לוגו
חתימה: פרידה מהסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הייתי נער בן תשע שנדחק בשלהי שנת 1949 בשעת בוקר מוקדמת בין המבוגרים שעמדו על סיפון האונייה “נגבה” כדי לצְפות משם להיחשפות רצועת האדמה הנכספת של מדינת ישראל מבעד לערפל. וזו אכן נחשפה אט־אט. תחילה הגיחה מתוך הערפל פסגה מפסגות הר הכרמל ואחר־כך נתגלו בתיה הזעירים של העיר חיפה המפוזרים במורדותיו של ההר.

באותו מעמד נחתם פרק הילדות בחיי, שממנה נחרתו בזיכרוני רק שתי חטיבות של זיכרון. הראשונה ­– מסע ממושך עם הורי ב־1946 ברכבת משא שעצרה מדי פעם את מהלכה לימים אחדים עד שגמאה את המרחק ממעמקי אוקראינה עד גבול פולין. הורי הנבונים ניצלו היתר קצר־ימים של שלטונות רוסיה, שאיפשר ליהודים שברחו אליה מפולין, בשנה שבה נכבשה על־ידי הנאצים, לצאת מתחומה. והשנייה ­– זיכרונות רצופים מארבע השנים כילד במחנה “בֶּלְקַע קַאסֶרְנָה” בעיר אוּלְם בגרמניה, שבה הפעיל הג’וינט שלושה מחנות בין השנים 1949־1946, שבהם כינס רבים מ“שארית הפליטה” ששרדו מהשואה במדינות אירופה. במחנה העקורים הזה עברו עלי השנים המכריעות ביותר של ילדותי.

מכל בנייניה המפוארים של אוּלְם זכורה לי הקתדרלה הענקית במרכז העיר שאגפיה ההרוסים מהפגזת מטוסי כוחות הברית העידו על החורבן שהסבו הנאצים לעריה היפות והסואנות של גרמניה בהרפתקה המטורפת שלהם במלחמת העולם השנייה ­– להשליט את הרייך השלישי על כל יבשת אירופה. אך לא את מראה הקתדרלה ההרוסה, אלא את המראות שאליהם נחשפתי במשך ארבע שנים במחנה העקורים אזכור כנראה עד יומי האחרון.

על סיפונה של “נגבה” הגשים למעני המראה שניגלה לי מהעיר חיפה את שני עיקריה של הציונות, שהוטמעו אז במחנה העקורים בהכרתם של ילדים בגילי: העיקר הראשון ­– שלילת הגלות, והעיקר השני ­– כיסופים לארץ־ישראל. ואלה המטמיעים שנחקקו בזיכרוני: הרֶעבֶּע הקשיש עם זקן־השיבה הלבן שבמאור־פניו החדיר ב“חדר” בילדי המחנה געגועים ל“ארץ־ישרוּאֵל” בעזרת התפילות שלימד אותנו לשנן מ“הסידור”, והמדריכים מתנועת “נֹחָם” (נוער חלוצי מאוחד) ­– תנועה שייסדו במחנות הללו חברי השומר הצעיר מבין ניצולי השואה ­– שהקסימו אותנו בסיפוריהם על המושבות והקיבוצים בארץ־ישראל מתוך הקובץ “אנו עולים לארץ ישראל”, ספר שעטיפתו הכתומה היתה בצבע התפוז.

מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ“הסידור” היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר־כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציון (משימה לאומית, שבשנותיה הראשונות של המדינה הוגדרה בצמד המילים “קיבוץ הגלויות”), ואיך יכול היה כעבור שנים, אחרי שבחר לעסוק בחקר הספרות העברית ובהוראתה, שלא לחשוף מוקדם יותר מעמיתיו את השינוי בייחסם של סופרי “דור המדינה” לזיקת המדינה אל הציונות.

 

תמצית מדרכי בביקורת    🔗

בכור מאמרי היה מאמר ביקורת על ספרו של אהרון מגד “החי על המת” (1965). בליבת הרומאן הזה הציג מגד את השאלה “מיהו גיבור דורנו?”. “המספר” בעלילת הספר הזה, הוא יוּנֶס, סופר צעיר שנשכר לכתוב ביוגרפיה על אברשה דוידוב, איש רב בפעלים מדור העליות. האנלוגיה בין דוידוב ובני דורו לבין הצברים בני דורו של יונס, הסבה את תשומת לבי לתופעה, שאחר־כך מצאתי אותה ברוב סיפוריהם של הסופרים בני דורו של מגד: רובם כתבו סיפורת ריאליסטית שעסקה ביחסים המעורערים בין הדורות. בעוד האבות מצפים מבניהם הצברים להמשיך את מפעלם החלוצי־ציוני, מערערים הבנים על זכותם לצַפּוֹת מהם להיות נאמנים לדרכם העיקשת והנזירית. טענת דור הצברים היא שהמציאות שבה פועלת המדינה הצעירה במזרח התיכון מחייבת אותה לבצע פשרות, ולכן איננה יכולה להיות כבולה לדרישותיה האוטופיות של הציונות, שטופחו על־ידי חולמיה החל מחיבת ציון בשלהי המאה התשע־עשרה ועד ייסוד המדינה ב־1948.

את המרד שלהם בציפיות של האבות מהם, ביטאו סופרי “דור בארץ” כבר בסיפוריהם על מלחמת השחרור, המלחמה שגיבשה אותם כמשמרת ספרותית ראשונה בספרות הישראלית. במסת המחקר שפרסמתי ב־1967 ואשר בה הבעתי את תמיהתי הכפולה: הן על קוצר ימיו של נושא מלחמת תש"ח ביצירתם, שלמעשה ננטש אחרי עשור אחד, מיד אחרי שהתפרסם הרומאן “ימי צקלג” של ס. יזהר (1958), והן על הסתירות בין העובדות ההיסטוריות מימי המלחמה הזו ובין האופן שבו שיקפו סופרי “דור בארץ” בסיפוריהם את מעשיהם ואת רגשותיהם של הלוחמים במהלך הקרבות.

לשתי התופעות התמוהות הצעתי את ההסבר הבא: מקורן באכזבתם מהחינוך הציוני שקיבלו בבית ההורים, בבית־הספר ובתנועת הנוער החלוצית, שהטמיע בהם את ההנחה שהמדינה תקום מכוח ההכרח הקיומי של העם היהודי ובדרכי פיוס, בעוד שהיא נוסדה באמצעות מלחמה שהביסה את הערבים. (את המסה הזו שהתפרסמה במוסף הספרות של "הארץ ב־1967 כללתי אחר־כך בבכור ספרי הסדרה, בכרך “שבבים”, 1981).

שתי המסות, האחת מסת ביקורת מפורטת על רומאן של סופר והשנייה מסת מחקר על נושא ביצירתו של דור ספרותי שלם, הסבו את תשומת־הלב אל פרסומַי הבאים, שאף הם המשיכו לתאר את התפתחות הסיפורת הישראלית בשני האופנים הללו: תחילה במאמרים נפרדים על היצירות של הסופרים, ואחר־כך במסה מסכמת על המגמה החדשה שאותן יצירות העידו ביחד על התרחשותה בספרות הדור.

סיפור התבססותי בביקורת הספרות קשורה בעידודם של מספר עורכים מוכשרים, שכל אחד מהם תרם תרומה גדולה וייחודית לטיפוח ביקורת הספרות העברית בשנות המדינה. מסת הביקורת הראשונה שלי, שכאמור היתה על הרומאן על “החי על המת”, הועברה על־ידי נורית גוברין לאביה, ישראל כהן, שבצד כתיבתו המסאית השופעת ערך אז את “הפועל הצעיר”. פרסום המאמר בביטאון הוותיק הזה הפגיש אותי עם אהרון מגד שהזמין אותי לפרסם ב“משא”, המוסף הספרותי שערך בעיתון “למרחב”.

אחר־כך הזמינו אותי לכתוב במוספיהם שני עורכים, שכל אחד מהם הפך את המוסף לספרות לחלק המעניין והיוקרתי בעיתונם: זיסי סְתָוִי שקיבל לידיו מוסף מצומצם וזניח בעיתון “ידיעות אחרונות”, אך הפך אותו בהדרגה למוסף ספרותי מורחב ומעודכן, ובנימין תמוז שביצע שינוי דומה בעיתון “הארץ”. נוכחותי בעיתונות הספרותית היתה מאז רצופה במשך יותר מחמישים שנה ומפירותיה ליקטתי על־פי נושאים שונים את ספרי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”, שהכרך הנוכחי הוא הכרך ה־22 שלה.

 

עקרונות הביקורת המחקרית    🔗

הן ההיקף של מאמר הביקורת שלי על כל כרך סיפורת בנפרד והן הדיון בכרך כזה כחלק ממגמה כוללת בסיפורת של סופרי “דור המדינה”, הצדיק לסווג את מאמרַי כסוגת ביקורת חריגה שחיברה את ביקורת הספרות עם מחקר הספרות. תחילה הגדרתי את הסוגה במונח “מֶחְקוֹרֶת”, מילה המצורפת מהמילים “מחקר ו”ביקורת", כדי לציין שמדובר בביקורת מורחבת בהיקפה הנכתבת ברוחב ראייה עיוני ובעמקות דעת מחקרית, אך כעבור שנים עברתי להשתמש במילה “תִחְקוֹרֶת” הנוח יותר להיגוי ואשר כבר קיים עבורה משקל בשפה העברית המציין פעולה בעלת יֵעוּד מוגדר (כגון: תִכתובת, תִזכורת, תִמסורת).

בשנות הכתיבה הראשונות פרסמתי מאמרי ביקורת על ספרים מכל הסוגות של הספרות, אך עד מהרה החלטתי לרכז את מאמצי בסוגת הסיפורת, שבה, כך שיערתי, יתגלו רוב התופעות המעניינות בהמשך שנותיה של התקופה הישראלית בתולדות ספרות העברית. באותו פרק זמן גם קבעתי לעצמי את העקרונות למשימה העלומה ורבת השנים שהועדתי לעצמי. למען הנוחות אציג אותן כהחלטות שפעלתי על־פיהן בכל השנים הבאות:

א) ההחלטה להקדיש להבא את הכתיבה רק לסיפורת שנכתבת במקור בעברית על־ידי סופרים הפועלים במדינת ישראל וחוֹוִים מקרוב את כל האירועים בתולדותיה.

ב) ההחלטה לכתוב מאמרי ביקורת על הספרים של בני דורי ככל האפשר סמוך להופעתם, ולפרש אותם על־פי הרקע התקופתי (האירועים בארץ ובעולם והלכי־הרוח בחברה הישראלית) במועד השלמתם על־ידי הכותבים. וזאת, כדי לתת ביטוי מיידי לשינויים שמתרחשים בספרות התקופה (כגון: התגבשותה של משמרת ספרותית חדשה, לידת נושא־כתיבה חדש, התבלטות מגמה רעיונית חדשה ועוד). החלטה זו היתה מנוגדת למסורת שעליה הקפידו מחבריהם של ספרי “תולדות” קודמים, ששמרו על מירווח־זמן בטוח בין המגמות שהתרחשו בספרות העברית לבין מועד סיכומם בחיבוריהם.

ג) ההחלטה להרחיב את הדיון בכרך סיפורת חדש לא רק בהשוואה ליצירות שנוספו למדף הסיפורת הישראלית עד להופעתו (פעולת הדיאגנוזה), אלא גם על־פי מה שצפוי להתפתח ממנו בסיפורת המקור שתתפרסם בעתיד (פעולת הפרוגנוזה). רשימה של ההשערות האלה (שבסיסן בעובדות והמשכן באינטואיציות) ריכזתי בפתח הכרך “ספרות וריבונות” (2006).

ד) ההחלטה לרכז את המעקב הספרותי שלי בספריהם של סופרים המתמודדים ברציפות עם אירועים מרכזיים בקורותיה של המדינה ועם תופעות בולטות בחיי החברה הישראלית בתעוזה רעיונית ובכישרון ספרותי ניכרים יותר מכותבים אחרים. נבחרת סופרים זו הורכבה מסופרי כל המשמרות של “דור המדינה”. “מפתח היצירות” בסוף הכרך הזה של הסדרה מאפשר לזהות את הסופרים שבחרתי ללוות במשך שנים את יצירתם על־ידי מספר הכותרים שמצורפים לשמם. על ספרי אחדים מהם פרסמתי מאמרי ביקורת נוספים, שמסיבות שונות לא זכו להיכלל בכרכי הסדרה השונים, וניתן להגיע אליהם בעזרת הקלדת הבקשה הבאה ב“גוגל” ­– “רשימה ביבליוגרפית של מאמרי יוסף אורן”.

ה) ההחלטה לשמור לעצמי את הזכות להגיב בגוף מאמר על העמדה הרעיונית שביטא המחבר ביצירתו, בכל ההיקף הנדרש ובכל עוצמת השכנוע המתבקשת. מאמר הביקורת איננו שירות הניתן ליצירה כדי לסייע לתפוצתה, כפי שחלק מהסופרים מניחים, אלא דיאלוג עם תוכנה ועם מגמתה הרעיונית. זכות זו ניצלתי, כמובן, בעיקר כאשר הזדמן לי לכתוב על יצירות שבהן ניהלו סופרי הדור, לאמיתו של דבר, דיאלוג אקטואלי ומתפתח עם הציונות, אף שהצפינו אותו בעלילה כדיון במצבה של מדינה ובבעיותיה של החברה הישראלית.

ו) ההחלטה לכוון את הכתיבה לא רק אל הקוראים בדור הנוכחי, אלא גם אל הקוראים שיחפשו בעתיד ספרי עיון שידריכו אותם לבחור לקריאה את היצירות היותר איכותיות שנכתבו על קורות המדינה בעשורים הראשונים לקיומה, יצירות ששיקפו היטב את התקופה ואת אירועיה. כמו כן גם נועדו כרכי הסדרה להעניק לאותם קוראים את האפשרות להבין את היצירות הללו כפי שפירש את המסופר בהן קורא בן הזמן שבו נכתבו.

 

דיוקנו של הסופר הישראלי    🔗

מאחר שיישמתי את עקרונות האלה של “התִחְקוֹרֶת” במאות מאמרי הביקורת שפירסמתי בעיתונות הספרותית במשך למעלה מחמישים שנה, הוגדרתי לעיתים קרובות על־ידי עמיתים מתחום הביקורת והמחקר כמבקר ספרות “אידיאולוגי” ו“אנכרוניסטי” שעדיין מחזיק בגישה היסטוריסטית וסוציולוגית מיושנת בתקופה שהביקורת בוחנת יצירות על־פי גישות “מתוקנות” ו“מעודכנות” יותר, כמו ה“ניו־קריטיזם” של ביקורת הספרות האנגלית, “תורת הספרות” של המבקרים הרוסיים והסקנדינביים וגישות “פוסט־מודרניזם” שרירותיות של העולם הגלובלי.

ומאחר שגם לא הצנעתי את השקפתי הציונית, הצטרפו למסתייגים מגישתי החריגה בביקורת הספרות גם סופרים שקיוו להצטייר בארץ ובעולם כסופרים הכותבים רק יצירות “אוניברסליות”. סופרים אלה תייגו אותי כמבקר ספרות “לאומי” ו“פוליטי”, שלא רק ממעט לדון בסגולות האסתטיות של היצירות, אלא גם בוחן בהן בעיקר את תגובת הסופר הישראלי לאקטואליה הפוליטית. ונמצאו גם סופרים בודדים שממש לא אהבו את המעקב המתמשך שלי אחרי התפתחות יצירתם, וטענו שבאופן שיטתי סילפתי את משמעותה העל־זמנית והכלל־אנושית של יצירתם כדי לגמֵד את ערכה.

ב־22 כרכי הסדרה כלולים פרקי עיון מפורטים על מאות יצירות של סופרים מחמש המשמרות של דור המדינה, ואלה מוכיחים את ההיפך: שבכל מסה על יצירת סיפורת עכשווית הגשתי עיון מאוזן בין סגולותיה האסתטיות לסגולותיה הרעיוניות, וגם שהקפדתי על איזון כזה במיוחד כאשר כתבתי על ספרים שהן תוכנם האלגורי והן משמעותם האקטואלית העידו על ההשקפה הפוליטית של מחבריהם. יתר על כן: להקפדה זו נשארתי נאמן מהיום שאותם סופרים פירסמו את ספר הביכורים שלהם כאלמונים ועד המועד שבו הוכרו כסופרי השורה הראשונה, במידה רבה בהשפעת מאמרי הביקורת שלי על ספריהם.

הואיל ואלה וגם אלה לא היטו אוזן לטענתי, שאי־אפשר היה לייחס ליצירה פירוש רעיוני, מקומי ואקטואלי, אלמלא היו בה החומרים המסגירים אותה כבלתי תמימה בתור “אמנות לשם אמנות” בלבד, אנסה לנמק את דרכי בביקורת באמצעות מובאות אחדות מתוך כרכי הסדרה המסבירות אותה. המובאות מופנות, כמובן, לדיוקן קולקטיבי ומכליל של הסופר העברי הבכיר והמשפיע ב־70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית.

 

הסופר הישראלי כמגיב וכמשפיע    🔗

הסופר הישראלי הבכיר והמשפיע איננו כל־כך אוניברסלי כפי שהוא מנסה להציג את עצמו בפני קוראיו בארץ, הקוראים את ספריו בשפה העברית. השפה הזו (ניביה, ציוריה והמטען האַלוּזִי של מילותיה ומשפטיה) מסגירה את האמת עליו, שגם בלא יודעין הינו ממשיך מסורת ממושכת בתולדות הספרות העברית, מסורת של סופרים שהיו מעורבים באופן פעיל ביותר באירועים שפקדו את העם במהלך ההיסטוריה. כאלה היו הנביאים בימי בית המקדש הראשון, הרבנים לאורך שנות הגלות והוגי רעיון התחייה הלאומית בעת החדשה. כולם היו סופרים שביטאו בסוגות השונות של הספרות שהתאימו למטרותיהם (בשירה, בסיפור, במחזה ובמסה) את דעתם בנושאים הלאומיים שעמדו על הפרק בתקופתם. באופן זה התגבשה מסורת בספרות העברית לדורותיה, שעל־פיה נתבע הסופר העברי להיות “צופה לבית ישראל” ולהשמיע לעם באומץ־לב את האמת על מצבו.

על יסוד עובדות אלה מתולדות הספרות העברית לדורותיה חזרתי והצדקתי את התעקשותי, במשך למעלה מחמישים שנות פעילותי כמבקר ספרות, לחשוף בספרי הסיפורת של בני דורי, סופרי “דור המדינה”, לא רק את האיכויות האסתטיות שהטמיעו בעלילות הסיפורים שלהם, אלא גם את תגובתם הרעיונית על המתרחש בחיי המדינה כפי התבררה לי מהדיון האסתטי והרעיוני ביצירה בשלמותה.

הציטוט הבא, הלקוח מתוך “ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית” (2012), ממצה את השקפתי בנושא זה:

“בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד גלוי שלה ­– לנושא העל־זמני שמסופר בעלילתה ­– גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כפו עליה. ולכן גם כאשר הטקסט מצטייר כ’שירה' טהורה, מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של ‘פרוזה’ ­– תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת” (עמ' 52).

בהדמנות קודמת, ב“צו־קריאה לספרות הישראלית” (2009), שיתפתי את הקוראים במֶתוֹדה הפרשנית שבעזרתה אני מתמודד עם כפילות הרבדים הזו המוצפנת ברבות מעלילות של סופרי הדור: “סופרים, ובמיוחד המְספרים שביניהם, אינם מגיבים על הממשות באופן מפורש וממוקד, כפי שמגיבים מדינאים ובעלי טורים בעיתונות. הם בודים ‘גיבורים’, מעניקים להם ביוגרפיה, אופי והשקפת־עולם, ועם אלה הם משלחים אותם לזירות התרחשות אקטואליות כדי שירגישו, יחשבו, יפעלו ויבטאו שם בחילופי־הדיבור ביניהם את דעתם על ‘המצב’. מהרכיבים האלה של העלילה אמור הקורא להבין את עמדתו הרעיונית של מחבר היצירה. המסות בספרי הסדרה ‘תולדות הסיפורת הישראלית’ מדגימות לקורא כיצד לבצע את פעולת המיצוי של העמדה הרעיונית של הכותב מעלילה שבדה מדמיונו” (עמ' 11).

 

דיוקנו של מבקר ספרות אידיאולוגי    🔗

בצרור נוסף של מובאות אבהיר את דיוקנו של מבקר הספרות האידיאולוגי, שגם לכתיבתו התגבשה מסורת ממושכת למדי בתולדות הספרות העברית בעת החדשה.

בכרך “משבר ערכים בסיפורת הישראלית” (2007), הצגתי באופן הבא בתמצית את תפקידו של מבקר הספרות בחיי הספרות של דורו: "עיסוקו של הסופר־המבקר איננו רק בהיבטים האסתטיים של הטקסט, אלא גם בקונטקסט הרעיוני־תרבותי שלו. ולכן מרגע שיצירה מבטאת במפורש, במובלע או באופן משתמע השקפה בענייני השעה, חובתו של מבקר־ספרות היא לחשוף אותה וכמובן גם לשפוט את ההשקפה עצמה בכלים שבהן נבחנות השקפות: העמקות, הרצינות, המעשיות והתועלת לקהילה, אשר לשיח הציבורי המתנהל בה כיוון הסופר את דבריו.

יתר על כן: אַל למְספרי הדור להתרעם, אם במקביל להם גם הוא, מבקר הספרות, ממלא את חובתו ומגיב על ההשקפה שביטאו ביצירותיהם בענייני השעה. על רעיונות המובעים ביצירה, ואפילו אם הוצפנו היטב על־ידי הסופר שחיבר אותה, רשאי המבקר להגיב. הוא יכול לתמוך בהם, להסתייג מהם וגם להתפלמס איתם. זהו טיבו של הדיאלוג הביקורתי שמוטל על הסופר־המבקר לקיים עם יצירותיהם של בני דורו, שאם לא כן ­– מה צורך לספרות בו?" (עמ' 153).

בהזדמנות אחרת, בספר “מוקדים חדשים בשירה העברית” (2015), שאיננו מספרי הסדרה, הצגתי נימוקים נוספים להשקפתי על תפקידו של מבקר הספרות בספרות דורו: “מאחר והספרות היא האמנות של המשמעויות, מגלה מבקר־ספרות עברי עניין רב ברעיונות ובערכים שמבטאים הסופרים העבריים ביצירותיהם. בניגוד לסופרים הכותבים בסוגות הספרות האחרות, אשר נוטים להצניע את העובדה, שבעזרת אחת מהצורות התודעתיות־הכרתיות הבאות: הרעיון, ההשקפה, האמונה, הבשורה והחזון, הם מגשימים את החשובה מבין מטרות הכתיבה והיא הרצון להשפיע, אמור מבקר־ספרות עברי להבהיר לקוראיו, שבחר לעסוק בביקורת כדי להשפיע” (עמ' 186).

והיה עוד נימוק להעדפתי להיות “אידיאולוגי” במאות מסות הביקורת שפירסמתי במשך השנים, ואותו חשפתי בכרך “זהויות בסיפורת הישראלית” (1994): “מבקר ספרות איננו רק מבקר התרבות המתהווה, אלא גם ההיסטוריון שלה. הוא מסכם את התגובות הרוחניות לענייני הזמן ולשאלות השעה, כפי שהן באות לידי ביטוי ביצירות של סופרי התקופה. ­– ­– ­– בפעילותו זו אין המבקר רק מגדיר לחוקרים בעתיד את נושאים הראויים לטיפולם המחקרי, אלא הוא מעמיד לרשותם גם את האבחנות שעל־פיהן צריכות יצירות הזמן הזה להיבדק” (עמ' 23).

ולכן, סביר להניח, שבזכות ספרי הסדרה המחקרית־ביקורתית הזו, שפרסומם נעשה בפיזור כמעט קבוע, של שנים ספורות בין כרך לכרך, במשך כארבעים שנה, סדרה אשר הקפידה על פרטנות משמרתית ודורית בטווחי זמן קצרים במיוחד, יְזַהוּ חוקרי הספרות העברית בעתיד את הסופרים שיצירותיהם שיקפו בהצלחה מאחרים את המציאות הסוערת ורבת התפניות שהיתה מנת חלקה של החברה הישראלית ב־70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש“ח ועד תשע”ט (2018־1948).

וגם אם אותם חוקרי ספרות ישפטו את חשיבותם של סופרים ואת ערכן של יצירות באופן שונה מהאופן שהוצגו בספרי הסדרה הזו, יעריכו ­– כך אני מקווה ­– את מי שליווה במשך למעלה מחמישים שנים מחייו את התפתחותה של יצירת הסופרים של דורו, וסיכם כמידת יכולתו את המגמות והתפניות התכופות שהתרחשו בספרות הישראלית במשך 70 שנותיה הראשונות של המדינה.