לוגו
"חלומותיהם החדשים" – חיים באר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


שנים רבות לפני שפרש כגמלאי מעבודתו ב“מוסד”, טיפח גדעון שׂוֹרֵק בחובו את הרעיון, שבהגיעו לגמלאות יקדיש את זמנו הפנוי לכתיבת ספר. ולכן, מתמיהה העובדה שנטש את הרעיון הזה כה מהר, אחרי שחלפה שנה מהיום שבו הכיר את אַלְמָה וֶבֶּר – סופרת שאחרי השלמת רומאן אחד, החלה להנחות סדנאות כתיבה ופתחה בדירתה מעבדה קטנה להמרת קסטות נושנות לאמצעי מֶדְיָה עכשוויים.

בניגוד לגמלאים אחרים, שאם הם בוחרים למלא את זמנם החופשי בכתיבה, כותבים את סיפור חייהם, התכוון גדעון “באומרו ספר – – – לא לאוטוביוגרפיה אלא לרומאן שעלילתו ודמויותיו הן מעשה מִבְדֶה – – – נטועות במקום ובזמן ריאלייים מכאן ויונקות מחוויותיו ומניסיונו העשיר מכאן” (עמ' 25). הגיבורים הבדויים של ספרו היו אמורים לאסוף מודיעין ולהכין את “תוכנית הצפון” – את ההתבצרות של “היישוב” על רכסי הכרמל למלחמת גבורה בנוסח מצדה נגד הדיוויזיות של הפלדמרשל הנאצי רוֹמל, שעמדו “לפרוץ במלחמת בזק את השערים הדרומיים של הארץ ולהמשיך בשעטה שלהם צפונה” (עמ' 258). כידוע, חלפה סכנת ההשמדה הזו של “היישוב”, אחרי שהמצביא האנגלי מונטגומרי גבר על רומל בקרב באַל־עַלַמֵין באוקטובר 1942.

יתר על כן: בניגוד לגמלאים הכותבים אוטוביוגרפיות, הפטורים מהשקעת זמן ניכר במחקר נוסף, נערך גדעון ביסודיות לכתיבת ספרו: קרא בעיון את ספרי זיכרונותיו של “מוֹנטי”, הגנרל הבריטי המהולל, גדש במשך שנים בחדר עבודתו ובמרפסת המצורפת אליו מסמכים, ספרים ומפות צבאיות – למגינת לבה של רעייתו עופרה – ובעודו פעיל כבכיר ב“משרד” (הכינוי שרווח בין סוכני “המוסד” למרכזם רב־התהילה), גם אירגן לעצמו, אחרי שנחתם הסכם השלום עם סאדאת, ביקור באַל־עַלַמֵין ובמֶרְסַא מַטְרוּח שבמצרים (הפרק בעמ' 383).

 

זיהוי “הנקודה הפנימית”    🔗

כאמור, ההיכרות של גדעון עם אלמה הסיטה אותו מהמסלול שקבע במשך שנים לספרו, כי בניגוד לציפיותיו ממנה, היא לא האיצה בו להתחיל בכתיבה שהתעכבה אצלו, אלא שכנעה אותו חפש תחילה אחיזה לעלילת ספרו בקורות חייו. וכך הסבירה לו את משנתה הספרותית: “בכל ספר יש נקודה סמויה שטמונה עמוק בתוכו – – – קוראים לה ‘הנקודה הפנימית’. אם תרצה, משהו שמזכיר מאוד גרגיר של חול שחודר לצדפה, שמגרה את הרכיכה להפריש מסביב לו חומרים שונים שעם הזמן נעשים הגוּלה המרהיבה שהיא הפנינה” (עמ' 68). “הנקודה הפנימית” הזו – הסבירה לו – מוצפנת בביוגרפיה של הכותב, ולכן לא יוכל להתחיל בכתיבה, ובוודאי שייכשל בה, אם לא יקדים לזהות אותה ואם לא ירכז את כל חומרי העלילה מסביב לה.

בו־במקום חשפה אלמה לגדעון, שגם ברומאן שלה, “רק חיכתה שהילדים יגדלו”, קיימת “נקודה פנימית” ביוגרפית כזו, שהורכבה מההתנסות הכפולה שלה ושל אמה: מ“העלבון החונק” שנצבר אצל אמה “במשך שנות הנישואים הכושלים שלה, נישואים מלאים השפלה, דיכוי וכניעה”, ומ“תחושת האכזבה והתסכול, הזעם והמרי שהולידו חיי הנישואים הכושלים” של עצמה עד שאזרה אומץ והתגרשה מבעלה (עמ' 69–70).

בהזדמנויות נוספת הרחיבה אלמה את פרישׂת משנתה הספרותית והסבירה לגדעון ש“הנקודה הפנימית” תורמת לא רק לתוכנה האמין של העלילה, אלא גם מסייעת לאירגון הנכון שלה: “כשאני בונה דמות ספרותית, אני משתדלת שהיא תהיה קוֹהֶרֶנְטִית, כלומר: שכל הפרטים המרכיבים אותה יתלכדו באופן, סביר, הגיוני, עקיב” (עמ' 107). כלל זה, לפיו “כל מכלול הפרטים חייבים לעלות בקנה אחד” למדה מפי חגי זוסקין, כאשר השתתפה אצלו בסדנה לכתיבת פרוזה.

 

מיהו חגי זוסקין?    🔗

מאחר שחגי זוסקין מוזכר ברומאן הזה פעמים רבות, סביר להניח שבאמצעות דמותו בחר חיים באר להנכיח את עצמו בעלילתו. לפחות שלוש הוכחות מבססות השערה זו.

ההוכחה הראשונה – זוסקין מוצג בעלילת הרומאן הזה כחברו הטוב של הסופר חיים באר, היודע לספר מפיו על המכתבים שקיבל מקוראים אחרי שפירסם את הרומאן “חבלים”. אחד מהם היה מכתב נזיפה שקיבל מחברתה של אמו המנוחה: “כאבתי שכל מה שמצאתי שם לא היתה אלא הכביסה המלוכלכת של המשפחה שלכם שתלית אותה בגלוי כנגד השמש על ‘חבלים’” (עמ' 122).

ההוכחה השנייה – זוסקין מוצג בעלילה כמנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה “אשר נהנה לחמוד לו לצון, לערב אמת ובדיה ובעיקר לספר סיפורים שלא היו ולא נבראו שנראים אמיתיים לגמרי. – – – והוא הזדרז לפרסם אותם בטור השבועי שלו בעיתון” (52). בכך הוא דומה לחיים באר, שאלו היו אחדות מפרנסותיו ואשר עודנו מרתק את הקהל על־ידי תיבול אנקדוטות וסיפורים במאמריו ובהרצאותיו.

ההוכחה השלישית – משנתו הספרותית של זוסקין, המוצגת ברומאן הזה אשר קובעת שהישענות על הביוגרפיה של הכותב היא תנאי הכרח להצלחת הכתיבה, מוגשמת כלשונה בכל חמשת ספריו העלילתיים הקודמים של באר (מ“נוצות” ועד “אל מקום שהרוח הולך”) וגם בשני ספריו המחקריים (“גם אהבתם גם שנאתם” ו“מזיכרונותיה של תולעת ספרים”) ובמבואות הרבים שהוסיף לספריהם של אחרים (מהם מומלץ במיוחד הפרק “נֵס אָפֵל” שכתב למבחר מסיפורי גרשון שופמן – “שלכת”).

 

עלילת החקירה והבילוש    🔗

אחרי שאלמה וֶבּר הסיטה את גדעון מתוכנית הכתיבה המקורית, שאליה נערך במשך שנים, אל הכיוון החדש שהועידה לו – לחפש תחילה בביוגרפיה שלו את “הנקודה הפנימית” לעלילה משנת 1942 שהתכוון לספר – עולה הרומאן הזה של באר על המסלול שכבר הניב הצלחה מוכחת למחברי רומאנים לפניו, שגם הם השכילו לבחור בעלילת החקירה והבילוש כמתכונת למבנה העלילה בספרם. כגון: שני רומאנים של אהרון מגד: “החי על המת” (1965) ו“עוול” (1996), ושלושה רומאנים של נתן שחם: “צלו של רוזנדורף” (2001), “קרן אקסודוס” (2006) ו“חשבון רדום” (2013).

עלילת החקירה והבילוש מלווה את השלבים שבהם מבצע־החקירה (בן־משפחה או סופר שנשכר למטרה זו) אוסף מידע על נְשוּא־החקירה (בדרך כלל אדם שהיה נודע למדי בעבר ומעורב באירועים החשובים של דורו, אך רוב הפרטים על חייו האישיים נותרו בלתי־ידועים למעריציו). בפגישותיו עם אלה שהכירו את נשוא־החקירה באופן אישי, חושף מבצע־החקירה מידע נסתר על הנחקר המפורסם, מידע הסותר את הדימוי החיובי שהתקבע עליו בדורו מפעילותו הציבורית. מאליו מובן שעלילת החקירה והבילוש מחייבת סופר להסתייע גם בספרים ובארכיונים כדי להכיר את התקופה שעל רקעה יספר את העלילה שהוא בודה מדמיונו.

 

שרלוטה שטרוק    🔗

אלמה ובר לא שיערה שעצתה לגדעון שורק, לחפש תחילה את “הנקודה הפנימית” לספרו בביוגרפיה שלו, תעסיק אותו במשך כשנה, שבה יקרא מסמכים נושנים בארכיונים, ייפגש עם אנשים שהיו בקשר עם אמו ויטוס מספר פעמים לחו"ל כדי לבקר במקומות שהיו תחנות חשובות בחייה. פעילות חקירה ובילוש זו תניב לו מידע רב לא רק על אמו, אלא גם על הוריה, הסבים שלא זכה להכיר, ותפענח לו תעלומות שונות בחייהם. באופן זה הסב באר את הרומאן מעלילת האהבה שפיתח בפרקים הראשונים, בין אלמה המתקרבת לשנת החמישים לחיה ובין גדעון שזה מקרוב חצה את שנת השבעים בחייו, לעלילת חקירה ובילוש המצרפת מפיסות מידע את סיפור חייה של אמו, לוֹטה, שהיא הדמות המרכזית ברומאן הזה.

לוטה נולדה בדְרזדן וגדלה כבת יחידה במשפחה שבה לא זכתה לאהבת הורים רגילה. אמה היתה חולת נפש שהתאבדה ב־1933, כשבוע אחרי הלילה שבו שרפו ספרים גם בלייפציג. כחודש אחרי התאבדותה עבר אביה להתגורר עם הגוֹיָה הצעירה שהיתה אהובתו הסודית במשך שמונה שנים קודם לכן (עמ' 249). אביה היה סדר־יד מיומן שעבד בבתי־הדפוס הגדולים שפעלו בלייפציג וגם נשכר כמומחה לספרי יודאיקה ישנים ועתיקים בבית מסחר של הפירמה “הוגו קרלוביץ ובנו”, שהתמחתה בתחום זה. הוא נהרג בהפצצה שספגה לייפציג בשנת 1943 במחבוא שלו בבית המסחר של הפירמה, שהתמוטט עליו ועל הספרים הנדירים שהיו סביבו (עמ' 276).

ללא אהבתם ותמיכתם של הוריה, סללה לוטה בעצמה את מסלול חייה, ואלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה היתה ודאי נעה במסלול זה בגרמניה גם בהמשך חייה. למזלה סיימה את לימודי האדריכלות רגע לפני שעלו הנאצים לשלטון, וגם הספיקה לעבוד תקופה קצרה במקצוע שרכשה, אף שכבר ננעלו בפניה הדלתות לעשות בו סטאז' (עמ' 138). אך אחרי שבעל וילה רמס ברגליו ב־34' את גן השושנים שתכננה עבורו, מאחר שנודע לו שהיא יהודייה, החליטה לוטה, ולא ממניעים ציוניים, לצאת מגרמניה ולעלות לפלשתינא־א"י (עמ' 248). מאז היתה שגורה בפיה האימרה “הֶעָבָר עָבַר והעתיד גָבַר” (עמ' 195).

 

אדריכלית נופים וסוכנת ריגול    🔗

בארץ החלה לוטה לעבוד כארכיטקטית שהתמחתה באדריכלות נוף, תחילה כשכירה במשרדם של עמנואל וילנסקי ויוחנן רטנר, ואחרי מלחמת השחרור כעצמאית במשרד משלה עד שמלאו לה שבעים וחמש (עמ' 128). את חייה סיימה בבית־אבות בחיפה. עובדות אלה היו ידועות לגדעון קודם לכן, אך הוא לא ידע דבר על הפרק המרכזי בחיי אמו בתקופה שבה פעלה במודיעין של הצבא הבריטי בתפקיד דומה לזה שהוא עסק בו ב“מוסד”. מאחר שהמידע הזה מפוזר במרחב עלילת הרומאן ונאסף על־ידי גדעון במהלך החקירה והבילוש, נרכז להלן את פרטיו המרכזיים.

בארכיון ההגנה בת“א מצא גדעון את שמה של אמו כלול ברשימת עוזריו של וילנסקי בתיק “המשרד לחקירה חיפה” (עמ' 179). עמנואל וילנסקי (“מנולה” בפיו ידידיו) היה אדריכל, מרצה בטכניון וגם איש מודיעין חכם ומוכשר (עמ' 243) שנבחר לעמוד בחיפה בראש הש”י (שירות הידיעות של ההגנה – ממנו התפתח “המוסד” – אירגון הריגול הממלכתי של מדינת ישראל).

ב־1940 הקים וילנסקי את “המשרד לחקירה”, “כדי לחקור פליטים יהודים מגרמניה ומהארצות הכבושות ולהפיק מידע שעשוי לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית” עבור שירות המודיעין החשאי של בריטניה וגם עבור המחלקה המדינית של הסוכנות (עמ' 185). ולכן צרף שתי נשים שהגרמנית היתה שפת האם שלהם, את לוטה שטרוק ואת נֶלי פרנקפורט (נילי פורת). עד מהרה הפכה לוטה לעוזרת הבכירה של וילנסקי, והוא שיתף אותה בפגישות החשאיות שקיים במשרד וביניהן גם עם קצין המודיעין הבריטי אורד צ’רלס וינגייט (עמ' 203), איש הלוחמה הזעירה שזכה לכינוי “הידיד הלוחם”, שהפך להיות גם ידיד אישי של לוטה.

לוטה כבר השלימה בהצלחה את ההריון עם גדעון, כאשר נענו ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות לבקשת מפקדי האינטליג’נס הבריטי, שלוטה, אשר התפרסמה כחוקרת קשוחה ויעילה, תגוייס למשרדם במצרים כדי לחקור חיילים של רומל שנפלו בשבי ותספק מידע מודיעיני שהיה כה חיוני להם. לוטה נענתה להצעה זו וסיפקה מידע איכותי ביותר בשתי השנים שבהן השתייכה לשירות המודיעין הבריטי במצרים (עמ' 294). בשנתיים האלה מסרה את גדעון בן השנתיים למשפחה ארמנית, שבחנות התכשיטים שלהם בחיפה עבדה כשעלתה לארץ.

 

התפייסות בן עם אמו    🔗

המידע העלום הזה על אמו הציף אצל גדעון שאלות שלא שאל קודם לכן: מדוע ילדה אותו כאם חד־הורית בתקופה שתופעה כזו היתה נדירה? מדוע היתה מוכנה אמו לנטוש אותו אחר־כך למשך השנתיים שבהן שירתה במודיעין הבריטי במצרים? ומדוע לא גילתה לו עד מותה מי היה אביו, הגבר שממנו התעברה?

תשובות לשאלות אלו סיפקה לו נילי פורת בשתי הפגישות שקיים איתה גדעון בדירתה. לוטה היתה לסבית וקיימה קשר קבוע עם יוליאנה רייס, אם חד־הורית ואקונומית מקיבוץ מזרע (עמ' 297), שהיתה מתארחת מדי פעם בביתם ברח' סירקין 3 בחיפה (עמ' 217). ואשר להריונה – היא התעברה מקפטן פטריק דומוויל, אירי פרוטסטנטי שעלה לגדולה בשרות הביון הבריטי, שגם הוא היה הומוסקסואל (עמ' 295).

עוצמת הכעס, שהצטבר אצל גדעון במשך שנים כלפי אמו, משתקפת בדבר שאמר לאלמה באחת מפגישותיהם הראשונות, הרבה לפני שקיבל את התשובות על שאלותיו אלה מפי נילי פורת: “במרכז הרומאן שלך עומדת השאלה איזה מחיר שילמה אישה שהקריבה את חייה למען הילדים שלה ודחתה למשך עשרים שנה ויותר את הגשמת המאוויים והחלומות שלה, ואילו במרכז החיים שלי עומד ילד ששואל מדוע אמא שלו הקריבה את שנות ילדותו ונעוריו למען מימוש הקריירה שלה” (עמ' 23). הכעס הזה גם מסביר מדוע לא פתח גדעון את המזוודה שהעבירו אליו מבית האבות, אחרי פטירת אמו, ומדוע גם לא האזין לשלוש הקלטות שמצא בעיזבון של אמו בצירוף פתק בכתב־יד המבקש ממנו “להקשיב סוף־סוף לדבריה” (עמ' 11), שמהן ודאי יכול היה לשמוע בקולה את העובדות הללו.

אף שתבנית החקירה והבילוש מספקת ברומאן הזה הרבה עובדות, היא גם מותירה מספיק פערים להשלמת הרגשות הטעונים שהצטברו אצל גדעון בשנים שבהן פילס לעצמו את דרכו בחיים בלי תמיכתה של אם אוהבת. כגון: כיצד הרגיש כילד כאשר אמו חזרה ממצרים וניתקה אותו מהמשפחה הארמנית, שבה קיבל אהבת אם ואהבת אחים שלא זכה לקבל אחר־כך מאמו כבנה היחיד? האם לא היתה מסירותו לעבודה ב“מוסד”, זו שקידמה אותו לתפקיד בכיר באירגון, צורה של בריחה מהיחס המנוכר שהתפתח אצלו כלפי אמו, שלא שיתפה אותו בסודותיה ולא סיפקה לו תשובות לשאלותיו על זהות אביו? האם התנתקות הבת, מעיין, ממנו ומעופרה ופעילותה המופגנת נגד המדינה אינם תוצאה מתגלגלת מהבית ללא־אהבה שהיה ללוטה בילדותה ובנעוריה בגרמניה ומההשתקעות שלו בתפקידו כבכיר ב“מוסד” כמפלט מחסך באהבת־אם מצד לוטה כלפיו?

 

שאר ירקות    🔗

בצד סיפור מרתק ונשכח על התקופה הדרמטית בתולדות “היישוב” במלחמת העולם השנייה, הניב השימוש במתכונת הבילוש והחקירה לחיים באר גם סיפור אנושי מעניין על יחסי בן ואמו – אמנם יחסים בגירסה שונה מזו שפרש ברומאן “חבלים” על יחסיו עם אמו, אך בהחלט לא בגירסה מנותקת לגמרי ממנה. הגירסה המסופרת ברומאן מתמקדת בהתרפקות החוזרת של גדעון על תמונת המדונה המחזיקה עולל בזרועותיה שנחקקה בזיכרונו מביקוריו בכנסייה הארמנית עם המשפחה שאצלה גדל כילד ארמני בתקופה שאמו שירתה במצרים. ולכן כה חבל שבאר לא התרכז רק בשני הסיפורים האלה, אלא התפתה לכלול בעלילת הרומאן המעניין הזה גם נתחי־תוכן מספריו הקודמים.

אחרי התיאורים המפורטים והמוצדקים של אתרים היסטוריים, תרבותיים ונופיים בשני הרומאנים הקודמים (“לפני המקום” ו“אל מקום שהרוח הולך”), מתבלטים תיאורים דומים מביקוריו של גדעון בערי גרמניה (לייפציג ודרזדן) ובמספר מקומות באנגליה ברומאן הזה כמפורטים ותיירותיים מדי. היקפם של תיאורים אלה מעכב את קידום עלילת החקירה והבילוש בקצב שאמור להיות שוטף יותר.

כמטעני־תוכן עודפים, המשהים גם הם את קידומה הנמרץ של עלילת החקירה והבילוש, מתבלטים ברומאן הזה הפרק הנרחב שהוקדש בו לאביה של לוטה והשילוב המאולץ של סיפורו הנודע של קפקא, “הגלגול” – שני תכנים שפותחו כבר בהרחבה על־ידי באר ברומאן “לפני המקום”. אביה של לוטה, המתואר כבּוּקוֹניסט שבגלל אהבתו לספרים נשאר עם הספרים בבניין הפירמה בלייפציג ונקבר שם תחת הריסותיו, מזכיר מאוד את מיגוון הבוקיניסטים שהופיעו בעלילת הרומאן “לפני המקום”. ואשר לסיפור “הגלגול”, הוא משולב ברומאן הזה כהסבר לידידות שהתפתחה בין גדעון ובין סוכן המודיעין הסקוטי מק’קול (עמ' 149) – שניהם אספנים של מהדורות נדירות של היצירה הזו של קפקא – ועל־פי ההסבר של גדעון, גם תרם המשפט מסיומו של “הגלגול” לרומאן הנוכחי את שמו – “חלומותיהם החדשים”.

וזהו הלקח שלמד גדעון מסיפורו של קפקא: “רק אם נרחיק מהחדרים הדחוסים של חיינו את הפגרים של הזיכרון כמו שמסלקים ג’וקים מתים, אפשר יהיה להתחיל להשתקם, אפשר יהיה להתחיל לחיות, אפשר יהיה להתחיל לחלום חלומות חדשים” (עמ' 434). כזכור, הציל אביו של רפפורט ב“לפני המקום” שלושה דפים חרוכים של “הגלגול” בליל שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין בשנת 1933, הורישם לרפפורט, ששמר עליהם בחדר מיוחד בדירתו כתזכורת לדבריו של היינה “במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני־אדם”.

מאולצת למדי בעיני היא התחבולה שבעזרתה שילב באר את עגנון בעלילת הרומאן הזה (מעמ' 278 ואילך). מתברר, שלפני שבית־הדפוס נשרף, הספיק אביה של לוטה לאסוף משם דפי הגהה של ספרי עגנון, שנדפסו באותו זמן בלייפציג, והעבירם בחבילה לידיו של ידידו הנזיר הדומיניקני כדי שהלה ישלח אותם בסיום המלחמה אל לוטה בישראל. הנזיר אכן שלח את החבילה אל לוטה, וגדעון מצא את תכולתה, החשובה כל־כך למחקר יצירתו של עגנון, במזוודה שקיבל מבית האבות אחרי פטירת אמו. גם פרק זה איננו מתחבר אורגנית לעלילת הרומאן הזה, ובאר היה צריך לשמור אותו לכרך המשך לספרו המחקרי “גם אהבתם גם שנאתם”, כדי להדגים באמצעותו עד כמה גדול ומופרך דמיונו של חוקר עגנון בשלב הזה, אחרי שכבר “עיגננו” את יצירת עגנון מכל כיוון אפשרי.

לצערי, גם סיפור האהבה בין גדעון ובין אלמה לא השתלב באופן טבעי ובצורה קוהרנטית בעלילת החקירה והבילוש ברומאן הזה. יסלח לי אלתרמן, אם אנמק את חולשתו של סיפור האהבה הזה בעזרת פרפרזה של בית אחד מתוך שיר ב“כוכבים בחוץ”: שניהם לא “יצאו מן הדעת” אל אורו הבוקע בשער של הזולת. אלמה אמנם התכרבלה בחיקו של גדעון, וכאשר היה בחו"ל גם הקפידה לשמור איתו קשר קבוע בסקייפ ולשגר אליו את הוראותיה, אך בעיקר הדריכה אותו כיצד להגיע אל “הנקודה הפנימית” שלו, שלדעתה לא יוכל לכתוב את ספרו בלעדיה.

יתר על כן: בקשר האהבה בין גדעון ובין אלמה מיחזר באר דגם ביחסיהם של זוגות אוהבים בשניים מהרומאנים הקודמים שלו. בדגם הזה יוזמת היחסים היא האשה החזקה והנועזת, בעוד שהגבר הוא בדגם הזה גבר המהסס ליזום את הקשר הארוטי ואת מעשה האהבה שהוא כה נכסף להגשים אותו. כזה היה ליל האהבה שהתממש לבאר עם קתרינה זיגל, הגרמנייה היפה, ברומאן “לפני המקום”. וכזה הוא קשר האהבה שהתפתח בין “השיקסע” הצעירה ד“ר סֶלֶנה ברנרד, זואולוגית ומומחית ליאקים הטיבטיים, ובין האדמו”ר של חסידות אוסטילה מבני־ברק, יעקב־יצחק הלוי הורוביץ, המבוגר ממנה, ברומאן “אל מקום שהרוח הולך”.

אף שנתחי־תוכן אלה הוגדרו כ“שאר ירקות”, ניתן בהחלט ליהנות מקריאתם, גם אם הרומאן כבר השיג את תכליתו בשני הסיפורים הראשיים שסופרו בו בעזרת מתכונת החקירה והבילוש: סיפור של תקופה דרמטית בתולדות “היישוב” בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וסיפור ההתפייסות של בן עם אמו, שהיתה גיבורה אלמונית של התקופה ההיא.



  1. הוצאת עם עובד/ספריה לעם 2014, 480 עמ'.  ↩