הספר הזה נערך על־פי עקרונות המיפוי של הסיפורת בשנות המדינה שהצעתי בכרכים הקודמים של הסדרה המחקרית־ביקורתית הזו. עקרונות המיפוי הללו, שהוצגו בפתח הכרך “השאננות לציון בסיפורת הישראלית” (שהופיע ב־2010), מובאים להלן בשינויים קלים:

"ייסוד המדינה בתש״ח הצדיק לחתום במפת הספרות העברית לדורותיה את עידן הספרות העברית החדשה, שהיו בו שלוש תקופות (ההשכלה, התחייה והעליות), ולסמן במפה זו את פתיחתו של עידן חדש בתולדות הספרות העברית — עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ־ישראל, או בקצרה: עידן חידוש הריבונות, עידן שהעניק לספרות העברית בסיס מוצק ואיתן שלא היה לה קרוב לאלפיים שנה: הבסיס המולדתי־ארצי. מתש״ח הפכה הספרות העברית מספרות המתארחת בארצות של עמים אחרים לספרות שיש לה ארץ משלה.

בנוסף להסתייעות במונח המיפוי “עידן”, מוצדק להיעזר במונחי מיפוי אחרים המקובלים בספרות: “תקופה”, “דור” ו“משמרת”, כדי להשלים את מלאכת המיפוי של העידן החדש הזה בתולדות הספרות העברית. בעזרת מונחים אלה נוכל להוסיף לקביעה הקודמת, אחרי שבעת העשורים הראשונים לקיום המדינה, שהספרות העברית נמצאת כיום בתקופה הראשונה של עידן חידוש הריבונות, והיא התקופה הישראלית, שמשתייכים אליה סופרי חמש המשמרות של הדור הספרותי הראשון של תקופה זו — סופרי ׳דור ייסוד המדינה׳", ולהלן: “דור המדינה”.

בשניים מהכרכים הקודמים של הסדרה – בספר “ספרות וריבונות”, ספר שהופיע ב־2006, ובספר “משמרות בסיפורת הישראלית”, ספר שהופיע ב־2008 – פירטתי את הרקע לצמיחתן של ארבע המשמרות הראשונות של “דור המדינה”, אלה שפעלו בסיפורת הישראלית משנת ייסוד המדינה ב־1948 ועד סיום המאה הקודמת, המאה ה־20:

משמרת “דור בארץ” (סופרי שנות הארבעים והחמישים),

משמרת “הגל החדש” (סופרי שנות השישים),

משמרת “הגל המפוכח” (סופרי שנות השבעים והשמונים),

משמרת “הקולות החדשים” (סופרי שנות התשעים של המאה ה־20).

הספר הזה, שהוא הכרך ה־22 והאחרון של הסדרה, מתרכז בסופרי המשמרת החמישית של דור המדינה, זו שהצטרפה לארבע המשמרות הקודמות בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21: משמרת "הגל הדיסטופי״ (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה־21).

הערה מתודית: ספרי “תולדות” קודמים, שהקיפו פרקי־זמן ארוכים הרבה יותר מעשרות השנים שהקפתי בספרי הסדרה הזו, הסתייעו במונחי המיפוי “דור” ו“תקופה” כדי לחלק פרק־זמן ארוך למספר קטעי־זמן קצרים יותר. מאחר שהסדרה הזו שונה מספרי “תולדות” קודמים אלה, בכך שכרכיה נדפסו בהפרשי זמן קצרים זה מזה וסיכמו התפתחות כלשהי בסיפורת הישראלית העכשווית סמוך מאוד אחרי הופעת היצירות של סופרי הדור שהעידו על כך, היא נזקקה למונח מיפוי המותאם לסימון שינויים בפרקי־זמן קצרים יותר. ואכן מצאתי, שמונח המיפוי “משמרת” התאים ביותר למטרה זו, מאחר שבאמצעותו יכולתי לבטא שינויים בסיפורת העכשווית בפרקי זמן של עשורים.

 

הסחף הרעיוני    🔗

ההחלטה לסמן את סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה־21 כמשמרת החמישית של דור המדינה התבססה על העובדה שכבר בשלב הצטרפותם לספרות הישראלית לא רק המשיכו נימות של אכזבה ממצבה של המדינה במזרח התיכון, שסופרי המשמרות הקודמות שזרו ביצירתם לפניהם, אלא הוסיפו עליהן עלילות דיסטופיות מפורטות שבהן תיארו את קריסתה של המדינה כתוצאה מכך.

אלמלא היה שקוף כל־כך שסופרי “הגל הדיסטופי” לא כתבו את תיאוריהם האפוקליפטיים האלה ממניעים ספרותיים, מחיבה פתאומית שלהם לסוגת הסיפור הסוריאליסטי, אלא כמחאת יאוש פוליטית של סופרי “מחנה השלום”, מחנה השאננים לגורל ציון, נגד ההצלחה הנמשכת של מנהיגי “המחנה הלאומי” לזכות בתמיכת העם בדרכם המדינית (בנושא ״הסכסוך״ ובנושא ״השטחים״) במספר מערכות בחירות רצופות – אלמלא היה כל זה כה שקוף, אפשר היה להימנע מהוספתם לדור המדינה כמשמרת החמישית שלה.

יתר על כן: אילו הסתפקו סופרי הגל הדיסטופי בהבעת מחאתם הפוליטית בסוגות סיפורת הולמות יותר (הסימבולית, האלגורית והסאטירית), שבעזרתן ביטאו סופרי המשמרות הקודמות את השקפתם הפוליטית בנושאים מדיניים אלה, אפילו ניתן היה להבליע אותם כאחרוני המצטרפים למשמרת “הקולות החדשים”, שהיא הרביעית מבין משמרות דור המדינה.

אך מאחר שהפוליטיקה בוחשת זה מכבר בסיפורת הישראלית ומאחר שגם סופרי ארבע המשמרות הקודמות של דור המדינה התגבשו בהשפעת אירועי הזמן ומתוך הרגשת חובה להגיב עליהם, אי־אפשר היה להתעלם מסופרים צעירים לפחות בעשור מקודמיהם, סופרי “הקולות החדשים”, אחרי שהעלו את רף מחאת הייאוש ופרסמו בריכוז כזה עלילות דיסטופיות המתרכזות בתיאור קריסתה הקרובה של המדינה.

ואכן, אם משמיטים את רף ההקצנה הזה מהדיון ביצירותיהם, מגלים גם אצל סופרי “הגל הדיסטופי” את כל המאפיינים הספרותיים של ארבע משמרות “דור המדינה” הקודמות:

* כמו סופרי המשמרות הוותיקות יותר, מיצו גם סופרי “הגל הדיסטופי” את נושאי שלושת אפיקי הכתיבה שייחדו את הסיפורת הישראלית בכל שנותיה של המדינה: נושאי המצב הישראלי (הסכסוך והמלחמות, המפלגות והמחלוקות הפנים־חברתיות הקיימות בחברה הישראלית על רקע עדתי, מגזרי, מגדרי וכלכלי), נושאי המצב היהודי (האנטישמיות, השואה, היהדות והציונות) ונושאי המצב האנושי (כל נושאי הקיום האוניברסאליים שהאדם חוֹוֶה מיום לידתו ועד יום מותו).

* כמו סופרי המשמרות הקודמות מיצו גם סופרי “הגל הדיסטופי” את כל סוגות הכתיבה התמאטיות־סיגנוניות שהספרות מציעה לכותבי סיפורת: הריאליסטית, הסימבולית, האלגורית, הסוריאליסטית והפנטסטית. (ראה פירוט הסוגות בספר “סוגות בסיפורת הישראלית”, 2004).

* כמו סופרי המשמרות הקודמות הושפעו גם סופרי “הגל הדיסטופי” מחידושי הכתיבה של סופרים נודעים הן מהספרות העברית (מאורי־ניסן גנסין ועד ש״י עגנון) והן מהספרות העולמית (מפרנץ קפקא ועד גבריאל גרסיה מארקס).

* ובדומה לסופרי המשמרות הקודמות תרגמו גם סופרי “הגל הדיסטופי” את ההתנגדות של הערבים לקיומה של מדינת היהודים במרחב שהם רואים אותו כשייך להם בלבד, לאכזבה מסיכוייה של הציונות להגשים את חזונה הבא בשלמותו: לייסד מחדש את מדינת הלאום של העם היהודי בארץ־ישראל, המולדת שאבות האומה בחרו לצאצאיהם לדורות, ולכנס אליה בהדרגה את כל העם היהודי מפיזורו בעולם.

לכן, לא בנושאים, גם לא בסגנונות הכתיבה, גם לא במקורות ההשפעה עליהם וגם לא בהרגשת האכזבה מסיכויי התגשמותו של החזון הציוני בשלמותו נבדלת המשמרת החמישית מהמשמרות הקודמות, אלא בקיצוניות שבה ביטאו ביצירותיהם הדיסטופיות את ייאושם הנמהר מהציונות ומסיכוייה להגשים את חזונה בשלמותו, ייאוש שהביאם לכתוב עלילות המנבאות את קריסת המדינה, אף שבתנאי תש״ח הוקמה בחלק זעיר מדי מאדמת ציון של האבות.

 

נטל החזון    🔗

מאחר שכבר סיכמתי בכרכים שונים של הסדרה את שלבי הסחף הרעיוני הזה בסיפורת הישראלית, אסתפק בתמצית מהכרך "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה״ (2005):

"הסחף הרעיוני לא החל בספרות הישראלית בפרוץ האינתיפאדה, אלא כבר בעיצומה של מלחמת העצמאות. משמרת הסופרים הראשונה, משמרת “דור בארץ”, לא הצליחה ליישב במחשבתה את הסתירה בין החזון שוחר השלום של הציונות, חזון שהבטיח את השגת המדינה בדרכי־פיוס (“האתוס הדפנסיבי”), לבין הגשמתו במעשי־מלחמה, שלוחמי תש״ח חוו בפועל בשדות הקרב (“האתוס האופנסיבי”).

הסתירה הטראגית הזו הולידה סיפורת, שהטילה ספק במוסריות התוצאות של מלחמת תש״ח. מבין הסיפורים שתיארו את מלחמת העצמאות, גברו הסיפורים הביקורתיים, שהעלו את טענת הנישול של כפריים תמימים מאדמתם (ס. יזהר ב“חרבת חיזעה”), על הסיפורים הריאליסטיים, ששיקפו את האמת ההיסטורית ¹ : שמהכפרים הללו יצאו הפורעים לטבוח ביהודים ולפגוע בלוחמים שניסו לפרוץ את המצור שבו היו נתונים ישובים מנותקים (משה שמיר בפרקי “במו ידיו”).

הסחף הרעיוני הזה התחזק בעקבות המלחמות הבאות. אחרי מלחמת ששת־הימים התבטא הסחף בוויכוח על “השטחים”, אם הם שוחררו (“חיי עם ישמעאל” למשה שמיר) או נכבשו (“ארץ הצבי” ללוֹבָּה אליאב). ואחרי מלחמת יום־כיפור הואץ הסחף הרעיוני ואף הגיע לשיאים בלתי־משוערים במהלך מלחמת לבנון. – – – תהליך זה משתקף במעבר, שהתחולל בספרות הישראלית מההכרה הציונית להשקפה הפוסט־ציונית."

הערה ביבליוגרפית: למען קורא המבקש למצוא את פירוט היצירות ששיקפו את שלביו של הסחף הרעיוני הזה, ריכזתי את המסות שבהן סיכמתי כל שלב בנפרד, בליווי דיון ביצירות שהעידו על כך, ב״מפתח המגמות בסיפורת הישראלית בין השנים 2018־1948״, המופיע בסוף ספר זה.

 

בשבי הפוסט־ציונית    🔗

ההשקפה הפוסט־ציונות התבטאה בסיפורת הישראלית במספר מגמות, שהבולטות מביניהן עודן פעילות בחברה הישראלית גם בשנת השבעים לייסודה של המדינה:

המגמה הדֶפיטיסטית – התבטאה בתמיכת סופרי השמאל הפוליטי (שנוהגים לזהות את עצמם כ“מחנה השלום”) בנסיגה לגבולות הקו הירוק, שהיו גבולות המדינה עד מלחמת ששת הימים ב־1967, אף שהגבולות הללו לא כובדו על־ידי מדינות ערב בעבר, מאחר שרובן מחופרות בהתנגדותן, מנימוקים דתיים ואידיאולוגיים, לעצם קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ־ישראל.

המגמה האסקפיסטית – ברוח הפוסט־מודרניזם תמכו סופרי השמאל ביצירותיהם בזכותו של הפרט לממש את הנאותיו הפרטיות מיד ובשלמותן, וכל עוד אינן פליליות גם ללא כל הגבלות. מגמה כזו במדינה כמו זו שלנו, ששכנותיה שוללות את עצם קיומה, אכן הביאה לשגשוגה של תרבות העכשיו הדורסנית: החומרנות, הפרה המונית של חוק וסדר, סגידה להבלי הבידור ומתירנות אלימה וקולנית הגובלת בהפקרות בהרבה תחומים נוספים. בספרות הולידה המגמה הזו את הספרות הטריוויאלית דלת־הדמיון ונחותת־האיכות, שלא מחזקת את החברה הישראלית כחברה יֵעוּדית האמורה לפעול על־פי ערכים לאומיים ציוניים ודמוקרטיים (כפי שנוסחו במגילת העצמאות), אלא מחלישה את איתנותה.

והמגמה הדיסטופית – שבמהותה מבטאת בתרבות הכללית יאוש קיומי ממצבה של האנושות בהווה על־ידי המחשת עתיד מחריד: אַלּים, שרירותי ומטיל אימה. ואילו בתרבות הישראלית מתורגם הייאוש הזה בסיפורת הישראלית ברמות ויתור שונות על המאבק מול קשיים, החל מנימות אכזבה מהציונות בספריהם של סופרי ארבע המשמרות הראשונות של “דור המדינה” וכלה בתיאורים אפוקליפטיים המנבאים את קריסת המדינה בספריהם של סופרי “הגל הדיסטופי”, שהצטרפו אל הדור הזה כמשמרת חמישית.

שלוש המגמות האלה החלישו את העמידוּת הרעיונית של הסופרים והעמיסו בשיאן על מדפי הסיפורת שלנו ספרים ברוח השאננות לגורל ציון, ספרים שאינם מגשימים את יֵעוּדה הרציני והאחראי של הספרות העברית לדורותיה – לספק לקורא העברי במיטב הניסוח את העמוקים ברגשות ואת המקוריות במחשבות על גורלו של העם היהודי בעבר, על מצוקות קיומו בהווה ועל התרומה המובטחת מהפיתרון הציוני להישרדותו בהיסטוריה בעתיד.

 

מורשת הכתיבה הדיסטופית    🔗

במאמרי הביקורת המוקדמים שלי נעזרתי בצירוף המילים “החלום ושברו”, כדי לציין הלכי רוח פסימיים, ביחס לסיכויי ההצלחה של החזון הציוני בעתיד, ששזרו סופרי המשמרות הראשונות בסיפורים שפירסמו עד מלחמת יום־כיפור. אלא שצירוף המילים “החלום ושברו” כבר לא שיקף את רעילותן של המגמות הפוסט־ציוניות שהחלו להסתמן ביצירת סופרים שונים ממלחמת יום־כיפור ואילך.

ולכן, תהיה זו הפרזה לטעון, שסופרי המשמרת החמישית הם הראשונים שהחדירו את הסיפור הדיסטופי לסיפורת הישראלית. הרבה לפניהם, וליתר דיוק: במשך שלושים השנים שחלפו מסיום מלחמת יום־כיפור ועד סיום המאה העשרים, כבר טפטפו סופרי המשמרות הוותיקות עלילות דיסטופיות ״רכות״ – יצירות שעדיין לא העזו לתאר את קריסת המדינה, שהוא חידושם המוקצן של סופרי “הגל הדיסטופי”, אך ניבאו שמפעל ההגשמה של הציונות בארץ־ישראל, שהצטייר כמצליח בדור מייסדיו, יצבור כעבור דורות אחדים כישלונות שונים.

יעידו על כך העלילות הדיסטופיות ברומאנים שהופיעו בין סיום מלחמת יום־כיפור ב־1973 לבין סיום המאה העשרים. העלילות היו רב־דוריות ומאחר שגם נכתבו בצופן האלגורי השתמעה מהן אכזבה מקיפה מסיכוייה של הציונות להתממש במדינת היהודים כפי שחלמו אותה הוגיה, שכידוע רובם היו סופרים שהולידו זרמים בציונות: ליליֶנבלום – חיבת ציון, הרצל – הציונות המדינית, אחד־העם – הציונות הרוחנית, ברל כצנלסון – הציונות המעשית וז׳בוטינסקי – הציונות האקטיבית.

בתיאור אחוזת המייסדים המתמוטטת, שחלוצי התחייה הלאומית הקימו כדי להצמיח בהם דורות של ממשיכים למפעלם, עסקו בנימין תמוז ב״רקוויאם לנעמן״ (1978) ועמוס עוז ברומאן “מנוחה נכונה״ (1982) ובתאומו וממשיכו ״קופסה שחורה״ (1987). בכישלונה הצורב של החקלאות בכפר הציוני בעמק התרכז מאיר שלו בכל חמשת ספריו הראשונים, מ”רומאן רוסי" ועד “פונטנלה”, אך מבין החמישה בלטו כיצירות דיסטופיות בעיקר שני ספריו הראשונים: “רומן רוסי” (1988) ו״עשו״ (1991). בתיאור ההשתלטות האלימה של קיצוניים שונים על המדינה כדי לשנותה על־פי שיגיונם עסקו בנימין תמוז ב״פונדקו של ירמיהו״ (1984), עמוס קינן ב“הדרך לעין חרוד” (1984) ויצחק בן־נר ב״מלאכים באים״ (1987) וב״מתחם אויב״ (1997).

בדיסטופיות “רכות” אלה הקבילו סופרי המשמרות הוותיקות, בכסות אלגורית, את הקונפליקטים בין הדמויות המשתתפות בעלילה למתחים פוליטיים אקטואליים הקיימים בחברה הישראלית, כדי להשמיע הסתייגויות שונות מהציונות. כגון: הטענה שכאידיאולוגיה כבר מיצתה הציונות את כוחה בייסוד המדינה, בשנת 1948, ושמאז היא מכבידה על המדינה להתנהל על־פי האפשרויות המדיניות, הביטחוניות והכלכליות כמו כל מדינה נורמלית אחרת בעולם. או הטענה, שצריך להפריד את המדינה מהציונות, משום שהיא מעכבת בדרישותיה הבלתי־מציאותיות מהמדינה לפעול באופן “רציונאלי” ו“ריאליסטי” מול יוזמות מדיניות שמוצעות לה כדי לסיים את הסכסוך עם העולם הערבי.

 

התפרקות המערכת הספרותית    🔗

לביסוס הקביעה שהציונות סיימה זה מכבר את תפקידה בהיסטוריה של העם היהודי ולהצדקת ההפרדה של המדינה מהציונות הציגו מחברי העלילות ה“רכות” האלה את הציונות כאחראית לארבע המפולות הבאות:

א. המפולת החזונית – הציונות לא שיערה נכון את האופן שבו תקום הריבונות היהודית המחודשת בארץ־ישראל, כאשר הניחה שתוכל להשיג מטרה זו בלי שתיאלץ להתעמת עם הערבים במלחמות במשך שנים. המפולת החזונית שלה היתה כפולה: הן הערבים הפריכו את תקוותה לייסד את “מדינת היהודים” בדרכי־פיוס שונות (רכישת אדמות, הקמת נקודות יישוב והשגת תמיכה מדינית רחבה ממדינות אירופה הנאורות לשיבת היהודים למולדתם במזרח התיכון הנחשל), וגם היהודים לא נענו לחזונה ולא נהרו בהמוניהם מהגולה אל פלשתינה־א״י מאז שהתפרסמה הצהרת הלורד בלפור ב־1917 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. גם כל העליות הגדולות בהמשך המאה ה־20, משנת ייסוד המדינה ואילך, היו מארצות שהיהודים היו בהן בסכנה קיומית.

ב. המפולת המוסרית – הציונות העניקה גיבוי אידיאולוגי למעשי־עוול שבוצעו בשתי מלחמות שבהן הביסה את הערבים. בתבוסת 1948 גיבתה את “פשעי הנַכְּבָּה”, בכך שהצדיקה לא רק את הברחת הערבים מבתיהם, אלא גם את גירושם היזום מכפרים כדי להבטיח למדינה רציפות טריטוריאלית בגבולות ברי־הגנה. ואחרי תבוסת הנַכְּסָה ב־1967 העניקה גיבוי אידיאולוגי גם ל“כיבוש” השטחים וגם ל“התנחלות” בהם. בכך – מאמֵץ השמאל הפוסט־ציוני את טענת הפלסטינים – הכתימה הציונות בכתמים מוסריים את הדגל הצחור של חזונה.

ג. המפולת הגנטית – הציונות אחראית לגריעה באיכותם של צאצאי המייסדים ולהיחלשות נכונותם לדבוק בחזונה. בעוד שהמייסדים הגשימו בעקשנות ובהתמדה את חזונה, התגלה רפיון תורשתי, מחשבתי וביצועי בדורות ההמשך מהם. יורשי האחוזות, המושבים והקיבוצים לא המשיכו לפתח את מפעלם של המייסדים, אלא אצו לממש את הערך הנדל״ני של ירושתם.

ד. מפולת ההורשה – הציונות לא הצליחה להנחיל לדורות הבאים את הרצון להמשיך בהגשמת החזון מעבר למטרה שכבר מומשה בתש״ח. דורות ההמשך רואים במדינה ובמוסדותיה מענה מלא לזהותם הישראלית, שהיא זהות אזרחית ודמוקרטית, ולכן אין להם עוד עניין רב בהגדרתה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי וגם לא בדאגתה של הציונות, בשם הזהות היהודית, לגורל פזורת העם היהודי בארצות העולם.

והיו אחרים מבין סופרי ארבע המשמרות הוותיקות הללו שפשוט העלו הצעות לסיום הסכסוך הערבי־ישראלי, שסטו באופן מפורש מחזונה של הציונות: א״ב יהושע, האדמו״ר של הזהות הישראלית, המליץ לישראל לסגת לגבולות 1967 ולהופכם לגבולות הקבע הסופיים והמוכרים שלה, מאחר שיספיקו לקיומם ברווחה ואף לשגשוגם של אזרחיה (ושהיהודים בתפוצות ידאגו לעצמם). לעומתו הציעה דורית רביניאן להפוך את מדינת ישראל הקיימת למדינה דו־לאומית של כל אזרחיה היהודים והערבים המתגוררים כיום בין נהר הירדן לים התיכון. סמי מיכאל הציע למדינת ישראל לסגת לגבולות הקו הירוק שהיו גבולותיה עד שנת 1967 ולכונן אחר־כך פדרציה עם המדינה של הפלסטינים שתקום לצדה.

טיעונים כאלה נגד תקֵפותה של הציונות והצעות כאלה שסתרו את חזונה החלישו את המערכת הספרותית והסבו לה נזקים קשים, שהחמור מביניהם הוא פילוג הסופרים לשני מחנות פוליטיים. המובאה הבאה מתוך ״צו־קריאה לספרות הישראלית" (2009), סיכמה את המחלוקת האידיאולוגית שחצתה את הסופרים לשני מחנות מסיום מלחמת יום־כיפור ואילך:

“המחלוקת בין סופרי ׳מחנה השלום׳ לבין סופרי ׳המחנה הלאומי׳ איננה בין מחנה הרוצה בשלום למחנה המשתוקק לחיות לנצח על החרב. סופרי שני המחנות חותרים להשיג שלום עם מדינות ערב, אך המחלוקת ביניהם היא על תוכנו של השלום, אם יהיה ׳שלום ציוני׳, שיבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, או שיהיה ׳שלום פלסטיני׳, שיממש לפלסטינים את ׳זכות השיבה׳, יכפה את יישום הרעיון על ׳מדינת כל־אזרחיה׳ ויהפוך עד מהרה את מדינת ישראל למדינה דו־לאומית, שלא ירחק היום שבו תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית עם שֵם, דגל והמנון חדשים. מהמחלוקת הזו גוזר כל מחנה את דעתו על הנושאים המיידיים: ׳הכיבוש׳, ׳השטחים׳ ו׳ההתנחלויות'”.

 

ספרות בימי משבר    🔗

בנוסף להתפרקות המערכת הספרותית, כתוצאה ישירה של הפילוג בין הסופרים, התגלה גם רפיון באיכותן הספרותית של היצירות שפירסמו הנודעים מבין הסופרים הוותיקים, אלה שנחשבים לסופרי השורה הראשונה בסיפורת הישראלית, בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית. חלק מיצירותיהם התפרסמו לפני שהגיעו להבשלה, ביצירות אחרות נוספו נתחי עלילה מיותרים כדי להביאן לממדים המכובדים של רומאן ובמקצתן נתפרו שתי עלילות שונות זו מזו כדי להשיג תוצאה כזו. מאחר שכבר ביטאתי את דעתי זו בטור שפירסמתי באתר התוכן האינטרנטי ״מידה״ ב־25/10/2016, אצטט להלן קטע ממנו:

"מזה למעלה מעשור גם הידועים מבין סופרי הדור שיחררו לפרסום יצירות בינוניות עד גרועות, לא בהשוואה ליצירות המופת של הטובים מבין סופרי התחייה וסופרי העליות, אלא בהשוואה להישגי עצמם בספרים שפירסמו בעבר.

יעידו על כך הרומאנים המביכים שהוסיפו הסופרים הללו בשנים האחרונות למדפם האישי: רומאן אַלִּים ומבעית כמו “שתיים דובים” של מאיר שלו, רומאן אוֹפֶּרָאִי מאולץ כמו “ניצבת” של א״ב יהושע, רומאן מעורפל־מטרה כמו “הבשורה על־פי יהודה” של עמוס עוז, רומאן מביך בסתירות המובְנות בעלילתו כמו “סוס אחד נכנס לבר” של דוד גרוסמן, רומאן בוסר דו־עלילתי כמו “כְּאֵב” של צרויה שלו, רומאן תומך נרטיב־פלסטיני כמו “גדר חיה” של דורית רביניאן, ורומאן רדוד ומייגע כמו “המִקְוֶה האחרון בסיביר” של אשכול נבו.

מציאות ספרותית כזו, שבה סופרים שהתמודדו בעבר עם משימות כתיבה מאתגרות, אם בנושאים ואם בדרכי הכתיבה, שהניבו ספרים אשר הפכו אותם לסופרים מוערכים, מנכיחים בכירי הסופרים את עצמם כיום כסופרים שעודם פעילים באמצעות פירסום ספר חדש מדי שנתיים־שלוש גם אם אינו עומד ברף הדרישות הגבוה שהציבו לעצמם לפני שנים – מציאות כזו מצמיחה גם כותבים חדשים שמזדרזים לפרסם ספרי ביכורים בוסריים כשהם מסתמכים על מהפכים פשטניים בחיי הגיבורים בדרכם לפיענוח סודות משפחתיים אחרי מאות עמודים דלי־עניין וחסרי־ערך.

סיפורת טריוויאלית וממוסחרת נאמנה לתכונתה – היא מפרסמת יריעות־סיפור נחותות שנועדו מראש לבדֵר את הקוראים, ולא נכתבו כדי להעשיר את שפתם, דמיונם ומחשבתם וכדי לחזק בהם רצון להגשים שאיפות אישיות וחברתיות גבוהות מאלה שהיו להם לפני שנטלו ספר ליד. כאשר סיפורת כזו משתלטת על ספרות לאומית היא מרחיקה ממדפיה את מאגר קוראיה הטבעי, קוראים שהעברית אמורה להיות לא רק שפת אימם אלא גם שפת ערכיהם, והללו פונים לחפש מענה לרעבונם הרוחני בסיפורת המתורגמת מהעולם האוניברסאלי, סיפורת המשקפת במידה רבה את אלף הגוונים של הבליו".

במגבלות טור דעה באתר אינטרנט אי־אפשר היה לנמק יותר בהרחבה את אכזבתי מספריהם של סופרי המשמרות הוותיקות שהופיעו בשני העשורים של המאה הזו, אך מאחר שכללתי בכרך הנוכחי פרקים מפורטים ומנומקים על שלושה מהספרים הללו (ספריהם של א״ב יהושע, מאיר שלו ודורית רביניאן), אני מניח, שאיש לא יגדיר כהתזות־עֵט שרירותיות גם את ההערות הלקוניות שהוספתי לספריהם של הכותבים האחרים.

 

הגיע המועד לחילופי דורות    🔗

הדיסטופיות “הרכות” של סופרי ארבע המשמרות הוותיקות יותר כבר לא הותירו לסופרי “הגל הדיסטופי”, שכלל לא העלימו את השתייכותם הפוליטית לסופרי “מחנה השלום”, הרבה אפשרויות נוספות כדי לבטא את הרגשת הייאוש שלהם מ״המצב הישראלי“. ואכן, הם בחרו בקיצונית מכולן, כאשר החלו לבדות בספריהם עלילות דיסטופיות המנבאות את קריסתה של המדינה – היא המדינה ש״החזון” הגשים את ייסודה בתש״ח – בשלל סיבות פוליטיות, חברתיות וכלכליות מופרכות ואפילו מאסונות טבע דמיוניים.

בהגיע המשמרת החמישית של “דור המדינה”, בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21, לתחתית המורד האפשרי בהסתייגות מ“החזון”, אי־אפשר עוד שלא להסיק מכך את המסקנה, כי אחרי שחלפו 70 שנים משנת ייסודה של המדינה הגיעו סופרי “דור המדינה” למיצוי כהונתם כדור הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. ולפיכך, אמור הדור הזה, שצבר חמש משמרות במשך 70 השנים הללו, לפנות את בימת הספרות הלאומית למִשְׁמָרוֹתיו של דור ספרותי שני בעידן חידוש הריבונות.

אפשרות חילופי הדורות הזו כבר מסתמנת באחדים מספרי הביכורים של כותבים חדשים, שבהם הגיבורים מגלים נטייה לריאליזם מאוזן, ריאליזם הפתוח לייצוג מהימן של המציאות הישראלית ושל המיגוון הגדול של האנשים שנאבק על קיומו בה בתנאים הקשים שבהם המדינה שורדת בהצלחה כזו. אך היא גם מסתמנת במספר דומה של ספרי ביכורים בכמיהה רומנטית של הדמויות המרכזיות להתחבר אל הקיבוץ משנות ילדותם ונעוריהם, אל חיי הכפר במושב השיתופי שבו גדלו ואל הצביון המשפחתי שהיה לחיים בעיירות הפיתוח, ברובעים העממיים של העיר העברית וגם ביישובים החדשים שהוקמו והתבססו מעבר לקו הירוק מסיום מלחמת ששת הימים ואילך.

כיסופים ריאליסטיים ורומנטיים אלה לשנים האידיאולוגיות בתולדות המדינה רומזים על כוונתם של הכותבים החדשים האלה לחבר את הציוויליזציה הישראלית מחדש אל שורשיה, שהינם בחזונה המקורי של הציונות, כפי שנֶהֱגָה בדור התחייה וכפי שהוגשם בדור העליות ובעשורים הראשונים לקיומה של המדינה.

ולפיכך צפוי שסופרי הדור החדש, השני בספרות התקופה הישראלית, יָפנו עורף למגמות הפוסט־ציוניות שהשתרשו בסיפורת הישראלית מאז מלחמת יום־כיפור (הדפיטיסטית, האסקפיסטית והדיסטופית) וישקפו, כך ניתן לקוות, את “המצב הישראלי” באופן ריאליסטי, מאוזן יותר ומציאותי יותר. בכך ישיבו סופרי הדור החדש לספרות העברית את מעמדה כאמנות העיקרית אשר מתמידה להוריש לקורא העברי את בשורת הגאולה, שמתקופת התחייה ואילך השמיעו לו הסופרים ביצירתם, כדי לחזק בו את האמונה בסיכוייו של החזון הציוני להגשים בארץ־ישראל בשלמותה, מנהר הירדן ועד הים התיכון, את המטרות הלאומיות של העם היהודי בהיקפו העולמי.