THE CHRONICLE OF LODZ GHETTO 1941–1944

EDITED BY LUCJAN DOBROSZYCKI

TRANSLATED BY RICHAR LOURIE JOACHIM NEUGOSCHEL¹

YALE UNIVERSITY PRESS, 551 pp

הכרוניקה של גיטו לודז' מתייחדת מכל המפעלים ההיסטוריוגראפיים שעסקו בהם יחידים או קבוצות ברבים מתוך יותר ממאתיים הגיטאות שהוקמו בידי הנאצים ועוזריהם על אדמת־פולין. אכן, ברבים מן הגיטאות נעשו מאמצים כאלה, מקצועיים או פרטיים־אינטימיים, לרשום את ההיסטוריה בעצם התחוללותה, עובדה המפליאה ביותר כשלעצמה והמצטרפת לשלל ההוכחות לאי־שבירתה של רוח היהודים בשעותיהם הקשות ביותר. וכך, אם להסתפק בדוגמת הגיטו הנודע ביותר, גיטו ורשה, אפשר להצביע על מפעל של “היסטוריוגראפיה פרטית” ביומנו של יו“ר היודנראט של גיטו־ורשה, אדם צ’רניאקוב, יומן מדהים שבו מעורבים רשמי קריאה ברומן של מרסל פרוסט עם רישומי המיתות המשונות והמריבות הפוליטיות בגיטו (לאחרונה הקדיש חוקר־הספרות הפולני רומאן זימנד ספר ליומנו של צ’רניאקוב כיצירת־ספרות!). באותו גיטו יסד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום את ארכיון הגיטו, שבמסגרתו (במסגרת חבורה שנשאה את השם “עונג שבת”) עסקה חבורה של היסטוריונים מקצועיים וסופרים באיסוף שיטתי של תעודות הנוגעות להתרחשויות היום־יום בגיטו, מתוך מטרה שאלה ישמשו כחומרים לסינתיזה היסטורית עתידית, מטרה שעליה כתב באחת ההערות שנשמרו ב”ארכיון הגיטו" רינגלבלום עצמו: “אינני יודע מי מאנשי קבוצתנו ייוותר בחיים, למי יתיר הגורל לעבד את החומרים הכנוּסים כאן, אך בדבר אחד אנו משוכנעים: שקורבננו, סיכוננו והמתח של הסיכון המתמיד (שבאיסוף חומרי הארכיון י.ב.), עמלנו וסבלנו – לא היו לשווא” (הערה מיולי 1942). מתוך כמה עשרות משתתפי הארכיון של רינגלבלום שרדו בחיים מעטים בלבד, ואת הסינתיזה המיוחלת (ודאי לא הסופית!) יכול היה לבצע רק מקץ שנים, בישראל ובעברית, ישראל גוטמן בספרו “גיטו ורשה”. כשהדעת נתונה להשוואה עם הכרוניקה של גיטו לודז', ראוי אולי להדגיש שפעולות הארכיון של רינגלבלום נעשו במחתרת ובחשאיות גמורה, וממילא רחוקות היו מכל צורה של “היסטוריה רשמית” במובן כלשהו של מושג זה.

לא כן קורפוס הרישומים שהופיע בחלקו בשפה הפולנית בשנת 1965–66 תחת השם “כרוניקה של גיטו לודז'” (בעריכת לוציאן דוברושיצקי ודנוטה דומברובסקה), ואשר זה לא כבר מבחר גדול ממנו ראה אור בתרגום אנגלי של ריצ’ארד לוריה ואחרים, בעריכה ובליווי מבוא וגוף של הערות של אחד מעורכי המהדורה הפולנית, דוברושיצקי, שעזב בינתיים את פולין ומתגורר בארה"ב, והוא עצמו ניצול של גיטו לודז‘. הערה בסיומו של המבוא האנגלי מבהירה את גורלה המוזר של המהדורה הפולנית שהופעתה נפסקה אחרי צאת שני הכרכים הראשונים, המכסים את השנים 1941 ו־1942: בית ההוצאה “הפר את ההסכם עם העורכים. איסור הופעתה של הכרוניקה בדפוס היתה חלק מן המסע האנטי־יהודי והאנטי־ישראלי שנפתח בפולין מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967”. מכאן ששאר הכרכים לא ראו אור במקורם (או מקורותיהם, שהרי הכרוניקה נכתבה בפולנית ובגרמנית), ומה שניתן מתוכם בכרך האנגלי הנפרש על ארבע השנים שבהן התקיים גיטו לודז’ הוא, כאמור, רק קיצור ומבחר.

פירסום מלא של הכרוניקה, שהוא המפעל ההיסטוריוגראפי הנרחב ביותר שבו עסקו היהודים ברישום תולדות פרק של שואתם, הוא עניין לעתיד. אבל ממה שכבר פורסם, ולא רק בכרכי המקורות הפולניים אלא גם בכרך המבחר, עולה תמונה מלאה ומפורטת במידה חסרת־תקדים של חיי היום־יום באחד הגיטאות הגדולים ביותר בתולדות השואה. תולדות שימורו ופירסומו של הקורפוס הזה, והסיבות שבגללם נתאחר כה פירסומו אם במקור ואם בתרגום, הן אל־נכון נושא למחקר לעצמו, הצופן הפתעות וסודות לא־מעטים, פרק מאותה מסכת סתורה ורצופת כשלים פוליטיים ואחרים הקרויה רצפציה של השואה, מחקרה והבנתה. יתכן שיהיה צורך בעשרות שנים ובכמה דורות של חוקרים עד שתוכל להיכתב היסטוריה שלמה או “אמיתית” של ולוא פרק אחד בלבד מפרקי השואה. לתולדות גיטו לודז' יש סיכויים רבים להיות נושא לאותה עבודת־עתיד כמעט־אוטופית, שלמה, במידה זו או אחרת, וזה בוודאי בעיקר בזכות ה“כרוניקה”.

הארץ המובטחת    🔗

ייחודה של כרוניקה זו נפעל מייחודו של גיטו לודז‘, ייחוד המבנה שלו, גודלו ואורך־הימשכותו, צורות השלטון בו וכו’. אפשר שאת תולדותיו של גיטו זה צריך יהיה היסטוריון־העתיד להתחיל מאה וחמישים או מאה שבעים שנה לפני שקם, בראשיתו של היישוב היהודי בלודז‘. דוברושיצקי במבואו לספר האנגלי משרטט רק בסכימה כללית ומקוטעת – ובהכרח כך – את תולדות היישוב הזה שראשיתו בשנות התשעים של המאה השמונה־עשרה, ובשיאו מנה יותר מרבע מיליון איש והיה העשיר, המפותח והמשגשג שבין היישובים העירוניים של יהדות פולין בכלל. לפני מלחמת העולם השניה, ועשרות שנים לפניה, היתה לודז’ עיר יהודית בעליל, עד כדי שסופר פולני כינה אותה (בעקבות כינוי נפוץ בין היהודים עצמם – ההומור הלודז’אי היה נודע לשם!) “הארץ המובטחת” (כיום ידוע ספרו של ריימונט על לודז' היהודית בעיקר בזכות הסרט של אנדז’יי ויידה שבתרגומו העברי נקרא, בעקבות תרגום מוטעה באורח מגוחך, “ארץ ההבטחה הגדולה”). “הארץ המובטחת” (חלקים מן העיר זכו לכינויים אירוניים אחרים, דוגמת “גן העדן”, ה“פאראדיז”, היא שכונת העוני הלודז’אית) הפכה למלכודת האימתנית ביותר עם הקמת הגיטו חודשים מעטים לאחר פלישת הגרמנים לפולין. ב־30 באפריל 1940 נסגר גיטו לודז' ועתיד היה להישאר הגיטו הסגור ביותר מכל הגיטאות על אדמת פולין, במשך הזמן הממושך ביותר עד שלהי אוגוסט 1944, שבועות מעטים לפני כניסת הרוסים ללודז‘. ב־28 באוגוסט עזב את הגיטו ה“טרנספורט” האחרון של יהודי לודז’ לכיוון אושוויץ־בירקנאו. ברכבת זו היו, בין השאר, מרדכי חיים רומקובסקי, יושב ראש היודנראט של גיטו לודז' או “זקן היהודים” כפי שהוא מכונה דרך קבע בכרוניקה שאמנם מעדיפה את הכינוי “יושב ראש”, שעליו עמד אל־נכון רומקובסקי עצמו, בתערובת של צניעות ויוהרה המזכירה נהגים מאוחרים יותר של מיני “יושב ראש” שהיו בעצם שליטים כל־יכולים בממלכותיהם.

בשיא תכולתו מנה הגיטו קרוב למאתיים אלף איש, יהודים שכונסו מכל אזור לודז' והובאו מכל קצות אירופה (לרבות לוכסמבורג), עם כניסת הרוסים היו בעיר מאות אחדות של יהודים. אביא כאן בתרגום שני קטעים מתוך המבוא לספר האנגלי הנוגעים לימים אחרונים אלה² (עמ' 66 של המבוא): “עדיין מצויים כיום קברים פתוחים בבית־הקברות היהודי בלודז‘, מיד אחרי השער הראשי ושמאלה מן החומה. הנאצים הכינו את הקברים הללו לאחרוני היהודים, אלה שנשארו מאחור לשם ניקויו של הגיטו לאחר הטרנספורטים של שארית אוכלוסייתו. המנוסה החפוזה של הגרמנים מן העיר ב־18 בינואר 1945, לנוכח התקדמותם המהירה של הרוסים, מנעה מהם לבצע את הפשע המסוים הזה. למחרת היום שוחררה לודז’. במקום שעמד הגיטו היו עתה 877 איש, ומספר זה כולל את אלה שהגיחו ממקומות־המחבוא שלהם. בקבוצת אנשים זו, שניצלה בדרך נס, היו אלה שמצאו ואיבטחו את התעודות והחומרים של הראשון בין הארכיונים, זה שכלל את הכרוניקה של גיטו לודז' שנכתבה בידי אליציה דה בוּנוֹן, יוליאן צוקייר (צרסקי), שמואל הכט, ברנרד הייליג, אברם ס. קמיינצקי, יוזף קלימנטינובסקי, ברנרד אוסטרובסקי, אוסקר רוזנפלד, אוסקר זינגר, פטר ורטהיימר, יוזף זלקוביץ' ואחרים”.

בפתח מבואו מקדיש העורך עמודים אחדים לרישום תולדותיהם של אנשי הארכיון העיקריים הללו. יוזם כתיבתה של הכרוניקה היה יוליאן צוקייר, עיתונאי ומחבר ידוע לפני המלחמה, שהתחיל לעבוד על הכרוניקה מיד עם ייסודו של הארכיון, בנובמבר 1940. צוקייר, שכונה בפי חבריו “פלוּטארכוס של הגיטו” (שוב באותה אירוניה לודז’אית אופיינית שמצאה ביטוי מיוחד בכינויים שהדביקו יהודי לודז' לאנשים שונים, בין השאר גם להיטלר עצמו!) מת בגיטו ב־1943, זמן קצר לאחר שמחלת ריאות מנעה ממנו להמשיך בכתיבת הכרוניקה. הצוות המשיך אחריו, כשהוא כולל ברישומיו הספדים לאקוניים על צוקייר. בהמשך אותה שנה מתו כמה מבחירי הרושמים של רשומות הכרוניקה, כגון ההיסטוריון המובהק ד"ר ברנרד הייליג, מומחה להיסטוריה כלכלית של יהודי צ’כיה, שהועבר לגיטו לודז' מפראג. עמיתיו ספדו גם לו בתוך הכרוניקה, כשם שספדו לאחרים שמתו באותה שנה, על הרוב מתשישות וממחלות שפשו בגיטו. אחרים הועברו מן הגיטו למחנות בשנת 1944 וניספו באושוויץ. אחד הניצולים המעטים היה ברנרד אוסטרובסקי שעמו נפגש העורך בישראל בקיץ 1967.

הארכיון שבמסגרתו הותקנה הכרוניקה הוקם מכוח החלטתו של מ.ח. רומקובסקי והיה אחד האגפים של השלטון היהודי בגיטו לודז‘. היה זה, אם כן, צוות היסטוריונים רשמיים, זרוע של השלטון בגיטו, ועובדת־יסוד זו יש לזכור תמיד בעת הקריאה בכרוניקה: היא שהכתיבה את כל התפיסה ההיסטוריוגראפית ואת דרכי הכתיבה וההבעה, בה נעוצות הזרויות והעקיפות של הכרוניקה. כמו כל היסטוריוגראפיה, הכרוניקה היא, אם כן, היסטוריה מנקודת־ראות מסוימת. כאשר נותנים את הדעת על מידת צמידותה לממשות או למציאות של חיי הגיטו צריך, כאמור, לזכור זאת. למרבה המזל (אם אפשר בכלל להשתמש בביטויים כאלה במסגרת כזאת; אלא שבעצם כמעט לא יהיה אפשר להשתמש בשום ביטוי אם לא יותר השימוש בשפה הקונוונציונלית, ולוּ הטעונה ביותר) העלה גיטו לודז’ גם שפע של זכרונות של ניצולים שאותם אפשר להשוות עם הכרוניקה. כמו כן מפעלים היסטוריוגראפיים נוספים מאפשרים חדירה לתולדות גיטו לודז' ואף לאימותה או קביעת מקומה של הכרוניקה. לדוגמה יוזכרו כאן עבודותיו של היסטוריון נודע של יהודי־לודז', פיליפ פרידמאן, שכמה מחיבוריו האידיים והפולניים בנושא זה ראו אור באנגלית לפני שנים אחדות בכרך “דרכים לחורבן: מסות בתולדות השואה” (בעריכת אלמנתו, עדה פרידמאן).

מלך היהודים    🔗

מבחינה אחת ודאי תואמים רישומי הכרוניקה לזכרונות הניצולים ולמפעלי ההיסטוריוגראפיה האחרים: לכולם יש גיבור ראשי, הדמות השליטה בכל אספקט של חיי הגיטו, הוא חיים רומקובסקי, אחת הדמויות הידועות – ויחד עם זה העלומות ביותר – בתולדות השואה בכלל, דמות אָניגמטית שהפולמוס על טבעה לא יסתיים אל־נכון לעולם, וודאי שהיא תעורר את דמיונם של סופרים ודרמאטורגים, בהיותה כעין פרוטוטיפ של איש היודנראט, אותה מועצת היהודים שאת הקמתה יזמו הגרמנים ואשר היתה אינסטרומנטלית, לפי המקובל לחשוב, בהשמדתם של יהודי פולין. בדמותו של רומקובסקי עסקו, כאמור, כמה וכמה רומנים, מהם תורגם לפני שנים מעטות לעברית ספרו של הסופר האמריקאי המוכשר לזלי אפשטיין, ושמו “מלך היהודים”. לספר זה, שעורר מחלוקות רבות ועניין מרובה, אופי של גרוטסקה שחורה ומבחינה ז’אנרית זו תפס הסופר משהו עקרוני מאוד במה שאפשר לכנות רוח גיטו לודז'. לזלי אפשטיין נשען בעיקר על רומקובסקי, אבל גם על כמה דמויות אחרות של יושבי־ראש המועצות היהודיות, ובעיקר דמותו של גנס מגיטו וילנה, שהוא מצדו, שימש גיבור ראשי במחזהו של יהושע סובול “הגיטו”. אכן כי כן: הדמויות הללו מושכות את דמיונם של סופרים ודראמטורגים כמי שעמדו בפני ההכרעות הדרמאטיות (כמלה נטולת הערכה) בפניהם הוצב מאז ומעולם בן־האדם.

את האניגמה של רומקובסקי לא תפתור, מכל מקום, לא הספרות, ולא – למרבה הפאראדוכס – ההיסטוריה, ולו המפורטת והרשמית ביותר שבאפשר, הרושמת את מעשיו מדי יום ביומו. (אין להעלות על הדעת שרומקובסקי היה רושם יומן אישי דוגמת יומנו של צ’רניאקוב!). במשך כל שנות הגיטו עוררה דמותו של היושב־ראש אותה התעניינות אובססיווית, אפשר לומר כמעט אובסצנית, שהיא מעוררת אצל בני הדורות הבאים המתוודעים לקורות גיטו לודז‘. התעניינות זו מעלה על הדעת התעניינות בעלת אופי דומה שעוררו חייו ואישיותו של סטלין, לפי המסופר על כך אצל נדייז’דה מנדלשטאם (בזכרונותיה), אצל נתיניו בני־זמנו, כשם שעוררו ומעוררים עניין אובסצני חייו ואישיותו של היטלר בקרב הגרמנים. בכך אין כל כוונה לאנאלוגיה כלשהי, קל־וחומר לשפיטת אישיותו של רומקובסקי. צריך לשמור על פרופורציות, כמובן, ועם זאת קשה להימנע מכמה מחשבות אנאלוגיות נוספות, בייחוד בין יושב־הראש של גיטו לודז’ לבין היטלר. לזלי אפשטיין, בדומה להיסטוריון פיליפ פרידמאן, מדגיש את מוצאו של רומקובסקי מחוץ לקהילה שעליה הופקד. על הדעת עולה מוצאו האוסטרי של הרודן הגרמני, מוצא שהודגש (למטרות שאינן בהכרח כשרות) על ידי היסטוריונים גרמניים, או אף פובליציסטים, המוצאים בזרות מהותית זו מעין הסבר לאופי המוזר של היחס של השליט לנתינו, יחס של אהבה־שנאה, ניכור־וקירבה, ניסיון להפחיד עד מוות ולכבוש לב עד מוות. אבל מוטב להימנע מלהיכנס לפסיכולוגיות אפלות אלה. כל זה שמור כאמור, לעתיד. אוסיף כאן רק זאת שלדמותו של רומקובסקי הוקדשו כמה יצירות־ספרות או מחקר גם בשפות אחרות, כגון הספר “סוחר לודז’אי” של אדולף רודניצקי, המתעלם לחלוטין מן המוצא הליטאי של רומקובסקי. דוברושיצקי במבואו מזכיר יצירת־ספרות אחרת שנכתבה על רקע גיטו לודז', “יעקב השקרן” (שהופיע בעברית ב“ספרייה לעם” של “עם עובד”). גם זו, ולא במקרה, גרוטסקה שחורה.

שאלה פתוחה היא – ושוב, מאותן השאלות שמוטב אל־נכון לא להעלותן כלל, אלא שרוח היא באדם – באיזו מידה תרמה פעולתו של רומקובסקי לשימורו של גיטו לודז' לאחר שהוחרבו ונסגרו כל הגיטאות האחרים על אדמת־פולין, ובאיזו מידה הגשימה מדיניותו את המטרה שלשמה הפעיל במוצהר מדיניות זו: להציל כמה שיותר מן היהודים הנתונים למרותו מטעם הגרמנים. מי שנכנס לעומקה של שאלה זו יודע שהתשובה עליה לא יכולה להיות חד־משמעית כל כך כפי שכמה כותבים (או כותבת דוגמת חנה ארנדט) יכולים היו לחשוב.

לגדול חוקרי השואה, ראול הילברג, משמשת דוגמת גיטו לודז' לאחד האיורים העיקריים לתיזה הנודעת שלו המסבירה את אי־התנגדותם של יהודי אירופה להשמדתם, את סבילותם והיענותם (כביכול) כלפיה, את מה שכונה במשך שנים (ועמנואל רינגלבלום היה אולי הראשון שנקט מטבע זה) “ההליכה כצאן לטבח”. כידוע הסביר הילברג הליכה זו של היהודים אל מותם במסורת עמידתה של היהדות מאז ומעולם לנוכח הפרעות שפרעו בהם. בחיבורו המונומנטלי “חורבן יהדות אירופה” אייר הילברג את סברתו שעמידה פאסיבית, שתדלנית, כנועה וצייתנית של היהודי כלפי הפורע היא בשורש הפאסיוויות היהודית, בעמדתו של רומקובסקי ועוזריו. מעל לכל בעמידה זו הוא רואה את הסיבה לאי נקיטתו בהתנגדות כלשהי.

אילו יכול היה רומקובסקי להגיב על משפט זה של ההיסטוריון (ובכמה יצירות־בדיון הוא אמנם מגיב עליה בקולו העולה מאוב, כיד דמיונם המקאברי של הסופרים!) אפשר שהיה מצביע על מיעוט הישגיה של אותה התנגדות מהוללת, מצילת כבוד האדם היהודי, כפי שהיא באה על ביטויה במרד גיטו ורשה. היה מצביע על כך שבמרד גיטו ורשה סבלו הגרמנים, לפי דו“ח המפקד הגרמני, אבידות של 16 איש (מספר הכולל עוזרים לא־גרמנים), והמחיר, או העונש, היה מותם או הוצאתם המידית להורג של כמאה אלף יהודי גיטו ורשה, שאילו נשארו בחיים ולו שבועות נוספים, היתה להם, בכל מקרה, אופציה תיאורטית לשרוד. מובן, גם מגיטו לודז' נותרו מעטים בלבד, אבל נותרו זמן ממושך יותר – ככל שיש לזה ערך – וממילא ניתנה להם אופציית־חיים כלשהי, אף שאותה ניצלו מעטים בלבד (כגון על ידי הסתתרות בחורבות הגיטו). מדיניות השהייה באמצעות ה”פייסנות" שנקט רומקובסקי לא הוכיחה את עצמה יותר מאשר ה“אפיסמנט” המהולל של מושלים חשובים וגדולים ממנו, אבל יחסית למתקוממים יכול היה אולי להצביע על הישגים רבים יותר. אבל, כאמור, רק מפני שפולמוס זה מתקיים במרכזם של לימודי־השואה בימינו לא יכולתי להימנע מלרמוז על אודותיו, וגם מפני שרוח היא באדם. אין שום ערך לחישובי הסיכויים המשוואתיים הללו, חישובי הכמויות וההישגים המקאבריים.

אימת הנורמליות    🔗

דוברושיצקי עומד במבואו המונוגרפי, אם גם הקצר־יחסית, על קו היסוד של חיי הגיטו, הבא על ביטויו המלא בכרוניקה (והתואם את מדיניותו של רומקובסקי במלואה): מין נורמליות. “היתה שם נורמליות, אפילו גלויה, אפילו מופרזת, ואפשר שבשום מקום אחר היו מיתות המוניות מרעב וחיי חברה נמשכים מזווגים באורח כה אמיץ כפי שהיו בגיטו לודז'” (עמ' 47).

הרישומים היומיים של הכרוניקה פותחים תמיד בציון מזג האויר, עוברים לרישום יובשני, כרוניקלי, של אירועי הגיטו, ובדרך כלל רק בקטעים סופיים עומדים, באיפוק מרבי, על מובנם של האירועים, תמיד מנקודת־ראותם של היהודים, הקורבנות (מלה שאינה נזכרת) ואף פעם לא של הגרמנים שכאילו אינם קיימים בעולמם של הכרוניסטים הללו, אלא רק בגילומיהם המידיים, כמין כוחות על־טבעיים, כגון המנהל הגרמני של כוח העבודה של הגיטו, האנס ביבוב, שיחד עם רומקובסקי ניהל את הגיטו הלכה למעשה. אבל לתיאור היחס לגרמנים בכרוניקה יקצר כאן המצע; זהו בוודאי אחד האספקטים המסובכים ביותר של התעודה הזאת.

בכלל, כיצד אפשר למסור ולו שמץ מרשומות אלה שהדפסתן המלאה תשתרע אל־נכון על פני כחמשת אלפים עמודים, בהנחה ששתי השנים הראשונות תפסו קרוב לאלפיים עמוד במהדורה הפולנית. גם המהדורה האנגלית היא, בהכרח, מקוצרת ומשהו “מותקנת” למען ירוץ בה הקורא. החישוב היה ודאי נכון: הרי הכוונה היא לעורר עניין במאורעות אלה אצל הקורא המערבי הרגיל, וזאת ודאי השיג הספר גדול־המידות הזה, המפואר, שהופיע בה בעת באמריקה ובאנגליה. (בעיתון האנגלי “גארדיאן” לוותה הופעתו במאמר שתת־כותרתו היתה: “לראשונה נחשפת כאן אימתה של שואת יהודי פולין” – לראשונה!).

דומה שאין סיכויים רבים שהספר, אף כמתכונתו האנגלית, יתורגם בקרוב (או אי פעם) לעברית. יתכן שהבעיות שמעורר כמעט כל רישום – הצורך בהסברים ובידיעה מקיפה של הרקע, המקורות וכיו"ב – הן כה רבות, וכה מעט מזה מצוי בעברית, שתרגום כזה עשוי היה להטעות ולהיות לא־מועיל יותר משאפשר לחשוב. הקריאה בתעודות המקוריות היא בהחלט נחלת הקורא המקצועי, או אף ההיסטוריון. הספר האנגלי נועד לקוראים לא־מקצועיים, וכאמור, הוא טוב מלא־כלום. אבל כל הפירסום הזה מעורר את כל בעייתה של “תודעת השואה”.

משהו מן הבעיות הללו ניסיתי להזכיר כאן ברמז, ואולם דומני שאני חייב גם במסירת ולו קו אחד של הכרוניקה הזאת, משהו מאווירת אימתה של “הנורמליות” הזאת שאפילו מרכאות כפולות ומכופלות אינן מספיקות לציונה בדפוס. אני בוחר בקו הבא: לאורך כל הכרוניקה מתמשך רישום הקונצרטים הנערכים דרך קבע בגיטו. כמה אומנים מובהקים מבצעים בגיטו “באוזני הקהל המוקסם” (כדברי אחד הרישומים) את מיטב יצירות המוסיקה הקלאסית. עד ליום ה־17 בינואר 1944 שבו חותם זקן־היהודים בגיטו ליטצמאנשטאדט (שמה הרשמי של העיר) על צו החרמתם של כל הכלים המוסיקליים בגיטו. אז, ברישום מן התאריך הזה, כותבים בעלי הכרוניקה בכלל משפטיהם: “בטהובן, מוצארט, שופן, שומאן, יידומו מעתה לעולם־ועד בין חומות הגיטו. הרחוב ודאי לא יבחין במאומה, החיים הקשים יימשכו כסידרם, ולעינויי הרעב והקור יתווספו עתה ייסורי הערגה למוסיקה, ערגה ששוב אי אפשר יהיה להשביעה”.

הארץ תרבות וספרות, 12.7.1985

הכרוניקה של גיטו לודז' – בעברית (תגובת יד ושם לכתבה)    🔗

ב“תרבות וספרות” מן ה־12 ביולי נתפרסמה כתבתו המאלפת של יורם ברונובסקי על הוצאת המהדורה האנגלית של הכרוניקה של גיטו לודז': “בטהובן ושופן יידומו בין חומות הגיטו”.

הכותב עמד על הבעייתיות המיוחדת של החיבור החשוב הזה ועל בעיית התרגום של חלקים ממנו בלבד לאנגלית. בסייפא של כתבתו מציין מר ברונובסקי בצער, שנגזר על החיבור, ככל הנראה, שלא יתורגם לעברית.

ברצוננו אפוא לעדכן את הכותב ואת ציבור הקוראים ולציין, שבעצם הימים האלה נשלמת והולכת מלאכת התרגום לעברית של הכרוניקה של גיטו לודז', על שלושת חלקיה, והיא תצא לאור במהדורה מלאה בהוצאת יד ושם.

יד ושם

מחלקת ההוצאה לאור

ירושלים