א. 🔗
– לא אוכל לחכות עוד, – קרא מנשה בשפל קולו, – עוד מעט וחצות הלילה הגיעה.
רחל עצרה באנחותיה, אף האירה מעט את פניה בגשת אישה לברך על הנרות; אך הפעם לא שמחה בלבבה לזכר הנסים והנפלאות, אשר עשה אלהי אבותיה לעמו ולמקדשו, אשר הציל אותם מידי היונים. לבה היה קרוע לגזרים מפחד ודאגה לגורל בנה, בנה החכם והטוב, אשר נעדר מביתה בפעם הראשונה לימי חייו בעת העלות נרות הזכרון והתקוה של חג החנכה. ומה מעשהו שם – מחוץ לשערי הגיטו – ברומי, זאת העיר הגדולה הצרה והאפלה למרות חק הפַּפָּא? ויגונה וחרדתה גדלו שבעתים, בזכרה כי הלילה הזה הוא גם חג הולדת משיחם. בעינים רטובות מדמעה הביטה אל פני אישה העצובים והקמוטים הנשקפים בהוד הזקנה מבין תלתלי ראשו הלבנים וזקנו המגֻדל הלבן כצמר צחר, בקחתו את ה“שמש” להדליק בו נרות־השעוה התקועים במנורת הכסף המתנוססת בתשעת קניה. הוא היה לבוש מעיל שחור וארוך עד קרסוליו, ומתחת למעיל נראתה קַפוטתו היפה והנקיה וחגורת המשי שעל מתניו. הבגדים האלה לא היו יקרים ביותר. ראשי העדה לא נתנו אז להנהיג בגיטו את המותרות אשר מלאו את רומי הנוצרית. גם בהדור1 הצעיר, אשר נאסר עליהם מטעם ממשלת הפפא להקרא בתאר הכבוד “סניוֹר”, נמנעו בפקודת מנהיגי העדה להתקשט ולעדות עדי ה“סניורים”.
– ברוך אתה ה' – התחיל מנשה הזקן בנגון עלז, – אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנֻכה.
ובקול רועד ענתה גם רחל אחרי אישה בשוררו את השיר העתיק כמנהג ישראל:
מָעוז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ;
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי
וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ:
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
לַצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֹר
בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.
היא שרה, אבל רוחה התעופף ברחובות ובשוקים של העיר החשכה, בשביל להפיץ אור האהבה. אין כל ספק בעיניה, כי הוא אסור כבר בידי השוטרים; ומי יודע את האסון הנשקף לו עוד? אמנם זאת רומי העיר היתה בטוחה ליהודים רב יתר מערים אחרות; הדבר היה ויהיה תמיד לפלא ולנס הגדול אולי גם מנס חנכה, כי למיום הולדת משיחם ועד הנה ישבו היהודים בלב הכנסיה הנוצרית וגם החזיקו בה מעמד, – עם עולם ישב בעיר העולם.
הגיטו הרומית לא ראתה את המחזות הנוראים, אשר ראו לעתים קרובות הגיטות בברצלונה, פרנקפורט ופרג. נהרי נחלי הדם, אשר שפכו נוסעי הצלב הפראים, שטפו הרחק מאד מעיר בירת הצלב. באנגליה, בצרפת, בגרמניה עשה היהודי, זה השעיר המשתלח של כל העמים, כל דבר עול ותועבה: שׂם רעל בבארות המים ויבא את “המות השחור” לעולם, דקר את תמונת הגואל, שחט ילדים להשתמש בדמם, חרף וגדף את הקדושים; באחת, עשה את כל חטאות האדם וכל אשר אך יכול להמציא דמיונם העז של רואי־מומיו ההוללים. לא בן יהודי רומי, הם היו אך כופרים זעומי האלהים. ואולי זכות עניותם, בערך ליתר הגיטות, עמדה להם לשפך עליהם אך די בוז וקלון, תחת הדמים אשר נשפכו ביתר מושבות אחיהם. ובכל זאת אין לכחד כי שֶׁפך דם יהודי היה חזון יקר גם שם.
קול השיר נאלם מהר על שפת רחל, אך מנשה ידע למשול ברוחו ויוסף לשיר:
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי
אֲזַי בִימֵי חַשְׁמַנִּים,
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָלַי
וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים
נַעֲשֶׂה נֵס לַשׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה,
יְמֵי שְׁמוֹנָה,
קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.
הם היו אנשים עשירים, כאשר העידו בה שמלותיה וקשוטיה היפים, אבל לא יקרים ביותר, ככל אשר הרשו חקי המועצה נגד המותרות – שמלת משי הפרופה מתחת לצוארה במחט־זהב מְשֻׁבָּץ במרגלית יחידה, צמיד זהב על אחת מזרועותיה, טבעת בלי מלואת אבן על אחת מאצבעותיה, ענק פשוט ויפה על צוארה ועל ראשה צעיף לבן ונקי.
רחל הביטה אל המנורה ואל תשעת קנותיה, ועצבת נוראה לחצה את לבבה. לוּ היו לה תשעה שתילי זיתים, כאשר לאם מרים, האם הברוכה בישראל; אבל, אהה, ואך נר אחד לה – נר קטן יחידי. רוח קל יפוח בו – ואיננו, ואור חייה ישוב לגיא צלמות.
כי לא היה יוסף בגיטו, בזה לא היה כל ספק. לבו הטוב לא נתנהו בשום אופן לגרם להם דאגה ופחד כאלה, לוּ יכל לבוא הביתה. ואמנם גם רחל, גם מנשה וגם מרים כבר רצו רצוא ושוב פעמים מספר בכל פנות הרֶבַע ההוא לחפשו בכל המקומות אשר אך יכל להעצר שמה; גם עד המבואות הצרים המלאים בצה וחלאה ממי הַטִּבֶּר, אשר יגאו והעלו שמה רפש וטיט, מקום שם יושבים דלת העם, עשר משפחות בבית אחד – גם שמה הגיעו ויחפשוהו בכל פנותיהם, אבל לשוא! רב צער ודאגה שבעה לה נפשם בימי חייהם, אך דאגה כזאת לא ידעו מעודם. ומה רבה אהבת מנשה ורחל לבנם היחיד, זה יוסף “בעל החלומות”, כאשר כנוהו מכיריו ורעיו; זה העלם היפה והנלהב, אשר אש תמיד תוקד בעיניו השחורות ורוח חן וחסד, רוח אצילות שפוכה על כל תוי פנים הרכים והנעימים; זה האיש הצעיר, אשר הביט בבוז על כל סחר הגיטו המגבל מאד בימים ההם, ואשר היה נכון להיות בקרב הימים לרב העדה, אף כי ברק שכלו החד הכה לפעמים בסנורים את עיני מוריו ורבותיו התמימים ויעורר בהם מחשבות זרות, שטוב היה לו ולהם לוּ נרדמו בסתר לבבם. ומדוע זה לא יהיה גם לבחיר הבנים? מדוע זה יתהלך תמיד ברחובות עיר בעינים תועות? מדוע זה תדמענה עיני היהודי בקראו את “הסליחות”? מדוע זה לא יקח לו לאשה את מרים, זאת העלמה הנפלאה, חמדת עין כל רואיה? מדוע זה יהתל בכל מנהגי הגיטו ולא יאבה שמע על דבר השדוך הטוב הזה בין בני רעים וידידים מנער, אשר שניהם יחד עשירים ולשניהם זכות “החזקה” בַבתים אשר ידורו בהם, בתים גדולים ומפארים, שאך בנין עתיק אחד מבדיל ביניהם, העומדים בקצה הרחוב הגדול Via Rua“”? מדוע? מדוע?… אבי מרים היה אב למשפחה גדולה וישבו לבדם בביתם, אבל מנשה השכיר חלק גדול מביתו לאחרים; החדרים היו יקרים מאד בגיטו, הצר מאד מהכיל את כל תושביו הרבים ההולכים ומתרבים מיום ליום.
___________
ב. 🔗
מנשה שכב על מטתו; גם רחל נשענה על משכבה, כי חזקו עליה דברי אישה. ידוע ידעו, כי אך שוא יחכו לבואו עד הבקר. מנשה הצטַין תמיד באמץ לבו, וכאשר ידע למשל ברוחו כן משל גם בנפש רחל הרכה להטותה לחפצו, והיא הסכינה מעודה לעשות ככל אשר יצונה; אך הפעם היה בעיניה כאביר לב, כאכזרי. הלילה ארך לה מאד. מחזות נוראים עברו לנגד עיניה, אשר לא סֻגרו רגע, וירעישוה מאד. הבוקר אור; השמש שלחה את קויה מבעד לבתים הגבוהים, אשר ממול בית מנשה, גם אל הגיטו האפל. חמשת שערי הגיטו נפתחו, אך יוסף לא בא גם באחד מהם. רוכלי היהודים נראו ברחוב בכובעיהם הכתֻמים החבושים לראשם, ובידיהם ארגזי סחורות מיוחדות לחג־הלדה. אחדים מהם מכרו מיני עשבים שונים לרפואה, קמעות חלולים וסגלות בעד ילדים לשמרם מעין רעה ומכל מחלה ופגע. הוֹ, הוֹ! יקראו הרוכלים בעברם ברחובות רומי. – מנשה קם בבקר, פניו היו נזעמים וקמוטים מאד, וילך לו לבית מסחרו. והזהר הזהיר את אשתו משאל ודרש על דבר יוסף מחוץ לשערי הגיטו, פן יוָּדע מפיה לאויב כי עבר יוסף חק והמיטה עליו את הרעה. יחכו נא עד הצהרים, אולי ישוב בין כה וכה הביתה. בית מסחר מנשה היה ב“מגרש היהודים”. חנויות רבות חסמו שם את הדרך בפני העוברים. כל סחר החנויות ההן היה בבגדים ישנים; המסחר בבגדים חדשים נאסר ליהודים בבוּלה2 מיוחדת, אשר יצאה מאת האפיפיור, ואף בגדים פשוטים מאד נמצאו שם למכירה, מבגדי הרועים והאכרים עד הבגדים הישנים של השרים היושבים ראשונה בחצר האב הקדוש. במרכז הרחוב מַזרֵקת־מים חדשה בדמות שני דרַקונים, אשר הספיקה מים לכל הגיטו מתעלת פאול החמישי, תחת מי הטבר העכורים, אשר שתו היהודים עד הימים ההם. בקצה הרבע ההוא התנשאו ביפי חרבנם בנינים מספר עתיקים מאד, אשר נשקפו כענקים המביטים ממרום על בתי הגיטו הקטנים והנמוכים: הארמון העתיק של Boccapaduli, היכל עזוב עם מגדל גבוה ושלשה בתי תפלה חרבים. דרך שער רם ונשא, אשר נסגר תמיד כבוא השמש, עברו אל “מגרש יהודים” שני, מקום שם נאספו ובאו הנוצרים לעשות מסחר וקנין עם היהודים. חנות מנשה לא היתה רחוקה מביתו, אשר עמד בקצה הרחוב Via Rua“” הסמוך ל“מגרש היהודים”. הקצה השני של הרחוב ההוא הגיע עד רחוב Via Pescheria, ומשם נטה עד שער אוקטפיוס ועד הגשר Qualtro Capi. זאת תכנית הגיטו במאה השש עשרה.
אך יצוא יצא מנשה מביתו, ומרים באה לשאל אם כבר שב יוסף הביתה. פניה היו עצובים מאד. מרים היתה יפה להלל, לפניה היה טפוס מזרחי, עיניה השחורות הפיצו אור אהבה וחמלה רבה; היא היתה לבושה שמלת צמר פשוטה בלי כל קשוטי רקמה ותכשיטה היחיד היה צמיד כסף על ידה הימנית. רחל ספרה לה בדמעות על לחייה כי אין עוד כל בשורה מוצאת. אבל מרים לא בכתה עמה, אף אמצה לבב האם האֻמללה בתקוה, כי עוד מעט ושב בנה הביתה בשלום.
ואמנם כעבר רגעי מספר הופיע יוסף בבית. פניו הפיקו התעוררות והתרגשות, שערות ראשו וזקנו השחורות היו סבוכות ופרועות ועיניו הפיצו אש זרה. זה היה עלם יפה תאר ונפלֶה במראהו, במלבושו האדֹם־כהה ובכובעו הכָּתֹם־שחרחר.
“Pax vobiscum”!
– מה זה היה לך, יוסף? – קראה רחל, והיא נפעמה מאד, – השכור אתה או כסיל?
–Gloria in altissimis Deo! (שבח לאל עליון) ושלום על כל ישרי לב בארץ! – הוסיף יוסף בעליצות נפש. – הלא חג הלדה היום, אמי. – ואז התחיל לשיר חרוז אחד משיר תפלה קתולי:
“שמעון הקדוש בימי –”
יד רחל הורמה פתאום ותך בחזקה על שפתיו.
– מחרף ומגדף! – נתנה עליו בקולה ופניה נהפכו למראה אפר.
יוסף הסיר את ידה בנחת מעל שפתיו. “את היא המחרפת, אמי”, קרא אליה. “גילי ושמחי, כי זה היום עשה ה', בו נולד המשיח הגואל – אשר הואיל למות בעון העולם”.
זרם דמעות פרץ מעיני רחל.
“אהה ליום! בננו השתגע – בננו משגע! הה, אלי, מה זה היה לו”?
לבה נבא לה נוראית.
ומרים עמדה לפני החלון ופניה הנעימים הפיקו דאבון נפשה הרכה.
– משגע! הוי, אמי, חלילה לי משגעון, כי כאיש אשר יעור משנתו הארֻכּה הנני היום הזה. גילי ושמחי גם את עמי יחד! נקחה נא חלק בשמחה הכללית, נהיה נא חברים עם כל בני האדם.
בת־צחוק מעֻשה הופיעה רגע על פני רחל הרטובים מדמעה.
– רב לך דבר הבלים, יוסף, – התחננה אליו – חג חנכה לנו היום, וחגים אחרים לא נדע ולא נחפץ לדעת.
– יוסף, מה זה היה לך? – נשמע פתאום קול נעים מאד, והקול קול מרים. "מה זה עשית הלילה? איפה היית?
– הגם את פה, מרים? – קרא יוסף בהסבו עיניו אל מול פני מרים, אשר לא ראה אותה בבואו – מי יתן והיית גם את עמי יחד!
– איפה?
– בבית כנסת פטר הקדוש. האח, מנגינות שמים!
בכנסת פטר! – קראה רחל בקול צרוד. אתה יוסף בני, המלֻמד בתורה ה' חללת ככה את נפשך?
– איזה חלול יש פה? קראה מרים בנחת. – האם לא ספרת לי במו פיך כאשר הלכו אבותינו אל בית כנסת הנוצרים מדי שבת בשבתו?
– אמנם כן, ענתה רחל. – אבל הדבר הזה היה בעת אשר מיכל אנג’ילו בּוֹנָרוטִי צִיֵּר את ציוריו הנפלאים מדברי ימי ישראל. אז הלכו אבותינו לראות את תמונת מחוקקנו על קבר הפפא. גם שמעתי אומרים כי היו יהודים, אשר התגנבו אל כנסת פטר לראות שם את העמוד הנפלא ממקדש שלמה, שנפל בעוונותינו בידי צוררינו אלה. אבל האפיקורוס הזה הלא הלך שמה לשמוע אל הרנה ואל התפלה, אשר ערכו שם בחצות הלילה.
– אמנם כן, קרא יוסף כחולם, – אל תפלת החצות. – עשן הקטרת, נרות ככוכבים, תמונות הקדושים, חלונות מבהירים בציורי־פלא, המון רב מתפללים ובוכים, והמקהלה והעֻגב בכו גם הם לעמתם, רגע השמיעו קול זעקת שבר כהד קול המעונים הקדושים, ורגע – המיה חרישית המלאה לה מנוחת נצח – המית הרוח הקדושה.
– אבל איככה ערבת את לבבך להֵרָאות שמה? יללה רחל.
– ומי זה יעלה על לבבו לבקש איש יהודי בקרב ההמון הגדול ההוא? בחוץ היה חשך אפלה ובִפנים אור־כהה. אני הסתרתי פניך ואבך. עיני המתפללים היו נטויות אל הקרדינלים המפוארים בהדרת קדש, אל הפפא, אל המזבח. ומי זה ישים עין ולב אלי?
– אבל הכובע הַכָּתם, יוסף!
– בבית התפלה עומדים בראש גלוי, אמי.
– ואתה גלית שם את ראשך ובשעת התפלה? הוי, חטאת שאול!
– לא להתפלל באתי שמה, אמי. תשוקה עזה משכתני שמה. – נכסף נכספתי לראות בעיני ולשמע באזני איככה יעבדו שם את המשיח מנצרת, אך גלי המנגינה הנפלאה שטפוני, נשאוני וירימוני מעלה, מעלה למרומי שחקים עד לפני כסא כבוד האלהים. פתאם נפקחו עיני רוחי לדעת אל מה זה ערגה נפשי תמיד, מה היא התשוקה העזה, אשר בערה בי תמיד כאש, ותאכל את בשרי ותלחך את דמי, אף כי לא דברתי עליה מעודי! ידעתי מה הם הגעגועים הזרים, השאיפות והרגשות הנעלמים, אשר הציקו לי – בין רגע הבינותי סוד מנוחת הנפש.
– ומה הוא – יוסף? שאלה מרים בנעם קולה. ורחל נפעמה מאד עד אשר לא יכלה גם השיב רוחה ואף כי לדבר.
– להיות לקרבן – ענה יוסף בנחת ועיניו הפיקו גיל ועליצות, – לסבל, למסר בחפץ לב את הגוף והנפש בעד העולם; למות לעצמו ביסורי נעם, לגוע בחיי נצח כִּגְוֹעַ הקולות הנעימים היוצאים מפי מקהלת־הילדים, הקולות הרועדים ומרחפים במרומי־אין־קץ עד כס אל עליון. הוֹי, מרים, מי יתן ויכלתי להוציא את אחינו האמללים מחשכת הגיטו, מי יתן ויכלתי למות בעדם ולהביא להם במותי אֹשר אמתי, לעשותם לבני חורין ברומי העיר!
– זה חפץ טוב, בני; אבל לעשות כדבר הזה יוכל רק איש המלא כח את רוח ה', שלוח מרצונו יתברך.
– אמנם כן. נגבר נא לאמונה. כאשר נתנצר תפלנה חומות הגיטו כרגע!
– להתנצר!? – קראו רחל ומרים בקול פחדים.
– כן, נתנצר! – קרא יוסף בעז.
רחל רצה מהר אל הדלת ותסגרנה היטב. כל אבריה רעדו מאד.
– הס! – קראה ותשאף רוח בחזקה. – אל נא יודע שגעונך לאיש. אלהי אברהם, שוה בנפשך מה היה לו שמע איש את דבריך וספר אותם לאביך! והיא פרשה בידיה ותבך מרה.
– יוסף, יוסף, התובנן נא היטב –, התחננה מרים בלב נשבר. – אני אינני מלֻמדת, אך עלמה פתיה הנני, אבל אתה – אתה בידיעותיך הרבות – התוכל להִתָּעות בשוא על ידי נביאי השקר אלה העושים את דברי נביאינו הקדושים פלסתר? האמנם לא תוכל להראותם את משוגתם וזיופיהם בכתבי קדשנו?
– הה, מרים! – קרא יוסף ברגש, – הגם את תהיי ככל אחינו? הם לא ידעו ולא יבינו. השאלה הזאת איננה תלויה בבאור איזה פסוק סתום באופן זה או באופן אחר, כי שאלת הלב היא, ולו הפתרונים. מה הוא הדבר היותר נעלה, היותר קדוש, היותר אלהי שאני מרגיש בלבבי? להיות לקרבן! ועל כן הוא, שהיה כלו קרבן, כלו אהבה – ומעֻנֶה, אך הוא – האלהים!
– אל נא תדברי אליו, מרים! – צעקה האם מרה. – הוי, בן־בלי־אמון, אשר טפחתי ורביתי בעוני! מדוע זה לא ירדה אש מן השמים ותלהט את נפשך הטמאה בעמדך שמה?
– אם הסובל והמעֻנה קדוש ונעלה בעיניך, יוסף, – קראה מרים ברגש מבלי שום לב לדברי רחל, – הלא אנחנו היהודים הם הסובלים והמענים על לא חמס בכפינו, אנחנו ולא אחרים. אנחנו כלואים פה כבהמות שדה; אנחנו מסֻמָנִים בתוי חרפה וקלון; ספרי תלמודנו היו לשרפה; נחלתנו נהפכה לזרים; שמונו לחרפה ולקלס, כל תאר־כבוד שללו ממנו; גם את מתינו לא נתנונו לקבר בכבוד או להעמיד מצבת זכרון על קבריהם. – סערת רוחה הציתה את פניה הנעימים באש לוהט ויהי מראיהם כמראה פני יהודית או יעל…
– הלא אך רפיון רוחנו הוא המביא עלינו את כל התלאות והחרפות האלה, מרים. איה הוא רוח החשמונאים, אשר לכבודם נחג3 חג חנֻכה זה? הפפא מוציא בּוּלוֹת ואנחנו נכנעים – למראית עין. התנגדותנו היא רק בסתר, בערמה. הוא מצוה לנו כובעים כְּתֻמים, ונשים בראשנו כובעים כתֻמים; אבל לאט לאט נחליף את הצבע הכתם בכתם־כהה, באדמדם, באדמדם־כהה, עד אשר יהיו כובעינו אדמים ככובעי הקרדינלים, אז יוציאו חק חדש על דבר צבע כובעים ועוד ביתר תקף ועז. הרשונו לבנות אך בית־כנסת אחד, ואנחנו בנינו לנו חמשה כמספר עדותינו השונות; אך עשׂה עשינו בערמה ונבן את כלם תחת גג אחד, ולארבעה היתרים קראנו בשם “בתי מדרש ולמוד”.
– הס, שונא ישראל! – צעקה האם האמללה. – אל תדבר דברים כאלה בקול רם. הה, אלי, אלי! מה רבו פשעי נגדך!
– ומה חפצך להוכיח בדברך אלה, יוסף? – קראה מרים – איש לא יוכל להתגרוּת מלחמה בעדת זאבים. אנחנו כל כך מעטים – היש לנו דרך אחרת מהתהלך עמם בערמה?
– הוי, אבל אנחנו נבראנו להיות עֵדי ה', לשאת את דגלו ביד רמה. ומה היא אמונתנו עתה? אך איזה גמגומי תפלה ומנהגי קדושה צבועה. שליחי הנוצרים הם הם אשר הרימו דגל אלהים וישאוהו ביד רמה בכל העמים והארצות עד אפסי הארץ. הלא טוב לחיות זמן קצר בגבורה ואמץ לב מהאריך ימים בחרפה ובוז. – ופתאם פרץ זרם דמעות מעיניו ויפל בלי כח על הכסא.
כרגע עמדה אמו לימינו, הרכינה את ראשה אליו ופניה הרטֻבים נגעו כמעט בפניו.
– תהלה לאל! תהלה לאל! – קראה באנחה. –. השגעון עבר.
והוא לא ענה מאומה. כנראה לא עצר כח עוד להתוכח. דממה ארוכה וממשכה מאד שררה בבית.
– ואיפה מצאת מחסה בלילה? – שאלה רחל לסוף.
– בארמון אַנִבַּל די בְרַנְקִי –.
מרים התנודדה.
– הלא הוא אבי הילני די ברנקי היפהפיה? – שאלה מרים.
– הוא, הוא –, ענה יוסף ופניו אדמו.
– ואיככה זה מצאת לך מהלכים בבית אחד האצילים הגדולים, קרוב למשפחת האפיפיור? –
– הלא ספרתי לך, אמי, כי עשיתי חסד עם בתו בחג “הקרניבל” האחרון, כשאשר נסחפה בין ההמון הרב אל בינות לראֵמים ברוצם במעגל ועוד מעט ונרמסה ברגליהם!
– לא, אינני זוכרת מאומה מן הדבר הזה –, ענתה רחל בהניעה ראשה. אתה ספרת לי רק מה הנוצרים האלה עושים לנו, כי יריצונו שמה במעגל כבהמות השדה.
יוסף היה כלא שומע את התוכחה הזאת.
– הסניור די ברנקי נכון לעשות למעני רב יתר –, הוסיף יוסף לספר, – אבל אני בקשתי ממנו רק, כי ירשני לבוא לעתים קרובות אל בית־הספרים הגדול אשר לו. הלא ידעת, אמי, את צערי הגדול תמיד על אשר ימנעו הנוצרים את ספריהם ממנו. שם ישבתי יום יום זה שבועות וחדשים וקראתי בספרים עד אשר נשמע קול פעמון הערב, אשר הזכירני כי עלי לשוב מהר אל הגיטו.
– אהה! זה היה אסונך, בני!
– לא, אמי, שם לא דברנו דבר בעניני אמונה.
– ותמול היית שקוע מאד בקריאתך שמה? – שאלה מרים.
– כן, וכאשר התעוררתי ממחשבותי כבר עבר המועד, מרים.
– אבל מדוע לא הזהירה אותך הילני בעוד מועד?
יוסף התנודד הפעם; אך כרגע התאושש ויען במנוחה:
“אנחנו ישבנו וקראנו יחד את טַסָּא. לה כשרונות מצוינים. יש שהיא מבארת לי את אפלטון ואת סופוקלוס”.
– ואתה, העתיד להיות רבנו, שמעת? – צעקה רחל.
– בכל דבריהם אין אף מלה בדבר האמונה הנוצרית, אמי. גם כל דבריהם לא יוכלו להביא מנוחה לנפש. מה מאד השכיל המשורר יהודה הלוי באמרו: “אל חכמת יון אל תקרב”.
– הישבת קרוב אליה בבית תפלתם? – שאלה מרים.
יוסף הביט אליה בעינים מפיקות תם ובר לבב.
– היא לא הלכה אל בית התפלה –, ענה במנוחה.
מרים פנתה פתאום אל מול הדלת.
– עתה אחרי שובך בשלום לבית הוריך, יוסף, אין דבר אשר יעצרני עוד פה.
פניה אדמו וחורו חליפות וחָזֶהָ התרומם בחזקה; ותעזב מהר את הבית.
– מרים, מרים –, נאנחה רחל. – אך זאת היא נפש יקרה המלאה לה אהבה ואמונה אֹמֶן. מפיה לא יצא אף הגה על דבר נאצותיך אלה.
יוסף קפץ ממקומו כנשוך נחש.
“מפיה לא יצאה אף הגה”! אבל אני, אמי, אני ארעים בקולי עד אשר ישמעו דברי מקצה הגיטו ועד רצהו.
– הס! הס! עוד מעט ושמעו השכנים את דבריך –, קראה האם בחרדת לבב.
– הלא זה הוא חפצי!
– עוד מעט ובא אביך לראות אם שבת כבר הביתה.
– אני אלך אליו להרגיע את רוחו.
– לא! – קראה רחל ותאחז בבגדו. – אני לא אתנך ללכת. השבעה לי, כי לא תדבר באזניו את גדופיך ונאצותיך אלה, פן יככה ארצה כרגע.
– התחפצי כי אשקר לו? לא! עליו לדעת את כל אשר אמרתי לך.
– לא, לא! אמר לו כי אחרת לבוא, כי נסתרת במחבוא כל הלילה.
– האמת היא נעלה על כל. הנני הולך להגיד לו את האמת. – ובדברו נתק את בגדו מכפות ידיה ויצא מהר מן הבית.
רחל ישבה לארץ ותפרש כפיה ותתנועע אנה ואנה ממצוקות נפשה. הרגעים והשעות ארכו לה מאד, והיא יושבת בודדה ומחכה בכליון נפש לבוא בנה ובעלה, אך גם אחד מהם לא בא עוד. דמיונה העביר לפניה מחזות נוראים, אשר נפלו בין בנה ובין אישה – ותתחלחל. כאשר קרבה שעת הצהרים קמה מעל הארץ, וכמו מבלי משים החלה להכין ארוחת הצהרים. ומנשה בא במועדו, כשאר הסכין מדי יום ביומו, לארוחת הצהרים. עיני רחל החודרות ראו את פניו הזועפים והנה חורו מאד, אך לא גלו לה מאומה. הוא רחץ את ידיו כדין ויברך וישב אל השלחן. פעמים רבות רחפה השאלה על שפתי רחל, אך לא ערבה את לבה להביע אותה עד קרוב לסוף הסעודה.
– בננו שב. הראית אותו
– בננו? איזה בן? אין לנו בן.
ומנשה כלה את ארוחתו וילך לו.
_________
ג. 🔗
הכנסיה הקתולית קבלה בזרעות פתוחות את הבן הנדה מהוריו, מעמו ואלהיו. וחבה יתרה נודעה לו מראשי הכנסיה, יען כי בא לחסות בצלה ברצונו החפשי והכרתו הפנימית: גם מאן לקבל את הפרס השנתי הקצוב מטעם הפפא לכל המומרים מבני ישראל על חשבון הגיטו; כי היהודים היו אנוסים לפרנס את הבנים הכחשים שיצאו מקרבם. טבילת המומרים היתה תמיד ברב פאר והדר; אבל בהיות המקרה הזה נכבד בעיניהם מאד וגם יען כי חג גדול קרב לבוא, החליטו לעשות ליוסף בן מנשה כבוד גדול מאד בהיות הטבילה בפומבי ובכל הוד ותפארת. עד יום הטבילה נעצר יוסף במִנְזָר ללמד שם תורת דתו החדשה מבלי יכלת, לוּ גם חפץ, לראות את הוריו או את אחיו בני עמו. ומאת הקרדינלים יצאה פקודה מיוחדת האוסרת עליו לשוב אל הגיטו, לאכל, לשתות, לישון וגם לדבר את אחיו בני עמו כל ימי הבחינה, ואם יעבר חק – יאסר בכבלים וגם שבטים נכונים לו. מדי יום ביומו התהלכו רחל ומרים בסביבות המנזר, בקוותן כי תוכלנה לראותו; אך נזהרו מאד לעמד רחוק מן המנזר, לפחות תשעים אמה, כי כל יהודי אשר יהין לגשת יותר יֻכֶּה מכות רצח והָגלה מן העיר. אך מלה אחת, רמז קל או תוכחה להשיבו אל דת אבותיו – והאיש ההוא ישלח לעבודת פרך לכל ימי חיו.
והחג בא. המון רב מלא את ה“בסטיליגה די לטרן”; הפפא בעצמו היה באותו מעמד, ובין כל ההוד והתפארת השפוכים מסביב ולקול מנגינות מקהלת המנגנים עמד יוסף נרעש ומתרגש עד היסוד בו; אחד הקרדינלים זרק עליו את המים הקדושים, ויקֻבל בחיק הכנסיה הקתולית. אַנִבַּל די פרנקי, אשר שם כבודו נקרא על המומר מן היום ההוא והלאה, היה לו ל“אבי־הטבילה”. הקרינל המכהן ביום ההוא דרש דרשה נלהבה ויברך את כל הנאספים הרואים עין בעין את הפלא הגדול אשר קרה ביום ההוא. ככלות הדרשה עבר ה“זר” הצעיר, לבוש בגדי משלי לבנים כשלג, בסך בכל רחובות רומי, למען אשר יראו כל יושבי עיר־העולם איך נצלה נפש אחת ממצולות הגיהנום לאור באור אמונת אמת. ובעליצותו הרבה ברגע האחדות עם כל המין האנושי, עם האב שבשמים ועם בנו המשיח, אשר היה לו לסמל לא ראה “יוסף די פרנקי” – כאשר נקרא בשמו החדש – את הפנים הזועפים והקודרים, פני אחיו בני עמו, אשר היו בקרב ההמון הרב, לא התבונן אל השנאה העמֻקה והבוז העז, אשר הפיקו עיניהם הכהות בעבר ההמון החוגג על פניהם. גם בכרעו על ברכיו בלילה ההוא לפני הצלב והתמונה הקדושה לא עלתה כל מחשבה על לבבו על דבר הצירימוניה אשר נעשתה בבית הכנסת לאחיו בני עמו לפנים, מחזה כהה ומעציב מאד אשר עשה רושם עז על כל נפש, רב יתר מכל ההוד והתפארת, אשר הזהירו ביום ההוא בבית תפלתו הוא.
בית הכנסת היה בניין עתיק אשר לא הצטין במראהו החיצוני מכל יתר הבתים הסובבים אותו, אך בפנים היה מלא הוד והדרת קדש: כתבי זהב וכסף עם פעמוניהם הרבים אשר על ספרי התורה, ורקמת הזהב בפרכת שעל ארון הקדש התנוצצו בברק יפעתם. שמשות אחד החלונות אשר בקיר המזרח, היו משנים עשר צבעים שונים למספר שבטי ישראל, סמל דמות האורים והתומים. באמצע בית־הכנסת עמדה תבנית בית המקדש לכל פרטיו, זכרון תפארתם בימים מקדם.
מועצת העדה חרצה משפט למתח על יוסף בן מנשה מדת הדין היותר קשה שיש לדת ישראל. כל היהודים יושבי הגיטו נקראו לבוא ביתה הכנסת; דומית מות הרת פחד וחרדה שררה בכל ההמון הרב; כל איש ואיש אחז בידו נר שחור, אשר הפיץ אור אדמדם־כהה על צללי הבית הגדול ההוא. אז הריע השופר בקול פחדים נורא ואיום מאד, ולקול השופר הוטל החרם, הקללה האיומה השוללת מן הבוגד הארור כל זכות אדם בחיים ובמות, וכל המון הנאספים כבו את נרותיהם ויקראו בקול גדול: “אמן!!!” החשך כסה את בית הכנסת ואת כל העם אשר בו; אך בלבב מנשה גדל החשך שבעתים כאשר נדחף בברכים כושלת הביתה לשבת עם אשתו יחד לארץ ולבכות את יוסף בנם המת. בפנת הבית דלקה מנורת־שמן קטנה, אשר הפיצה אור כהה ורועד בחשכת הבית, לזכר נשמת המת, וקול בכי מר ותפלה ותחנונים בעד מנוחת הנשמה האמללה נשמע בלילה ההוא בדומית הגיטו. ומרים, אשר פניה הנעימים חמרמרו מבכי, שרפה את הטלית אשר רקמה בידיה לָאיש, אשר אהבה בכל עזוז רגשותיה ואשר קותה כי אהוב יאהבנה גם הוא בקרב הימים, ותלך להתאבל עם האבלים ולבכות עמם יחד לשברם הגדול, בחבקה בידיה הרכות והענוגות את ידי האם האמללה.
אבל רחל בכתה על בנה היחיד בלי הרף ותמאן להתנחם.
_________
ד. 🔗
הילני די־פרנקי הודיעה את החדשות על דבר החרם את יוסף די־פרנקי. הדבר הזה נודע לה מפי נערותיה, אשר שמעו את כל פרטי הדבר מפי שלמה הלץ. זה היה בן בליעל ריק ופוחז, אשר מצא לו מהלכים בין היהודים והנוצרים יחד, ובתהפוכותיו אלה מצא לו תמיד מקום להשתכר.
בת־צחוק נראתה על שפתי יוסף בשמעו את דבר החרם ובעיניו נראו דמעות.
– אינם יודעים מה הם עושים, – ענה יוסף ואמר לה.
– הוריך מתאבלים עליך כעל מת.
– הם מתאבלים על היהודי המת, ואהבת הנוצרי החי תהיה להם לנחומים.
– אבל הן לא תוכל לגשת אליהם כאשר לא יוכלו המה לגשת אליך.
– האמונה תהפך משרש הרים; נפשי קשורה בנפשם ורוחי יחבק את רוחם. עוד יבוא יום בו נגילה יחד באור המושיע, כי אך “בערב ילין בכי, ולבקר – רנה”. ופניו החורים האירו בזהר הנצח.
הילני התבוננה אליו ורגש תמהון וחמלה מלאו את לבבה הרַגש.
– מה זר הלך־רוחך, סניור יקר, – אמרה אליו אחרי מחשבת רגע.
– לא זר הוא, סניורה, כי פשוט מאד – כהלך־רוח ילד, ענה יוסף, ועיניו הכהות והעמקות המלאות התפעלות והזיה נפגשו עם מבטה הבהיר.
היא היתה רמת קומה ויפה מאד, ובתבניתה נדמתה יותר לפסל יפה מעשה הפַּסָלים בימים ההם לפי טעם היונים מאשר לעלמה רומית. שמלת־המשי הלבנה אשר עליה גלתה האת כל חמודות גויתה המחטבת. בעד החלון הגדול אשר לבית־הספרים, מקום שם עמדו שניהם, השתעשעו קוי השמש על תלתליה הנפלאים וכתמי קסם נראו על עורות החיות הפרושים על הרצפה. התמונות היפות, פטורי השן, שדרות הספרים, הפסילים והפרוטומות הנהדרים – כל אלה יחד כללו תפארת האולם ההוא, אשר התאים מאד אל תמונתה העדינה. כאשר הביט אליה עבר רעד קל בכל יצוריה פנימה.
– ומה הוא הדרך, אשר בחרת לך בחיים מהיום והלאה? שאלתהו הילני.
– הכנעה, מסירת נפש, ענה יוסף כמעט בלחישה. – הורי צדקו מאד. יוסף מת. כל חפצו ומאוייו לאלהים המה, כל לבו ונפשו – למשיח. אין עוד חיים בעדי, בלתי אם עבודה.
– אבל למי ובעד מי תעבד?
– בעד אחי, סיניורה.
– הם מתעבים אותך.
– אני אינני מתעב אותם.
היא החרישה רגעים מספר; אחרי כן קראה ברגש:
– אבל עבודתך לא תוכל להביא כל תועלת. עמל דורות רבים לא הצליח להביאם אלינו; כל הבולות של האפיפיורים הקשו את ערפם עוד יותר.
– אבל עוד לא נסה אף אחד למשך את לבבם בחבלי אהבה, סניורה.
– אך את חייך תפקיר והועל לא תועיל מאומה.
– את שוכחת – קרא יוסף בצחוק־עצב – כי מת אני.
– לא, לא מת אתה, – לשד החיים נוזל בעורקיך. הנה תור האביב בא. שא נא עיניך וראה מה מזהיר השמש ברקיע התכלת! לא תמות – עליך לחיות, לשבע נעימות באור בחיים ולהתענג על יפי הטבע.
– אור השמש הוא אך סמל האהבה האלהית. פתוּח גביעי הפרחים – אות שובו לתחיה.
– אתה חולם, סניור יקר, אתה חולם בהקיץ בעינים פקוחות. ומה נפלאות העינים האלה! אני לא אוכל להבין את האהבה אשר הסבה את לבבך מכל חמודות הטבע, מכל קשרי משפחה ותקרע לבות הוריך לגזרים.
עיני יוסף מלאו דמעה.
– אל נא! כל חמודות הטבע, כל קשרי המשפחה אשר אמרת אך צל עובר המה. אכן את היא החולמת, סניורה. האמנם לא תחושי בלבבך מה חדל המה – הנה הנה גם הככר הנחמדה הזאת המשתרעת לנגד עינינו, גם הַמְקֵרָה הנפלאה ההיא הסוככת עליה ממעל עם מאורי האור התלויים בה להאיר לנו ולעַנג את רוחנו – אך תענוג עובר המה; זה המאור הגדול השוחה יום יום בים התכלת – אך חזות שוא, אפס ותהו הוא לעמת אהבת המשיח הנצבת לעד.
– דבריך אלה אך צלצלי שמע הם באזני, סניור יקר.
– הלא הם דברי אמונתך, סניורה.
– לא, לא דברי אמונתי המה! – קראה הילני ברגש. – הלא ידעת כי אינני נוצרית בלבבי. אף אין נוצרי בכל ביתנו, אם כי לא ידעו ולא ירגישו זאת בעצמם. אבי מתענה בימי הצומות, אך לבו ונפשו נתונים להגיונות אריסטו הכופר. רומי הגדולה סופרת את אבני־חרוזיה ומגמגמת את “פַּטֶרְנוֹסְטֵרֶיהָ”, אך רוחה לא נאמנה עוד את אמונתה. כל הליכותינו בסך, כל חגיגותינו בפומבי, כל חגינו הנהדרים ביקר תפארתם, כל בגדי־השָּׁרֵת המזהירים בזהב רקמתם – מה לכל אלה ולמשיח החִוֵר, אשר שמת לך לסמל כל נעלה ונשגב?
– אם כן אפוא עבודה רבה לי גם בקרב הנוצרים. ענה יוסף בנחת.
– אך אסון ופגע תביא להם ברוחך הרעה והקרה כמות אשר תקרא לה בשם אמונה. חכמי החרשים, הם אשר הביאו ענג וגיל לעולם, אך הם הרגישו בגאון רוחם את נשמת היפי והנעם הנמצאים בטבע וביצורים, ואם אמנם הפלא הפליאו לעשות בצירם את “המשפחה הקדושה”, את הצליבה, את המשיח המת ואת “הסעודה האחרונה”, הנה אך נעימות החיים והיפי הם אשר אצלו עליהם מרוחם לברא יצורי פלא אלה. ומה הוא הקסם הנפלא המרחף על פני יצירי ג’יאוטו החסיד? הלא אך גאון החיים, נעם הצבעים, יקר תפארת האדם, התפעלות ה“מוזות”! והאם לא נתנו גם אצילינו לציר את תמונותיהם כדמות השליחים? האם לא שמו על פניהם מסוה האמונה והאהבה? האם לא הבינו גם הם סוד הקדושה החופפת על חכמת החרשת? והאם לא מלאה לה רומי חכמת החרשת של עובדי האלילים? האם לא התנוססו פסילי לָאוֹקוּן, קליאופַּטרה, וֵינוס גם בגן תפוחי הזהב אשר להותיקן?
– ובכל זאת אוהבים צַיָּרַיִךְ ביותר לציר את “המַּדוֹנָה” ואת הילד.
– הלא אך את וינוס ואת קוּפיד אנחנו רואים בציוריהם.
– לא, דברים כאלה אינם ראויים להסניורה החכמה די־פרנקי. הן לא טחו עיניך מראות את הרוח ממרום החופף על המדונה להציר הגדול סַנדרוֹ בוֹטֵיצֵילִי.
– לוּ ראית את ציוריו ב“וילַה לימי” הסמוכה לפירינציה, את הרך והיפי אשר בתבניותיו, את הקסם הנפלא אשר בצבעיו, כי אז ידעת, כי אך ממקור היפי והנשגב אשר ברוחו ובנפשו הוא שופך על ציורי הקדש והחול יחד.
– אבל רפאלו די־אורבינו, אבל ליאונרדו –
– ליאונרדו, – שסעה אותו הילני – הראית את תמונתו “בקכוס” או את “המלחמה”? האינך יודע את הציור האחרון לרפאלו? ומה תאמר ל“האח לִפּוֹ לִפִּי”? הן נזיר נוצרי הוא, הלא? ומה תאמר לג’יאורג’יאוני מויניציה ולתלמידיו הרבים ההולכים בעקבותיו, לפַסָלֵינו, לארדיכלינו, לזַהָבֵינו ולמנגנינו? הוי, אנחנו מצאנו סוד היונים. אנחנו אוהבים את הומיר, את אפלטון, את החם והרך של סופוקלוס. אך שקר בפי דנטי האומר, כי וירגיל היה מנהלו; זה המשורר ממנטובה לא הוביל בני תמותה אל מערכות התפת. הוא שר לנו שירת העדרים, זמזום הדבורים, זִמְרַת הצפרים, המית הנחלים, אהבת הרועים; ואנחנו מקשיבים ומקשיבים לו, ונפשנו תמלא ענג ורוחנו יריח את הריח הנעים, ריח שדה, אשר ברכו הטבע; והריח הזה ינעם לנו שבעתים לזכר אבי התפת, אשר הרעילו את החיים זה שנות מאות. רק אפולון הוא האלהים!
– אפולון הוא הרוח הרעה המסית ומדיח את רומי בחמודות הטבע ותאות בשרים.
– הנה בגדת בתבונתך הפעם, יוסף יקירי. הלא ידעת כי הדברים האלה אך מרוממים את הנפש ואינם משפילים אותה. האם לא השמעת כמוני קול תרועות ועליצות נפש למראה היפי והחן בפנים המצוירים בכשרון, למראה האש הקודחת בשלל צבעי אור, למראה הזהר הבהיר אשר לפסל שמש?
– אמנם חטאתי אם אהבתי את היפי כשהוא לעצמו; וגם – סלחי לי אם יעצבו דברי אלה את רוחך גברתי – היפי היה ויהיה רק אלהי העשירים, המעטים מאד. אבל מה יעשו העניים והעשוקים תחת השמש, הנמקים בענים במחשכי אהליהם הצרים? מה המה התנחומים אשר תביא אמונתך לאמללים אלה? כל אלה הפלאים, יצירי יד האדם ומוחו, כאין המה לעמת לב טהור, פֹּעל צדק. תקופות ממשלת הָאֳמָנוּת היו תמיד תקופות ממשלת כל תועבה וכל רשע כסל, סניורה. אכן לא חנם הופיע לנו הגואל – לולא זאת כבר הייתם כילדים קטנים, ולא נפתחו לפניכם שערי מלכות השמים.
– פה הם השמים! – ועיניה הפיקו אש לוהט, חָזֶהָ התרומם, ברק עיניה הכהו רגע בסנורים וקסם יפעתה הרעיש את נפשו עד היסוד בה; פניה המבהיקים ותבנית גויתה הנחמדה המלאה קסם וחן, חֹם וחיים העיבו יפי הפסל הכי הנפלא.
– אמנם כן, באשר הגואל שם השמים. את גֻּדלת באור האמונה, בנגוהות הנצח, סניורה די־פרנקי, על כן לא תדעי ולא תרגישי את טובך ואשרך. לא כן אנכי, אשר מעודי הלכתי חשכים, הנני עתה כעור אשר השיבו לו פתאום את אור עיניו. מיום עמדי על דעתי רדפתי אחר הכבוד והתאוה ולבבי היה קרוע מספקות ושאלות; עתה הנני שוחה בים מנוחת הנצח, כל שאלותי נפתרו ודמי הרותח שב למנוחתו. האהבה, האהבה, היא הכל והכל בה. ההתמכרות אל אותה האהבה המניעה את השמש ואת הכוכבים במעגלותם, כדברי דנטי. והשמש והירח והכוכבים הולכים ומתנועעים רק לתכלית זו, סניורה – כי כל בני האדם יולדו יחיו וימותו באחדות האהבה. הוי, אחַי, אחי! – הוא פשט זרועותיו בהתרגשות נפשו, קולו רעד ועיניו מלאו דמעות – למה זה אתם מתרוצצים יחד ברחובות ובשוקים? למה זה תצברו זהב וכסף? למה זה תרדפו אחר צל עובר שלתענוגות אדמה? אך זה הוא ענג אמתי, אך זאת היא עליצות נצח – להתמכר לאלהים בכל, בכל; לשאל ולבקש אך את זאת, להיות הַצִּנור לרצונו הקדוש.
פני הילני הפיקו תמהון; עיניה המזהירות הביטו אליו רגעים מספר מבלי דבר דבר, כמו העמיקה מחשבות להבין את עליצותו הזרה, אשר לא יכלה להבין.
– כל דבריך מהבל המה יחד. אחיך ישמעו אליך כאשר הם שומעים את דבריך עתה.
– ואני אתפלל לאלהי יומם ולילה עד אשר תגע אש קדש, אש אלהים בשפתי.
– גם האהבה אש קדש היא, התאמר לחיות בלעדה?
ובדברה את דבריה אלה התקרבה אליו; נשימתה החמה נגעה בתלתל השחור אשר התפתל מעל למצחו הזך. יוסף נרתע לאחור ברעדה.
– חיה אחיה באהבת הגואל, סיניורה.
– האמנם יש עם לבבך להיות נזיר דומיניקני?
– כן החלטתי.
– והמִּנְזָר ימלא את כל משאלות לבך?
– המנזר יהיה לי לשמים.
– שם – במקום אין נשואים ואין נעם חיי משפחה. הה, אלי! מה היא האמונה אשר תלפת כשמשון בעמודי התוך של החברה האנושית ותפילם למשואות?
– לא, האמונה מכבדת את הנשואים – סמל הנשואים האלהיים. אבל לא לכל איש המה, לא לאלה היודעים לתאר להם ענינים אלהיים באופן אחר, המבארים ומטיפים לאחיהם צליבת הגוף והתרוממות הנפש, לא לכהנים.
– אבל אתה אינך כהן.
– זאת היא שאלה, אשר תפתר בימים האלה. אבל גם אם לא יצליח חפצי זה בידי, אשאר פנוי כל ימי חיי.
– פנוי כל ימי חייך! מדוע?
– יען כי נכרַתי מקרב עמי. ולוּ אמרתי לקחת לי אשה נוצרית כאשר יעשו יהודים מתנצרים אחרים, לא יכלתי עוד להיות למופת לבני עמי לעשות כמוני. אז יאמרו עלי כאשר יאמרו עליהם, כי לא אור האמונה הנוצרית הופיעה עלי, כי אם אור עיני עלמה נוצרית לקח את לבבי שבי וירחיקני מדת אבותי. האנשים האלה קשים הם מאד; הם לא יוכלו להאמין, כי ימיר יהודי את דתו בדת הנוצרית באמונה ולב תמים. היו יהודים אשר העשירו ויאספו הון רב בהמירם את דתם, או עשירים, אשר נמלטו מכסף ענושים ומסים כבדים מנשא. לא כן אנכי, אשר בעזבי את דתי אבדה לי זכות ירושתי הגדולה וגם מאחי החדשים אין את נפשי לקחת מאומה. זה הוא הדבר אשר מאנתי לקבל עלי את המשרה הכבודה בפקידות־החותם, אשר הציע לפני אביך הישר באדם, אף גם את המשרה פחותה ממנה להיות נושא שרביט הזהב להוד קדושתו. לבי סמוך ובטוח, כי כאשר יראו אחי כי אינני דורש מהם כל פרס וכל מתת כסף, כי אין נפשי להנות מהם אף בשוה פרוטה, כי אני מטיף להם תורת האהבה חנם אין כסף; כאשר יראו כי אני חי חיים נקיים מכל שמץ דפי, חיי בדידות מבלי כל ענג – אז ישמעו אלי, אז ימצאו דברי מסלות בלבבם ועיניהם תפקחנה לראות את האמת.
ופניו החורים הזהירו מאד. אכן זאת היתה התשוקה האחת, המטרה היחידה, אשר אליה נשא את נפשו ואשר קוה והאמין כי המלא תמלא. לא היה עוד יהודי, אשר עמד לפני אחיו כנוצרי אמתי בלב ונפש נעלה מכל חשד נקי מכל עון אשר חטא ובלי פחד כמוהו. האח, מה מאֻשר יהיה למלא את מפעלות השליחים הקדושים!
– אבל השיבה נא אל לבך – הילני שהתה רגעים מספר; היא נשאה את עיניה הנעימות ותבט אל עיניו בעז – כי העלמה אשר אהבת איננה נוצרית!
כל גופו רעד, לבו הלם כהלם פעם, זרם תשוקה עזה התרומם בקרבו לאור עיניה כאשר ירומו מי הנהר לאור הירח.
– אם כה ואם כה עלי להסיר את האהבה כלה מלבבי, קרא בגרון נחר. – היהודים הנם עם קשה ערף. הם לא ידעו להבדיל בין מושגים דקים כאלה; הם יודעים אך כי יש יהודים ונוצרים.
– אם לא אשגה הנני רואה שם את אבי רוכב על סוסו הדוהר לארך הרחוב, אמרה הילני בפנותה אל החלון.
– כן, הנה הנוצה אשר על כובעו וזה הוא סוסו הָאָמֹץ; אך קוי השמש לא יתנוני לראות את פניו. עתה אלכה לי.
הילני פנתה ותלך לה אל נכח הדלת מבלי הביט אליו. אז הסבה פתאם את פניה אל עבר פניו. ברק עיניה הכהו כמעט בסנורים ולבבו נרעש מאד.
– רוחי ונפשי נתונים לך בכל אשר תבחר, קראה אליו. – רק השיבה נא אל לבבך היטב בטרם תשים עליך מעיל הנזירים, זה הבגד הנורא, אשר, אם אדבר בסגנונך, הוא סמל העצבת וחרבן החיים. ועתה שלום!
יוסף נגש אליה ויאחז בידה וישח אליה וישקנה ברגש. היא לא השיבה ידה.
– היש לך די כח ואמץ לשאת את המעיל העב והחבל, יוסף יקירי? – קראה ברחמים רבים.
הוא הרים את ראשו, ובחבקו את ידה באהבה קרא:
– כן! את היא אשר תשפיעי עלי שפע אמץ, הילני.
הרעיון על דבר בר נפשך הזכה יאמצני ויעודדני לשאת הכל במנוחת נפש.
פני הילני נעוו רגע, ותשב ידה אליה.
– לא, אני לא אוכל להשפיע לַמָּוֶת, קראה אליו, – יכול אוכל להשפיע רק לחיים.
עיני יוסף סֻגרו ורוח דמיונו המריא למרום –
– לא מות הוא, כי אם חיי הנצח, דובבו שפתיו.
כאשר פקח את עיניו לא היתה עוד בחדרו. אז נפל על ברכיו וישפך את נפשו בתפלה הומיה – הד יסורי צליבת הגוף על חשבון הנפש.
__________
ה. 🔗
עוד בימי הבחינה, בטרם נדר עוד את נדר נזרו, הטיף בפעם הראשונה “דרשה אל היהודים” באחד האולמים הגדולים הקרוב אל הגיטו. בבית תפלה אי אפשר היה לתת מקום לדבר הזה, פן יחללוהו הכופרים בכפות רגליהם ובנשמת אפם; גם איזה מכלי השרת לעבודת האלהים אשר נמצאו באולם הוצאו לפני הדרשה. אל האולם נקבצו ויבואו המון רב מן הנוצרים הנכבדים בברק מעיליהם המזהירים ברקמת זהבם ובכובעיהם הנהדרים בקשורים המזהבים שעליהם, כי כבר יצא לו שם בכשרונו להטיף בקהל; ואַנִבָל די פרנקי ישב שם. רק יהודי אחד בא שמה – שלמה הלץ, אשר בטח בכשרנו להנצל מן הנדוי הנכון לכל העובר על החרם; ואף תקוה נשקפה לו כי יתנו גם על פיו בספרו מכל אשר יראה וישמע פה לראשי הגיטו וזקניו המשתוקקים בלי ספק לדעת זאת. זה שלמה האיש היה בעל תחבולות ערום מאד, ולא יפלא עוד איך העז היהודי הזה להתהלך בגאון ברחובות רומי העיר הקדושה וכובע אדֹם יפה חבוש לראשו במשך שבועות וירחים, וכאשר הובא לפני השופט הוכיח את צדקו על נקלה, כי הכובע אשר שם על ראשו היה אך דוגמה מן הכובעים הטובים שנמצאים למכירה, וכובעו הכָּתֹם נסתר מבלי משים מתחתיו. אבל יוסף די־פרנקי שמח גם לקראת היהודי הזה.
– הוא פטפטן, חשב יוסף בלבבו, והפץ יפיץ את הזרע ברחוב היהודים.
למחרת היום ההוא אחר הצהרים הלך לו המטיף הצעיר לטיל ברחוב “לֶפִּידָה” בסביבות המנזר של סט. דומיניק. פתאם הרגיש כי יד אדם נגעה במעילו ויבט מסביב.
– מרים! קרא וירתע לאחור.
– מדוע זה נרתעת ממני, יוסף?
– הטרם תדעי כי קללת החרם רובצת עלי? הביטי, הנה שם יהודי עומד ומביט אלינו.
– אין כל פחד לנגד עיני. ואנכי דבר לי אליך.
– אבל קללתי תדבק גם בך.
– דבר לי אליך, שנתה מרים את דבריה ועיניה הבריקו מאד.
– הוי, את מאמנת! קרא יוסף בעליצות נפש. – גם עיניך, מרים, נפקחו.
– לא, יוסף, העולה על רוחך היה לא תהיה. אני אוהבת בכל לב את דת אבותי, אשר כנראה, היטבתי להבינה ממך, אף כי לא העמקתי חקר בתורתנו הקדושה כמוך. אני מבינה, אני מרגשת אותה בנפשי ובלבבי.
– אם כן אפוא למה זה באת אלי? אך נסורה נא מזה ונרדה עד הקוֹליזֵיאום.4 שם מקום שוקט, גם אחינו לא יבאו שמה במספר רב כבמקום הזה.
אז עזבו את הרחוב ההומה מהמון מרכבות משתקשקות, משואבי מים וחמוריהם הנוֹערים, מאצילים רוכבים על סוסיהם האבירים בראש בני לויתם, משוטרים ופקידי צבא המצלצלים בחרבותם היכולים לפגע גם בכבוד מרים בראותם את יפי תארה ואת הטלאי הכָּתֹם, טפח וחצי רחבו, שעל ראשה. הם הלכו להם בדומיה ולא דברו דבר עד בואם לפני שער טיטוס. מבלי משים עמדו שניהם מלכת הלאה, כי למראה תבנית המנורה וכלי הקדש, אשר בפתח שער הנצחון לזכר השלל אשר הביא טיטוס מבית המקדש, נמנעו היהודים לעבר תחתיו. טיטוס וממשלתו כבר אבדו ואינם, אך היהודי עודנו קשור בזיכרונותיו והוגה בתקותיו וחלומותיו. השמש שוקעת, קוי זעם כמראה גפרית בוערה נראו על שרידי החרבות של היכלי האלילים הקדמונים, תפארת גאון רומי העתיקה. כמראה אש מהולה בדם נראתה על ראש קיר הקוליזיאום, אשר בקרבתו ערכו מלחמה שבויי היהודים ופריצי חיות לעיני מושלי התבל. פני שרידי היכל הטיטַנים קדרו מאד.
– השלום להורי? – קרא יוסף לאחרונה.
– העוד ימלאך לבך לשאל אותי עליהם? אמך בוכיה יומם ולילה מלבד בעת היות אביך בבית; אז תקשה את לבבה ותתאַבן כמהו. והוא – גבאי בית הכנסת! – אתה הורדת את שיבתו ביגון שאולה.
יוסף עצר באנחתו לבל תתפרץ מפתחי פיו. אז אמץ את לבבו ובמנוחת אבן כמנוחת לב אביו ענה ואמר:
– יסורים ממרקים עונות. זה מוסר אלהים.
– אל תאשים את האלהים באכזריותך. תעב אתעב אותך. ובדברה החישה פעמיה הלאה.
– בגיטו יצא הקול – הוסיפה – כי יש עם לבבך להיות לנזיר דומיניקני. שלמה הלץ הפיץ את השמועה הזאת.
– כן הדבר, מרים. הנני נכון בכל רגע לנדר את נדרי.
– אבל איככה זה תוכל להיות לכהן ואתה אוהב אשה?
יוסף עצר־פתאם מלכת ויתנודד.
– מה זאת אמרת, מרים?
– לא, אך לשוא תנסה לכחד ממני. אני ידעתיה; גם ידעתי את רגשי אהבתך אליה, לא היא הילני די־פרנקי.
פניו הלבינו כסיד והוא מתרגש מאד.
– לא, אינני אוהב כל אשה.
– אתה אוהב את הילני.
– ואיככה זה תדעי זאת?
– אני – אשה.
הם הוסיפו ללכת הלאה בדומיה.
– וזה הוא הדבר אשר באת להגיד לי?
– כן, זה הוא. עליך לקחתה לך לאשה, והיית מאשר בחיים.
– לא אוכל, מרים. את לא תוכלי להבין.
– לא אבין?! אני קוראה את כל מחשבות לבך כאשר קראת אתה בתורה – בלי אותיות. אתה חושב כי אנחנו היהודים מביטים עליך בשאט נפש, באמרנו, כי אך את הילני, לא את הצלב, אהבת, כי לא נבוא לשמע את דרשותיך
– והאם לא כן הדבר?
– כן הוא.
– ואם כן –
– וכן יהיה בכל אשר תעשה. אף אם תנתח את בשרך לנתחים קטנים לא נאמין בך ובדרשותיך. אני היא האחת המאמינה, לפחות, בתם לבבך, ובעיני אתה כאיש אשר נטרפה דעתו עליו מרב הגותו בספרים. יוסף, חלומך הוא הבל הבלים. היהודים מתעבים אותך. הם קוראים לך בשם המן. כל משאת נפשם הוא לראותך תלוי על עץ גבוה. זכרך יהיה לקללה לדור שלישי ורביעי. אתה לא תוכל להם כאשר לא יכלו להם שבע גבעות רומי. הם עמדו בנסיונות יותר קשים ועודם קימים.
– הם קימים כאבנים! אני אמסה אותם, אני אציל אותם.
– אתה תאַבד אותם. הלא טוב טוב תעשה להציל את נפשך אתה – קחנה לך לאשה והיה מאשר.
הוא הביט אליה בדומיה רגעים מספר.
– והיה מאשר, – שנתה את דבריה. זאת היא מלתי האחרונה אליך; ולמן הרגע הזה והלאה הנני, כבת נאמנה לעמה ולדתה, לשמע בקול החרם; ואם אהיה עוד אם בישראל אלמד את בני לתעב את שמך וזכרך כאשר תתעבם נפשי. ועתה שלום!
יוסף אחז בשמלתה.
– אל נא תעזביני בטרם תקבלי את תודתי על עצתך הנאמנה, אף כי לא אוכל למלא אחריה. מחר אכנס בברית “אַחֲוַת הצדק”. בצללי הערב האירו פניו באור קסם מפיק עליצות נצח מבינות לשערותיו השחורות כעורב.
– אבל למה זה הבאת בסכנה את שמך הטוב למען הגיד לי, כי את מתעבת אותי?
– יען כי אני אוהבת אותך. שלום!
ומרים הלכה לה מהר ותעלם בצללי הערב.
יוסף פשט את זרועותיו אחריה. אד אפל כסה את עיניו.
– מרים, מרים! קרא בקול. – שובי נא, שובי, אך נוצרית את כמוני! שובי נא, אחותי הנעימה באהבת הגואל!
נזיר דומיניקי שִכּור התנפל בין זרועותיו הפתוחות.
________
ו. 🔗
היהודים לא אבו שמוע את דרשותיו של “האח” יוסף. את כל התלהבות רוחו, את כל נפשו המתפעלת שפך באזני קהל נוצרים ואספסוף של מומרים, אשר המירו את דתם פעמים מספר. לשוא הראה את כל כח פלפולו בהוכחותיו, לשוא השתמש גם בנשק התלמוד במלחמתו נגד התלמודיים, כי לא היה לו שומע. לשוא לקח לו גם את מסתרי הקבלה לעֵזֶר להוכיח על ידם, כי שם הפפא ופקודתו הגבוהה מרומזים בכתבי הקדש, כי נביאי ישראל כבר נבאו עליו ברוח קדשם – קולו החוצב להבות היה כקול קורא במדבר, ופני אחיו הזועפים ומפיקים בוז ומשטמה נראו לו רק ברחובות העיר. כן הוסיף לשאת מדברותיו הנלהבות במשך חדשים מספר, עד אשר קצה נפשו בעמל שוא, ויבקש לו קבלת־פנים מכבוד הפפא, לחלות את פניו כי יצוה על היהודים במפגיע לבוא ולשמע את דרשותיו. בבואו אל חדר הפפא מצאו שוכב על מטתו, כי היה קצת חולה, וישוחח ויצחק עם הבישוף מסלמנקה וראש בית האוצר. שיחתם נסבה, כנראה, על מקרה מגוחך אשר קרה את הציר הצרפתי.
פני הפפא היו חורים כפני איש מלֻמד והוגה דעות, כפת ארגמן היתה חבושה לראשו הנשען על כר־משי לבן; גם תוי אמץ לב לא נעלמו עוד מעל הפנים החורים האלה. יוסף עמד בהכנעה רבה לפני הפתח, עד אשר נגש אליו אחד השרים הקדושים המשרתים את פני הפפא ויקראהו לבוא פנימה. ביראת הכבוד נגש עד לפני מטת האב הקדוש, ובכרעו על ברכיו לפני המטה נשק את רגל הוד קדושתו. אז עמד ויציע לפניו את בקשתו. אך פני ראש האמונה הקתולית רעמו מאד. הוא היה איש מלמד ונדיב רוח, גם אהב את הספרות ואת הָאֳמָנוּת היפה. ויען כי עלה בחכמתו על כל מלכי ארץ בעת ההיא, התהלך עם היהודים אשר בארץ ממשלתו במישור, בערך. את כל כחו ואמץ לבו הראה בהליכות עולם בעניני חוץ, ולעומת זאת נחשב בהנהגתו בעניני הארץ פנימה למושל ישר וטוב לבב. ובשעה שעמד יוסף די־פרנקי לפני אחד ההגמונים הגדולים ויבאר לו איככה יוכל לפתר פעם אחת את שאלת היהודים, איככה יָכל לנגן על מיתרי לבב היהודים, כאשר נגן דוד על מיתרי כנורו, לוּ רק באו לשמע בקול דבריו, – בעת ההיא בא אחד האצילים המשרתים את הוד קדושתו החדרה ובידו טס כסף ועליו ממתקים מעשה־מרקחת. אחד המשרתים טעם מהם לדעת אם לא שמו בהם רעל, אף כי הוכנו הממתקים האלה במִבְשָׁל של הוד קדושתו, ויגישם לפני הפפא, אשר רמז ליוסף לסור הצדה ולחכות. יוסף עמד ויחכה בקצר רוח. אך בטרם כלה עוד הפפא לאכל נמצאו מפריעים אחרים. ראש התִּזְמרֶת אשר בחצר הויתיקן בא לקבל פקודה על דבר ה“קונסירט” הנועד ליום הראשון לחדש אבגוסט; וכמו להכעיסו עוד יותר באו שני זַהָבִים, אשר התחרו בדוגמאותיהם ממעשי ידיהם בעד הוד קדושתו. ולבב יוסף התחמץ בקרבו בראותו, כי האב הקדוש שם משקפים על אפו ויבחן ויתבונן בשום לב על טס הכסף המפֹאר בפתוחים ופטורי ציצים ופרחים נחמדים למראה העשוי לקבל בו את הפרורים מעל שלחנו, ועוד טס כסף אחד ועליו תבנית סט. אמברוזיה ברכבו על סוסו ורודף אחרי הָאַרִיִים, – להגיש עליו מים להוד קדושתו. כאשר יצא אחד מהם עמוס בשקלי זהב אשר קבל מיד הסוכן, נשאר עוד השני לשבת זמן רב; וכנראה התענג האב הקדוש מאד על תבנית עשויה משעוה, אשר הראהו הַזַּהָב, ויתפלא על יפי דמות האל האב היושב לכסא במנוחת נפש, ומה מאד השכיל לשבץ את הבָּרֶקֶת הגדולה במרכז התבנית הנפלאה בהדרה.
– מהרה נא, בני, וכלה את מלאכתך, – אמר הוד קדושתו אל האמן בשלחו אותו מעל פניו, – מאד מאד חפצתי לראותה בטרם אמות.
– ומה חפצת אפוא להגיד, אח יוסף? כן, זכרתי! יש עם לבבך להטיף לבני עמך. טוב אפוא. חפץ כזה ראוי לתהלה. לוג’ו, הזכירני מחר בבקר להוציא את הבולה הדרושה.
בעליצות נפש נפל הנזיר לפני הפפא וישק את כפות רגליו וימהר לשוב בשמחה אל המנזר.
הבולה יצאה בעתה והיהודים צֻוו לבוא לשמע את הדרשה, אשר תדָּרש לפניהם ביום השבת הקרוב. בכליון נפש ובהתרגשות עצומה חכה יוסף ליום המאשר ההוא וכבר הכין לו דרשה נפלאה; והיהודים הן לא יעיזו לעבר על דברי הפקודה הנמרצה, כן, בוא יבואו, לא יוכלו להמלט. ידוע ידע כי התנגדותם הרבה תֵרָאֶה תמיד אחרי אשר ישכל כח סבלם, ובין כה וכה יעשה ויוכל. ימים אחדים עברו והפקודה לא הושבה, אף כי נודע לו מאחורי הפרגוד, כי נסו הבנקירים היהודים להראות את השפעתם על הפפא. הפקודה נשארה בתקפה מבלי אשר הוסיפו עליה אפילו איזו הגבלה, כאשר הסכינו האפיפיורים לעשות לבולותיהם הקשות יותר מדי. לשוא, אין דבר אשר יוכל להציל את היהודים מדרשותיו.
ביום השלישי לשבוע ההוא פרצה מגפה בגיטו, ועד היום הששי מת החלק העשירי מיושביו. גם מי הטבר גאו מאד ובעברם על גדותיו מלאו את רחובות הגיטו הצרים רפש וטיט ורמשים רבים וַיִּשָּׁחֵת האויר מאד ומספר המתים הולך וגדול. ביום השבת סגרו שערי הגיטו על פי פקודה רשמית לבלתי תת להדבר לצאת מן הגיטו וחוצה.
כשלשה חדשים היו היהודים סגורים יומם ולילה בכלאם המלא אדי קטב לחיות או למות בו כחפצם. כאשר נפתחו לסוף שערי הגיטו היו המתים, לא החיים, אלה אשר מלאו את הרחובות.
__________
ז. 🔗
יסף בעל החלומות ראה שנת כי חלומותיו רחוקים מן המציאות, ויפל לבו בקרבו. לשוא התאמץ להבליג על יגונו הקודר, אשר העיק על לבבו כל ימי המגפה, אשר התגנבה מכלאה למרות כל הזהירות ותשם שמות בעיר כמו חפצה ליסר את מולידיה ומחולליה בגיטו העכור. נפשו חרדה לרגעים ולא ידעה מנוחה. אבל פחדו וחרדתו לא היו לנפשו כי אם לאמו, לאביו ולמרים היקרה. כאשר נקרא פעם בפעם לבוא אל מתי המגפה והחולים הנוצרים התהלך בלב חרד ובנפש נרעשת לפני שערי הגיטו, “עיר המות”, בתקוה אולי יגֻנב אליו דבר על אדות הנפשות היקרות לו, אך לשוא. כאשר נודע לו לסוף כי אהובי נפשו בריאים ושלמים נגולו אבנים כבדות מעל לבבו. אך כמעט רָוַח לו, והנה צרה חדשה באה עליו ותרעישהו מאד. הבולה נשארה אמנם בתקפה, אך הפפא הרך מעט את לבבו ויט אזנו לבקשת פליטי המגפה; הוא שם לבו לרגשי הבוז והשנאה הכבושה, אשר יהגה לבם להנזיר יוסף, וכאשר הגידו לו, כי הם נכונים לשמע דברי מטיף אחר, יהיה מי שיהיה, אך לא יוסף, נעתר להם ויתן צו, כי כל רעיו הנזירים הדומיניקנים יטיפו לפני היהודים איש איש את שבתו, אך על יוסף לבדו נאסר להטיף. לשוא בקש כי יתנוהו לבוא לפני האב הקדוש להתחנן לפניו להשיב את רע הגזרה המתוחה עליו, כי לא נתנוהו לבוא לפני הוד קדושתו.
הנה כי כן יצאה לפעולות הגזרה המוזרה, הדרשות המעֻשות. מדי שבת בשבתו ככלות התפלה בבית הכנסת נאספו היהודים, שליש מכל יושבי הגיטו, בהם איש ואשה זקן ונער, מבן שנים עשרה ומעלה ויובאו חליפות לקבל את “הסם שכנגד” בבית התפלה “סט. בינידיטו אַלאַ ריגולה”. שם עמדו כלם בפנה מיוחדת ואחד הנזירים באר להם על פי דרכו את פרשת התורה, אשר קרא באזניהם בבקר ההוא החזן בבית הכנסת. האב הקדוש, אשר היטיב לדעת את רוח היהודים מן הכהנים והנזירים הסרים למשמעתו, הואיל להביע את חפצו, כי ימנעו המטיפים מהזכיר בדרשותיהם את שם ישוע והעלמה הקדושה השורטים שרטת עמקה באזני היהודים, או להבליע אותם בנעימה. אך המטיפים שכחו מהר את עצת הפפא, ובעמדם על הבמה הרעימו בקולם נפלאות ויגבירו ללשונם וידברו ככל העולה על רוחם. יהודים למאות התנועעו בלי חפץ לארך הרחוב ועדת שוטרים מושים בשוטים כתרום מסביב וימשכום וידחפום אל בית־התפלה. המחזה הזה, בהִמָּשֵׁך המון עם, אנשים, נשים וילדים כעדר צאן אל רועיהם החדשים היה למחזה שעשועים לכל יושבי רומי; עוד תענוג אחד נוסף לבני האספסוף, עוד תואנה להתעלל ביהודים שנואי נפשם, והדרשות האלה רבות הנעם והתועלת עלו בהוצאות לא מעטות, כי לבל יתענגו עליהן היהודים חנם אין כסף, הושם עליהם מס הגון לשלם בכסף מלא בעד הכבוד הגדול אשר עשו להם. להשתמט מבוא לבית התפלה לא יכלו בשום אופן, כי בפתח בית התפלה עמד מזכיר אשר כתב בספר שמות כל האנשים החסרים; וכבר היה נכון להם ענש ממון וענש הגוף, אבל למלא חובת מזכיר יכל רק מומר היודע פנים את כל היהודים גרי הגיטו, ואז, מלבד שלא יוכלו להשתמט לגמרה, יבצר מהם גם לשלח אחרים למלא מקומם. והיש מזכיר טוב מן הנזיר החדש? לשוא התנגד יוסף לדבר הזה; אחת דבר ראש הנזירים ואין להשיב. הנה כזה היה סוף החלום הנשגב לכַהן בהיכל הכנסיה הנוצרית כאחד השליחים לאחיו העברים העורים בלי כסף ובלי מחיר, כי עתה נטל על יוסף, האשם בכל הרעה הזאת, לעמד כפוף על עמוד־הכתיבה ולהביט מן הצד מי ומי המה הבאים לשמע דרשות חבריו. והַרגש הרגיש בלבבו, כי הוסיף מכאוב על מכאובי בני עמו האנוסים לבוא במגע ומשא עם אחיהם הבוגד, אשר המיט עליהם את האסון הנורא הזה, ואשר למראה העט אשר בידו ביום השבת יתחמץ לבם בקרבם מכאב ומחרפה. פעמים רבות נטל עליו לראות את אביו, איש שיבה ומדוכא עצבת נוראה, מֻכֶּה בשוט בשעה שהריצוהו אל בית התפלה. אז הרגיש הוא את המכה יותר מאביו. פעם אחת ראה את הנזיר, המשגיח על הנאספים כי יטו אזן קשבת לדברי המטיפים, וביחוד לבל ינמנמו בשעת הדרשה, מכה את רחל בשוט ברזל, – אז כסתה זעה קרה את מצחו וידע, כי אמלל הוא מאין כמוהו. ובראותו פעם בשלש שבתות את מרים עוברת לפני שלחנו ועיניה הפיצו אליו מבט בוז ושאט נפש, רעדו כל עצמותיו מקור וחם ויהי כאחוז קדחת עזה. נחמתו האחת היתה לראות המונים, המונים מאחיו עומדים ושומעים בשום לב תורת האמונה האמתית. סוף סוף הלא עשה איזה דבר, הביא איזה תועלת.
אפילו שלמה הלץ היטיב את דרכו ויהפך כמעט לאיש אחר; הנה הוא מקשיב לדברי המטיפים בשום לב ובכל יראת הכבוד.
ולא ידע יוסף בעל החלומות, כי כל היהודים המקשיבים האלה עשו כעצת שלמה הנפלאה וימלאו את אזניהם עמוק במוך, עד אשר לא יכלו לשמע אף מלה מכל דברי המטיפים.
בין כה וכה ויוסף קנה לו שם בדרשותיו אשר דרש לפני הנוצרים, ומקרוב ומרחוק נהרו אליו לשמע את דרשותיו הנפלאות. הוא התהלך תמיד את ההמון ויקן את לבבם לאהבה אותו. הוא היה מטיף למובלים על במתי־המטבח, ומעילו השחור וכַפָּתוֹ הלבנה העירו תמיד רגשי שמחה בלבות אסירי־עני בחדרי בתי־הכלא. הוא היה בא לכפר עון הנוטים למות ויגרש רוחות רעות. אך חוטא אחד היה, אשר לא יכול לכפר את עונותיו, והחוטא ההוא היה – יוסף בעצמו; ואך רוח רעה אחת היתה, אשר לא יכל לגרש, והיא שכנה בקרב לבבו הוא. עצבת נוראה העיקה על נפשו בלי הרף; והנפש הזאת התמרמרה מאד על המציאות המרה; היא היתה קרועה לגזרים למראה האמונה הנוצרית, אשר לא תמלא עוד את מאוייו, כאשר לא מִלְאָתַם לפנים היהדות בקרב הגיטו.
_________
ח. 🔗
עוד פעם בא שבוע הקַּרנֵיבַל – ימי הֵעָשות כל נבלה, כל תועבה וכל רשע כסל. הרחובות מלאו אספסוף שונה ומשֻׁנה בצבעי בגדיו וסחבותיו, וקול רעם הצחוק הפרוע הפורץ לרגעים החריש אזנים; והשאון וההמולה התחדשו לרגעים בבוא כנחל שוטף המונים חדשים לרגעים מהערים אשר מסביב. מן החלונות והגגות השחורים, מראשי אלפי אנשים נזרקו לפעמים בידים נדיבות מטבעות כסף, ולרב – מים עכורים, ביצים מוזרות וגם שמן רותח על ראשי הרגלִים והרוכבים המכסים את עין הרחובות. מהומות רצח מלאו את העיר, והוללים פרועים במסכות על פניהם פרצו גם אל בתי־התפלה ויחללו כל קדש לאלהים ואדם. השוטים בידי השוטרים היו מלאים עבודה. גם הַתַּלְיָנִים והתליות עבדו בלי הרף, אך כל אלה יחד לא הועילו מאומה לעצור בעד משובת ההמון. כל פקודה, כל אזהרה נמרצה מגבוה היו – אך אותיות מתות. בימי משובה אלה ידעו היהודים מאד את הסכנה הנשקפת להם מידי פריצים עם אלה, הלא הם – הקתולים העליזים. אמנם אין לכחד, כי האנשים העליזים האלה הצטינו תמיד בהמצאותיהם הנפלאות להתעלל בעם עברתם, אך בימי הקרניבַל הראו את חריצותם על אחת שבע.
ביום הראשון שלחו היהודים מקרבם את ראשי העדה ורבניה אל ארמון הסינט. לבושים בגדים כְּתֻמִים־אדמדמים עברו הצירים דרך כל העיר מן שערי הגיטו עד הקפיטוליום, ומטר חרפות, גדופים ותעלולות נתַּך עליהם מסביב בכל הדרך הארֻכה הזאת. בבואם אל הקפיטוליום נקראו אל ארמון הכסא, ששם ישבו על כסאות־הכבוד המצֻפים סַמֶט אדם שלשת השופטים הראשים, ראש הנזירים, גם קטגור הקפיטוליום לבוש תַּגָּא שחורה ומגבעת סַמֶט חבושה לראשו. ראש הרבנים כרע על המדרגה הראשונה של הכסא, את ראש־שיבתו השח לארץ ויקרא את הברכה בנוסח הקבוע:
“בלב מלא רגשי כבוד והכנעה לעם הרומי באנו אנחנו ראשי עדת היהודים הנכנעה ורבניה, להתיצב לפני הכסא הרם והנשא של הוד מעלתם, להגיש לפניהם את רגשי האמונה וההכנעה בשם כל בני אמונתנו ולהתחנן אליהם, כי יחנונו ויסוככו עלינו בחמלה ורחמים רבים. ואנחנו לא נחדל מהתפלל לאל עליון להשפיע שפע שנים, מנוחה ואֹשר על ראש אדונינו המלך־הפפא, המושל בארץ לאֹשר כלנו, על הכסא הקדוש של השליחים, על הוד מעלת הסינט הנאור והנהדר מאד, ועל כל עם רומי”.
וראש השופטים ענה ואמר:
“הננו מקבלים ברצון את רגשי האמונה, ההכנעה והכבוד, אשר הבעתם לנו היום בשם כל עדת היהודים. ובבטחוננו כי תדעו לכבד את חקי הסינט ופקודותיו וכי תוסיפו לשלם, כאשר עד עתה, את כל המסים השומים עליכם, הננו מבטיחים אתכם את הגנתנו, בתקוה, כי תדעו לעשות את עצמכם ראויים לזה”.
אז שם רגלו על צואר הרב ויקרא: Andante (הלאה)!
הרב קם מעל הארץ ויַּגש להשופטים תשורה: זר פרחים יקר מאד וספל זהב ובו עשרים “כתר” לפאר בהם את ככר הסינט. אז יצאו הצירים מארמון הקפיטוליום ויעברו שנית במלבושיהם המשֻׁנים דרך הרחובות המלאים להם שכורים והוללים, בין שדרות האספסוף הפרא, אשר לא מנע מהם בוז וקלון, וילכו להביע את רגשי עבדותם הנאמנה לפני הדום רגלי הסינטור הראשי.
ותהלוכות־לעג נראו ברחובות, אשר חִקו את תהלוכת היהודים אל הקפיטוליום. מוכרי הדגים, אשר היו קרובים תמיד אל הגיטו וידעו רבים ממנהגי היהודים ומלבושיהם, העשירו את הקרניבַל ב“פרודיות” שונות מחיי היהודים. פה נראתה תהלוכת אבל בדמות הלוית אחד הרבנים; שם – תהלוכת יהודים רוכבים על חמורים דוהרים ובראשם רב זקן לבוש סחבות רוכב על סוס ופניו מָפְנים אל זנב הסוס, אשר אחז בידו האחת, ובידו השנית כתבנית ספר־תורה, וככה תעבר ברחובות העיר לשמחת לבב האספסוף, אשר הריע לקראתה בצחוק פרוע. אמנם הכעס והחרפה אשר השביעו אז את היהודים היו רק כתבלין קלי הערך בתוך ההוללות של הקרניבל; קרעו את כובעיהם הכּתֻמים מעל ראשם, השליכו בוץ בפניהם, ולא יותר. בשנה ההיא התערב שר העיר בדבר ויוציא פקודה נמרצה, כי לא ישליכו בפני היהודים כל דבר מלבד פירות רקובים. ומַרקיז אחד מאצילי רומי קנה לו שם תפארת, בהשליכו בפני היהודים תפוחי־אֹרֶן.5 אך הפקודה הזאת לא יצאה עד היום השלישי לקרניבל, אחרי עבר תהלוכת החמורים, אשר הכעיסה את היהודים מאד, ואחרי אשר השפילו את כבודם לעפר בכל מיני הוללות ומשובה נצחת.
הבקר היה צח וקר; אך מהר התקדרו השמים בעבים והאספסוף הפרוע חכה בשמחה לקול המון הגשם. לפני קשת סט. לורינצה דלוסינה, ברחוב הארוך והצר הנקרא בשם “ויא קוֹרסוֹ”, מקום שם כל פתחי הבתים, החלונות והגגות, גם המבואות הצרים אשר מסביב היו מלאים אנשים, עמדו יהודים מספר. זה עתה כלו לאכול את ארוחתם השמנה, אך פניהם לא הפיקו רצון. הם היו כמעט ערומים מבגד, מלבד הכתנת הלבנה המרֻקמת בחוטי זהב ומקֻשטת בעלי־דפנים באופן מעורר צחוק, אשר כסתה עד החצי את גויותיהם הרזות והצנומות. ככה עמדו רועים מקּוֹר ויחכו לַפקודה להתחיל את המרוץ בין שדרות ההמון, המתענג לראות בענות היהודים האמללים. לסוף הופיע פקיד־צבא ויתן צו ללכת. קול תרועת שמחה פרץ מפיות האספסוף, והנפשות האמללות, אשר נכרו בפניהם המזרחיים המפיקים עצבת, החלו את המרוץ הנורא לאֹרך רחוב קוֹרסוֹ. המטרה היתה על יד ארמון סט. אנג’ילו. בכל שנה ושנה היתה מטרת המרוץ בקצה רחוב קורסו, אך הפעם האריכו בכונה את המרוץ, לעשות רצון הפפא, אשר הביע חפצו להתענג על המחזה הזה בשבתו בחדר משכיתו, המלא פסילי שיש ותמונות נשים ערומות של הציר גויאוליאוֹ רוֹמנוֹ. מהר, מהר מאד עפו הרצים, בדעתם כי ככל אשר יקדימו לבוא עד המטרה כן יחשכו נפשם ממטר־חרפות המעורב באבנים, אשר נתך עליהם מסביב, ממכות המקלות של הנאספים העליזים העומדים בצדי הרחוב, ומדחיפות האצילים, אשר חסמו לפניהם את הדרך שלא כדת. למען החיש את מרוצתם עוד יותר, דהר בעקבותם פקיד הצבא ועמו גדוד אנשי חיל מזוינים על סוסיהם האבירים, והרצים האמללים היו נכונים בכל רגע להֵרָמס תחת פרסותיהם. והם רצו הלאה, הלאה רוץ והאנח, רוץ ושאף רוח בחזקה ונחלי זעה שטפו מבשרם. – “הוי, נבלים! הלאה! הלאה! אך זה מחזה שעשועים! אך זה תענוג”! – והנה איש צעיר לימים, אשר משך עליו עיני הרואים בפניו הרזים והחורים ובראשו הקרוח לא לפי שנותיו, נוסף גם הוא על הרצים לקול צחוק הרואים העליזים. בעבֹר הרצים לפני היכלי האצילים, נראו מעל המעקות הפנים השוחקים של הנשים העדינות חשופות החזה והזרעות בלי מסוה על פניהן היפים, ותלבבנה בעיניהן את האצילים הצעירים, השמחים על המחזה הנפלא בכל לבב, ורעם צחוק הריע מסביב:
“אך זה הוא חג נעים! אך לזאת היא שמחה החג!”
והאמללים ירוצו וימהרו הלאה, הלאה, בלי השב רוחם ובלי ראות את אשר לפניהם, רוץ ונשום ושאוף בלי הרף, ופניהם וגופם מכוסים בטיט חוצות, אשר הָשלך עליהם מסביב; והסוסים דוהרים אחריהם ובועטים בהם לרגעים בפרסותיהם. והלאה, הלאה הם רצים ונדחפים בדרך הארֻכה לאין קצה, הלאה, הלאה. רוץ והכָּשל והדָּחף והנָּגף, הלאה, הלאה; הנה הם הולכים וקרבים אל המטרה, וכבר עברו לפני סט. מרקו, ששם היתה המטרה תמיד. והיהודי הצעיר העביר כמעט את כל הרצים, אך יהודי אחר זקן ובריא השיגו וירוצו יחד. התרגשות ההמון גדלה מרגע לרגע. אלפי קולות וקריאות לעג אמצו ויעודדו את לב המתחרים. הנה באו עד הגשר; וארמון סט. אנגילו עם מגדליו הנקראים בשמות השליחים כבר נראה מרחוק. היהודי הזקן והבריא הוסיף לרוץ בכל מאמצי כחו, מדאגה מדבר פן יקדמנו אחר ולקח לו את הפרס של שלשים וששה “כתר”, אשר נועד מראש להזריז מכלם, ואז יהיה כל עמלו הנורא לשוא. אך הרץ הצעיר המאֻשר ממנו הקדימו פתאם, ויעף כחץ מקשת ויעבור לפני חלון הפפא ויבא עד המטרה, והפרס היה לו. צחוק רעם הרעים מסביב למבוכת חבריו השואפים רוח כתנים ורועדים מאד. כעבר רגעי מספר וההמון הריע שנית בקול אדיר וחזק למראה היהודי הזקן והבריא, אשר נפל מלוא קומתו ארצה כבול עץ.
אחד הפקידים מסר להזוכה את הפרס – חתיכת ארג אדום מויניציה.
היהודי הצעיר לקח את הפרס מידו ויתבונן אליו בתמהון, אך השופט קרא פתאֹם:
“פקיד הצבא אמר לי, כי הרצים לא עמדו בשורה אחת תחת הקשת; על כן עליהם לרוץ מחר שנית”.
זאת היתה המצאה חרוצה להתענג גם ביום המחרת על המחזה הזה.
עיני הרץ הזוכה ירו ברקים.
– הלא עמדנו כלנו בשורה כאשר ירו שם מקנה־הרובה.
– הס, הס! השב לו את הפרס – לחש לו אחד הרצים. – גם מחר יתנו את הפרס להזוכה הראשון.
אך הצעיר לא שם לב לדבריו.
– ומדוע לא עצר בנו הפקיד שם? – הוסיף לשאל את השופט.
– שים מחסום לפיך, כלב ארור! – ענהו השופט – בכל אופן עליכם לרוץ שנית, כי על פי החק צריך שיהיו שמונה רצים לכל הפחות.
– ואנחנו שמונה, – ענהו היהודי הצעיר.
השופט הביט בזעם אל עז־הפנים; אז הרים את מטהו ובהכותו בו על שכם הרצים האמללים אחד אחד, מנה בקול:
– אחד־שנים־שלשה־ארבעה־חמשה־ששה־שבעה!
– שמונה! – קרא האיש הצעיר בהראותו על האיש הזקן השוכב לארץ ויגש אליו להרימו.
– היצור הנבזה הזה? לא! הוא לא יחשב במספר הרצים. הוא שִׁכּוֹר.
– הוי, ראש כלב! – קרא היהודי, ובהישירו פתאם את קומתו הכפופה בגאון, הוציא צלב זהב מתחת לכתנתו. – אכן צדקת, קרא בקול רעם, אך שבעה יהודים היו פה, יען כי אני אינני יהודי. אני הוא יוסף הנזיר הדומיניקַני! וינופף את הצלב לעיני כל ההמון.
נרעש ונפחד נרתע השופט לאחור. אנשי הצבא עמדו על מקומם כמֻכֵּי תמהון, וההמון הסוער מסביב נדמה פתאם להקשיב לדברי הנזיר האהוב מאד. הגשם והרוח חדלו, השמש יצאה מבין העננים וקויה נגעו בצלב הזהב אשר הזהיר מאד.
– בשם הגואל המשיח הנני מתעב את צחוק השטן על בני העם הנבחר לאלהים, – הרעים הדומיניקני. – סורו מזה כלכם! האין בכם אף אחד אשר יביא לזקן האמלל הזה כוס מים קרים?
– האם לא נתנו לו היום השמים מים קרים די והותר? – התלוצץ אחד מן האספסוף, אך איש לא צחק לדבריו.
– אם כן אפוא, אש נצח תאכלכם! – הרעים הנזיר בזעם. אז שח שנית לארץ וירם את ראש הזקן בנחת. פתאם קדרו פניו מזעם וכרגע חור כסיד.
– מת, מת! – קרא בעצב מר. – הגואל, אשר לא האמין בו, אספהו אליו ברחמיו הרבים. – אז הניח את ראש הזקן לארץ ויסגר את עיניו הלטושות. רעדה אחזה רגע את כל העומדים מסביב. המות הרים, כנראה, בעיניהם גם ערך יהודי זקן. הוא נפל לארץ מֻכה פלצות מן העמל הרב אשר עמל במרוצתו, אחרי הארוחה הקשה אשר האכילוהו על כרחו. חוטי הזהב הזהירו על כתנתו הקצרה, שוקיו הערֻמות היו קפואות וקרות. ומרחוק נשמע קול תרועת ההוללים הפרועים המשתובבים ברחובות; קול חלילים וכנורות, אשר הגיעו עד אזני הזקן אך אל תוכן לא חדרו עוד. פקיד הצבא היה נבוך ונרעש מאד. אמנם הדוף הדף לרגעים את הרצים להחיש את מרוצתם, אך מחשבת רצח רחקה מלבבו. כל הרואים היו נרעשים ונפעמים; אך השופט התאושש מהר.
– אחזו בכהן הבוגד הזה! – קרא בזעם. – הוא כפר באמונתו וישב אל עמו. הוא שב ויהי ליהודי כשהיה; את עורו יפשטו מעליו חיים.
– הרף, בשם הגואל האמתי! – צעק יוסף ויסב את פניו מול פקיד הצבא, אשר נשאר אמנם על מקומו ולא זע לדברי השופט. – שקר הדבר! אינני יהודי. נוצרי אמתי אני לא פחות מהוד קדושתו, אשר ישב לפני רגע בארמונו ויתענג על שעשועי השטן אלה.
– אם כן אפוא מדוע רצתּ עם היהודים? הלא חללת בזה כבוד אמונתנו, חללת את בגדיך הקדושים.
– אני לא לבשתי את בגדי. האם זה הוא הבגד אשר עלי לכבד? זה הסמרטוט, אשר כל בני עירכם שמוהו למטרה לטיט ורפש?
– הלא אתה הוא אשר הטית עליך את החרפה הזאת, קרא הפקיד בנחת – למה זה רצת עם היצורים הארורים האלה?
– זה לי לשלומים, – ענהו בקול רועד. – חטאתי לאחי, הוספתי מכאוב על מכאוביהם העצומים; על כן חפצתי להיות כאחד מהם ברגע שפלותם היותר אכזריה; ולמען אוכל להתענות בענוייהם הנוראים בקשתי מאחד הרצים, כי יתנני לרוץ תחתיו. אבל לא זה בלבד עוררני לדבר הזה. – אז הרים את עיניו הבוערות, אשר הפיצו פחדים סביב, וקולו היה כקול רעם בגלגל, אשר הרעים באזני כל ההמון, וישמע עד למרחוק:
– בנים נאמנים ובנות נאמנות לכנסיתנו הקדושה! אתם היודעים אותי, אתם אשר שמעתם לעתים קרובות את דברי אליכם, אתם אשר הבאתי אל ביתכם תנחומות אלהים, התאחדו נא עמי ונעשה קץ לענות היהודים אחיכם. אך באהבה, לא שנאה, מושל גואלנו עולם! והנה אמור אמרתי, כי בראותכם אותי, אשר ידעתי כי תאהבוני, מכוסה בטיט ורפש, יִגַּע המחזה הזה עד לבכם לחֻמלה גם על האמללים האלה; אבל הנה הזקן האמלל הזה מתחנן אליכם בשפה יותר נמלצה. השפתים הקפואות האלה תעוררנה בקרבכם חמלה ורחמים יותר מדברי הבוערים כאש. לכו הביתה, לבלתי הביט אל תעלולי השטן אלה. חגרו שקים, שבו לארץ והתפללו לאלהים כי יחדש בקרבכם רוח נכון, למען תהיו לנוצרים טובים, נוצרים אמתים.
תנועה גדולה נראתה בקרב ההמון: מראהו המוזר, כתנתו הקצרה המכסה בטיט חוצות ושוקיו הערֻמות הוסיפו אמץ ועז לדבריו החוצבים להבות. הוא נדמה אז לנביא מוזר ונפלא מימים מקדם, אשר הופיע אליהם מעבר לגבולות המקום והזמן.
– הס, מחרף ומגדף! – קרא השופט. – השעשועים האלה הם סמל דמות האב הקדוש בשמים. הן קללת אלהים רובצת על הכופרים הנאלחים האלה. פפֿוי! – ובדברו דחף ברגלו את גוית היהודי המת.
חזה הנזיר התרומם, ראשו בער עליו באש.
– לא קללת אלהים, כי אם קללת הפפא רובצת עליהם – ענהו הנזיר. – ומדוע לא יגרשם מארצו? הוי, הוא יודע מה נחוצים המה לארצו. ידוע ידע כי לוּ גרשם מערי מושבותם, אז קראו סוחרי היהודים חרם על חף אלקונה, עד אשר לא נוכל להביא את לחמנו ממרחק. האם לא מהר אז הוד קדושתו להשיב את היהודים הנדחים לעריהם ולהכיר את זכיותיהם? כן, עלינו להראות להם אהבה וחבה יתרה, לא שנאה ובוז ופקודות למאות להבזותם ולהשפילם עד עפר.
– שָׂרף תִּשָּׂרֵף חיים ברחוב העיר על דבריך אלה! – צעק השופט – מי אתה כי באת להתקומם נגד מול האלהים?
– האם הוא מול האלהים? לא! אני, אני הוא מול האלהים! רוח אלהים דובר בי.
פניו החִורים והרזים האירו באור אלהים, וכנביא אלהים היה בעיני ההמון ברגע ההוא.
– זה חרוף וגדוף, זה בגד בוגדים – צעק השופט – אסרוהו! – והנזיר הביט בפני אנשי הצבא מבלי הסוג לאחור, אף כי רק גוית היהודי הזקן הבדילה בינו ובין הרוכבים האבירים.
– לא – קרא במנוחת נפש, וצחוק נעים רחף על שפתיו ועיניו השחורות והעמקות הזהירו מאד – ידעתי כי אלהים עמדי. הוא בנה סוללת המות ביניכם ובין חיי. חלילה לכם להלָּחם תחת דגל ה“אנטי־כריסטוס”!
– מות לבוגד, – נשמע קול קורא מבין ההמון. – הנה הוא קורא את הפפא בשם “אנטי־כריסטוס”!
– כן. מי אשר לא לנו, הוא לצרינו. האמנם אך לכבוד הגואל הוא מושל ברומי? האך את היהודים יעשק וירוצץ בזדון לבבו? האם לא הביאה תאותו לממשלת זדון גם את האויב עד שערי רומי? האם לא התעללו גדודי שכיריו בבני עירנו? ידענו גם ידענו מה מאד סבלה רומי מתעלולות בנו הממזר ומידי גדוד השודדים והמרצחים אשר עמד בראשם. הבשם גואלנו מלא רחובותינו שוד ורצח?
– מות לבַצִיָה וַלוֹרִי! – נשמע קול אדיר מבין ההמון ואחריו הריעו עוד אנשים מספר.
– כן, מות לבציה ולורי! – קרא הדומיניקני.
– מות לבציה ולורי!! – הריע כל ההמון קל הדעת, אשר שכח רגע את חגו ואת תעלולותיו ויתמכר להוללות חדשה. אחדים מהם, אשר אהבו את הנזיר הזה בכל לב, התפעלו באמת מדבריו החוצבים להבות אש, ויתר ההמון ההולל שמח מאד לקראת איזו מהפכה ויהי נכון להשתתף בה. אחדים מהם, והם הצועקים בקול רם מאד, היו גנבים ושודדים.
– כן, אבל לא לבציה ולורי לבדו – הרעים הנזיר בקולו. – מות לכל צמחי הממזרות הפורחים בבירת האמונה הקתולית, מות לכל זרע התפת, היא הכפירה בתורת גואלנו! מות לסולח לעונות! אלהי השמים איננו סוחר לסלוח במחיר. אין חפץ לאם הקדושה בנרות השעוה אשר תדליקו לכבודה; אך לב טהור, אך האש הבוערת בנפש ברה, אך באלה חפצה. הלאה המחרוזות וה“פטרנוסטרים” החנופה והכריעות! הלאה הקרניבלים, חגי הזמה והתועבה בהנזרכם מאכל בשר! כלכם יחד נשחתם! לא עיר האלהים היא העיר הזאת, כי עיר החנופה והצביעות, עיר הזמה והתאוה, עיר הדמים וכל תועבה. מות להקרדינלים החנפים המפטפטים לפני המזבח ולוים כסף מן היהודים שנואי נפשם לצרכי תאותיהם הנמבזות! מות להנזיר אשר בּוֹקַצִ’יא הוא סדור תפלתו! מות למשנה לאל עליון הסוחר בכובעי קרדינלים, הירא לאכל מלחם הקדש בטרם יטעם אחר ממנו, השקוע בספרי היונים הכופרים, בחרשת מעשה הזהב ואבנים טובות, בתהפוכות הפוליטיקה ואינטריגות החצר. הרוכב על סוסו האביר בלבוש ארגמן ורקמה בלוית הקרדינלים גלויי הראש ומאת רוכבים בבגדיהם המזהירים ברקמת זהב סביבותיו, ההוא יהיה ממלא מקום הגואל העני ורוכב על חמור, אשר אמר: “מכר רכושך ותן הכסף לעניים ולך אחרי”?! לא! – התרגשותו גברה ותעבר כל גבול. – אף כי הוא שוכן בהוַּתִּיקַן, אף כי מאת בישופים לבושי מכלול כורעים לפניו ונושקים ביראת הכבוד את כפות רגליו; בכל זאת הנני אומר גלוי לכל: כי כלו כחש ומרמה, זדון ורשע כסל. איננו חונן דלים, איננו אבי־יתומים, איננו מושל האמונה, איננו ממלא מקום הגואל, כי אם “אנטי־כריסטוס” כעצמו.
– מות לאנטי־כריסטוס! – הריעו שכורים אחדים.
– מות לאנטי־כריסטוס! – הריע ההמון הגדול. השנאה הכבושה, אשר נשרשה בלב ההמון לממשלת הפפא הקשה, התפרצה הפעם ברעם ורעש.
– פקיד צבא, עשה את חובתך! – צעק השופט.
– אבל כל דברי הנזיר אמת וצדק, קרא הפקיד. – שא מזה את גוית הזקן, אלכסנדרוֹ!
– האמנם השתגעה רומי? יעקוֹבוֹ, הביאה מהר גדוד שומרי העיר!
ויוסף קשר מהר את הפרס אל הצלב אשר בידו, ובנופפו את הארג האדם ברוח הרעים בקולו:
– זה הוא הדגל האמתי של גואלנו! זה הוא סמל ענויי אחינו! הביטו, הנה צבע הדם אשר שפך בעדנו. מי לישוע – אחרי!
– לישוע, לגואל! יחי הגואל! – הריע האספסוף הפרוע מסביב.
ורוח יוסף התלהבה יותר ויותר.
– לכו אחרי! זה היום עשה הגואל, היום נכונן את מלכותו ברומי!
וברחוב מהומה נוראה. ההמון סוער כים זועף; אנשי הצבא שוטפים על סוסיהם האבירים; אנשים נופלים תחת פרסות הסוסים ונרמסים. התרגשות־השגעון הגיעה עד מרום קצה. הנזיר הדומיניקני רץ לפני ההמון ומנופף את דגלו האדֹם וההמון הולך אחריו, הולך ורב מרגע לרגע. ככה הלך לו עד אשר הגיע בלי מעצור אל הככר הגדולה, מקום שם הקימו לכבוד הפפא פסל חדש משיש לבן ומזהיר כשלג.
– מות לאנטי־כריסטוס! – קרא אחד הגנבים.
– מות לאנטי־כריסטוס!!! – ענה האספסוף לעמתו.
הנזיר הֵניע בידו ומסביב הָשלך הס. הוא ראה כובע כָּתֹם על ראש יהודי אשר נסחף בזרם ההמון הגדול, ויצו להגיש את הכובע אליו. כרגע הורם הכובע מראש בעליו ויעף מיד ליד עד הגיעו לידו. הנזיר הרים את הכובע למעלה.
– אנשי רומי, בנים נאמנים להכנסיה הקדושה! הביטו וראו את תָּו־הקלון אשר שמנו על ראש אחינו, למען אשר יכירם כל איש רע ובליעל וירק בפניהם, הצבע הכתם – זה צבע החרפה, סמל הנשים המפזרות דרכיהן – אשר שמנו לתָו־קלון על מצח הרבנים הישישים, על ראש הסוחרים הנכבדים. הוי! הנה אני שם תָּו־הקלון הזה על ראש האנטי־כריסטוס, והיה זה לאות תועבת נפשנו לכל הרחוק מאהבה ורחמים.
ובהתרוממו על הרכָּבָה6 של פקיד הצבא הרוכב לימינו עטר את ראש הפסל בכובע הכּתֹם.
תרועת צחוק פרוע הרעידה את האויר מסביב; קריאות בוז, גדופים וקללות הרעישו את הככר.
– מות לאנטי־כריסטוס.
– מות להפפא!
– מות לבַצִיה וַלוֹרי!.
– מות להנסיכה תיריזה! (אהובת הפפא)
אך כעבר רגע שֻׁנו פני המחזה. גדוד שומרי העיר רוכבים על סוסים דוהרים וחמושים בחניתות, בקני־רובים ובחרבות שלופות פרצו אל הככר הגדולה מרחוב אחד, וגדודי הפפא מרחוב אחר, ויתנפלו על ההמון. גם גדוד הפקיד המורד מרדו בו ויתנפלו גם הם על ההמון ההולך אחריהם – ובכל הככר מהומה ומבוסה ומבוכה. קול אנחות וגנִיחות, קול יריות קני־הרובים; להט חרבות וחניתות מרוטות מתעופפות, חצים עפים כברקים ועשן מתַמר ועולה מסביב; ובני האספסוף נבהלו וימהרו להמלט על נפשם אל הרחובות אשר מסביב, ויעזבו על הככר נחלי דם וחללים למאות.
ובטרם שקטה עוד סערת ההמון, אשר הוסיף להלחם ולעמוד על נפשו בכל עז ברחובות רומי, שכב יוסף “בעל החלומות” בלי אונים בבור צלמות, אשר במצודת נוֹנָה, על מחצלת רקובה עטוף בכתנתו הקצרה הטבולה בדם הנוזל מפצעיו הרבים, אשר נפצע בהלחמו בשארית כחו עם שוביו. כחותיו עזבוהו ובמוחו אש לוהט, עד שלא יכל גם לחשב רגע על דבר אחריתו המרה.
________
ט. 🔗
אף לא נטל עליו לחכות זמן רב לאחריתו. מחזה משפט מות באדם נחשב תמיד לשעשוע נעים בחג הקרניבל. ואת שמחת־החג הזאת לא מנעו מההמון תמיד. הפושעים, אשר נחרץ עליהם ענש הגוף, נעצרו תמיד בבית כלאם עד הקרניבל. אל מחזות נעימים כאלה חכה ההמון כאל מלקוש. ומה מאד התעצבו יושבי רומי אל לבם כאשר נכזבה תוחלתם הנעימה, בראותם כי אין כל פושע, מלבד איזו זונה אשר הכוה בשוטים על שומה מסוה על פניה שלא כדת. לעמת זאת התענגו מאד לראות כאשר הֻכה יהודי בשוטים, לרַצות עון לכתו ברחובות עיר בלי תָו־הקלון. המחזה הזה היה חשוב בעיניהם כמעט כמחזה התזת ראש של איש נוצרי, יען כי המַּכה קבל אז שכר כפול (על חשבון המֻּכה), ועל כן התאמץ תמיד להראות את חריצותו הרבה בעבודתו, עבודת הקדש. אבל מחזה משפט מות ביהודי נחשב להם לתענוג היותר גדול. וכי יוסף הנזיר היה יהודי הן לא היה כל ספק. השאלה היתה רק: אם בגד בדתו החדשה וישב לדת אבותיו, או גם מתחלתו היה רק מרַגל. איך שיהיה, אחת דתו להמית. ומלבד זאת הלא חרף וגדף את כבוד הוד קדושתו – חטאת, אשר לא תכֻפר. הפפא הזה, שלא היה מרוצה לעם, השכיל לסלח לעון כל האנשים אשר השתתפו במרידה – אך היהודי לבדו היה השעיר המשתלח.
עוד בטרם האיר הבֹּקר נאסף המון רב על ככר העם – המרכז להוללות הקרניבל – אשר שם הכינו במת המטבח עוד מיום האתמול. ההמון הרב התנגח ויתרוצץ יחד; כל אחד התאמץ לחפש לו פנה, אשר משם יוכל לראות היטב את כל הנעשה – מלחמה עליזה ומבַדחת מאד. מזרקת־מים, אשר עמדה בלב הככר, זרקה את רסיסי מימיה, המזהירים כפנינים לאור קוי השמש אל מול שמי התכלת. כאשר באה מרכבת המות אל הככר הריעו באזני הפושע המון שירי־התולים, ועיניו הבוערות כלפידים ראו אלפי פנים צוהלים, אשר אך לפני יום הריעו לקראתו תרועות כבוד וילכו אחריו בשם האהבה והצדק. בין הפנים האלה ראה גם את פני אחיו הזועפים, המפקידים שנאה ותאות נקמה. לא בא גם נזיר אחד מאחיו להטיף לו נחומים, או לשים את הצלב לנגד עיניו לפני מותו – כי הלא הוא כופר נתעב ונאלח הנדח מן העולם הזה והעולם הבא יחד. גם ראש השופטים עמד לפני הבמה, וגדודים מזוינים סבבוה, מדאגה מדבר פן יש אוהבים להמשגע, אשר ינסו כחם להצילו ממות. אך הזהירות הזאת היתה נפרזה מאד. בכל אלפי הפנים והעינים הנטויות אליו לא נראה אף מבט אחד של חמלה; כל אלה אשר לקח את לבבם בקסם שפתיו וילכו אחרי דגלו – הצלב וארג הפרס – התאמצו להראות עתה את עליצותם לבל יכירום; והיהודים שמחו בכל לב על נקמת אלהים בבוגד הארור הזה.
היהודי הדומיניקני7 נקשר אל העמוד, אחרי אשר הלבישוהו בלואי סחבות וישימו כובע כָּתֹם על ראשו הגלוח. פניו הפיקו מנוחה, אך היו עצובים מאד. הוא התחיל לדבר.
סתמו בעפר פיו! – קרא ראש פקידות העיר, – הנה הוא חפץ לחרף ולגדף.
– אנא, אל תעשו כן! – נשמע קול תחנונים מקרב ההמון, – כי אז הן לא נוכל לשמוע צעקות הבליעל.
– הוי אל תפחדו, לא אחרף ולא אגדף, – קרא יוסף בבת־צחוק עצובה. – אני חפץ רק להתודות על עונותי אשר אמות בהם. אני אמרתי ללכת בגדולות, לצאת בעקבות הגואל, להשריש את האהבה ולשרש את השנאה, ומה עשיתי? הרימותי יד חמס גם באחי הישנים היהודים, גם באחי החדשים הנוצרים; הֵסַתִּי את הפפא ביהודים ואחר הסתי את הנוצרים בהפפא, גֵרִיתִי מדנים ושפך דם. נוח היה לי שלא נולדתי כלל. עתה יאסף נא הגואל את נשמתי אליו ברחמיו הרבים. יסלח נא לי כאשר אני סולח לכם!
וידם. וענן יאוש קודש כסה את פניו החורים.
הלהבה התרוממה ולשונה החלה כבר ללחך את אבריו; מסביב שררה דומיה נוראה, אך קול משק הקוצים בהשפרם נשמע למרחוק. מקרב ההמון עלה קול בכי ונאקה, אך זה היה קול בודד. בין כה וכה התקדרו השמים עבים, מבלי אשר התבונן עליהם אף אחד, ופתאם הבריק ברק וקול רעם אדיר נלוה אליו ואחריו נתך גשם שוטף אשר כבה את המדורה.
כעבר רגעי מספר חדל הגשם, אך העצים רטבו מאד עד אשר לא יכלו להבעירם שנית. ראש העיר נתן צו לשר הטבחים ויבתק בחרבו את בטן הפושע, עד אשר נשפכו מעיו לארץ. אז התירו את הגוף מן העמוד וכרגע התגלגל ויפל בקול רעש על קרשי הבמה; הגויה שכבה אפרקדן והפנים החִורים והרזים נשקפו אל מול פני השמים. אז לקח שר הטבחים את הגרזן בידו וינתח את הגוף לארבעה נתחים; אחדים נאנחו ויסבו את פניהם, אך ההמון הרב הריע בקול ששון.
אז עלה נזיר פרנציסקני על הבמה העקֻבה מדם ויטף ברגש על דבר הגואל ותורת האהבה. וההמון נמוג וילך איש לביתו בעינים רטובות מדמעה.
_______
י. 🔗
ובבית מנשה אבי יוסף אורה ושמחה, כי עשה מנשה משתה גדול וישכר מנגנים לחג ברוב פאר חג מיתת הבוגד הצורר לעמו. קרובים רבים באו ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם אף יצאו במחול. האנשים לבד והנשים לבד. במנוחה מְעֻשָׂה הגיש מנשה לאורחים פירות, מיני מתיקה ויין; והאם הזקנה רקדה בלי הרף כמשגעה. בת־צחוק משֻׁנה רחפה על פניה הקמוטים, אשר נעוו לרגעים מצחוק נורא אשר פרץ מפיה.
מרים עזבה את הבית לבל תשמע את הצחוק הנורא הזה. אז הלכה לה הלאה, הלאה עד צאתה מחוץ לשערי הגיטו, ותמצא את המקום הטמא, אשר הָשלכו שם עצמות יוסף “בעל החלומות”. גל האבנים, אשר השלכו שמה בידי יהודים תמימים, לזכר הסקילה שהתורה מחַיבת את הבוגד באמונתו, העיר על קברו. אנחות מרות פרצו מלבב מרים ועיניה מלאו דמעה, עד בלי ראות מאומה מכל אשר מסביב לה. כעבר רגעי מספר הכירה בעד האד, אשר כסה את עיניה, תמונת אשה רמת הקומה הכפופה על הגל קרוב לה. וכמעט מבלי הביט אליה ידעה כי היא הילני די־פרנקי.
– גם אני אהבתיו, סיניורה די־פרנקי, קראה אליה.
– האת היא מרים? הוא דבר עליך לא אחת באזני. וקולה הנעים רעד מאד.
– כן, סיניורה.
ועיני הילני נזלו דמעה מאין הפוגות. – אהה! אהה! “בעל החלומות”! יכֹל יכל להיות מאֻשר – מאשר עמי, מאשר בתענוגות האהבה, באור השמש, ביפי הטבע, בנעימות המוסיקה!…
– לא, סיניורה. הוא היה יהודי. יכֹל יכל להיות מאשר עמי, באור התורה, במנוחת חיי משפחה המלאים תפלה, צדקה וחמלה וכל המעשים הטובים. אני הייתי מדלקת נרות השבת לעיניו והושבתי את בנינו על ברכיו לברכם… אהה! אהה, “בעל החלומות”!
– כזה כן גם זה לא עלה בגורלו, מרים. נשקיני נא, ננחם אשה את רעותה…
שפתותיהן דבקו ודמעותיהן התבוללו יחד.
– למן היום הזה והלאה אחיות הננו, מרים.
– אחיות, – ענתה מרים באנחה.
אז נפלו אשה בזרעות אחותה. – הנפש העדינה של הרומאית המאמנת באפולון והלב החם של היהודיה המאמנת באלהי ישראל התאחדו יחד על קבר הנוצרי.
פתאם נשמע קול צלצול פעמונים. מרים התנודדה ותֵּחָלֶץ מזרעות אחותה.
– עלי ללכת, קראה במהירות.
– הלא זה קול הקורא לתפלת הערב לכבוד האם הקדושה, – אמרה הילני – ולא לך העובדה הזאת.
מרים העבירה ידה על הקשור התם אשר על ראשה.
– אבל עוד מעט ונסגרו שערי הגיטו, אחותי.
– אהה, ואני שכחתי זאת. חשוב חשבתי כי תמיד נהיה כן יחד. עתה אֲלַוֵךְ עד המקום אשר אוכל ללכת עמך, אחותי.
ושתיהן עזבו מהר את הקבר הבודד והארור, בחבקן אשה ידי רעותה.
צללי ערב נִטו מסביב, ובהגיען עד שערי הגיטו כבר היה חשך.
אך באה מרים אל תוך הגיטו נסגרו השערים בקול שריקה איומה, ויפרידו ביניהן בחשכת הלילה.