לוגו
הסתדרות העובדים והאומניות החפשיות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הרצאה בוועידת הסתדרות הפקידים

בהסתדרותנו הכללית לא נתעוררה מעולם כל שאלה על הסתדרות העובדים ובעלי האומנויות החפשיות, ואיני יודע מה היתה כוונת מסדרי הוועידה בהציגם סעיף זה על סדר היום. בתוכנו לא היתה דעה שיש כאן שני צדדים ויש צורך לקבוע את היחס ביניהם. ההסתדרות הכללית ראתה את עצמה כמולדת הכללית של כל העובדים בארץ בלי הבדל מקצוע, ואיני יודע אם הוצגה פעם באחת הוועידות או המועצות של ההסתדרות השאלה על היחס לסוג מסוים של העובדים. כמובן, עומדת לפנינו שאלת כל אותם העובדים העומדים מחוץ להסתדרות; וכאלה ישנם בקרב כל המקצועות. ייתכן, שאחוז העומדים מחוץ להסתדרות גדול הוא באומנויות החפשיות מאחוז העובדים האחרים. אבל בבעלי האומנויות החפשיות כבעובדים אחרים אנו רואים שותפים וחברים לעבודה ולאירגון.

לא כן, אמנם, היה הדבר בארצות אחרות. כמעט בכל מקום שיש בו תנועת פועלים, היתה קיימת במשך זמן רב, ובהרבה ארצות קיימת עוד כיום, מחיצה בין אירגון הפועלים ובין האירגונים של בעלי האומנויות החפשיות. שונים ביסודם הם שני האירגונים, כאשר נבדלים היו שני סוגי העובדים האלה באורח־חייהם, בתנאי עבודתם ובמקומם בחברה. אירגוני־הפועלים הראשונים קמו מתוך מרד הפועל, אשר ראה את עצמו עשוק ומשועבד וגזול־זכויות בחברה הקיימת. תעודת האירגון היתה להילחם על זכויות שהמשטר הקיים גזל מהפועל המושפל והמקופח. הארגון של בעלי האומנויות החפשיות היה, להיפך, אירגון של חוג עתירי זכויות, העומדים כמעט על השלב העליון של החברה. תפקיד אירגונם היה להחזיק בזכויות היתרות ולהגן על הפּריבילגיות אשר נהנו מהן בחברה. אגודות בעלי האומנויות החפשיות: עורכי דין, מהנדסים, רופאים, מבקרי חשבונות, – היו מעין צאֶכים סגורים של מעמדות בעלי־זכויות, השומרים בקנאה רבה על יתרונותיהם וחוסמים את הדרך בפני כל זר לבל ייכנס לתוך מחיצתם ויצטרף אליהם. בין אירגוני האומנויות החפשיות ובין אירגוני המוני הפועלים רבצה תהום. מצד אחד – עתרת זכויות, שפעת־כבוד, משכורת גבוהה ומופלגת; מהצד השני – חוסר כל, שכר עוני, קיום עלוב ומזולזל. כוחם של הראשונים היה במיעוטם, כוחם של האחרונים – בריבויים.

במשך הזמן נשתנה אמנם המצב. מצד אחד הצליח הפועל ע"י אירגונו לעלות בסולם החברה, בכוח מלחמתו המעמדית כבש לעצמו הרבה מן הזכויות אשר עשקו ממנו: זכות ההתארגנות, זכות הבחירה, זכות לקיום אנושי. במשך הזמן קנה הפועל לעצמו הכרה עצמית והכרת החשיבות של העבודה בחיי החברה. הפועל למד לדעת שהעבודה, אשר שימשה במשך מאות ואלפי שנה סימן של עבדות והיתה בזויה בעיני המעמדות השליטים, היא בעצם הערך האנושי היקר ביותר, היא היא שאָר־האדם, אשר אין להתבייש אלא להתגאות בו. עלתה ההכרה העצמית של הפועל, עלתה חשיבות העבודה בעיניו ובעיני החברה; תנאי חייו הוטבו ושופרו, משקלו הציבורי והמדיני גדל. מאידך גיסא הורע מצבם הכלכלי והחברתי של בעלי האומנויות החפשיות. התפתחות החיים הכלכליים והשינויים החברתיים אשר התחוללו בעקבותיה, הביאו לידי כך, שהחוג המצומצם של בעלי אומנויות חפשיות נתרחב לאט לאט. בתי־הספר הבינונים והעליונים, שהיו פתוחים מקודם רק לבני האצילים והעשירים – נפתחו לכל חוגי העם. המדע והאמנות יצאו מרשות יחידים לרשות הרבים. נוצר פּרוליטאריון אינטליגנטי רחב אשר תנאי חייו לא שונו בהרבה מתנאי חייהם של הפועלים. שני סוגי הפועלים העובדים נתקרבו זה לזה באירגונם, במלחמתם, בשאיפותיהם, בהכרתם המעמדית. אולם המחיצה אשר הפרידה במשך דורות בין העובד הגופני ובין העובד הרוחני עוד לא נהרסה לגמרי. ובכמה ארצות עוד קיימות הסתדרויות של פועלים לחוד והסתדרויות של בעלי אומנויות חפשיות לחוד, מבלי שיהיה ביניהם קשר חברתי ושיתוף פעולה ורעיון.

שונה היה מסלולה של תנועת־הפועלים בארץ. הכוחות והמניעים אשר פעלו בחיי הפועל העברי בארץ, עצם מוצאו, התהוותו וצמיחתו של ציבור העובדים כאן, היו מיוחדים במינם, ושיוו דמות מיוחדת לכל מפעלו ואירגונו.

לא כעלובי־גורל אשר מאֵרת־העבודה רובצת עליהם, והם מתאבקים בקשי חייהם ומתקוממים נגד נוגשיהם ומקפחי שכרם, מבלי הבין זמן רב את היעוד ההיסטורי הגדול של מלחמתם המעמדית – כי אם כשליחי עם מתנער ומפלל לגאולת־עבודה ותקומת־מולדת העפילו ועלו הפועלים העברים לארץ, וחזון הגאולה והתקומה ריחף לפניהם בכל כיבוש גדול וקטן אשר כבשו מתוך רצון חלוצי והכרת שליחותם ההיסטורית. תעודת־החיים אשר הדריכה את הפועל היהודי בכל מאמציו בארץ קבעה גם את דרכי־התארגנותו המיוחדים.

הדבר הראשון המציין את תנועת הפועלים בארץ – זהו בסיסה האירגוני הרחב. הסתדרות העובדים מאגדת יחד את פועלי העיר ופועלי הכפר, את הפועל השכיר עם הפועל העובד ברשות עצמו, את העובד הגופני והעובד הרוחני.

ברוב הארצות רחוק פועל הכפר מפועל העיר כרחוק מזרח ממערב, בעוד שפועלי העיר הם בחלקם הגדול מאורגנים יפה ומהווים את החלוץ של התנועה הסוציאליסטית, הרי פועלי הכפר ברובם זרים לכל תנועת־הפועלים ורחוקים מאירגון. אפילו בארצות בהן כבר נתארגן הפועל החקלאי, אין רישומו ניכר בחיי התנועה. אצלנו היה ההיפך. הסתדרות הפועלים החקלאים קדמה לאירגון שאר הפועלים. מתוכה באה הדחיפה לאיגוד כללי של פועלי הכפר והעיר והיא משמשת עד היום עמוד התווך של הסתדרות־העובדים הכללית.

אירגון הפועלים בארץ הרס מחיצה שניה המפרידה, כמעט בכל הארצות, בין הפועל השכיר המוכר את כוח־עבודתו לקבלן, לבין הפועל העובד ברשות עצמו, החי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו. לא ידוע לי שום אירגון של פועלים במקום אחר, המאחד את שני סוגי העובדים האלה, אם כי המגמה השלטת עכשיו בתנועת־הפועלים היא לקרב את הרחוקים ולמזג את שני החלקים האלה של המעמד העובד, אם לא באירגון מקצועי אחד, הרי לכל הפחות באירגון פוליטי אחד. בתנועתנו נתאחדו שני סוגי העובדים מאז התחילה התארגנותו של הפועל.

גם לא היתה קיימת בתוכנו התבדלות העובד עבודה גופנית מהעובד עבודה רוחנית. תנועת־הפועלים בארץ החשיבה את הערך המוסרי, הלאומי והסוציאלי של העבודה הגופנית. העבודה בשדה, במחצבה, בסדנה – הועמדה בשורה הראשונה של מערכת התמורות והכיבושים אשר הוטל עלינו לבצע במילוי שליחותנו בארץ. אולם יחד עם ראיית העבודה הגופנית כעיקר לאומי וסוציאלי מכריע במפעלנו בארץ, הכירה תנועתנו מראשית צעדיה את הערך החיוני של המדע והטכניקה, של כיבושי הרוח, וידעה כמה חשוב השימוש במכשירי התרבות בשביל כל פעולתנו בכפר ובעיר. וכל עוד לא הוכשר הזיווג השלם והאורגני של עבודת היד והמוח בנושא אחד, ראינו צורך חיוני בהתמזגותם האירגונית של עובדי היד והמוח, וחתרנו תמיד לאחד את כל העובדים למקצועותיהם בלי יוצא מן הכלל. וברית־העבודה הכללית שהוקמה בארץ, הנקראת בשם הסתדרות העובדים, מקפת את כל מקצועות העבודה, הגופנית והרוחנית ללא־הבדל.

הדבר השני המטביע חותם מיוחד על הסתדרותנו – ומתנה את בסיסה האירגוני – זהו חוג־הפעולה הרחב, המקיף וממַצה את כל תכניה ומאווייה של תנועת התחדשותנו ותקומתנו הלאומית והמעמדית כאחת: אירגון מקצועי, השבחת תנאי העבודה, קבלת עבודה, סידורה והגשמתה, הגברת העליה וקליטתה, הנחלת השפה וההשכלה להמונים וטיפוח התרבות העברית, פיתוח ההכרה המעמדית, חינוך הדור הצעיר, שקידה על הון לאומי ומעמדי, בנין ישובים חקלאיים ופיתוח משקים בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, סידור אספקה קואופרטיבית והקמת מוסדות אשראי ועזרה הדדית, ביטוח הבריאות והחיים, איגוד קיבוצים משקיים והתישבותיים, מלחמה לזכויות מדיניות ולאומיות, לחוקת הגנת העובד והעובדת, לאירגון הישוב, לאבטונומיה לאומית, טיפוח הקשרים את העובדים הערבים, הכשרת חלוצים בגולה והעברתם לחיי העבודה בארץ, ריכוז המוני העם סביב המפעל הציוני וקשרים את תנועת הפועלים הבין־לאומית – כל אלה הם חלקים אורגניים מתכנית הפעולה של ההסתדרות.

היקף־הפעולה־והאירגון הרב של ההסתדרות טבוע במהותה של תנועת־הפועלים בארץ. ציבור־העובדים הצומח וגדל בארץ מתוך העליה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמאלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן־העתיד של עם עברי חדש. ההסתדרות הכללית משמשת בידי הפועל לא רק מכשיר מעמדי להגנת עניניו ותביעותיו המיוחדים, אלא גם סדן־יצירה לאומי לחשל עליו את עתידות העם העברי המתחדש. הפועל התארגן בהסתדרות לא רק לשם הגנה על תנאי־העבודה – אלא קודם כל לשם העבודה גופה. גורל המיפעל ההיסטורי של תנועתנו בארץ כרוך בעבודה שאנו עושים בארץ. וההסתדרות הכללית היא הביטוי האירגוני לאחריות הקיבוצית של ציבור הפועלים לעבודה זו.

בארצות אחרות היתה תנועת־הפועלים בראשיתה דואגת אך ורק לתקנת תנאי העבודה הקשים. הפועל ראה את עצמו כלי־שרת עיוור בידי ההון, העובד בעל־כרחו ברשות אחרים, ולא היה לו כל ענין לתוצאות עבודתו והצלחתה. זה היה עסקו של נותן־העבודה, בין שהוא עובד במשק פרטי ובין שהוא עובד במשקו הוא. אולם תנועתנו מעונינת בעצם העבודה, לא פחות מאשר בתנאיה. העבודה אינה רק אמצעי של קיום, אלא תעודת־הקיום. תנועתנו אחראית וחרדה לעבודה גופא, לכשרונה, פריונה, טיבה והתאמתה לתכליתה.

מתוך יחס זה לעבודה אשר אנחנו עושים בארץ אין אנחנו יכולים להפלות בשום אופן בין סוג אחד של עובדים למשנהו, ולהניח את מישהו מחוץ לאירגון הכללי, זאת אומרת מחוץ לאחריות הכללית. הואיל ואנו מרגישים עצמנו אחראים לעבודה הנעשית בארץ, ולמיפעל המתגשם על־ידי קיבוצי עובדים בני מקצועות שונים, בעבודה גופנית ורוחנית, – אין אנו יכולים לוותר על הקשר האירגוני ועל האחריות הקיבוצית של כל המקצועות למיניהם. העובד המכיר באחריותו כלפי המיפעל בשלמותו רואה את עצמו מאוחד עם כל אלה המשתתפים בהקמת המיפעל. כל המעמד העובד למקצועותיו מופיע כחטיבה אחת, יחידה ושלמה לא רק מתוך היותו נתון בתנאי עבודה המקרבים את כל חלקיו זה לזה, לא רק מתוך עמדו יחד במלחמת הקיום, אלא מתוך האחריות הכללית, הבלתי־נפרדת, כלפי המיפעל המשותף אשר לא יבוצע בלי השתתפותם המלאה והמתאימה של כל המקצועות השונים.

האחריות הכללית, המשותפת, הקיבוצית למיפעל – היתה אולי הכוח המוסרי המכריע אשר ליכד ואיחד את ציבור־העובדים בארץ לחטיבה אירגונית יצוקה אחת.

ברוב הארצות היו תנאים מוקדמים, הטבועים בהווי החברתי של הפועלים, אשר הכשירו את מעמד הפועלים להתלכדות והתמזגות אירגונית: מוצא חברתי משותף, הווי ציבורי ותרבותי כלכלי. על־פי רוב – היו הפועלים בני פועלים ובני בניהם של פועלים. המקצוע גופא יש שהוא עבר בירושה מדור לדור. רוב העובדים היו בני ארץ אחת ושפה אחת. מדרגת תרבותם היא לרוב שווה. ועוד בטרם קנו לעצמם הכרה מעמדית אשר ליכדה אותם להיות קיבוץ מאוחד ביודעים, כבר היו מהווים – בכוח המסורת המשותפת וההווי המשותף – חטיבה אחת.

לציבור־העובדים בארץ לא היו כל התנאים המוקדמים האלה. להיפך, מוצאנו, חינוכנו, עברנו, הרגלינו ותכונותינו הנפשיות שהבאנו מהגולה הכשירו אותנו פחות מכל להתארגנות, לחיים קיבוציים. ביסוד ההווי הקודם שלנו היה מונח הפירוד. לפי מוצאנו החברתי אנו שייכים לחוגים סוציאליים נפרדים. נתקבצנו הנה מארצות שונות בתרבותן, בהלך־רוחן החברתי ובמזגן הפוליטי. שפתנו היתה מעורבבת, בחינוכנו היינו נבדלים ונחלקים, המסורת הציבורית שעזבנו מאחרינו בגולה נטעה בנו הרגלים ונטיות אזרחיים, ודור־הפלגה זה שעלה לארץ הקים במשך שנים אחדות אירגון מקיף, כולל ומוצק, שמעטים כמותו בתנועת־הפועלים העולמית. מה הפך את אבק־האנשים הפורח ליחידה אורגנית אחת? במה גבר על נטיות הפירוד וההתפוררות ששלטו בעברו? במה ניפלה מכל שאר חוגי הישוב העברי בארץ אשר עד היום הזה לא עלה בידם להתלכד ולהתארגן, אם כי הם הקדימו לבוא לארץ בדור שלם? האין זאת ההכרה וההרגשה העמוקה של האחריות הקולקטיבית לגורל המיפעל, מפעל־חייו, אשר לשמו עלה הפועל העברי לארץ? האחריות המשותפת למיפעל־העבודה בארץ היא אשר ציותה לכל העובדים את האיחוד ויצרה את ההסתדרות הכללית.

האחריות הזאת משתפת לא רק את הפועלים, העושים בעבודה פיסית, אלא את כל העובדים למקצועותיהם השונים, לרבות עובדי המדע, הספרות, האמנות, החינוך, הטכניקה והמשרד.

הפועל העושה בעבודה שאינה שלו, העוסק במלאכתו על אחריות בעליו, ממלא את חוק עבודתו כראוי בלי שיתן לבו על עבודת המהנדס, המפקח, המתכן, מנהל־החשבונות. הדאגות לחישובי המהנדס אם מדויקים הם, אם תכניותיו נכונות; אם הפנקסים והחשבונות מתנהלים בסדר; אם כל חלקי־העבודה נעשים בהתאמה הדדית ומכוונים לתכליתם – כל הדאגות האלה הן על בעל־הבית. עליו האחריות לקיבולת בשלמותה. אולם הפועל הרואה את העבודה שהוא עושה כעבודתו הוא, ואינו מרגיש עצמו פטור מהאחריות השלמה למיפעל שבו הוא משקיע את אונו וכשרון יצירתו, מכיר בערבות ההדדית של כל השותפים בהקמת המיפעל. באירגון הכללי מתגשמת הערבות והאחריות ההדדית של כל המשתתפים במיפעל הכללי. המפקיע את עצמו מהאירגון הכללי, מפקיע את עצמו להלכה ולמעשה מהאחריות הכללית לגורל המיפעל.

בכל מקום שאנו מוצאים בארץ יחידים וציבורים של עובדים העומדים מחוץ להסתדרות הכללית – אנו מוצאים בהם חוסר דאגה וחוסר אחריות לגורל מיפעלנו בארץ.

תביעת ההסתדרות הכללית מכל עובדי הרוח להתיצב בתוך שורותיה, אינה נובעת אך ורק מתוך הצורך והרצון להגביר את כוחה האירוגני של תנועת־הפועלים ולשמור על שלמותה ואחדותה הגמורה. תביעה זו היא קודם כל מוסרית בתכנה ובמהותה. הצטרפותו של המורה, הסופר, המהנדס, הרופא – לציבור העובדים והסתדרותו הכללית היא צו מוסרי של העבודה לכל הנושאים באחריותה. זוהי הצטרפות לשליחות, ליצירה, לאחריות, למיפעל.


שבט תר"ץ