זה היה ב“תקופה המאוחרת והאבודה” של ההתפוגגות הגמורה, בעת החיסול המוחלט של עסקינו. השלט הורד זה כבר מעל דלת חנותנו. כשהתריסים מוגפים למחצה, עדיין ניהלה אמא סחר שולי בשאריות. אדלה נסעה לאמריקה. סיפרו שהאונייה שהפליגה בה טבעה וכל נוסעיה נספו. מעולם לא בדקנו את השמועה הזאת, דבר לא נודע עוד על אודות הבחורה, לא שמענו עליה יותר. התחיל עידן חדש, ריק, מפוכח ונטול־חדווה – לבן כמו נייר. משרתת חדשה, גניה – אנמית, חיוורת ומחוסרת־עצמות – הילכה רכות בחדרים. כשהיו מלטפים אותה על גבה, היתה מפרכסת ומתמתחת כמו נחש ומהמהמת כמו חתלתולה. עור פניה לבן־עכור ואפילו תחת העפעף שכיסה על עיני־אמאיל לא היתה ורודה. מתוך פיזור־דעת היתה מכינה לעתים תבשיל מספרי־חשבונות וניירות־העתקה – תפל ובלתי אכיל.
באותו זמן אבי מת כבר מיתה דפיניטיבית. הוא מת פעמים רבות, אך מעולם לא לחלוטין, תמיד תוך הסתייגויות מסוימות חייבו בדיקה מחודשת של עובדה זו. היה צד טוב לדבר. כשהוא פורט כך את מותו לתשלומים, הרגיל אותנו אבא לעזיבתו. בשוויון־נפש היינו מגיבים על שיבותיו, שהיו הולכות ומצטמצמות כל הזמן, נעשות עלובות יותר ויותר. חזות פניו, פני מי־שנעדר־כבר, פשטה על החדר בו התגורר, הסתעפה תוך שהיא יוצרת בנקודות מסוימות קשרי־דמיון מופלאים, ברורים במידה שלא תאמן. הטאפטים חיקו במקומות אחדים את רעד־העווית שבפניו, הערבסקות קיבלו את צורת האנאטומיה הכאובה של צחוקו, כשהיא מחולקת לאברים סימטריים כמו עקבותיהם המאובנים של הטרילוביטים. זמן מה היינו מקפידים לעבור במרחק של ראדיוס ארוך את פרוות־הנמייה שלו. הפרווה נשמה. חרדתן של החיות הקטנות האחוזות־מכורסמות זו בתוך זו עברה אותה בעוויתות אין־אונים ואבדה בין קיפולי הפרווה. אם הצמדת את אוזנך – יכולת לשמוע את ההימהום המלודי של שנתם המפויסת. בצורת־הויה זו – מבורסקת היטב, מעלה אותו ריח קל של נמייה, של רצח וייחום לילי – יכול היה להישאר במשך שנים. אך גם כאן לא התמיד במצבו זמן רב.
יום אחד חזרה אמא מן העיר ועל פניה מבוכה רבה. “ראה, יוזף – אמרה – איזה מקרה. תפסתי אותו על המדרגות כשהוא מקפץ ממדרגה למדרגה.” והסירה את פיסת־הבד שכיסתה על משהו שהיא החזיקה על צלחת. הכרתי מייד. מן הנמנע היה לטעות בדמיון, אף שהוא היה עתה סרטן או עקרב גדול. אישרנו זאת בהביטנו זה בעיני זה, משתאים עמוקות לנוכח ברירותו של הדמיון הזה, שחרף כל הגילגולים והמטאמורפוזות ניכר היה כל הזמן בעוצמה כזאת. “האם הוא חי?” – שאלתי. “ברור – בקושי אני מצליחה להחזיק אותו – אמרה אמא – האם להוריד אותו על הרצפה?” הניחה את הצלחת על הארץ ועתה הסתכלנו בו ביתר קפידה, כשאנו גוהרים מעליו. פחוס בין רגליו המקושתות הרבות הניע קלות ברגליים אלו. המלקחיים והשפם היו מוּרמים מעט ונדמה כמצותתים. כופפתי את שפת הקערה ואז יצא אבא אל הרצפה בזהירות, בהיסוס מה – אך כאשר חש במשטח המוצק עבר אותו בכל רגליו, בעוד פרקיו מקימים שאון. סגרתי לפניו את הדרך. היסס, לאחר ששפמו הגלי נגע במכשול, ואחר־כך הרים את המלקחיים ופנה הצידה. נתנו לו לרוץ בכיוון שבחר. מצד זה שום רהיט לא יכול היה לשמש לו מקלט. וכך, תוך ריצה בעוויתות גליות על רגליו הרבות, הגיע אל הקיר ועוד קודם שהבחנו בכך טיפס עליו בקלילות, בלי להעצר, מפעיל את כל מערכת גפיו. נרעדתי מתוך סלידה אינסטינקטיבית שעה שעקבתי אחרי הנדידה רבת־האברים המתקדמת ברחש רם על טאפטי־הנייר. ואבא הגיע בינתיים לארון־מטבח קטן, בנוי בתוך הקיר, התכופף לרגע מעל שפתו כשהוא בודק במלקחיים את השטח בתוך הארון ואחר־כך נבלע כולו בתוכו.
הוא התוודע כמו מחדש לדירה מפרספקטיבה חדשה, עקרבית זו, חזר והכיר את החפצים, אולי בעזרת חוש־הריח משום שלמרות בדיקות חוזרות ונישנות לא יכולתי להבחין אצלו באבר־ראייה כלשהו. דומה היה כמתהרהר קמעה מעל דברים שנתקל בהם בדרכו, נעצר לידם, נוגע בהם קלות בשפמו הגלי, אפילו מחבק אותם במלקחיו, כמו טועם מהם, ערך עמם הכרות ורק לאחר־מכן ניתק מעליהם ורץ קדימה, סוחב מאחוריו את הבטן המורמת במקצת מעל פני הרצפה. כך גם נהג בפיסות הלחם והבשר שהשלכנו לעברו על הרצפה מתוך תקווה שיהיו לו למזון. הוא מישמש אותם במרופף ורץ קדימה בלי שישער אפילו שדברים אלה הם דברי־מאכל.
אפשר היה לחשוב, למראה ריצות־ההתוודעות הסבלניות הללו על פני החדר, שהוא מחפש משהו בקדחתנות ובלא לאות. מפעם לפעם היה רץ לפינת המטבח, מתחת לחבית המים הדולפת, ובהגיעו אל השלולית נראה היה כשותה. לעתים היה אובד לימים שלמים. נדמה היה שאין לו כל צורך באוכל ולא הבחנו שבשל כך יפגמו במשהו ביטויי חיוניותו. ברגשות מעורבים של בושה וסלידה חשנו ביום חשש סמוי פן ירצה לבקרנו בלילה במיטותינו. אך הדבר לא קרה מעולם, אף שבמשך היום היה נודד על פני כל הרהיטים, וביחוד אהב לשכון בסדק בין הארונות לקיר.
אי־אפשר היה להתעלם מאותות אחדים של שכל, ואפילו של שובבות ליצנית. כך למשל לא נמנע אבא מעולם להופיע בחדר־האוכל בשעת הארוחה, אף שהשתתפותו בה היתה אפלאטונית צרופה. אם דלתות חדר־האוכל היו במקרה סגורות בזמן הארוחה, ואבא שהה בחדר הסמוך, היה מגרד זמן כה רב מתחת לדלת, כשהוא רץ חזור ושוב לאורך החריץ, עד שפתחו לו. לאחר־מכן למד לשרבב לתוך אותו חריץ את המלקחיים ואת הרגליים, ולאחר התנדנדויות אחדות של הגוף היה מצליח להידחף כולו מתחת הדלת אל החדר. דומה היה שזה משמח אותו. היה קופא אז על עומדו תחת הדלת, שוכב בדממה גמורה, רק בטנו פועמת קלות. מה היתה משמעות הפעימה הקצבית הזאת של הבטן לא יכולנו לנחש. היה זה משהו אירוני, מגונה ומרושע, משהו שצריך היה, כמדומה, להביע גם איזה סיפוק שפל, זימתי. נמרוד, כלבנו, היה ניגש אליו לאט ובלא אמון, מריחו בזהירות, מתעטש ונפנה ממנו באדישות, מבלי לעצב לעצמו דעה החלטית.
ההתפוגגות בביתנו הגיעה לממדים גדולים יותר ויותר. גניה היתה ישנה ימים שלמים, נשימה עמוקה הניעה בתנועה גלית, נטולת־עצמות, את גופה הארוך. לעתים קרובות היינו מוצאים גלילי־חוטים במרק. היתה מטילה אותם לתוכו עם הירקות, בלי משים, מתוך פיזור־דעת משונה. החנות עמדה פתוחה בלי הרף, יומם ולילה. המכירה, כאשר התריסים מוגפים־למחצה, התנהלה לפי הנוהל המסובך שלה, תוך התמקחויות והפצרות. בנוסף לכל זה הגיע הדוד קארול.
התנהגותו היתה מאופקת בצורה משונה והוא מיעט בדיבור. הוא הודיע, נאנח, שלאחר הנסיונות העגומים של העת האחרונה גמר־אומר לשנות את אורח־חייו ולפנות ללימוד לשונות. הוא לא יצא את הבית, הסתגר בחדר האחרון ממנו הוציאה גניה את השטיחים ואת מרבדי־הקיר, לאות חוסר־אהדה לאורח החדש, ושקע בחקר מחירונים ישנים. כמה פעמים ניסה ברשעות לדרוך על בטנו של אבא. בצעקות של אימה אסרנו זאת עליו. הוא חייך אל עצמו חיוך מרושע, בלתי־משוכנע, שעה שאבא – בלי לתת כלל את דעתו על הסכנה, נעצר בעניין רב מעל אי־אלו כתמים שעל הרצפה.
לאבי – מהיר וזריז כל עוד ניצב על רגליו – היתה התכונה הסגולית לכל החרקים, שבהתהפכם על גבם נעשים הם חסרי־מגן לחלוטין. היה זה חזיון עלוב ומצער לראותו מונח על גבו, סובב על צירו, מניע נואשות בכל רגליו. אי אפשר היה להביט בלא צער במכניקה זו של האנאטומיה שלו, מכניקה ברורה מדי, צעקנית, חדלת־בושה, שוכבת על גבה ואינה מכוסה בכלום מצד הבטן העירומה, רבת־האברים. הדוד קארול יצא מגדרו ברגעים כאלה מרוב רצון לדרוך עליו. רצנו לעזרה והיינו מגישים לאבי חפץ כלשהו והוא היה אוחז בו בדבקות במלקחיו ומחזיר לעצמו בזריזות את תנוחתו הרגילה, כשהוא יוצא מייד בריצה מעגלית בזיג־זג מהיר־כברק, במהירות כפולה, כמנסה לטשטש בכך את זכר הנפילה המבישה.
לצערי, עליי להתגבר ולספר בהתאם לאמת את דבר העובדה הבלתי־נתפסת שכל ישותי נרתעת מפני המציאות שלה. עד עצם היום הזה קשה לי לתפוס שאנו היינו יוצריה של העובדה הזאת לכל משך התרחשותה. לאור זה מקבל המקרה אופי של איזו פאטאליות משונה. שכן הפאטאליות אינה עוקפת את תודעתנו ואת כוח־רצוננו אלא היא קולטת אותם לתוך המנגנון שלה, כך שאנו מקבלים במעין חלום לטארגי דברים שמפניהם היינו נרתעים בתנאים נורמאליים.
כאשר, מזועזע מן המקרה שהתחולל, שאלתי את אמא בצער נורא: “איך יכולת לעשות זאת? אילו לפחות גניה עשתה זאת, אבל את עצמך…” – אמא בכתה, פכרה ידיה, לא היתה מסוגלת לתת תשובה. כלום סבורה היתה שכך ייטב לאבא, כלום ראתה בכך מוצא יחידי מן המצב חסר־התקווה שלו, או שפעלה פשוט מתוך קלות־ראש וחוסר־מחשבה שאין הדעת תופסת אותם?… הפאטום מוצא אלף תחבולות כאשר המדובר בעשיית רצונו הבלתי־נתפס. די באיפול רגעי, מקרי, של שכלנו, ברגע של עיוורון או אי־הבחנה כדי להבריח את המעשה בין הסקילה והחריבדיס של החלטותינו. לאחר מכן, בדיעבד, אפשר לפרש ולהסביר בלי סוף את המניעים, לחקור בדבר הדחפים – העובדה הקיימת היא בלתי ניתנת להשבה, היא גזורה אחת ולתמיד.
התפכחנו והשתחררנו מן העיוורון שלנו רק כאשר הביאו את אבי על הטס. הוא שכב, גדול ונפוח מחמת הבישול, חיוור־אפור ודמוי־ג’לי. ישבנו שותקים בעוגמה נוראה. רק הדוד קארול שלח את מזלגו אל הטס, אך באמצע הדרך הוריד אותו מהסס, כשהוא מביט בנו בתדהמה. אמא הורתה להעביר את הטס אל הטרקלין. שם, על השולחן המכוסה מפת קטיפה, ליד אלבום־הצילומים ותיבת־הנגינה המכנית עם הסיגריות, ניצב בלי ניע, ואנו היינו עוקפים אותו מרחוק.
אך לא בכך עמדה להסתיים נדידתו של אבי על פני האדמה ואותו המשך של ההיסטוריה שהיא כבר מעתה – כמדומה – לגבולות הקיצוניים והסבירים – היא הנקודה הכאובה ביותר שלה. מדוע לא נכנע לבסוף, מדוע לא הודה במפלתו שעה שבאמת היו לו כל הסיבות לכך, והגורל לא יכול היה להרחיק־לכת עוד יותר בהבסתו הגמורה? לאחר שבועות אחדים של שכיבה באין־ניע התחשל איכשהו בתוכו ונראה היה שהוא חוזר אט־אט לעצמו. בוקר אחד ראינו את הטס והוא ריק. רק רגל אחת נחה על שפתו, אבודה בתוך מיץ עגבניות קפוא ובג’לי, שרמס במנוסתו. מבושל, מאבד בדרך את רגליו, נסחב בכוחותיו האחרונים הלאה, לנדודים באין־בית, ולא ראינו אותו עוד בעינינו.
8.8.75