שני הקטעים המובאים בזה חותמים את הסיפור “התקופה הגאונית” שבתוך כרך סיפוריו השני של ברונו שולץ “בית המרפא בסימן שעון־המים” שהופיע לראשונה בורשה בשנת 1937. הספר השני ממשיך כמה מוטיבים של כרך הפרוזה הראשון של שולץ “חנויות קינמון” (1934) שהוציא למספר בן העיר דרוהוביץ' מוניטין בקרב הקהיליה הספרותית הפולנית בשנות השלושים. היו שניבאו ליצירתו של שולץ עתיד מזהיר בספרות המאה העשרים. נבואה זו נתקיימה כעבור כשלושים שנה. צאתם של כתבי שולץ באנגלית ובצרפתית בשנים האחרונות עורר גל של התפעלות נדירה בביקורת המערבית. ברור היה ששולץ הוא מבני השורה הראשונה של הסופרים המודרנים, בן דורם ואולי בן־מעלתם של יוצרים כמו קפקא או איטלו סבבו.

במיוחד נטו לקשור את שמו של שולץ עם זה של קפקא, תוך הצבעה על זיקות שונות ביניהם ועל כך ששולץ תירגם את “המשפט” לפולנית. אך ההשוואה ביניהם מערפלת יותר משהיא מבהירה. יקשה למצוא שני סופרים שסגנונותיהם ותפיסות־המציאות שלהם שונים זה מזה כאלו של קפקא ושולץ. כך גם אין זה מדוייק ששולץ תירגם את קפקא, אף ששמו חתום על התרגום הפולני של “המשפט”. לאמיתו של דבר תירגמה את הספר ארוסתו; והוא, שהיה כבר סופר ידוע, נתן את שמו לתרגום. זה שנים אחדות מוכר שולץ כאחד מאנשי “דור המייסדים” של הפרוזה המודרנית וכתביו תורגמו לשפות רבות. גם בעברית הופיעו זעיר פה זעיר שם תרגומים מסיפוריו, בעיקר מתוך “חנויות קינמון”. (ב“תרבות וספרות” הופיעו התרגומים הראשונים, מעשה ידי אורי אורלוב¹). כאמור גם בסיפורי “בית המרפא בסימן שעון־המים” מופיעים כמה מוטיבים וכמה גיבורים קבועים של הספר הראשון ובראשם האב, גבורו הראשי של שולץ, ואדאלה, המשרתת השתלטנית, סמל היופי הסאדיסטי של הנשיות. בציוריו של שולץ, שלמד אמנות בוינה בראשית המאה ולימים נעשה מורה לציור בגימנסיה בדרוהוביץ', מופיעה אדאלה בדמות אשה גבוהת־קומה ונטוית־גרון המצליפה בגברים קטנים הזוחלים למרגלותיה.

י. ב.

ג.    🔗

בעיצומו של חג פסחא, בשלהי מרץ או בראשית אפריל, היה שלמה, בנו של טוביה, עוזב את בית־הכלא שבו היו חובשים אותו למשך החורף, לאחר הפורענויות והשגעונות של הקיץ והסתיו. אחר צהריים של אותו אביב ראיתיו יוצא מן הספר, ששימש בעיר גלב, חובש ומנתח, ובעידון שנרכש במשטר־הכלא פותח את דלת הזכוכית המבריקה ויורד בשלוש המדרגות הקטנות, רענן וצעיר יותר, ראשו מגולח למשעי, מקטרנו קצר ממידתו ומכנסי־המשבצת שלו משוכים כלפי מעלה, צנום ונערי, חרף ארבעים שנותיו.

כיכר השילוש הקדוש היתה בזמן ההוא ריקה ונקיה. לאחר הפשרות האביב, והבוץ שנשטף במטרות־עוז, היתה המדרכה רחוצה ויבשה מקץ ימים רבים של מזג־אויר שקט, דיסקרטי, אותם ימים שכבר הם גדולים ואולי נרחבים מכפי שעורה של העונה המוקדמת הזאת, מוארכים מעט מעל למידה, ביחוד בערבים, כאשר שעת הדמדומים מתמשכת בלא סוף, עודנה ריקה בתוך־תוכה, נכזבת ועקרה בציפייתה האדירה.

כאשר סגר שלמה מאחוריו את דלת הזכוכית של המספרה, מיד נכנסו בה השמיים, וכך גם בכל החלונות הקטנים של בית־הקומות הזה, הנפתח לעבר מעמקיה הטהורים של כיפת־הרקיע. משירד מן המדרגות מצא את עצמו בודד לחלוטין על שפת הקונכיה הגדולה, הריקה, של הכיכר שבה קלחה תכלת השמיים הנטולה אור־שמש.

הכיכר הגדולה הנקיה הזאת נחה בשעת אחר־הצהריים כמו מיכל זכוכית, כמו שנה חדשה שעוד לא התחילו אותה. שלמה ניצב על שפתה כשהוא אפור וכבוי לגמרי, עמוס תכלויות, ולא העז לנפץ, על־ידי החלטה כלשהי, את הכדור המושלם הזה של יום, שעוד לא עשו בו שימוש. רק פעם אחת בשנה, ביום צאתו מן הכלא, חש שלמה את עצמו נקי כל כך, חפשי מנטל וחדש כולו. היום היה מקבל אותו אז לתוכו והוא רחוץ מכל חטאיו, מחודש, שלם עם העולם, והיה פותח לפניו מתוך אנחה את חוגי־אופקיו הזכים, המעוטרים יופי שקט.

הוא לא נחפז. ניצב היה על שפתו של היום ולא העז להסיג, למחוק בהילוכו העדין, הצעיר, הצולע קלות, את הצדף הזה, המרוקע בעידון, של שעת אחר־הצהריים.

צל שקוף נח על העיר. דממתה של השעה שלוש אחר הצהרים היתה מפיקה מן הבתים את לובנו הטהור של הגיר ופורשת אותו בלא קול, כמו חפיסת קלפים, סביב הכיכר. משהעניקה לה עיגול־לובן אחד היתה מתחילה בפריסת השני, דולה את משאבי הלובן מן החזית הגדולה של כנסיית השילוש הקדוש, דמוית חולצתו האדירה של האל הנופלת מן השמים, שקפליה הם הגלילים, הכרכובים והגומחות, ומאדיר אותה פאתוס העמודים הלולייניים והקשתות, והיא מנסה להכניס בחפזה סדר באדרת עצומה ונסערת זו.

שלמה נשא את פניו כלפי מעלה, מרחרח באויר. משב ענוג הביא עמו ריחות הרדופים, ריח הדירות הערוכות לחג, והקינמון. או אז התעטש באדיר עיטושו הנודע לתהילה, הכביר, שבעטיו ניתרו היונים מעל בנין המשטרה והתעופפו מבוהלות. שלמה התחייך אל עצמו: באמצעות הזעזוע שבנחיריו נתן האל אות שהאביב הגיע. היה זה סימן ודאי יותר מבואן של החסידות, ומעתה עתידים הימים להיות שזורים אותן דנוטאציות האובדות בשאון העיר, פעם קרובות ופעם רחוקות, ומעניקות את פירושיהן השנונים לארועיה.

– שלמה! – צעקתי, ניצב בחלון קומת־ביתנו הנמוכה.

שלמה הבחין בי, חייך חיוכו הנעים והצדיע.

– אנו לבדנו עכשיו בכיכר כולה, אני ואתה – אמרתי בשקט, בעוד מיכל השמיים הנפוח מהדהד כחבית.

­– אני ואתה – חזר בחיוך עגום – כמה ריק הוא העולם. יכולים היינו לחלקו ומחדש לכנותו בשם. כך הוא מונח לפנינו פתוח, חסר מגן ומופקר. ביום שכזה קרב המשיח אל קצה האופק ומביט משם לעבר הארץ. וכשהוא רואה אותה לבנה, שקטה, על תכלויותיה והתהרהרויותיה, יכול לקרות שעיניו תאבדנה את קו־הגבול, פסי העננים התכולים ישתטחו לפניו כמעבר, ומבלי שהוא עצמו ידע את אשר יעשה הוא ירד ארצה. והארץ, השקועה בתהייתה, לא תבחין אפילו בזה אשר ירד להלך בדרכיה והאנשים יתעוררו מתנומת אחר־הצהריים ולא יזכרו דבר. כל ההיסטוריה תמחק ויהיה כפי שהיה לפני עידן ועידנים, קודם שהתחילו תולדות־הימים.

– האם אדאלה בבית? – שאל בחיוך.

– אין איש, כנס אלי לרגע, אראה לך את הציורים שלי.

– אם אין איש הרי שלא אמנע מעצמי עונג שכזה. פתח לי.

ולאחר שהסתכל בשער לשני הצדדים, מעשה־גנב, נכנס פנימה.

ד.    🔗

– אלה הם ציורים מעולים – אמר, מרחיק אותם מעיניו במחווה של מומחה. פניו התבהרו בהשתקפויות הצבעים והחזרי־האורות. מדי פעם היה מעגל את כף־ידו סביב העין ומביט מבעד המשקפת המאולתרת הזאת, מביא את תווי־פניו לכדי עווית שכולה רצינות ומומחיות.

– אפשר לומר – אמר – שהעולם עבר דרך ידיך על מנת להתחדש, להשיל את עורו, לצאת מקשקשתו כמו לטאה מופלאה. הו, כלום חושב אתה שהייתי גונב ושולח ידי באלף שגעונות אלמלא התבלה והידרדר כל כך העולם, אלמלא איבדו הדברים שבו את ציפוי־הזהב שלהם – זו ההשתקפות הרחוקה של ידי האל? מה אפשר לעשות בעולם שכזה? כיצד לא יבוא אדם לידי ספק, כיצד לא יפול ברוחו, כאשר הכל אטום ונעול, כאשר חומה בצורה סוגרת על המשמעות, ואתה רק נוקש על לבניה כמו על קיר של בית כלא? הו, יוסף, צריך היית להוולד מוקדם יותר.

עומדים היינו באותו חדר אפל־למחצה, עמוק, המתארך פרספקטיבית לעבר חלון פתוח אל הכיכר, ממנה הגיעו אלינו נחשולי אוויר בפעימות ענוגות, פושטים ומתרחבים לכדי דממה. כל נחשול נשא בכנפיו מטען חדש של דממה, מתובל בצבעי המרחק, כאילו המטען הקודם היה כבר משומש, ואזל. חדר אפל זה חי רק מתוך השתקפויות של בתים רחוקים שמעבר לחלון; הוא היה משקף את צבעיהם במעמקיו כמו קאמרה אוסקוּרה. מבעד לחלון, כמו מבעד למשקפת, נראו היונים על בנין המשטרה, נטויות־גרון, מטיילות לאורך כרכוב עליית־הגג. לעתים היו ניתרות כולן בעת ובעונה אחת וחגות בחצי־עגול מעל הכיכר. אז היה החדר מתבהר לרגע מאור הכנפים הפרושות, מתרחב מתוך הזדהרות טפיחותיהן הרחוקות, ואחר־כך היה כבה כאשר – בנפלן – היו מכנסות את כנפיהן.

– באזניך, שלמה – אמרתי – אני מוכן לגלות את סודם של הציורים האלה. מלכתחילה היו פוקדים אותי ספקות אם אמנם אני הוא שציירתים. לעתים הם נראים לי כעין פלאגיאטים בעל־כורחם, משהו שנלחש לי, שגונב אל אזני… כאילו מישהו זר השתמש בהשראתי לשם מטרות נעלמות ממני. שכן עלי להתוודות לפניך – הוספתי בשקט, מביט לתוך עיניו – מצאתי את הדבר האותנטי…

– את הדבר האותנטי? – שאל ופניו בהירות מזוהר פתאומי.

– אמנם כן, חוץ מזה תראה בעצמך – אמרתי, כורע ברך מעל מגירת השידה.

הוצאתי תחילה את שמלת־המשי של אדאלה, את קופסת־הסרטים שלה, את מנעליה החדשים על עקבים גבוהים. ריח של פודרה או של בושם פשט באויר. הרמתי עוד כמה ספרים – ואכן, למטה מונח היה בדל הנייר היקר, שזה כבר לא ראיתיו, והוא מאיר.

– שלמה – אמרתי נרגש – ראה, זה מונח כאן…

אך הוא עמד שקוע במדיטאציה, מנעלה של אדאלה בידו והוא מביט בו ברצינות עמוקה.

– אלוהים לא חזה זאת מראש, ואף־על־פי־כן כמה עמוקות משכנע אותי הדבר, לוחץ אל הקיר, שולל ממני את הארגומנט האחרון. הקווים הללו אינם ניתנים לדחייה, הם מדוייקים לזעזע, הם סופיים והם מכים כמו ברק בתוך־תוכם של הדברים. במה תסתיר את עצמך, מה תעמיד נגדם, כאשר אתה עצמך כבר משוחד, מובס ונבגד על־ידי בעלי הברית הנאמנים ביותר? ששת ימי הבריאה היו אלוהיים ובהירים. אך ביום השביעי חש האל בחוט לא־לו תחת ידיו ואחוז אימה הסיר את ידיו מן העולם, אף שהלהט היצירתי שלו נועד להמשך עוד ימים ולילות רבים. הו, יוסף, השמר מפני היום השביעי…

וכשהוא מרים באימה את מנעלה החטוב של אדאלה הוא דיבר כמו מוקסם מהבעתה המבריקה, האירונית של קשקשת הלאכה הריקה הזאת: – כלום מובנת לך הציניות האיומה של סמל זה על רגלה של אשה, הפרובוקציה של פסיעתה המושחתת על העקבים המצועצעים הללו? כיצד אוכל להשאיר אותך נתון לשליטתו של הסמל הזה! חלילה לי לעשות כן…

ובאמרו זאת הכניס בתנועות מיומנות את המנעלים, את השמלה ואת ענק־האלמוגים של אדאלה תחת בית־שחיו.

– שלמה, מה אתה עושה? – שאלתי, מאובן מתדהמה.

אך הוא התרחק לעבר הדלת, מדדה קלות במכנסי־המשבצת הקצרים־מדי שלו. בדלת עוד הסב את פניו האפורות, הבלתי־ברורות לגמרי, והרים את ידו במועל מרגיע. כבר היה מאחורי הדלת.

הארץ, 4.3.1977