וימי האם הזקנה בת־המאה בבית־המחסה קרבו למות. הרופא, אשר התבונן אליה, החליט, כי לא תחיה עוד יותר מרבע שעה. השנוי לרעה במצב בריאותה בא לפתע פתאם, ונכדיה המקֻללים בפיה תמיד לא יכלו להיות באותו מעמד.
וכבר עברו עליה היסורים הקשים… הרצים המשברים דבר בוא המות, ורוחה רחף כבר מעל לגבולות מעונה הצר בארץ מתחת. המשגיחות שכחו רגע את כל הטרח והעמל אשר השביעתם ברב תלונותיה, תואנותיה והחליפות הרבות אשר לרוחה הסוער ובהמון הפצרותיה ודמיונותיה המשונים במאכל ובמשתה, ותעמדנה מסביב למטה אשר שכב עליה גל עצמות קטן ודל. והן לא ידעו, כי חי, חי עוד הגל הדל הזה, כי מקרה אחד הגדול בכל מקרי חייה הארוכים עומד עתה כמו חי בזכרונה.
הסבר היה לפני שלשים שנה. ובעת ההיא כבר קרבה לשנת השבעים ותהי אלמנה מאישה. והיא יושבת אז בכפר קטן אשר בארץ פולין, ומקום אחר זולתו לא ידעה תחת כל השמים. באחד מימי הקיץ, יום מעֻנן וגשוּם, לפנות ערב הביאו לה מכתב. והיום יום ערב שבת היה והמכתב מבנה האהוב, מבנה היחיד מחזיק בית־מלון במרחק שלשים ושבעה פרסאות מכפר מושבה ובעל משפחה. היא פתחה את המכתב בחרדת־לב ובאות־נפש עזה. בנה — ה“קדיש” שלה — היה יקר לה כבבת עינה. האשה הזקנה העיפה את עיניה בדאגה רבה על הטורים הכתובים עברית. אז עזבה כחה, ועוד מעט והתעלפה ותפל לארץ. בין המאמרים הרבים במכתב הממלאים ארבעה עמודים שלמים נגלה לעיניה מאמר קצר אשר נדמה לה כי כתוב הוא בדם: “אין שלום בעצמי בעת האחרונה; האויר ביום קשה ומחניק מאד והלילות — לילות ערפל ואד, הפועלים עלי את פעולתם הרעה. אבל אין דבר; קיבתי נתקלקלה מעט, ולא יותר”. במכתב היו רצופים גם רוּבלים אחדים, אבל היא לא שמה עליהם לב ויפלו לארץ. שמועת־פחד עברה בארץ במהירות יותר רבה מן הפּוּסתּה, אשר התנהלה בעצלתים בימים ההם, כי פרצה מחלת החלי־רע בפלך, אשר בנה יושב שמה. עוד בטרם בוא המכתב אליה גברו בלבבה הפחד והדאגה לשלום בנה היחיד, והמכתב קים הפעם את האימות והפחדים אשר הגה רוחה הקשה. אמנם המכתב הזה הכתוב בידי בנה היֹה היה לה לעד, כי לא נגעה בו עוד המחלה האיוּמה לרעה, אבל על פי דבריו הוא על דבר מצב בריאותו, ראתה ותבן לה, כי במצב כזה יכול תוכל המחלה לגעת בו על נקלה. בעת רעה כזאת הוא שוכב על ערש דוי — ואולי על מטת מותו, אם לא מת כבר בטרם קבלה את מכתבו. כבר בימים ההם הגיעה האם הזקנה לזקנה, במשך ימי חייה הארוכים ראתה אנשים רבּים אשר מתו לעיניה, ותדע כי לא תמיד התהלך מלאך המות בעצלתים; ומה גם בעת־מגפה, אשר ידיו מלאות עבודה, עד בלתי יכלת לשים לב הרבה להקדיש מעתו היקרה לכל נפש. רגש־אהבת־אם הכה בחזקה על מיתרי לבבה וימשכנה בּכל עז אל בנה האהוב. בסוף המכתב היה כתוב כדברים האלה, אשר קימו ויאשרו עוד יותר את פחד לבבה: “מהרי נא, אמי האהובה, לבוא אלי ולראות את פני, כי אנכי לא אוכל לבוא אליך בימים האלה”. כן, עליה ללכת אליו כרגע… מי יודע אולי תהיה זאת הפעם האחרונה, אשר תראה את פניו הנעימים? אבל פתאם עלה על לבבה רעיון מחריד מאד: הלא עוד מעט ושקעה החמה וליל השבת קרוב לבוא, ובמשך עשרים וארבע שעות הלא אסור על פי הדין לנסע בעגלה וגם ללכת ברגל בדרך רחוקה כזאת. אז החלה לחשב מחשבות מה עליה לעשות. האמונה מתרת לחלל את השבת אך בתנאי אחד ומיוחד: אם יש בדבר הזה משום פקוח נפש. והיא לא יכלה בשום אופן להחליט בנפשה, כי בחללה את השבת תציל את נפש בנה ממות — לא, ובהעמיקה חקר בדבר הזה בהתבוננות אכזריה, ברוח האמונה אשר לא תדע רחם, ראתה, כי כל מחלת בנה, אשר בשלה היא אומרת לחלל את השבת, היא אך השערה ילידת דמיונה. לא! נעלה מעל כל ספק כי ההליכה אליו תחשב לחלול־שבת.
ואף גם זאת, למרות כל חקירותיה אלה, הדעת, כי חלה בנה למות, גברה בקרבה מרגע לרגע והחלטתה ללכת אליו לא רפתה. אחרי מלחמה כבדה בנפשה פנימה באה לידי פשרה. חלילה לה לנסע בעגלה — כי אם כה תעשה, הלא תוסיף חטא על פשע להביא גם אחרים לידי עברה, בעשותה עמהם מקנה וקנין לשכר את העגלה ולשלם בכסף. כן, עליה ללכת! ידוע ידעה מה נורא העון ללכת ביום השבת יותר מאלפים אמה מחוץ לכפר והלאה, אבל היא לא תוכל לעשות אחרת. מכל אופני הנסיעה אסור ההליכה הוא היותר קל וה' יתברך יודע, כי אין נפשה לחלל את השבת. אולי יסלח הפעם ברחמיו לאשה זקנה ואֻמללה, אשר לא חללה את יום השבת הקדוש מעודה.
עוד בערב ההוא אכלה האשה הזקנה את ארוחתה הדלה בחפזון. ואחרי הסתירה בחיקה את המכתב היקר, חגרה מתניה ותלך לדרכה. מטה לא לקחה בידה, כי על פי הדין יחשב המטה למשא, ומטעם זה לא לקחה עמה גם מחסה־ממטר, אף כי היו הימים ימי־גשם. וכה הלכה הזקנה הלאה, הלאה, פרסא אחר פרסא לקראת הפנים החורים הרחוקים ממנה מרחק רב, ובכל זאת האיר על עבר פניה ככוכב מזהיר מורה־הדרך. “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי!” דובבו שפתיה “אמך הזקנה הולכת וקרבה”.
הלילה היה ליל ערפל ואד, השמים עטו מעטה לבן־כהה, וכמו נטיו מעל האדמה עטופים תכריכי מת ארוכים ורחבים לאין קץ. שדרות העצים, אשר עמדו לאֹרך הדרך, חברו יחד ויתעטפו באד העב המכסה את כל היקום. בחצות הלילה מחה האד גם את הכוכבים המעטים, אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים, אבל האם הזקנה ידעה, כי הדרך הילך ישר למחוז חפצה. כל הלילה הלכה ביער מבלי פחד ולא פגשה בדרכה כל נפש אדם או חיתו יער, גם הזאב והדוב נחבאו הפעם בחוריהן והנחשים נסתרו בסבכי העצים אך הסנאים התמימים לבדם רצו פעם בפעם לרחב הדרך. הבקר אור והיא עיפה מאד וצולעת על ירכה; אבל היא הולכת הלאה. עוד כחצי הדרך היה עליה ללכת אף לא היה לה מאומה לאכל, כי גם האֹכל יחשב למשא ביום השבת; גם לא יכלה לקנות דבר־מה בכסף ביום הקדוש. ככה הלכה רעבה וצמאה הלאה ותתפלל בלכתה תפלת שחרית, ותקותה היתה חזקה, כי יסלח ה' לעונה. תפלתה השכיחה אותה מעט את מכאובה וצרת לבבה. בעברה דרך אחד הכפרים נתאמתה לה השמועה הנוראה על דבר החלי־רע אשר פרץ בארץ. אז שמה רגליה כאילות ותרץ הלאה, הלאה; אך בעבר עשרה רגעים גבר רפיון גוה על רגשות נפשה הסוערת. אז היה עליה לעבר אל עבר הגדר אשר מאחורי הכפר. כבר הגיעה עת הצהרים. עני אחד אשר עבר לפניה נתן לה פת לחם ותסעד את לבבה ותנפש מעט. אך בקוּמה ללכת לדרכה חשה עוד יותר כאב ברגליה, אשר מאנו לנוע ממקומן. מאד, מאד חפצה לרחץ את רגליה הצבות בנחל השוטף לארך הדרך, אך גם הדבר הזה אסור לעשות בשבת. אז הוציאה מחיקה את המכתב ותקראהו שנית ולמקרא דבריו התאוששה ותקרא כמו בקצף על רגליה העיפות והצבות: “הוי, הוי, הלאה, הלאה! חזק ואמץ, נשמת אפי! הנה אמך הולכת וקרבה אליך!” והעננים, אשר כסו את פני השמים, החלו להוריד טפות גדולות, אשר נפלו על פניה המזיעים וישובבו את נפשה ברגעים הראשונים; אבל חיש מהר הרטיבו את בגדיה וגם את כתנתה לעורה ויהיו עליה למשא כבד מנשׂא. רגליה העיפות טבעו לרגעים בבץ, אשר כסה את כל הדרך; גם רוח קר, אשר נשף לנגדה וירעיד את כל עצמותיה, עמד לה לשטן בדרכה, אבל היא לא שמה לב לכל אלה ותדָחף הלא הלאה. אז באה דאגה חדשה אל לבבה ותכריענה כלה — התעצר כח לבוא אל מחוז חפצה? מרגע לרגע צרו צעדיה ותתנהל בעצלתים כשבלול. וככל אשר הוסיפו רגליה הצבות לנוע אט אט הלאה, כן הוסיף רוחה הקשה לתאר לפניה בתמונה יותר חיה ויותר בהירה את אשר יקרה באחרית נסיעתה. התזכה עוד לשמוע את מלתו האחרונה? ואולי — מה נורא הרעיון! — תספיק אך לראות את פניו המתים! אמנם יכול היות, כי יסור ייסרנה ה' על חללה את השבת. “חזק ואמץ, נשמת אפי!” יללה הזקנה “אל נא תמות עוד. אמך הזקנה באה אליך!”
הגשם חדל. השמש יצאה על הארץ ותשלח את קויה הלוהטים כאש אל פניה הרטובים וייבשום, אך כעבר רגע רטבו שנית מזרמי הזעה אשר שטפו ועברו ממרום מצחה. כל צעד ושעל הסב לה עתה מכאובים רבים, אבל רגליה גברו חילים ותלכנה הלאה, הלאה. כבר עיפו, כבר צבו, כבר היו כגזרי־עץ ובכל זאת התרוממו בשארית כחן הלאה! הלאה! קול נפש גועת — אהה, רחוקה היא ממנה עדנה! — הוא הקורא אליה, והיא כמו ענתהו מרחוק: “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי! חזק ואמץ! אמך הזקנה באה אליך. חזק! עוד אביט אל פניך הנעימים, עוד אמצאך בחיים!”
עגלון אחד, אשר עבר על פניה ויתבונן אל מצבה, הציע לפניה לשבת מעט בעגלתו, אבל היא הניעה ראשה בקשי ערף. השעות אחרי הצהרים ארכו לה מאד — והיא התנהלה הלאה, דרך היער הארוך לעין קצה, ותכשל לרגעים מאין אונים, ופניה וידיה נשרטו לרגעים בענפי העצים העומדים לצדי הדרך. השמש האכזריה החלה לאחרונה לרדת ואדים עבים החלו להתרומם מלב היער, והפרסאות הארוכים עודם משתרעים לפניה בארכם הנורא, והיא נדחפת הלאה הלאה, וכחותיה יעזבוה מרגע לרגע; ראשה סחרחר מרב רפיונה ורגליה נשאות כמו בלי דעת. וכפעם בפעם דובבו שפתיה: “התאושש נא, נשמת אפי, הנני באה!”. כבר שקע השמש והכוכבים אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים הודיעוה, כי כבר יצאה השבת. הנה כלה גם היער ובית המלון אשר לבנה נשקף לה מרחוק. רוחה נבא לה דבר נורא ולבבה פג בקרבה. הנה היא הולכת וקרובה אל הבית וקולות עצב הרעידו את האויר ויגיעו לאזניה. ואיש לבוש בגד ארוך פתח לה את הדלת וינע לעמתה באצבעו לאות כי תבוא הביתה בלי שאון. האם הזקנה באה הביתה ותבט אנה ואנה ותרא, והנה כלתה ונכדיה יושבים לארץ — כאבלים.
“ברוך דין האמת!” קראה הזקנה ותקרע את שמלתה ממול פניה.
“ומתי מת?”
“אתמול! גם הוכרחנו לקבר אותו מהר לפני בוא השבת”.
האֵם הזקנה הרימה את קולה הרועד ותקרא גם היא את מזמורי התהלים עם אנשי הבית: “שיר חדש אשירה לך, בנבל עשור אזמרה לך!”
* * *
המשגיחות ראו כן תמהו אל זרם החיים, אשר עבר פתאם בגוה הצנום והצפוד, ויעודדנה ויושיבנה הכן על המטה. האֵם הזקנה הביאה את ידה הרועדת אל חיקה ותוצא משם פסת־ניר קמוטה כתובה פנים ואחור ואותיותיה מחוקות כמעט מרב ימים אשר עברו עליה, ותגש אותה אל עיניה הלטושות. ברק־אור נעים הופיע בהן ויאר את פניה הקמוטים ברבבות קמטים דקים, ושפתיה דובבו בדממה: “הנני באה, נשמת אפי! התאושש נא, מחמדי! אמך הולכת וקרבה אליך! עוד אראה את פניך הנעימים! עוד אמצאך בחיים!”