לוגו
האמנם, מיכאל, רק "לְךָ וְעָלֶיךָ שָׁרוּ שִׁירָי"?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מאמר ביקורת על הספר של נורית גרץ, “יָם בֵּינִי לְבֵּינֵךְ”

ההישג של נורית גֶרץ בספר זה (אשר הופיע בהוצאת “דביר” 2015, 288 עמ') איננו מתבטא רק במיצוי המידע שכבר התפרסם בעבר על חייה של רחל ועל הקשר בן השנתיים (בין השנים 1915–1913) שיצרה בטוּלוּז שבצרפת ערב מלחמת העולם הראשונה עם מיכאל ברנשטיין, אלא בהחלטתה להנגיש את עיקרי המידע הזה לקורא כסיפור. החלטה זו חשפה פעם נוספת את יכולות הסיפֵּר שהיו מוצפנות בה זה מכבר, ואשר גילתה אותם כבר בספרה הקודם “על דעת עצמו” (2008) – ספר שבו חשפה באופן מחקרי-ביוגרפי דומה “ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן”.

רחל ומיכאל הגיעו בנפרד לטולוז באותן שנים כדי להשלים שם את לימודיהם, היא בלימודי החקלאות והוא בלימודי ההנדסה, ומאחר שאהבתם לא הבשילה לידי החלטה ביחס לעתידם המשותף (עמ' 39), חזרו כל אחד אל המקום שממנו הגיעו לצרפת: היא, שהאזרחות הרוסית מנעה ממנה את האפשרות לחזור לארץ ישראל, שהיתה עדיין במלחמת העולם הראשונה בשליטת תורכיה, נסעה לרוסיה, ומשם עלתה לארץ בשנית ב-1919, שאליה עלתה לראשונה בשנת 1909, כדי להמשיך ולממש בה את “המהפכה הקטנה”, הציונית, והוא נשאר לסיים את לימודיו בטולוז וחזר לרוסיה כדי לתרום מיכולתו להשלמת “המהפכה הגדולה”, הסוציאליסטית.

ייתכן שסיפור אהבתם היה מתממש אילו הצליחו להיפגש בפרק הזמן הקצר שבו היו שניהם ברוסיה, אך מאחר שהיו אז בערים רחוקות זו מזו ופגישתם לא התקיימה, הניבה אחר-כך פרידתם זה מזה רק התכתבות ממושכת המעידה על אהבתם המוחמצת. מעלילת הספר משתמעת המסקנה של נורית גרץ, לפיה עיצבה אהבתם, זו שנקטעה אחרי שנתיים משותפות בטולוז, את מהלך חייהם הנפרדים בכל השנים הבאות: רחל כמשוררת שהוכרעה בשנת 1931 על-ידי מחלת שחפת אלימה בארץ ישראל, ומיכאל כמהנדס שהכשיר מהנדסים לקידום הטכנולוגי של רוסיה עד יום מותו. ואכן, שניהם סיימו את חייהם במציאות מהפכנית מנוגדת: זו שהניבה לחלוצי העלייה השנייה ולמסירותם לחזון הציוני-לאומי את מדינת היהודים, וזו שהטביעה בגולאגים רצחניים את להיטותם של מהפכני ברוסיה להגשים חזון מעמדי-קוסמופוליטי חסר סיכוי להניב הצלחה.


 

הרובד הספרותי

אף שמן ההתכתבות, שנמשכה בין רחל ומיכאל במשך שמונה שנים גם אחרי ימי-אהבתם בטולוז, נותרו רק עשרים ותשעה המכתבים של מיכאל, שהסופר חיים באר גילה באקראי במכון “גנזים” ואשר התפרסמו אחר-כך בתרגומו של בנימין חכלילי בספר “לך ועליך, אהבת רחל ומיכאל” (1987), היה בהם מספיק מידע כדי לכתוב רומאן עלילתי על אהבתם המוחמצת ועל געגועיהם של השניים זה לזה גם בשנים שהמרחקים (המְדוּמים בשם הספר לְים) הפרידו ביניהם. ולכן היה על מחברת הספר לבחור באחת משתי האפשרויות המנוגדות שבהן יכולה היתה להגיש לקורא את המידע שצברה על הקשר בין השניים: כטקסט מחקרי או כטקסט סיפורתי. חבל שעקבות ההתלבטות הזו נותרו ברומאן הזה גם אחרי שנורית גרץ בחרה בטובה מבין שתי האפשרויות הללו, כפי שייווכח הקורא בפרקים היותר מובהקים כפרקי סיפורת בספר הזה.

דווקא העובדה שמכתביה של רחל אל מיכאל מאותן שנים לא נשתמרו, העניקה לנורית גרץ את ההיתר להשלים באופן חופשי פערים בביוגרפיות של שני גיבורי הספר, באמצעות ניסיון חייה ודמיונה הספרותי, אלא שהיא ניצלה היתר זה בעיקר בפרקים שכתבה על מיכאל, בעוד שבפרקים על רחל נצמדה כמעט לחלוטין אל המידע הביוגרפי הידוע על חייה בארץ. עובדה זו משתקפת במובאות הרבות משיריה של רחל ששילבה בהם. שילוב מובאות משירים מאפיין כתיבה מחקרית-אקדמית על חייו של משורר, אך הוא מעיק ביותר על טקסט סיפורתי, שאיננו זקוק לאסמכתאות לתוכן שבו, אלא למיגוון הצדקות סיבתיות (פסיכולוגיות, סוציולוגיות, אידיאולוגיות, כלכליות ואחרות) למעשי הגיבורים ולהחלטותיהם בעלילה.

כדי להפוך את הספר הזה לכרך סיפורת אמיתי היתה המחברת צריכה להיות נועזת יותר וגם היה עליה למצות במידה ניכרת יותר את האפשרויות הסיפוריות שנפתחו בפניה בחסות הסמכות של מספר יודע-כל, שבידיו הפקידה את פעולת הסיפֵּר. יוכיח זאת הקטע הבא הלקוח מפרק המספר על מאמציו של מיכאל לעלות בפטרבורג לרכבת שתסיע אותו אל רחל, אשר נמצאה אז ברוסיה אך בעיר אחרת, בבֶּרְדְיָאנְסְק הרחוקה – קטע שדומה לו איננו מזדמן מספיק פעמים לקורא בפרקי הספר על רחל: “והוא (מיכאל) רואה בבהירות את השנים שיבואו: הם יהיו ביחד, ייסעו לפלשתינה, יגורו באחד הקיבוצים, בבוקר הוא ילך לעבודה ובערב הוא יחזור מהעבודה ויהיו קצת מריבות על העברית שלו, על זה שהוא לא מדבר או לא מתלהב ולא מאמין, והוא יֵדע שהוא אשם. - - - ואולי לא, אולי בכל זאת הם יסתדרו, יהיו להם שני ילדים, הוא יכתוב חמישה ספרים על חשמל ואחר כך יהיו גם נכדים” (עמ' 68).

אגב, מחשבתו של מיכאל בסצינה שהתרחשה בתחנת הרכבת של פטרבורג מסבירה את אשמתו בדחיית ההצעה של רחל בטולוז, לממש בנישואים את הקשר ביניהם, כך מניחה נורית גרץ בשיחה שבה נחרץ גורלם להיפרד, שמתוכה אצטט רק את דבריה של רחל: “אתה לא חי ואתה לא לידי. אתה מסתובב כל הזמן בפרוזדורים, יש גם טרקלין, אתה יודע, אפשר להיכנס אליו. - - - אתה לא אוהב אותי, אתה לא אוהב כלום. אני בשבילך רק שמועה של משהו, לא הדבר עצמו” (עמ' 39).

ואף על פי כן הצליחה נורית גרץ ברובד הסיפורתי של הספר לגלף שתי דמויות אמינות באמצעות תמהיל של הסברים אנושיים-פסיכולוגיים והיסטוריים-תקופתיים המנמקים את התלבטותם ואת החלטותיהם של השניים הן באותן שתי השנים שלהם כצמד אוהבים בטולוז והן במשך שנות הפרידה שהפכו לשנות הגעגועים ממרחקים זה לזה. ולכן אין זה כלל חשוב אם הם נכונים יותר מהסברים אפשריים אחרים, ובלבד שהמחברת הציעה הסברים סבירים לפערים בסיפור אהבתם של צמד גיבוריה. כזה הוא, למשל, ההסבר התקופתי הסביר שהציעה בספר לאובדן מכתביה של רחל אל מיכאל, לפיו נאלץ מיכאל לשרוף מכתבים מא"י מחשש שעל הימצאותם ברשותו יואשם בהסתה ציונית קאונטר-רבולוציונית לשלטון הקומוניסטי ברוסיה ויוענש במאסר ממושך בסיביר, מקום שמעטים חזרו משם בשלום (עמ' 144).


 

הסברים והשערות

ולכן גם לא היה צורך להוכיח, באמצעות ציטוט משיריה של רחל, שאכן הגתה רק במיכאל בכל שנות הפרידה ממנו, ושכל נמען גברי המוזכר בשיריה מוסב עליו בלבד. כשם שאין שום ודאות שהשיר “ברית ההד” (שבית אחד מתוכו מצוטט בספר בעמ' 233), שיר שהוקדש במפורש “לזלמן”, אכן נכתב רק על זלמן רובשוב-שזר שפגש אותה לראשונה כאשר הגיע בבחרותו לביקור בקבוצת כינרת, שנים רבות לפני שהפך לדמות ציבורית נכבדה. כך גם אין שום ודאות שהשורה “מַה בֵּינִי – הַשְׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ, / אַדְמוֹנִי, מְבֻשָׂם וְנִלְהָב” מתוך השיר “אביב” משנת תרפ“ו (שהרי קיימים שלושה שירים שכותרתם “אביב” בספר שיריה), אכן נכתב על המשורר אורי-צבי גרינברג (עמ' 241–240), שבלוריתו היתה אז אדמונית ואשר נודע כבר אז במזגו הנלהב, ולא על גבר “אביבי” אחר, אף שהשיר התפרסם ללא הקדשה מפורשת למישהו ממחזריה. ולכן, אף שמחברת הספר מייחסת כמוסב על מיכאל את השיר “זמר” משנת תרפ”ח (המצוטט בשלמותו בעמ' 273), שיר הכולל באופנים שונים את השורה “בוקר וערב לך ועליך”, וקובעת בפסקנות “ומיכאל הוא זה שעליו נכתב השיר” (עמ' 260) – מותר בהחלט לערער על קביעה זו.

חקירות ביוגרפיות כאלה מקפחות גברים אחרים שהכירה רחל בארץ (והחשוב מביניהם הוא נקדימון אלטשולר, ידיד יקר מתקופת חייה ברחובות), ובה-בעת הן עוקפות שאלות חשובות יותר שסיפור מבקש ממחברו להתמודד איתן, כמו שתי השאלות הבאות: מדוע לא ביססה רחל קשר קבוע עם אחד ממחזריה בארץ, אחרי שהתברר לה שמיכאל החליט להישאר ברוסיה? ומדוע נמנע גם מיכאל במשך שנים לקשור את חייו לאחת מן הנשים שוודאי הכיר ברוסיה, עד שהתגבר על היסוסי אופיו וקשר בגיל מבוגר את חייו עם אחת מהן, רָאיסה (עמ' 276).


 

ההצלחה בפרקי מיכאל

כאמור, הצליחה מחברת הספר יותר בפרקים שכתבה על אישיותו המהוססת-מתלבטת של מיכאל מאשר בפרקיה על דמותה המתענה והמיוסרת של רחל. ואכן, הספר מקבל את תנופתו הספרותית דווקא בפרקים בעלי העוצמה שסיפרו על קורותיו של מיכאל אחרי שחזר מטולוז והתאחד עם הוריו ב“רפובליקת העמלים” הרוסית, תחילה בלְיוּבאן ואחר-כך בפטרבורג. בפרקים אלה הצליחה נורית גרץ להמחיז את החיים ברוסיה באותן שנים של הרודנות הסטליניסטית, שנים שבהן אינטלקטואל מסוגו של מיכאל נאלץ לחנוק בחובו את שאיפותיו, להביא שיפור טכנולוגי למולדתו בספריו המקצועיים על פיתוח החשמל ברוסיה, מחשש שיואשם כבוגד ויוגלה הרחק מהוריו אל מקום שממנו לא יחזור כרבים אחרים באותה תקופה.

מיומנות הכתיבה שמעניקה תנופה לפרקיה אלה של נורית גרץ על מיכאל מתבטאת במעברים תכופים של העלילה משגרת חייו של מיכאל כאדם אובד ומפוחד, בתוך משטר מסוכן הכופה עליו למתֵן את שאיפותיו האינטלקטואליות, אל הפעילות הסוערת בנפשו, שבה הוא מחזק את רוחו בעזרת מחשבותיו על רחל הן מתקופת התאהבותו בה בטולוז והן מתיאוריה אז על חייה כחלוצה במושבה כינרת. המעברים האלה מעלילה חיצונית לעלילה פנימית ממחישים את אישיותו המורכבת, ולכן חייב הקורא להבחין במהלך הקריאה בין הקטעים השונים שהמחברת העלתה למישור רצוף אחד, כמקובל בטכניקת ההזרמה של תודעת גיבור העלילה. כמו כן כדאי לקורא לזהות הבדל נוסף, והוא ההבדל בין קטעים שבסיומם מפנה סיפְרת הערה אל מקור מתוך המקורות שמפורטים בסוף הכרך (רובם ממכתביו האותנטיים של מיכאל אל רחל) לבין קטעים הכלואים בטקסט בגרשיים כמקובל במסירת דיבור ישיר של הגיבורים בשיחותיהם במהלך העלילה הבדויה.

ואשר לפרקים על רחל – גם באחדים מהם ניתן למצוא פרקי סיפורת חיוניים, כמו הפרק המספר על צורת הרחקתה מדגניה בשנת 1920 – פרשה עגומה שממנה לא התאוששה עד יומה האחרון ושאותה תיארה בשיר המצמרר “בלילה בא המבשר” (המצוטט בשלמותו בעמ' 118–117, וכאן בהצדקה מלאה, משום שהשיר באמת משקף רק אירוע ביוגרפי). גם כעבור שנים הגדירה רחל את מכאוב הגירוש מדגניה, בשיר “אם צו הגורל” משנת תרפ“ח (1928), לא רק כעלבון שספגה מחברי הקבוצה, אלא כצו הרחקה מנוף הכינרת, צו שיבוטל רק כאשר תיקבר בבית הקברות הצופה אל האגם שאליו נקשרה בכל נימי נפשה, הוא האגם שעליו שרה אחדים מהיפים בשיריה, את השיר “ואולי לא היו הדברים מעולם” ואת השיר “כינרת” – שניהם משנת תרפ”ז (1927). פרקי סיפורת חיוניים כאלה הם המצדיקים לקרוא את הספר, אך לא כמקור להכרת הביוגרפיה של רחל, אלא כרומאן המתבסס על חומרים ביוגרפיים מחייה ומחייו של מיכאל.


 

הרהורי ספק

לבסוף הערה עקרונית על שירתה של רחל. מאחר שכל שיריה של רחל הינם שירים ליריים, נוטים רבים למצוא בהם עדות לאירועים ביוגרפיים בחייה. אולם, מה שמייחד את השיר הלירי, היא העובדה שהוא לרוב מבטא פעילות רוחנית (הגותית, רגשית ודמיונית) בת-רגע של מחברו. ולכן הצגתו של שיר לירי בהקשר ביוגרפי חוטא לו, כי ברוב המקרים הוא מקפח את משמעותו העל-זמנית והכלל-אנושית. לא כל “אני” בשיר לירי מותר לזהות עם המשורר ולא כל חוויה שנמסרת בשיר בגוף ראשון ניתן לקשור לאירוע ביוגרפי בחייו. יתר על כן: מעטים הם השירים שניתן לקבוע בוודאות מוחלטת שהמשורר מסר בהם אירוע ביוגרפי בחייו בנאמנות מלאה לאופן שהתרחש לו בעת שהתרחש.

למזלה של נורית גרץ הקפידה רחל לציין את מועד חיבורם של רוב שיריה ולפעמים גם את המקום שבו נכתבו – פעולה שהצדיקה במידת-מה לקשור שירים לאירועים ביוגרפיים בחייה (כמו השיר על “המבשר” שהודיע לה על גירושיה מדגניה), אך שימוש שיטתי בהם לביסוס הביוגרפיה של רחל הוא לחלוטין בעייתי. הקורא זכאי לקבל חֵרות מלאה לפרש שיר מתוך עצמו, וחשוב מכך: השיר הלירי זכאי שלא יכבלו אותו לאירוע ביוגרפי ושלא יצמצמו את משמעותו למקום ולזמן מסויימים.

לכן, חבל שנורית גרץ לא הגבילה את היקף הציטוטים משירתה של רחל בספר הזה. אילו הסתפקה רק בשירים שמבטאים קשר מפורש לאירוע ביוגרפי (כמו השיר “בלילה בא המבשר”) היתה מרחיקה מעלילת הספר את שרידיה של הכתיבה המחקרית ומחזקת אותו כרומאן שבסיסו במידע ביוגרפי – סוּגה שאליה פנתה אחרי שנים של עיסוק אקדמי בכתיבה האחרת. מרבית הציטוטים מהשירים מצטיירים כמאולצים בטקסט של הרומאן. בפרקי רחל הם משקפים כתיבה במסורת המחקרית, ובפרקי מיכאל הם מצטיירים אפילו כמאולצים יותר. גם אם נעשה ניסיון להבהיר שמיכאל שינן שורות משירים שכללה רחל במכתביה אליו, לפני שהעלה אותם באש, וגם אם סוּפר כי רכש ממישהו ברוסיה כרך מספרה הראשון (עמ' 169) ולכן מסוגל היה לצטט אותם במחשבותיו התכופות עליה בדיוק כפי שנדפסו בספר שהיה ברשותו – אין השירים משתלבים בספר של נורית גרץ בטבעיות בפרקים המספרים עליו.


 

מבחן הכמוסה

אני נוהג לדָמוֹת שיר לירי לכמוסה, כדי להבהיר ששיר לירי פועל בדומה לקפסולה רפואית שמרפאת את החולה בזכות הרכב החומרים המוקפד ביותר שהוכנס בה. דימוי זה אמור להבהיר לקורא השירה, ששיר לירי, אם הוא שיר טוב, מכיל בתוכו את המינון המדוייק (המילולי, התחבירי, המבני, המוזיקלי והמחשבתי) הנדרש כדי להבינו וגם כדי לשחזר מתכולתו השירית את הפעילות הרוחנית שהולידה אותו אצל המשורר. ולכן, המבחן שבו צריך הקורא להעמיד שיר כדי לפרשו באופן נכון יותר הוא “מבחן הכמוסה”, מבחן המייתר את המאמץ הניחושי על קיומו האפשרי של קשר בין חומרי “הכמוסה” השירית לאירועים ביוגרפיים-קונקרטיים בחיי המשורר.

מוטב לקורא הבא לפרש שיר לירי לנתק את השיר ברוב המקרים מהביוגרפיה של מחברו ולהפיק מהחומרים הכלואים כבר ב“כמוסה” את הרגש, את המחשבה ואת תמונת הדמיון שהשיר מוסר לו. או בפשטות: מוטב לקורא לברר מה אומר לו השיר, במקום לשאול את עצמו מה היתה כוונתו של המשורר להגיד בשיר, או לאיזה אירוע ביוגרפי בחייו הגיב המשורר בשיר. דווקא שיריה של רחל, המצטיירים לכאורה כפשוטים, זכאים לעמוד ב“מבחן הכמוסה”, מבחן שיוכיח כי רבים מהם, גם כאלה שמוּכרים בזכות העובדה שהולחנו בלחנים מתאימים וערבים לאוזן, הינם עמוקים יותר במשמעותם מכפי שטוענות עדויות ביוגרפיות על מועד כתיבתם ועל האירועים שהניבו אותם.


(2016)