לזכור, שבמשך כל שנות מחלתה וגם בשנת כתיבתו של השיר “רק על עצמי”, שבמקור הוא שיר חסר-כותרת, היתה רחל מעורבת במתרחש בארץ וכמובן גם לא נעלמו מידיעתה שלא כל החלוצים בני דורה הצליחו לעמוד בתנאים הקשים של חייהם, וחלקם גם נואשו להתמיד ב“דרך מכאוב ודרך עמל” זו, או שעזבו את הארץ או שטרפו את נפשם בכפם מרוב יאוש. את אכזבתם מהחזון ואת ספקותיהם בסיכוייו לסיכוייו להתממש ציטטה בשתי השורות האחרונות של השיר: “למה קראתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?”.

באופן דומה, כשיר המנוסח בלשון יחיד בעוד שתוכנו מסכם את הישגו של היישוב כולו, צריך לקרוא גם את השיר “אל ארצי” המוכר יותר בשורות הפתיחה שלו: “לא שרתי לך, ארצי, / ולא פארתי שמך / בעלילות גבורה, / בשלל קרבות”. גם את דבריה של הבת, הממענת הפעם את דבריה אל אמהּ, המולדת, צריך להבין כאלגוריה, כדברו של היחיד בשם הקולקטיב החלוצי. אלא שהפעם שוקל היחיד הזה מול המונח בכף האחת של המאזניים, והם הישגיו בהווה (“רק עץ – ידי נטעו - - - רק שביל – כבשו רגלי”) שמצטיירים כ“דלים מאוד”, את המונח בכף האחרת – המעשים המרובים שעוד דרושים להגשמה המלאה של החזון הציוני.

הפרשנות רבת ההיקף שהצטברה לשיריה של רחל במשך השנים ואשר הסבירה על-פיהם, שסוד האהבה הנמשכת לשירתה טמון בכך שהיא השמיעה קול יחיד צנוע ואישי בדור שהעריך בעיקר שירים עתירי פאתוס שהיללו את חלוצי העלייה השנייה ופארוּ את מעשיהם, עשתה עוול לשירתה, מאחר שפרשנות זו לא חשפה את העמקות הרעיונית שקיימת ברבים משיריה.

זאת ועוד – אף שרחל שידרה בשיריה אלה הכרה מלאה בערך עצמה, העדיפה להצניע אותה באמצעות שימוש עקבי בלשון היחיד (“אני”, לי“, “דרכי”, עצמי”). לשון יחיד זו היתה תחבולה בלבד – שהוכחה, למרבה המזל, גם כמוצלחת – לזכות בהקשבתם של קוראי דורה (וגם של קוראים בדורות הבאים) שמציאות חייהם היתה קשה מאוד תחת אִיומה המתמשך של “יד הענקים” הערבית שהתאמצה לעקור אותם מלהעמיק שורשים באדמת הארץ.

דווקא שירים הגותיים אלה של רחל מעידים כי על אף שהמחלה הממארת הרחיקה אותה מבין העמֵלים בחזית העשייה החלוצית, לא נחלשה בה אמונתה בקיומם של “חופי פלא” ו“אורות רחוקים”, וגם לא התרופפה אחיזתה בדרכה של הציונות, דרך שבבוא היום, “בְּיוֹם יִגָּה הָאוֹר”, כפי שצפתה את העתיד בשיר “אל ארצי”, תישמע בזכותה בארץ-ישראל “תְּרוּעַת הַגִיל” של עם המכונס בשלמותו במולדת אבותיו.

- - - - -

* עיקריה של מסה זו הציג המחבר בהרצאה שחתמה סמינר בן יומיים שהוקדש לשירת רחל בכינוס של “אבות ומייסדים ללימוד מורשת ישראל” שהתקיים בקיבוץ מעלה החמישה ב-18/6/2016.