לוגו
"תלוי" - גרשון שופמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הסיפור הקצר הזה נדפס לראשונה ב“המעורר” של ברנר, שהופיע בלונדון במרץ 1906. עלילתו מתרחשת בעיר גדולה במערב-אירופה, ושופמן נעזר בו במספר יודע-כל כדי לספר את קורותיו של צעיר יהודי במשך שתי היממות הנואשות ביותר בעיר הזו, מאז שהגיע אליה מכפר מולדתו במזרח-אירופה. לאורך כל הסיפור נצמד המספר לנקודת התצפית של הגיבור – צעיר אלמוני וחסר שֵׁם שיכונה בהמשך בכינוי “הצעיר” – ולכן אין אקספוזיציה המרכזת את המידע על חייו הקודמים. פרטי מידע אלו יתבררו לקורא, רק אחרי איסופם ממרחב העלילה, כפי שנהוג לעשות בסיפור שחומרי האקספוזיציה פוזרו בו לכל אורכו.

עלילת הסיפור מתחילה בצעידתו של הצעיר ביום שרב, קרוב לצהרי היום, משכונת-מגוריו בשולי העיר אל המרכז ההומה של העיר. אף שלפי שעה אין אנו יודעים מהיכן יצא ולאן מועדות פניו, ברור שכבר בצאתו מתעורר בצעיר הזה תיעוב כלפי העיר, שהשרב עוטה עליה ועל שמיה את צבעי הצהוב-ורוד של הלהבה החורכת. אפילו גגות הפח האפורים של הבתים מהבהבים-דולקים ביום כזה “כמו עופרת נמסה”. גם “גוויות-השיש הערומות”, הפסלים שהוצבו בחזית חומת בתי-המידות, אינן משפרות את הרגשתו, אלא מבליטות את כוחה המתעתע והממית של העיר הסוגרת עליו.

הדימויים האלה ממחישים את תחושתו של הצעיר, שהינו אסיר בעיר שהיא התופת בהתגלמותה. ספק אם כך הצטיירה העיר בדמיונו בעבר, כאשר קשר לה כתרים של יופי ותלה בה את מיטב תקוותיו. לכן נעם לו כעת מראם השחור והלח של רגבי האדמה, שחשפו הפועלים אשר עסקו בתיקון צינור-מים, והמראה של עלי-הערבה הרחבים שצמחו בשולי המדרכה. אלה הזכירו לו להרף-עין את הכפר שממנו הגיע אל התופת הזאת.

בהמשך יתברר, שהצעיר החל צועד אל מרכז העיר ללא מטרה מוגדרת, אלא כדי להסיח את דעתו מהרעב המציק לו. אך כבר המראה הבא הנגלה לו, המראה של תהלוכת אבלים, מחזק את סלידתו מהעיר ומתושביה. אמנם תפאורת האבֵלוּת היא מושלמת, כי עגלת-הקבורה רתומה כצפוי לסוסים שחורים שעיניהם אפֵלוֹת והיא מעוטרת כמקובל בפנסים דולקים שבעקבותיה משתרכים האבלים, אך עיניו קולטות שרוב המשתתפים הצועדים אחרי העגלה, המסיעה את גופת הנפטר אל קברו, אדישים למותו: “זמרת הכומר שאננה” ומאמצו של אחד המלווים להדק את שרוך נעליו שנפרם מבלי לפגר אחרי שאר ההולכים חושפו כאיש, שלא הצער על המת, אלא בעיקר חובת הנימוס הביאה אותו אל הלוויה.

אף על פי כן מרגיש הצעיר רווחת-מה כשאוזנו קולטת קולות צער אמיתי על המת של בוכים בודדים, קרוב לוודאי של אבֵלים ממשפחתו. לכן הוא חוזר ונעזר גם כעת, בספרו על הבכי שלהם, בשם-התואר “נעים”, שהשתמש בו קודם, כאשר סיפר על הרגשתו למראה רגבי העפר השחורים: “מה נעימה היא זעקת-השבר, זה הילל האנושי” המעיד על לבבות מפרפרים-רוטטים. אלא שגם להם, למתאבלים בכנות על הנפטר, הוא מציע במחשבתו לא לבכות רק על המת הזה, אלא על קיומם מתחילתו: “בְּכוּ, בְּכוּ, סִפְדוּ על יום הולדתכם, סְפוֹדוּ!”. הצעה זו מזכירה את התפרצותו של ירמיהו, שהשליחות הנבואית הפכה אותו מטרה להתנכלות בני עמו: “ארור היום אשר יולדתי בו. - - - למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויִכְלוּ בבושת ימי” (פרק כ' פסוקים 18–14).

ואכן, גם בהמשך הסיפור, בהגיעו אל הכיכר המרכזית של העיר, מלקט הצעיר עדויות נוספות לצביעות האדם ולאדישותו לגורל הזולת בעיר הזו. נוכח אדישותם של תושבי העיר למצוקת הזולת, נאלצים הקבצנים המבקשים להתפרנס להציג את מומיהם לראווה. ניכר שכבר מזמן איבדו קבצנים אלה את הבושה, והם פועלים במיומנות וביעילות מחושבת כדי להפיק את מלוא התועלת החומרית מנֵכוּתם. העיוורים שרים את “ניגוניהם הישנים, הניגונים המשעממים”. הקיטעים מציצים לתוך עיני העוברים והשבים ומושיטים אליהם בתובענות את כובעיהם. ושאר הקבצנים, שלרוע מזלם אין להם מום גופני מעורר רחמים ובולט לעין, גייסו לעזרתם אמצעי-פיתוי מלאכותיים: תיבות נגינה ותוכים, שאומנו לקרוץ אל עוברים ושבים כדי לפתותם להוציא למענם פתקאות-מזל מתוך קלפי.

אחרי שהצעיר מיין בסלידה את הקבצנים לפי חומרת נֵכוּתם, הוא מתעכב על הקבצן היחיד שמעורר אצלו אהדה, והוא “משוגע-הרחוב” שלא מיסחר את נֵכוּתו. שלא כעיניים החצופות של הקבצנים השפויים, הננעצות בתובענות בחולפים על פניהם, “עיני-השיגעון הדלוחות” של המשוגע הן עיני נכה אמיתי ולכן הן מעוררות אצל גיבור הסיפור הזדהות – הזדהות שכמוה ירגיש השכם בבוקר למחרת אל נער שהתאבד, שגם עיניו המתות הציצו אליו “כמו מבעד לאלפי פרסאות”.

אך כצפוי, התיעוב שהתעורר אצל הצעיר כלפי המראות האלה בכיכר העיר, הציף בזיכרונו את מראות הכפר שבו גדל: “המולדת, בית-האב הרחוק עם גגו וארובת-עשנו”. פרטים ספורים אלה מהכפר במולדתו מבטאים געגועים גדולים למשפחתו ולחיים הפשוטים אך האנושיים מימי ילדותו ונעוריו בעיירה, שהיו חיים אינטימיים וכֵנים. בניגוד לתעתועי העיר, הציע בית-האב נכסי תרבות יציבים שעמדו במבחן הזמן – את “המחשבות הישנות והניגונים הישנים”.

בשלב זה נתקף הצעיר בסחרחורת והרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. אין לדעת אם באופן זה הגיב גופו על הרעב המציק לו או שכך הגיבה נפשו למסקנה שהסיק מהמראות שראה בכיכר העיר, שחייו תקועים באמצע מייאש, אחרי שהתנתק מהעבר בבית אבא ואחרי שהתפכח מהעתיד שקיווה להשיגו בעיר הזו. המילה “אמצע”, שהודגשה בהדפסה על-ידי שופמן, מעניקה פירוש ראשון לכותרת הסיפור: “תלוי”: ללא עבר וללא עתיד, תלויים חייו של הצעיר בהוויית האמצע של הווה ללא-מוצא.

הסחרחורת מהרעב ומהמסקנה המבעתת ביחס למצבו הקיומי מאלצת את הצעיר לסוב על עקביו, והוא מְשָׂרֵך כעת את רגליו בכיוון ההפוך לזה שצעד בו בבוקר. בדרכו חזרה ממרכז העיר אל חדרו שבפרווריה, הוא חוצה שכונת מגורים מכובדת, שבה מקפידים על הניקיון ואין מקמצים בפיזור קארבול, חומר הטיהור של אותם ימים, ושבה ילדים של משפחות מבוססות משתעשעים בהפרחת עפיפונים.

רק כעת מתברר לקורא הסיפור שחדרו של הצעיר הזה לא נמצא בשכונה מכובדת זו של העיר. אמצעיו הספיקו רק לשכירת חדר-גג עלוב בשכונת העוני שבשולי העיר, הסמוכה לגן-ההר, שבה ממוקמים גם בתי-ההפקר, שבהם מתגוררות ועובדות הזונות, בתים שמהם בוקעים הקולות הפרועים של ההוללים עד השעות הקטנות של הלילה.

מחום השרב רובץ ערפל על הכל, ולכן נראים לצעיר בתי-התפילה בערב, כאילו נערפו הצלבים ממגדליהם, וחרמש הירח מצטייר בעיניו מעל צמרות עצי-הגן כמו גחלת הבוקעת מתוך קרום-האֵפֶר. את היום מסיים הצעיר כפי שהתחיל אותו. על בטן ריקה הוא משתרע על המיטה ועד שנרדם הוא צופה דרך חלונות חדרו בצניחת הכוכבים. היום הזה אכן הסתיים רע יותר מכפי שהחל: בטעם האפר של התבוסה ובכיבוי התקוות שטיפח בחובו כאשר הגיע לעיר הזו.

 

שושלת המתאבדים    🔗

רק לפנות בוקר, אחרי ששככו קולות ההוללים בבתי-ההפקר, הצליח הצעיר להירדם, אך לא לזמן ארוך. “קול טורד” עורר אותו ובישר בשורה מבעיתה: “על ההר נמצא תלוי”. כאחרים הגיח מהר מחדרו ורץ במעלה ההר אל המקום בגן שבו אירע האסון. זירת האירוע מתגלה בפתח הגן וניתן לזהותה על-ידי מעגל האנשים שהקיף את הגופה. גברים, נשים ואפילו ילדים המשיכו להגיע למקום, כשהם עדיין אחוזי-שינה ובטרם שהספיקו להתרחץ, וגם שני שוטרים צצו מאי-שם והחלו להרחיק את הנדחקים אל גופת המתאבל המונחת במרכז המעגל.

לרגלי עץ עקום בדים היתה מוטלת גופת “עלם צעיר כבן שש-עשרה”. המספר, אשר ממשיך להיצמד לנקודת תצפית של הצעיר, מבליט את המראה הילדותי של המתאבד: בהרות-שמש זרועות על פניו ותסרוקת מפלגת את השיער הצהוב של ראשו. הסבל שהיה מנת חלקו ניבט רק מפרטי לבושו של המתאבד: המגבעת ההפוכה והמעיל המסואב. גם החבל רומז עליו: בגלל משקל גופו המועט הספיק לו “חבל דק” כדי להמית את עצמו בתלייה. מראהו התמים והילדותי של הקורבן מעצים אצל הצעיר את הסלידה מהתגובות שהוא קולט מפי האנשים אשר נאספו סביב הגווייה, שהפעם אין היא גוויית-שיש, פסל מאבן, אלא של נער בשר-ודם שנואש מן החיים.

בגל התגובות הראשון התאמצו הנוכחים לזהות את המתאבד: יהודי, גלמוד (“איש לא הכירו”), זר (“הוריו גם אינם ידועים עדיין”) וחסר-כל (“הרעב הביאו לידי כך”). הרשימה מכילה את כל איפיוניו של התלוש בסיפורת התקופה. אך אחרי שבהוראת פקיד-הבולשת, שהגיע בינתיים למקום, ביצעו השוטרים “חיפוש” על גוויית המתאבד, החלו להישמע התגובות של הגל השני. עירוני “גבה-קומה בעל מגבעת-תבן רחבת-שוליים עם עורף שמן, מתכפל”, ניגודו המוחלט של המתאבד, “פלט איזה חידוד וצחק. הצחוק היה צלילי, שאנן, שבע-ניצחון”.

מכל הצופים בגופת המתאבד קלט רק הצעיר את המתפרץ מאחור, שאיש מלבדו לא הבחין בו: “עלם צעיר כבן שבע-עשרה”, שעל-פי רזונו ולבושו הבלוי בלט דמיונו המלא לנער שכבר התאבד. אין להשתומם שהצעיר זיהה את הדמיון בין העלם המתפרץ, עלם בן שבע-עשרה ה“רוצה לצעוק בכל מאמצי-כוחו ואינו יכול”, ובין המתאבד, עלם בן שש-עשרה שכבר חצה את נקודת-השבירה ובחר למות בתליית עצמו על עץ בגן ההר.

לעלם שהתאבד נערכת כעת כעין הלוויה, אך היא סותרת את זו שהצעיר היה עֵד לה אמש במרכז העיר. שם היתה עגלת-קבורה מהודרת, עם חזות של אבֵלוּת, שהסוסים השחורים, הכומר המתפלל, מזמורי התפילה ושובל האבֵלים יצרו אותה לפחות למראית-עין. כאן הורם גופו של המתאבד בן השש-עשרה מהארץ “והוטל לתוך העגלה החתומה”. גווייתו כוסתה במכסה-בד כהה וגס. אחרי עגלה זו לא צעדו מלווים. רק קריאות לעג אירוניות נקראו אחריה: “עתה יְשַׁן!”, “לא רצית לחיות, הרי…” ו“לוויה יפה נוהרת אחריו” – אמירות שסוקלות את המתאבד במטר-מילים מעליבות גם אחרי שמאס בחייו והפך לגווייה.


 

הסיום האירוני של הסיפור    🔗

התיאור מסתיים בהתפזרות הקהל. ירידת האנשים מגן-ההר מתוארת במלים כמעט זהות לאותן שתיארו את עלייתם במעלה ההר. אך העלייה היתה כרוכה במאמץ גופני, ואילו את הירידה היא משוחררת והמתפזרים מבצעים אותה בריצה קלה. בעלותם התחרו כדי להגיע ראשונים אל זירת ההתרחשות, ואילו כעת הפכה ריצתם לתחרות משעשעת, האמורה להשכיח מהם את מראה המעמד העצוב שבו השתתפו כצופים.

האדישות למוות מובלטת בסיום הסיפור, בהתעניינות של אחת הזונות בגורל החבל. האמונה, שלזוכה בחבל מובטחת הצלחה בחיים, השתלבה עוד קודם בחילופי-הדיבור של נשות-השוק, אך כעת היא הופכת לנושא השיחה המרכזי בין זונה לאלה שעוברים על פניה ברידתם מההר.

התיאור של סצינה זו מבליט את הצורה הוולגרית שבה מתנהלת השיחה. הזונה רוכבת על מסגרת החלון, ובעודה יושבת על אדן החלון בצורה זו, שאינה צנועה, היא לועסת לעיני כל את ארוחת הבוקר שלה. את האנשים שחולפים על פניה אין היא שואלת דבר על החיים הצעירים שקופחו על ההר, אלא תוך כדי לעיסה היא מתעניינת בחפץ המסוגל להביא להצלחה: “והחבל היכן נשאר?”. סצינה קצרה וצינית זו, החותמת את הסיפור, מציירת את סיומו כסגור, אך למעשה זהו סיום פתוח. רק פרשת העלם שהתאבד נחתמה ונסגרה, אך עניינו של גיבור הסיפור נותר עדיין פתוח.

בקטעים הכמעט זהים, המתארים את הריצה במעלה ההר אל זירת ההתאבדות ואת הריצה במורד ההר אחרי שהאירוע הסתיים, קלטה עינו של הצעיר “מיני העשבים” שנצנצו מבינות גזעי-העצים שבגן-ההר. עשבים כאלה צמחו בשפע בכפר ילדותו והם מזכירים לקורא, שמצוקת הצעיר, מצוקת מי שנתלש גם מהעבר וגם מהעתיד, בעינה עומדת. לא יהיה זה רחוק מהדעת, שגם הוא מתקרב לייאושו של העלם בן השש-עשרה שהתאבד וגם לנקודת השבירה של העלם בן השבע-עשרה, שהתפרצותו לכיוון המתאבד הרעישה כל-כך את לבו. מחשבת ההתאבדות כבר איננה רחוקה גם ממנו, אחרי שכבו כל כוכביו-תקוותיו ואחרי שכבר הבין שחייו תקועים במצב “האמצע”.

באמצעות שלושת הצעירים שמסמנים בסיפור באופן מדורג את מסלולו של התלוש העברי, והם: הצעיר שאך זה מקרוב הגיע להכרה שהוא לכוד במצב “האמצע”, העלם בן השבע-עשרה שכבר הגיע לנקודת השבירה והעלם בן השש-עשרה שקצה נפשו בחיים והמית את עצמו בתלייה עם חבל על עץ בגן העיר, מצטמצם המרחק בין המשמעות המטפורית של כותרת הסיפור (“תלוי” כמצב של “אמצע” שבטרם הכרעה), לבין משמעותה הקונקרטית של כותרת זו כתלייה ממש.

בבוקר הזה, אחרי שצפה בנער שביצע אתמול את ההתאבדות ובאחיו לגורל, העלם בן השבע-עשרה, שבוודאי יתאבד בקרוב, מבין גיבור הסיפור שבסופו של המסלול, יתרגם גם הוא בקרוב את ייאושו, את הכרת “האמצע” שהתגבשה במחשבתו, בביצוע מעשה שיביא קץ לסבלו. ברגע ששתי המשמעויות של הכותרת “תלוי”, כמצב חברתי וכפעולת התאבדות, יתלכדו במוחו, יהיה גיבור הסיפור, ללא-ספק, השלישי בשלשלת הגואלים את עצמם מן הייאוש של תלישותם, מן “האמצע” של מצבם, באמצעות ההתאבדות.