בין העבודות המדעיות הרבות שאבי שקד עליהן ברגעים הנדירים של מנוחת־נפש ושלווה פנימית, בין המכות, התבוסות והאסונות שחייו הסוערים וההרפתקניים היו משופעים בהם, היה קרוב ביותר ללבו המחקר במטריאולוגיה1 משוואתית וביחוד באותו אקלים ספציפי של הפרובינציה שלנו הרוחש זרויות יחידות־במינן. היה זה הוא, אבי, שהניח את היסודות לאנאליזה יעילה של התצורות האקלימיות. ספרו “מבוא לשיטת הסתיו הכללית” הסביר אחת ולתמיד את מהוּתה של העונה הזאת, הלובשת באקלימנו הפרובינציאלי את הצורה המתמשכת, המסועפת אשר נודעת בשם “הקיץ הסיני” המתארך עמוק לתוך החורפים הצבעוניים שלנו. מה אומר ומה אדבר? הוא הראשון שהבהיר את האופי נטול המקוריות של תצורה מאוּחרת זו שאינה אלא סוג של הרעלת־האקלים בקרינתה של אמנות הבארוק הכמושה והמנוונת שבתי־הנכות שלנו עמוסים בה. אמנות זו, המתפוררת בשעמום ובשיכחה, מתמתקת כאשר היא סגורה ללא מוצא כמו מרקחת ישנה, והיא היא הסיבה לאותה קדחת יפהפייה, לאותן הזיות ססגוניות שמתוכן גווע הסתיו המתמשך הזה. שהרי היופי אינו אלא מחלה, לימדנו אבי, אין הוא אלא סוג של צמרמורת מתוך הרעלה סמוּיה, בשורתו האפלה של הרקבון הנובעת מתוך השלמות והמתקבלת על־ידי השלמוּת באנחת־אושר עמוקה ביותר.
כמה הערות עובדתיות על בית־הנכות הפרובינציאלי שלנו עשויות לשמש כאן להבנה טובה יותר של העניין. ראשיתו של בית־הנכות במאה השמונה־עשרה וראשית זו קורה2 בתאוות האספנות הראויה להתפעלות של האחים ממיסדר הבאזיליאנים. הם הם שהעניקו לעיר את הגידול הטפילי הזה המכביד על התקציב העירוני וכופה עליו הוצאות יתרות ושמא מיוּתרות. במשך שנים מספר היה אוצר הרפובליקה, אשר קנה כמעט בחינם את האוספים הללו מן המיסדר שירד מנכסיו, הולך ומתרושש מחמת החסוּת האמנותית הזאת היאה לבית־מלכות. אך אבות העיר מן הדור הבא שניחנו בתודעה מעשית יותר ולא העלימו עיניהם מצרכי־המשק, ניסו למכור את בית־הנכות לאוספו של הנסיך הגדול, ונשאו ונתנו עם מנהליו בלא תוצאות. לפיכך הם סגרו את בית־הנכות, העבירו מתפקידיהם את חברי ההנהלה והקציבו גימלאות לכל החיים לשומר האחרון. בימי משא־ומתן זה הוכיחו המומחים מעל לכל ספק שהפאטריוטים המקומיים הגזימו עד מאוד בערך האוספים הללו. האחים החביבים רכשו, מתוך להיטוּתם הראויה לשבח, זיוּפים רבים. לא היה בבית־הנכות הזה אפילו ציוּר אחד של אמן מן השורה הראשונה, ולעומת זאת היו אוספים שלמים של אמנים מן השורה השלישית והרביעית, אסכולות פרובינציאליות מוכרות לבעלי־מקצוע בלבד, פינות נשכחות, מבואות סתומים של תולדות האמנות.
דבר משוּנה: הנזירים החביבים היו בעלי נטיות צבאיות. רוב התמונות תיארו עלילות־קרב. אפלה זהובה, כבוּיה, הגיחה מתוך הבדים הללו שדהו מיושן ועליהם צי ספינות וסירות, אוניות עתיקות ונשכחות שהרקיבו בעודן עוגנות במפרצי מים עומדים ומפרשיהן הנפוחים נושאים ברוח סמלי־הוד של רפובליקות אבודות מכבר. מבעד לברק המאובק והאפלולי הצטיירו קווים מטושטשים של קרבות סוסים. על־פני שממת המערכות השרופות, מתחת לשמים חשכים וטראגיים, התאבכו בדממה מאויימת גדודי סוסים שועטים, עולים מתוך ההצטברויות הפורחות של אש התותחים.
על ציוּרי האסכולה הנאפוליטאנית מזקינה בלא קץ שקיעה שחומה, מעוּשנת, כמו נראית מבעד לבקבוק כהה. בנופים אבודים אלה נדמה שהשמש האפלולית קמלה בו ברגע שמביטים בה, כמו ביום הקודם לאסון קוסמי. ולכן כה רופסים הם החיוּכים והתנוּעות של מוכרות־הדגים הזהובות המושיטות בחן מנייריסטי סלסלות־דגים לקומדיאנטים נודדים. זה כבר נגזר דינו של כל העולם הזה, זה כבר שקע ואיננו. ומכאן המתיקות שאין לה גבול במחווה האחרונה, שהיא לבדה עודנה נמשכת, אבודה וזרה לעצמה, חוזרת ונשנית ותקפה לעולם ועד.
והלאה מזה, בעומקה של אותה ארץ שיושב בה העם הפזיז של ליצנים, ארלקינים ולוכדי־ציפורים עם כלובים בידיהם, באותה ארץ נטולת־כל־רצינות וכל חוש־מציאות, ממוללות תורכיות קטנות בידיהן עוגיות־דבש המוצעות על קרשי־הדוכנים, שני נערים בכובעים נאפוליטניים נושאים על מקל בשניים סל רוחש יונים הומיות שכובדו המכונף מושך אותו מטה ובעומק רב עוד יותר, ממש על קצה הערב, על פיסת האדמה האחרונה שבה מתנועעת פקעת־קוציצים כמושה על גבול האין העכור־זהבהב, עדיין מתנהל משחק־הקלפים, ההימור האנושי האחרון בטרם יבוא הלילה הגדול הקרב מנגד.
כל מחסן־הגרוטאות הזה עבר תהליך של זיכוך מכאיב בלחץ שנות שממון רבות.
"כלום תשכילו להבין – היה אבי שואל – כלום תבינו את יאושו של היופי הזה שנגזרה עליו כליה, את אימת ימיו ולילותיו? כל פעם מחדש הוא קופץ ומעמיד את עצמו למכירה פומבית אשלייתית, מביים מכירות מוצלחות, שוקקות ורועשות, מתמסר להימורים פרועים, מפזר את הונו במחווה של פוחז צעיר, מבזבז את עושרו רק כדי להבחין, עם שבאה ההתפכחות, שהכל לשווא, שאין בכוחו לצאת מתחום השלימות שנדונה לחיות עם עצמה בלבד, שאין בו כדי להקל על מצוקת השפע המכאיב. אין תימה שהמצוקה הזאת, אוזלת־היד של היופי, השפיעה לבסוף על השמיים שלנו, נדלקה כהילה מעל האופק שלנו, הלכה ולבשה דמות של ליצנות אטמוספרית, של אותם מיקבצי העננים האדירים והדמיוניים המהווים את מה שאני מכנה הסתיו השני שלנו, הפסבדו־סתיו. סתיו שני זה שיודעת הפרובינציה שלנו אינו אלא פאטה־מורגאנה חולנית בהקרנה עצומה שמקרין היופי האטום של בית־הנכות שלנו על השמים שמעלינו. הסתיו הזה הוא תיאטרון גדול הנודד ומשקר שירה, הוא בצל צבעוני אדיר המתנצל את קליפות־הנוף שלו, קליפה אחר קליפה שהיא נוף אחרי נוף. לעולם אין לחדור אל הפנים עצמו, אל המהות. מעבר לכל הקלעים, לכשיקמלו ויתקפלו, תזהיר תוכנייה חדשה שתהיה חיונית ואמיתית משך רגע בטרם תכבה ותתגלה כנייר בלבד. וכל הפרספקטיבות מצויירות הן, וכל הפאנוראמות עשויות נייר, ורק הריח אמיתי הוא, ריחם של קלעים קמלים, ריחה של המלתחה הגדולה המלאה שפתונים וקטורות. ובשעת דמדומים תקום מהומה גדולה, הסתבכות הקלעים אלה באלה, תוהו־ובוהו של המלבושים הזנוחים שאתה נודד ונודד בינותם בלי סוף, כמו בין ערימות עלי־שלכת מרשרשים. והאנדרלמוסיה גדולה וכל אחד מושך בחבלי המסכים ואילו השמים, שמי הסתיו הגדולים, מלאי תוכניות קרועות ורוחשי אביזרים נשחקים. והקדחת הנחפזת הזאת, הקארנאוואל המתנשם והמאוחר הזה, הפאניקה הזאת של אולמות־נשפים שבטרם שחר, מגדל־בבל של המסיכות שאיבדו את הדרך לתלבושותיהן האמיתיות.
סתיו, סתיו. עונת־שנה אלכסנדרונית, המאכלסת בספריותיה האדירות את החוכמה העקרה של 365 ימי המחזור השמשי. הו, בקרים זקנים אלה, צהובים כמו פרגאמנט, מתוּקים מרוב חוכמה כמו שעות הערב המאוחרות! הו שעות־הערביים המתחייכות בערמומיות, דומות לפאלימפססטים מחוכמים שרבדים רבים של חוכמה צפונים בהם, כמו סיפורים עתיקים, מצהיבים! אה. יום סתווי. אותו ספרן־לץ המהלך בחלוק־שינה דהוּי על הסולמות והטועם מן המרקחות של כל הדורות וכל התרבוּיות! כל נוף הוא לדידו פרק־מבוא לרומאן ישן. כמה הוא מיטיב להשתעשע בשולחו את גבורי הרומאנים הישנים לטיול תחת השמים המעושנים שגונם כעין הדבש, לתוך אותה מתיקות עכורה ועצבה של האור המאוחר! מה ההרפתקאות החדשות הצפויות לדון קישוט בכפר סופליצובו? איך יסתדרו חייו של רובינזון לאחר שישוב לעיירת מולדתו בולאכוב?"
בערבים מחניקים, נטולי כל תנועה, זהובים מיני3 זוהר, קרא לנו אבי קטעים נבחרים מכתב־היד שלו. מעוף האידיאה הנושא אל־על איפשר לו לעתים לשכוח את נוכחותה המאיימת של אדלה.
רוחות חמים החלו לנשב מפאת מולדאביה, קרבה ובאה אותה מונוטוניה אדירה, צהובה, אותו משב מתוק ועקר מן הדרום. הסתיו מאן להסתיים. כמו בועות סבון היו הימים יפים ואווריריים יותר ויותר, וכל אחד נראה מעודן עד קצה גבול העדנים.
עד שכל רגע של הקיוּם דמה לנס המתמשך מעבר לכל מידה ומכאיב כמעט.
בתוך דממת הימים העמוקים והיפים הללו עברה תמורה נסתרת בעלווה, עד שיום אחד עמדו העצים באש־של־קש של עלים מחוסרי כל גשמיוּת, כמו נפל. עליהם פתיתי־קונפטי ססגוניים, טווסים נהדרים ועופות־חול שיום אחד יזדעזעו ויטפחו בכנפיהם כדי להשיר ארצה פוך יפהפה, הקליל מיני נייר, דהוי ומיותר.
24.5.74, תירגם: י.ב.