לוגו
אהבה במדבר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

‘מה נורא המראה הזה!’ קראה בצאתנו מן הביבר של מר מרטין. היא נסתכלה זה עתה באותו הרפתקן נועז ׳העובד׳ עם הצבוע שלו, אם לדבר בסגנון המודעה.

׳מה הם האמצעים׳, הוסיפה לדבר, ׳שבהם יכול היה לאלף את החיות שלו בכדי להיות בטוח למדי ברגש חבתם אל…׳

׳דבר זה שהוא כולו מוקשה בעיניך׳, עניתי לה בשסעי את דבריה, ׳אינו בעצם אלא דבר טבעי…׳

׳אה!׳ קראה, ועל שפתיה רחף גיחוך של קטן אמנה.

׳כלום סבורה את שהחיות משוללות הן לגמרי יצרי אהבה?׳ שאלתיה. ׳ליהוי ידוע לך שיש בידנו להקנות להן את כל המ­דות הרעות הבאות מן הציביליזציה שלנו׳.

היא הציצה בי בתמהון.

׳אכן׳, עניתי שוב, ׳כשראיתי את מר מרטין בפעם הראשונה, הריני מודה ומתודה, נתמלטה מפי קריאת אפתעה, כמוך את. עמדתי אז סמוך לאיש צבא לשעבר שניטלה רגלו הימנית ושנכנס יחד עמי. פרצוף זה עשה עלי רושם. הרי זה אחד מאותם הראשים שלא ידעו פחד, שטבועים הם בחותם של המלחמה, וכתובים עליהם מלחמות נפוליאון. חייל זקן זה הרי כולו היה אומר חרות ועליזות, דבר הקונה את לבי תמיד. הוא היה בלי ספק אחד מאותם אנשי הגייס, ששום דבר אינו מפתיע אותם, שמוצאים הם חומר לצחוק בהעויה אחרונה של החבר, שהם מקברים אותו או חומסים אותו מתוך שמחה, המעיזים פנים כלפי הכדורים במין סמכות יתירה, ולאחרונה הרי החלטותיהם קצרות הן, והם מתרועעים עם השטן. לאחר שנסתכל בעיון רב וראה את בעל הביבר ברגע שיצא מן הסוגר קימט בן לויתי את שפתיו בצורה המביעה לעג של זלזול, מין עיקום־פה רב־משמעות שמתירים לעצמם אנשים בני עליה כדי להיות נבדלים מן השוטים. ובשעה שקראתי קריאה של התפעלות על אומץ לבו של מר מרטין, גחך ואמר לי דרך יהירות כשהוא מניד ראשו: גלוי וידוע!… ׳כיצד, גלוי וידוע?׳ עניתי לו. ׳אם יש ברצונך להסביר לי סוד זה׳ אחזיק לך טובה מרובה׳. כעבור כמה רגעים לאחר שהתודענו זה לזה, הלכנו לסעוד במסעדה הראשונה שנזדמנה לנגד עינינו. בשעת קינוח הסעודה עורר בקבוק יין שמפניה את זכרונו של חייל מופלא זה בכל בהירותו. הוא סיפר לי את סיפור המעשה, וראיתי שצדק בקריאתו: גלוי וידוע!

כשחזרתי אצלה הציקה לי כל כך בדברים והבטיחה לי כל כך הרבה, עד שהסכמתי לחזור לפניה על וידויו של החייל. למחרתו קיבלה את הפרשה הזאת מתוך אֶפּוֹפּיה, שאפשר לכנותה בשם: הצרפתים במצרים.


בשעת האכספדיציה במצרים העליונה שעמד בראשה הגנרל דיזי, נשבה חייל אחד פרובנסלי, בידי המוגרבים והובל על ידי הערבים הללו אל המדבריות המשתרעים מעבר לאשדות הנילוס. כדי להתרחק מן הצבא הצרפתי מרחק המניח את הדעת נסעו המוגרבים מסע ארוך, ולא נחו אלא בלילה. הם חנו מסביב לבאר המוקפת עצי תמרים, שכבר הטמינו שם לפני כן מלאי של מזונות. מכיון שלא שיערו כלל שיוכל לעלות בלב השבוי הרעיון לברוח, הסתפקו בקשירת ידיו, ולאחר שאכלו כמה תמ­רים ונתנו שעורים לסוסיהם נרדמו מיד. כשראה הפרובנסלי הנועז שאויביו אינם שומרים עליו השתמש בשיניו כדי לת­פוס חרב ואחר כך נעזר בברכיו לכונן את הלהב וניתק בו את החבלים שאסרו את ידיו ומצא את עצמו חפשי. מיד נטל רובה ופגיון ונצטיד בתמרים יבשים, בשק קטן של שעורים, באבק שריפה ובכדורים; חגר חרב, עלה על סוס ודפקו מהר באותו כיוון ששיער כי נמצא שם מחנה הצבא הצרפתי. מתוך קוצר רוח לראות שוב את המחנה היה מדרבן בעוז כל כך את הסוס שכבר היה עיף, עד שהבהמה המסכנה נפחה את נפשה, כשצלעותיה מרוסקות, והניחה את הצרפתי בלב המדבר.

לאחר שהיה מהלך בחול במשך כמה זמן בעזמה של אסיר נמלט נאלץ החייל לנוח, כי ירד היום. אף כי השמים יפים הם מאד בשעות הלילה במזרח לא מצא בנפשו כח להמשיך בדר­כו. הוא היה מאושר להגיע אל גבעה שבראשה נתרוממו תמ­רים אחדים, שלולביהם העירו בלבו זה כבר תקוות ערבות ביותר. עייפותו היתה גדולה כל כך עד ששכב לו על אבן של שחם העשויה בידי הטבע, ממש כעין מיטה של צבא, ונרדם בלי לדאוג לאמצעי זהירות בשעת שנתו. הוא כבר העלה את חייו לקרבן. מחשבתו האחרונה היתה חרטה. הוא היה מצטער על שהניח את המוגרבים הללו שחייהם התחילו נראים עתה בעיניו בפנים שוחקות, מאז נתרחק והיה למחוסר עזרה. הוא הקיץ משנתו מחמת להט החמה, שקרניה זרחו בלי רחמים על גבי השחם והעלו חום עד לבלי נשוא. אכן הפרובנסלי הסכיל לשכב מחוץ לצל שפרשה צמרת התמרים הירוקים והנהדרים… הוא הביט בעצים הבודדים הללו ונזדעזע! הם העלו בזכרונו את הלולבים הנהדרים והארוכים המעטרים את העמודים הסרציניים של הקתדרלה בעיר ארל. אבל לאחר שספר את התמרים ונסתכל מסביבו תקף את נפשו יאוש נורא ועמוק. הוא ראה ים בלי קץ. החולות השחרחרים של המדבר השתרעו לכל רוח עד מקום שהעין מגעת, והיו נוצצים כמו להב החרב בשעה שזורח עליו האור בעזוזו. הוא לא ידע אם היה לפניו ים של קרח או נהרות מאוחדים כעין אספקלריה. על פני הלהבים התנשא קיטור של אש המתערבל ממעל לאדמה מתנועעת זו. השמים היו חטיבה מזרחית של בהירות עד ליאוש, מפני שלא הניח עוד לדמיון שום משאלה. השמים והארץ היו אחוזי אש. הדממה היתה מחרידה בפראותה הנהדרת והנוראה. אין־סוף, אין־שיעור העיק על הנשמה מכל צד: לא עב בשמים, לא זיע באויר, לא שינוי בחיק החול המת­נועע בגלים קטנים וזעירים. ולאחרונה הנה מסתיים האופק, כמו על פני הים בשעה שהאויר צח, בקו אור המפריד כמו חרב חותכת. הפרובנסלי חיבק גזע של תמר כאילו היה גוף של חבר. אחר כך ישב ובכה, כשהוא חוסה בצל הדק והישר שפרש העץ על פני השחם; הוא נשאר שם והסתכל בעצב עמוק במחזה העגום שלפניו. הוא צעק כאילו מתכוין הוא לנסות דבר אל הבדידות. קולו שאבד בחלל הגבעות השיב ממרחק צליל עמום שאינו דומה כלל להד; ההד היה בתוך לבו: הפרובנסלי היה בן עשרים ושתים שנה, הוא הטעין את רובהו.

׳הרי עוד תספיק לי השעה לכך!׳ דיבר אל לבו כשהציב לארץ את הנשק הגואל.

עם שהיה צופה בזה אחר זה בשטח המשחיר ובשטח התכלת, התחיל החייל מהרהר בצרפת. הוא הריח בהנאה את ריח הביבין של פאריס, נזכר בערים שעבר בהן, בפרצופי חבריו ובמאורעות הקלים ביותר של חייו. לבסוף העלה לפניו דמיונו הדרומי מיד את אבני החצץ של פרובנס החביבה שלו בתוך משחקי השרב המעלה גלים ממעל למפה הפרושה במדבר. בפחדו מכל הסכנות של מקסם ציה נורא זה, ירד בחזרה מן הגבעה שעלה עליה אתמול. שמחתו היתה גדולה כשגילה מין מערה, עשויה בידי הטבע בתוך גושי השחם הכבירים שברגלי הגבעה. שרידי מחצלת העידו שמקלט זה כבר דרו בו לפ­נים. אחרי פסיעות אחדות הבחין בעצי התמרים הטעונים תמ­רים. באותה שעה הקיץ בלבו היצר המקשר אותו אל החיים. הוא קיוה לחיות עד שיעברו איזה מוגרבים, או אולי ישמע במהרה את רעש התותחים; כי באותו זמן עבר בונאפארטה במצ­רים. מתוך התעוררות לחיים על ידי מחשבות אלו קטף הצר­פתי אשכולות אחדים של פירות בשלים שמחמת כבדם היו התמרים כפופים למטה, וכשטעם את המן הזה היה בטוח באו­רח בלתי צפוי, שיושב המערה היה מגדל את התמרים. הבשר הדשן והרענן של התמרים העיד באמת על דאגתו של זה שקדם לו. הפרובנסלי עבר פתאום מקדרות של יאוש אל שמחת טי­רוף כמעט. הוא עלה על ראש הגבעה ונתעסק בשארית היום בכריתת אחד מדקלי הסרק ששימש לו אתמול לגג. זכרון סתום הביאו לידי מחשבה על חיות המדבר; וכיון שראה מראש שעלולות הן לבוא ולשתות מן המעין האובד בתוך החולות והיו­צא מתחת לגוש הסלע, החליט לגדור בפני ביקורן ולסגור את פתח מאורתו. אבל למרות שקידתו, למרות התאמצותו בכל כחו מחמת הפחד להיות טרף לשיני החיות בשעת שנתו, אי אפשר היה לו לבקע את הדקל לגזרים הרבה באותו יום; אבל עלה בידו לקצצו. לעת ערב, בשעה שמלך זה של המדבר נפל, וקול מפלתו השמיע הד מרחוק, ונדמה היה כאילו הבדי­דות השמיעה אנחתה, נתרעד החייל בשל כך כאילו שמע קול המנבא לו אסון. אבל כמו היורש שאינו מתאבל זמן רב על מות קרובו, תלש מן העץ היפה הזה את עליו הירוקים הרח­בים והגבוהים שהיו מקשטים אותו לתפארת והשתמש בהם לתקן את המחצלת שהלך לשכב עליה. עיף מן החום והעבודה, נרדם תחת הכפה האדומה של מערתו הרטובה. באמצע הלילה הופרעה שנתו על ידי המולה מופלגת. הוא נתרומם וישב לו על משכבו והדממה העמוקה ששררה שם נתנה לו את היכו­לת להכיר קול נשימה קצובה שמחמת עזוזה הפראי אי אפשר שתצא מאת יצור אנושי. פחד עמוק, שנתגבר עוד יותר מחמת האפלה, מחמת הדממה ומחמת הדמיונות של היקיצה, הקפיא את לבו. הוא לא חש כמעט את הכאב החזק בעור ראשו שנגרם לו על ידי הרחבת אישוני עיניו, והבחין בחשוך בשני אורות רפים וצהובים. מתחילה יחס את האורות הללו למין רפלכס של אישוניו הוא; אבל מיד סיע לו זוהר הלילה הבהיר להב­דיל את הדברים הנמצאים במערה, והבחין בחיה גדולה השו­כנת בריחוק שתי פסיעות ממנו. כלום אריה הוא זה, נמר או תנין? הפרובנסלי לא היה מלומד למדי כדי לדעת לאיזה סוג שייך אויבו; אבל פחדו היה חזק הרבה יותר, כי מחמת בע­רותו שיער את כל האסונות יחד. הוא סבל ענויים נוראים עם ששמע את קול הנשימה וקלט אותה בלי לאבד כלום, ובלי להתיר לעצמו תנועה קלה ביותר. ריח חריף עד מאד נדף במערה כריח של שועלים, אבל חריף יותר, כבד יותר אם אפ­שר לומר כך; ובשעה שהפרובנסלי הריחו בחוטמו, גדלה אי­מתו ביותר, כי לא יכול עוד לפקפק כלל במציאותו של שותף נורא, שמשכן מלכותו משמש לו מקום חניה. במהרה האיר אור הלבנה, שהיתה יורדת בשיפולי הרקיע והנה הגיה על פני העור המנומר והנוצץ של ברדלס. ארי זה של מצרים ישן לו כשהוא מקופל כמו כלב גדול השוכב לו בשלוה בשקע שליד הדלת של בית מלון; עיניו שנפקחו לרגע אחד נסגרו שוב. פניו היו מופנים כלפי הצרפתי. אלף מחשבות מעורבבות חל­פו בנפש האסיר של הברדלס; תחילה רצה להרגו בירית הרו­בה; אבל הבחין שאין ריוח מספיק בין החיה ובינו כדי לכונן כהלכה, והכדור היה מחטיא את החיה. ואם הוא יקיץ? השערה זו הקפיאה את יצורי גוו. כששמע את פעימות לבו בתוך הדממה קילל את הדפיקות החזקות יותר מדאי הבאות מחמת זרי­מת דמו העלולות להפריע את השינה הזאת המרשה לו לחפש מוצא של הצלה. הוא הניח שתי פעמים את ידו על חרבו כדי לכרות את ראשו של אויבו; אבל הקושי לחתוך עור חלק ומוצק הכריחו לחזור בו מחפצו. אם אחטיא? הרי זה מות ודאי, חשב. הוא העדיף את סיכויי הקרב והחליט לחכות לאור היום. ואמנם לא היה צריך לחכות הרבה לביאת היום. הצרפתי בחן אז את הברדלס; פיו היה מלוכלך בדם. הוא סעד כהלכה!… חשב בלי להרהר שמא היתה סעודה זו עשויה מבשר אדם, הוא לא יהיה רעב בהקיצו.

זו היתה נקבה. עור הבטן והשוקים הבהיק מרוב לבנונית. כמה כתמים קטנים הנדמים כשל משי היו כצמידים יפים מסביב לטלפים. הזנב בעל השרירים המוצקים היה גם הוא לבן אבל בקצהו היו טבעות שחורות. החלק העליון של הפרוה היה צהוב כמו זהב כהה, אבל חלק ביותר ונאה, זרוע נקודות אופייניות, שיש בהן מצורת השושנים המשמשות להבדיל את הברדלס משאר מיני הטורפים. בעלת אכסניה זו השקטה והאיומה המשמיעה קול נחרה בצורה מלאה חן כעין של חתולה השוכבת על כר של ספה. הטלפים המלוכלכים בדם, העצבניים והמזוינים היו שטוחים לפני ראשה שהיתה נחה עליהם, ושהיה לו זקן דליל וישר הדומה לחוטי כסף. אילו היתה חיה זו נתונה בסו­גר, היה הפרובנסלי מתפעל מחינה ומההפכים הבולטים של הגוונים החיים שמשוים לאצטלא שלה הוד מלכות; אבל ברגע זה חש כי ראיתו מעומעמת בפני מראה מבהיל זה. נוכחותו של הברדלס, אף כי היא ישנה, השפיעה עליו כדרך שמשפיעות העינים המגניטיות של הנחש, כפי שאומרים, על הזמיר. אומץ רוחו של החייל חלף לרגע למראה הסכנה, בעוד שהיה מתגבר בלי ספק למול פי התותחים היורקים את נדודיהם. עתה תפס את נפשו רעיון מטורף כל כך עד שזעה קרה נתגלגלה מעל מצחו. הוא נהג כמו אותן הבריות, שהאסון דוחף אותן למעשים נועזים, הם מתיצבים לאחרונה למול המות ומוסרים עצמם למכתו. הוא רואה בלי לתת דין וחשבון לעצ­מו טרגדיה בהרפתקה זו וגמר בנפשו לשחק את תפקידו בכ­בוד עד המחזה האחרון.

׳שלשום אולי היו הערבים הורגים אותי?…׳ דיבר לנפשו. וכיון שראה את עצמו כמת, המתין בעוז ומתוך סקרנות חרדה ליקיצת אויבתו… כשזרחה השמש פקחה הברדלס פתאם את עיניה; אחר כך פשקה בעוז את טלפיה, כאילו נתכוונה להפ­קיע מהם את קפאונם. לבסוף פהקה ובשעת מעשה נגלתה מערכת שניה הנוראות ולשונה השסועה, הקשה גם היא כמו פומפיה. הרי זו כעין עוגבנית קטנה!… חשב הצרפתי, כשראה אותה מתגוללת ועושה העויות מלאות חן וגנדרניות ביותר. היא לקקה את הדם שהיה על כפות רגליה ועל שפתיה, והיתה מגרדת את ראשה בתנועה מלאה עדנה. ׳טוב, עשי מקצת טואלטה', דיבר הצרפתי לנפשו, שחזר לשמחתו מתוך שחזר אליו אומץ רוחו, עתה נברך זה את זה בבוקר טוב, והוא תפס את הפגיון הקטן והקצר שנטל מן המוגרבים.

באותו רגע הפכה הברדלס את ראשה כלפי הצרפתי והביטה בו בלי לעפעף ובלי לזוז ממקומה. המבט הקרוש של עיני מת­כת אלו ובהירותן היתירה עד לבלי נשוא זעזעו את הפרובנסלי, ובפרט בשעה שהחיה פנתה והלכה אליו; אבל הוא הת­בונן בה במין ליטוף של חבה ובמבט פזלני כאילו נתכוין להצ­מידה אליו בכח מגניטי ונתן לה לגשת סמוך לו. אחר כך העביר בתנועה נעימה ומלאה אהבה, כאילו רוצה היה ללטף אשה יפה ביותר, את ידו על כל גופה, מן הראש ועד הזנב, וגרה בצפרניו את חוט השדרה הגמיש החוצה את הגב הצהוב של הברדלס. החיה זקפה בהנאה את זנבה, עיניה לבשו מתיקות; ובש­עה שהצרפתי ביצע בפעם השלישית את מעשה הליטוף מתוך כונה מכוונת, השמיעה אחת מאותן קולות הנהימה, שהחתולים שלנו מביעים בהן את תענוגן; אבל נהימה זו יצאה מגרון חזק ועמוק כל כך שהדה היה מנסר בחלל המערה כהמיה אחרונה של העוגב בכנסיה. הפרובנסלי שהבין את חשיבות פעולת לי­טופיו הכפילם בצורה שיש בה כדי להרדים עוגבנית שולטנית זו. ובשעה שמובטח היה לו ששכך את רוחה של השותפת העקשנית שלו, שהשביעה לאשרו את רעבונה אתמול, קם ורצה לצאת מן המערה; הברדלס הניחה לו לצאת במנוחה, אבל רק עלה על הגבעה קפצה בקלות של אנקורים המדלגים מענף אל ענף ובאה להתחכך ברגליו של החייל והיתה מקמרת את גבה כדרך החתולות. אחר כך הביטה באורח שלה בעין שזהרה נתעמעם במעט והשמיעה שאגה פראית זו, שחוקרי הטבע מדמים אותה לקול ניסור של משור.

׳תבענית היא!׳ קרא הצרפתי בצחוק. הוא ביקש להשתעשע באזניה וללטף את בטנה וגרד בחזקה את ראשה בצפרניו. וכשהבחין בהצלחת פעולתו זו, התחיל מדגדג בקצה פגיונו את גולגלתה וציפה לשעת כושר כדי להרגה. אבל קשיותן של העצמות הרעידה אותו וחשש שמא לא יצליח.

השולטנית של המדבר הביעה את קורת רוחה מכשרונותיו של עבדה, עם שהרימה את ראשה, פשטה את צוארה וגילתה את שכרון חושיה בהנהגתה השקטה. הצרפתי חשב פתאם שבכדי לרצוח במכה אחת את הנסיכה הפראית, עליו לדקרה בגרונה, ומיד הרים את הלהב, אבל הברדלס שהיתה בלי ספק שבעה ביותר נשתטחה לרגליו ושכבה ברוב חן כשהיא שולחת מזמן לזמן מבטים שבהם נשתקפה קורת רוח עמומה למרות קשחון לב שמטבעה. הפרובנסלי המסכן אכל את תמריו, כשהוא נשען על אחת התמרות; אבל שולח היה בזה אחר זה עין בוחנת על פני המדבר בכדי לחפש אחר גואלים, ועל השותפת רעותו האיומה כדי להשגיח על נדיבותה המפוקפקת. הברדלס הביטה אל המקום שבו נפלו חרצני התמרים, בכל פעם שהיה זורק אחד מהם, ועיניה הביעו אז חשד רב. היא בחנה את הצרפתי במין זהירות מסחרית; אבל בחינה זו נסתיימה לטובתו, כי לאחר שגמר את סעודתו הדלה לקקה את נעליו ובלשון קשה וחזקה סילקה מעשה נס את החול שנצטבר בקמטים.

׳אבל לכשתרעב?…׳ חשב הפרובנסלי. למרות הזועה שגרם לו רעיונו התחיל החייל למדוד בסקרנות את מדת גופה של הברדלס, ובאמת היה זה מן הטופסים היפים ביותר מסוג זה, כי גבהה היה שלש רגלים וארכה ארבע רגלים, חוץ מן הזנב. כלי זין חזק זה, העגול כאַלה, היה ארכו שלש רגלים כמעט. ראשה שהיה גדול כראשה של לביאה, הצטיין בהבעה של דקות בלתי שכיחה. אמנם קרירותם ואכזריותם של הנמרים נשתמרה בה, אבל היה כאן גם משהו הדומה לפרצוף של אשה ערמומית. ולבסוף הרי מראיה של מלכה בודדת זו העלו ברגע זה מין שמחה הדומה לשמחה של נירון השכור; היא היתה רוויה מדם ורצתה להשתעשע. החייל ניסה ללכת הנה והנה, והברדלס הניחה לו והסתפקה בהשגחת עינים, ופחות משהיתה דומה בזה לכלבה נאמנה היתה דומה לחתולה גדולה בת אנגורה הנרגזת מכל דבר ואפילו מתנועות בעליה. כשהחזיר את פניו הבחין בצד המעין את השיירים של סוסו, שהברדלס גררה את הפגר עד הנה. שני שלישים לערך נאכלו. מראה זה הרגיע את הצרפתי. עכשיו נקל היה לו להסביר לעצמו את העדרה של הברדלס ואת הכבוד שנהגה בו בשעת שנתו. אושר ראשון זה חיזק את רוחו להרהר על העתיד והשתעשע בתקוה הטרו­פה לנהוג יפה עם הברדלס במשך כל היום, ושלא להחסיר שום תחבולה כדי לבלום את רוחה ולעורר את אימונה. הוא נגש סמוך לה והוא היה מאושר ביותר לראות אותה מגביהה את זנבה בתנועה בלתי רגישה כמעט. מיד ישב אצלה בלי לפחד, והם התחילו משחקים שניהם יחד, הוא נטל את כפות רגליה, את פיה, היה הופך ומהפך באזניה, הפכה על גבה והיה מגרד בחזקה את ירכיה החמות והמשיות. היא הניחה לו לע­שות, ובשעה שהחייל התחיל מחליק את עור כפות רגליה, כינסה בזהירות את צפרניה העקומות כלהבי דמשק. הצרפתי שידו האחת היתה נתונה על גבי הפגיון, עדיין חשב לנעוץ אותו בתוך הבטן של הברדלס המתיחסת אליו מתוך אימון מרו­בה; אבל חושש היה שמא תחניקהו בפרפוריה האחרונים שיתקפוה. ומצד אחר שמע בקרב לבו מעין קול המצפון שקרא לו לנהוג כבוד בבריה שאינה תוקפת. נדמה היה לו שמצא חברה בתוך המדבר הזה שאין לו קץ. הוא חשב מבלי משים על אהובתו הראשונה שכינה אותה בשם חמודה בלשון סגי נהור, מפני שהיא היתה תפוסה לקנאה אכזרית כל כך, עד כי כל הזמן שנמשכה אהבתם היה מתירא מפני הסכין שהיתה נושאת אותו עמה תמיד. זכרון זה של ימי נעוריו השפיע עליו לנסות להרגיל את הברדלס הצעירה שתיענה לו לכנוי זה של מחמאה, שהביט עכשיו בפחות פחד על זריזותה, חינה ורכו­תה.

סמוך לסוף היום נתרגל במצבו המסוכן וכמעט שהתחיל לאהוב את מצוקת הפחדים. לבסוף התחילה בת לויתו להביט עליו בשעה שקרא בקול דק: ׳חמודה׳. עם שקיעת החמה השמיעה החמודה כמה פעמים שאגה עמוקה ועצובה.

׳הריהי מחונכת יפה…׳ הרהר החייל העליז; ׳היא מדברת דברי תפילתה!…׳ אבל הלצה זו שבמחשבה לא עלתה על דעתו אלא בשעה שהבחין בהנהגתה השלוה של חברתו. ׳לכי לך, צהבבתי הקטנה, אני אתן לך לשכב ראשונה׳, אמר לה, כשסמך בדעתו על פעילות רגליו כדי להמלט במהירות יתירה בשעה שהיא תרדם על מנת ללכת לחפש משכב אחר בלילה זה. החייל חכה בקוצר רוח לשעה של בריחתו, וכשבאה הלך בעוז לכיוון הנילוס; אבל אך הלך רבע מיל לערך בחול שמע את הברדלס קופצת מאחוריו, ומזמן לזמן השמיעה אותה שאגת הניסור שהפחידה אותו עוד יותר מאשר ההמולה העמומה של קפיצותיה.

׳נלך!׳ אמר לנפשו, ׳היא כרתה עמי ברית ידידות!… ברדלס צעירה זו אולי לא נזדמנה עדיין עם שום בריה, והרי זה כבוד לזכות באהבתה הראשונה!׳ באותו רגע נשתקע הצרפתי באחד מאותם החולות הנודדים המסוכנים כל כך בשביל עוברי אורח, ושאין מפלט מהם. משנתפס בהם השמיע צעקת עזרה, מיד תפסה הברדלס בשניה בצוארונו, קפצה בכח לאחור והוציאה אותו מן התהום כאילו בנס. ׳אה, חמודה׳, קרא החייל, כשהוא מלטף אותה בהתלהבות, ׳הרי אנו ידידים עכשיו, לחיים ולמות. אבל בלי התולים, מה?׳ ומיד חזר על עקבותיו.

מעתה נעשה המדבר כאילו מאוכלס. נמצאה בו בריה, שהצרפתי יכול לדבר אליה, והיא המתיקה למענו את פראותה, בלי שיוכל להסביר לעצמו את טעמה של ידידות מופלאה זו. ואף על פי שהתאמץ החייל להשאר ער ולעמוד על המשמר, נרדם. כשהקיץ לא ראה עוד את החמודה; הוא עלה על הגבעה, והב­חין ממרחק במרוצתה מתוך קפיצות, כפי מנהגן של החיות האלה, כי המהלך הזה מותנה בגמישות היתירה של חוט שדרתן. החמודה באה ושפתיה מלוכלכות בדם, היא קיבלה את הליטופים הנחוצים מידי בן לויתה, והעידה בקול המיותיה הכבדות שהשמיעה פעמים אחדות כמה מאושרת היא על כך.

עיניה היו מלאות רכות יתירה והביטו על הפרובנסלי במתק רב עוד יותר מאשר אתמול, והוא דיבר אליה כמו לחית בית.

׳אה! אה! עלמתי, הרי את נערה הגונה, האם לא כן? רואה אַת את זאת?… אנו אוהבות לשמוע מחמאות. וכי לא תבושי? ודאי אכלת איזה מוגרבי? ניחא! הרי אלו הן חיות כמוך!… אבל אל תלכי לפחות לטרוף צרפתים… שכן לא אאהב אותך עוד!…

היא שחקה כמו שמשחק כלב צעיר עם בעליו, היא הניחה לו לגלגלה, להכותה, לגרדה בזה אחר זה; ולפעמים היא עוררה את החייל, כשהיא פושטת לקראתו את כפתה בתנועת פיוסים.

כך עברו כמה ימים. שותפות זו הרשתה לפרובנסלי להתפלא על היופי הנשגב של המדבר. מן הרגע שמצא את שעות הפחד ואת שעות השלוה, את המזון ואת היצור שיוכל לחשוב עליו, היתה נשמתו מטולטלת מן ההפכים… הרי הם חיים מלאים ניגו­דים. הבדידות גילתה לפניו את כל סודותיה, ועטפה אותו בכל קסמיה. הוא גילה בשעת זריחת החמה ושקיעתה את המחזות הבלתי ידועים בעולם. הוא היה מרעיד כששמע ממעל לראשו את הרחף הקל של כנפי צפור, — אורח בלתי מצוי! — בראותו את העננים מצטופפים, — נוסעים בני חלוף ומגוונים! הוא חקר בעתותי לילה את פעולת הלבנה על ים החולות, במקום ששר הסופה מעלה נחשולים, גלים ותמורות מהירות. הוא היה חי עם יומו של מזרח, והוא התפלא על תפארתו המופלאה; ולפ­עמים קרובות לאחר שהיה משתעשע על המחזה הנורא של הסערה במישור זה, במקום שהחול המתרומם מחולל אדים אדומים ויבשים, ענני מות, ראה בעונג את בוא הלילה, אז יר­דה מן הכוכבים הקרירות המשיבה נפש. הוא שמע את המנ­גינות המדומות בשחקים והבדידות לימדה אותו לחשוף את גנזי ההויה. מבלה היה שעות הרבה בזכרונות של מה בכך, בהשוואת חיי עברו אל חייו בהוה. לבסוף קשר אהבה לברדלס שלו, שכן זקוק היה להרגשה של חיבה. אם משום שרצונו שפעל עליה בעוז שינה את תכונת בת לויתו, ואם מפני שמצ­אה מזון למדי, בגלל הקרבות שנערכו אז במדבר הזה, לפיכך נהגה כבוד בחיי הצרפתי, שלא חשד בה עוד כלל משראה שהיא מאולפת כהלכה. הוא בילה את רוב זמנו בשינה; אבל מחובתו היתה להשגיח, כמו עכביש בקוריו, שלא להחמיץ את השעה של גאולתו, שמא יעבור מישהו בתחום הנגלה בקצה האופק. הוא הקריב את כתנתו לעשות הימנה דגל וקשר אותו בראש דקל שנשרו עליו. בתוקף הנחיצות מצא תחבולה לשמרו, מתוך שחיזקו במקלות, כי אפשר שהרוח לא תהא נושבת דוקא בשעה שהנוסע המקווה יביט לתוך המדבר.

במשך השעות הרבות שעזבתו התקוה היה משתעשע עם הברדלס. הוא עמד לבסוף על המשמעויות השונות של קולה, על כוונת מבטיה ולמד את הקפריזות שבכל הכתמים שגיוונו את זהב עורה. החמודה לא רטנה עוד אפילו בשעה שנטל את הכפתור שבקצה זנבה הנורא כדי למנות את הטבעות השחו­רות והלבנות, זה הקישוט הנהדר, שנוצץ מרחוק באור השמש כמו אבנים טובות. הוא התענג להסתכל בקוים העזים והעדי­נים, בלובן בטנה, בחן ראשה. אבל ביותר אהב להסתכל בשעה שקפצה, ומהירותה, תנועות העלומים הפליאו אותו תמיד; הוא השתומם על גמישותה בשעה שהיתה קופצת, מטפסת, מחליקה, נדחקת, נאחזת, מתגלגלת, נכפפת ומשתערת לכל עבר. כל כמה שהיתה מהירה בריצתה, כל כמה שהחליקה מהר על גבי גוש של שחם, היתה פוסקת מיד למשמע המלה ׳חמודה׳…

יום אחד, בזוהר החמה, פרח עוף גדול באויר, הפרובנסלי הניח את הברדלס כדי לבחון את האורח החדש; אבל לאחר שהייה של רגע התחילה השולטנית העזובה לנהום נהימה עמומה. אלהים ישמרני, דומה שהיא מקנאת לי, קרא בראותו את עיניה שנעשו קפואות. נשמת וירגיניה נתגלגלה בתוך גופה, הרי זה ברור… הנשר נעלם באויר בשעה שהחייל השתומם על עכוזה העגול של הברדלס. אבל כמה חן וכמה צעירות היו בקוים האלה. הריהי יפה כמו אשה. הגוון הצהוב של עורה נתמזג במראה העדין של הגוון הלבן־כהה של שוקיה. שפעת האורה שהטילה החמה העלתה את ברק הזהב החי הזה, את הכתמים החומים האלה, ושיותה להם קסם מלבב. הפרובנסלי והבר­דלס הציצו זה בזה בהבנה הדדית, העוגבנית רעדה כשחשה את צפרניו של ידידה שמגרדים את גולגלתה, עיניו בערו כמו שני ברקים, ואחר כך סגרה אותן בחזקה.

אכן, יש לה נשמה! אמר מתוך שהתבונן בשלוותה של מלכת מדבר זו, המזהיבה כחולותיו, המלבינה כמותם, הבודדת הלוהטת כמותם…


׳ובכן!׳ אמרה לי, ׳קראתי את הסניגוריה שלך על החיות; מה היה בסופם של שני אלה שהבינו זה את זה במדה יפה כל כך?…'

׳אַה! הנה… היא נגמרה כמו שנגמרת כל אהבה גדולה, בתפי­סה מוטעית. צד זה וצד זה חושבים על בגידה, אין מבררים את הדבר מתוך גאות, מתקוטטים מתוך עקשנות׳. ׳ולפעמים דוקא ברגעים היפים ביותר' אמרה; ׳מבט אחד, קריאה אחת דיים. אה! גמור את סיפור המעשה׳.

׳הרי זה קשה ביותר׳ אבל תביני את הדבר שכבר סיפר לי החייל הזקן, שבשעה שגמר לשתות את בקבוק יין השמפניה שלו, קרא: איני יודע איזו רעה עשיתי לה, אבל היא הסתובבה כאילו היתה מטורפת ונשכה ברגלי בשיניה החדות, נשיכה רפה בלי ספק. אני שהייתי סבור כי רצונה לטרפני, נעצתי את פגיוני בצוארה. היא התגוללה מתוך שאגה שהקפיאה את לבי, אני ראיתיה גוססת כשהיא מביטה אלי בלי כעס. הייתי נותן את כל חללו של עולם אילו יכולתי להשיבה לתחיה. חשתי כאילו רצחתי נפש אדם. והחיילים שראו את הדגל שלי, והיו רצים לעזרתי, מצאו אותי זולג דמעות… ובכן אדוני, אמר לאחר רגע של דומיה, מאז נלחמתי בגרמניה, בספרד, ברוסיה ובצר­פת; טלטלתי את גופי טלטולים מרובים, לא ראיתי שום דבר הדומה למדבר… אה עד כמה הוא יפה׳. ומה הרגשת שם?׳… שאלתיו. ׳אה! דבר זה לא ניתן להביעו, איש צעיר. ואגב לא תמיד אני מצטער על אבדן זר התמרים והברדלס שלי… אלא בשעה שאני עצוב. במדבר, מבין אתה, יש הכל ואין כלום…׳

׳אבל באר נא לי עוד׳. ׳ובכן׳, השיב ועשה תנועה של קוצר רוח, ׳הרי זה אלהים בלי בני אדם…׳