לוגו
השאלה המרכזית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(מהוויכוח בוועידה החקלאית)

השאלה העומדת לפני הוועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנו עומדים לפני שערים סגורים, גזירות והתנקשויות, כשלון הסוכנות, רפיון הציונות והתפוררותה, התנכרות הבעל־ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות־רשע על מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת־דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנו מצוּוים קודם־כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפתרונה אינו בידי זרים, אלא בישוב גופא, ופתרונה קובע את עתידנו בארץ.

דוּבּר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקניית תוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו־הישוב. אבל עם כל חשיבותה החיונית של קניית תוצרת עברית אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית: שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת – אפשר למכור גם בשוק חיצוני; הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילו משק קבוצתי – יכול להשתחרר מההכרח להשתמש בתוצרת־חוץ. לא כן העבודה – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי. אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך שהיא משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנו יכולים לתאר לעצמנו ישוב יהודי שמשקו בנוי על אֶכּספּורט ואימפורט, אבל אי־אפשר להניח ישוב יהודי שמלאכתו נעשית בידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא שאלת היותנו בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה־מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי־אדם וקיום־עם בקנה־מידה שכזה.

על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש־ובראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקוות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותנו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.

לא אתווכח עם פועלי־ציון “שמאל”. הללו – כוחם־להזיק קטן מאוד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנה של מלחמה ומאמצים. אולם אין הוועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר. למען האמת עלי להגיד שלא רק השוה“צ – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל, וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהודה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת־רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בענין זה שאין בו מקום לכל פשרה, לכל ויתור, לכל השלמה – כי בנפשנו הוא – הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אולי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן – הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו גדול ורב גם להזיק וגם להועיל – מצד השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי, נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענות גבורה. בעקבות פועלי־ציון שמאל הכריז גם השוה”צ על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.

כאן עלי לענות על קריאת־ביניים של הח' יערי: “הבימה הזאת היא שלי כמו שלך”. אני חותם על קריאה זו בשתי ידי – אולם בימה זו, בימת פועלי ארץ־ישראל, אינה נתונה להשלכת שיקוצים על תנועת־הפועלים, ואף לא על מפלגת פועלי ארץ־ישראל – רוב בנינה ורוב מנינה של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית. הח' בן־טוב ניסה לנבל כאן את תנועתנו ולרמוז שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים, ואחת – כלפי חוץ. אני תובע מבן־טוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוותרים על מלחמתנו לעבודה עברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי, ובמשק העירוני!?

בשנה שעברה הגשנו תזכיר לוועדת החקירה של שאו, שבו העמדנו את כל הציונות ואת כל מפעלנו בארץ על זכות־העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם בידי ערבים. הודענו שתנועת־הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספּירטיבי שנמסר בחשאי – הוא נמסר ע“י סניל וּועדת שאו למפלגת־העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית, בערבית. דברים לא־פחות ברורים מסרנו להופ־סימפסון, ולאחר “הספר הלבן” של פאספילד, המונה אותנו ב”חטא" העבודה העברית, אין זו אלא עלילת־זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.

אולם שמעתי פה בוויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת נישול ערבים. ועלי להגיד לח' בן־טוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל אתם משתמשים באמצעים לא־תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת־הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!

נשאלנו על־ידי נואם מפועלי־ציון־שמאל: מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנה של מלחמה לעבודה עברית? עלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל לא־אנושי – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים – אבל עדיין אנו רחוקים מניצחון מלא. עוד שומה עלינו להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל“כשלוננו” זה ואם לא. אבל את השומר־הצעיר אני שואל: בשני המצעים שלכם לוועידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעולתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת, וגם עשינו דבר־מה לאירגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם, – ובמלים ברורות ופשוטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים עבודה עברית – מדוע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונות הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בארץ־ישראל וסביבותיה”, תתגשם מאליה, בלי כל מלחמה לעבודה עברית?

אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילו היה לנו דין־ודברים רק אתכם – לא היה אולי כדאי לעמוד על שינויי גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות־הבוסר וסילופי־התיאוריות שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במיפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנועתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתם אתם אחוזים בכל העבודה שאנו עושים בארץ. אולם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה, ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגראמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניזם ופשיזם, ונלחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצמאון ובעֵרוּת רבה לכל מלה הנפלטת בארץ. ונוער זה יקבל את דבריכם המעוקמים ברצינות. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על־ידי פועלים מאורגנים.

היש לנו צורך להגיד שאירגון הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? אירגון־הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש מפני אירגוני הפועלים המשוכללים ביותר באיזו ארץ שהיא, ויש לנו חלק־מה באירגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המלה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנו שואפים לקומונה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדברי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנו כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנו כל ענין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומונה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מישהו, לא באנו הנה להפיץ בין מישהו את הרעיון הסוציאליסטי, – באנו הנה להקים מולדת־עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו עניין בארץ־ישראל ובאירגון ובמישטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת־המוצא של תנועתנו – היא במלחמה על עבודה עברית.

אני לא אענה לבן־טוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד הוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת, חשובה יותר וחיונית יותר: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברורות: מה עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה? קראתי את מצעי השוה"צ מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. לפני הוועידה באתי בדברים את קיבוצי השומר הצעיר במושבות, הצגתי להם שאלה זו ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה, והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות בוסר אלה?

כאן, בוועידה החקלאית, כשבן־טוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מאכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו. גם אני אינני דורש יותר ממאכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוע יש לבן־טוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?

אחד מחברי השומר הצעיר שאל בקריאת־ביניים: איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? עלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה רק הקבלנות המיוחדת שלנו; אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל כדי לשמור על העבודה העברית.

המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקוות העם היהודי. ואתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית. ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת־המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית?

ואל תזרו אבק בעיני הבריות בפראזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על־ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי א“י מתכחשת ל”אירגון המשותף“, מתנכרת לפועל ולפלח העברי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא ה”פשרנים" הללו של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת־חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגרארית בארץ – לא היו מתרחשים אולי מאורעות אב, וגזירות פאספילד ודאי לא היו באות, ולא היה ניתן פתחון־פה לצוררים ולמשטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב“שאלה הערבית” – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברורה לשאלת הפועל העברי. ואולי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלה העבודה העברית תינתן על ידי הפועל הערבי – אשר יאורגן על־ידיכם?

שאלת העבודה העברית בארץ קשה היא מאוד – ואל תחפשו לכם מיפלט מהקושי בפראזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, ישן בהן הונאה עצמית או אונאת אחרים.

מהו הקושי?

באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לארץ־ישראל – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבר בנשימה אחת על ארץ־ישראל וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ופשטות רבה השוה"צ, אולם מבחינת העבודה הזולה ודאי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושה עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כיברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הריזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם־כל הבדל ברמת־החיים, במינימום ההכרחי לקיום. גם פועל שלא למד את מארכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא ידע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב־10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם שכר זה מספיק. אנשי הקיבוץ הארצי אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מארכס שוכחים, שמלבד ההכרה והאירגון יש עוד דבר ששמו מציאות כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה, ומציאות זו אינה מוגבלת בתחומי ארץ־ישראל – אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם־נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל, ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו נוח יותר.

רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להעלות בכוונה את תביעותיהם למען ייבּטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת־החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובאירגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפים פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ־10 דולר ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני־העבודה שישלמו להם עשרה דולר ליום רק בשביל לעשות נחת־רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגן את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת־חיים אמריקנית? ה“מארכסיסטים” של השומר הצעיר כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת ה“פשרנים” ממפלגת פועלי ארץ־ישראל עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת־החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתישבים היהודים, והריהם רואים את הפתרון לשאלת העבודה העברית באירגון הפועל הערבי.

לדעתנו אנו, הבדלים אלה טבועים במציאות הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עשויה להשתנות בהשפעת לחשים “מארכסיסטיים” ואינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולאו דווקא מתוך רוע־לב או מתוך חוסר־הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם. האיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקוות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה, ואשר רק לשם עבודה עברית מותר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית, ולא ידעו להירתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ־ישראל.

והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער המסור והנאמן, וגם הוא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקווה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא יעלו את דרגת חייהם; כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום, – כי רק במקרה כזה אפשרי אירגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.

חלוצי העליה הראשונה לא עמדו בפני המציאות הערבית בארץ והורידו את הדגל – ועלינו להזהיר עכשיו על הסכנה של הורדת הדגל מתוך הכנעה לאותה מציאות – על ידי אגף חשוב של חלוצי העבודה.

אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, ובמה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?

אני מודה שאין לנו רצפּט מוכן, יחיד וכל־יכול. הריני תושב הארץ זה עשרים וחמש שנים, וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה – ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים, כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקוות־חייהם האחת; הלחץ של מאוויי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשנו בכותל, חתרנו נגד הזרם – ויצרנו את הגוש הזה של אחד־עשר אלף פועלים חקלאיים יהודים המכונסים בוועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמול ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד – אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת־חיים, גם אישית וגם לאומית – נסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם אירגון מעמדי וגם פעולה משקית, וגם “אפּלציה לאומית” – זו שהח' בן־טוב מודה בה בעל־פה כאן בוועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – אפּלציה לאומית שאינה מכוּונת לנותן־העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפּלציה ליישוב המעונין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להישחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה, ובעל־המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם לא יתרבו הפועלים במושבה, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס. ויש כוח גם לאפּלציה לאומית בטהרתה: הצימאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנוולוּתה – כקן של סרסרות יהודית ועבדוּת ערבית, אלא כזעיר־אנפּין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבותה ובצביונה העברי – אף הוא שקול במידת־מה על כף המאזנים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו.

ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו, לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי־שוא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כישלון אחר כשלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא אירגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!

אם יש תשובת־שוא, אונאה עצמית, שיטה אוטופּיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת אירגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.

חברינו מהשומר הצעיר אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלה העבודה העברית ובין שאלת תנאי־העבודה. הייתי יכול להבין במידת־מה את תשובתם אילו היתה לפנינו רק שאלה על תנאי העבודה של מספר מסוים של פועלים במושבה ולא עמדנו לפני מצב דינאמי: לפני משק הולך ונבנה ולפני עליה בלתי־פוסקת. אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים, ומסביבו מספר גדול יותר של פועלים לא־מאורגנים המסתפקים בשכר נמוך יותר – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל לפנינו לא רק שאלת תנאי־העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק הולך ונבנה על־ידי יהודים בארץ־ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת־חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת אירגונית רבת־נסיון, או בעבודה הזולה, מחוסרת־תרבות ונתונה בקושי לאירגון, המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה? שאלה זו אתם רוצים לפתור באירגון הפועל הערבי!? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לאירגון, במה ואיך תיפתר על־ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית, ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום – בכוח הציוני העומד מאחורינו, בכוח האַפּלציה הלאומית, בכוח האירגון, בכוח העליה, בכוח משקנו, בכוח דעת־הקהלה, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת לישוב היהודי בארץ – בכל זה אינכם מאמינים; לדעתכם, כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אולם הפועל הערבי המאורגן על ידיכם, הוא יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק דווקא פועלים מאורגנים הבאים מווארשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי־מאורגנים מיהודיה, מזרנוקה, מבית־דגון, מצרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו נא לי, חברי השומר הצעיר, על טהרת המארכסיזם, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוע יוכרח האיכר היהודי להיכנע לה? הח' אורנשטין הכריז עלי כי אוטופיסט אני, כששמע שעדיין מאמין אני בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. הח' אורנשטין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי־ריאליות, מארכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט עבודה עברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש ריזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי־מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לח' אורנשטין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אולם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטאטיסטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, ומהצד השני – הדינאמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינאמי. אולם אם הח' אורנשטין אינו מאמין בכך, עלי לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית – מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים – איך יעלה בידינו להכריח אותו האיכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי־מאורגנים? איך ייתכן הדבר, על פי תורת מארכס, שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ובלי אירגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק המחייב עבודה מאורגנת ושכר־עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו פועל ערבי? אנחנו, האוטופיסטים, מאמינים בכוח ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?

ואם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים אירגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, ואולי גם בארצות השכנות ולשנות תנאי־חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות אלפי הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת החיים של העולה והמתישב היהודי בארץ; באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי, – אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?

אני מאמין שהתישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות, מוקדם או מאוחר, אחת ברור לי שלאחר שנהיה גורם משקי מכריע בארץ, נשנה גם את מיבנה הכלכלה הערבית בארץ, אבל השאלה העומדת לפנינו היא – איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב־מנין ורב־בנין אשר יצליח להעלות אליו את העובד הערבי משפלו החומרי והרוחני – לא בהבל־פה, אלא בכוח הכלכלה והאירגון? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בארץ־ישראל על־ידי מישהו מהפכה סוציאלית שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים נוחים וקלים יותר מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת־שוא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית ע"י אירגון הפועל הערבי.

ורק מלים מועטות לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. אירגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מאירגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ואירגון הפועל הערבי בארץ יקום רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגולותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיו גם צרכיו הוא.

ובסיום דברי. לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית? הפחד של השומר הצעיר מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – גם אם אינם שלימים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים ועל אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קאפּיטאליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית לאמור: כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת. יאמרו לנו שאין מביאים ראָיה ממושבות חדשות. אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק האוטופּיה המדריכה את מנוחת אורנשטין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח־תקווה, רחובות, חדרה. אמנם, אין היא שלטת עדיין בפרדסים – אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי רק לפני שנתיים־שלוש היה לנו ריב־דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדסים, אלא בלב המושבה, בבניינו של מאקוב הידוע.

הקרובים אנו לניצחון שלם? איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתנכרות חלק האיכרים היהודים, איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על־ידי עצמנו. התנכרות הפועל מסוכנת יותר מהתנכרות האיכר, וכאן בוועידה החקלאית של פועלי ארץ־ישראל – החובה להגיד זאת.

שאלת העבודה העברית אינה רק עניינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אולם הפועל העברי הוא השליח של האומה – ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.

ועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנו דרך אחרת; העבודה שאנו עושים היא לא רק עבודתנו – אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר הטלנו על עצמנו.


כ“ה בתשרי תרצ”ב