לוגו
בִּימֵי הַפְּקִידוּת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשעתים ומחצה לפני הנץ־החמה, הגיעה אצבע “המעורר” אל השעה ארבע, והחדר נתמלא דרדורי צלצוליו הנחפזים והמרוסקים. קר היה בחדר. רוחות מזרח הִדַּפקו על החלונות, הכתלים קלטו את הצנה מן החוץ. נר העששית הקטנה היה מבליח ומפחם את כתמי האור האחרונים בזכוכית. ולאחר שגמר השעון את צלילי השחרית שלו, ענתה לו חריקת מִטה מפנת החדר. מתחת השמיכה התנודד דבר־מה. אחרי כן נראה ראש של אדם, שהקיף במבטו התועה את אשר מסביב לו ומהר להִכָּנס שוב תחת המכסה. ובחדר שבה השתיקה כבראשונה. נשמע רק רעד הזגוגיות, שהרוח סטר עליהן בחזקה.

בחוץ היה עוד לילה, והמושבה היתה עוד אחוזה בחבלי שינה. שתי שורות הבתים, הבנויים לצלעות ההר, טבעו בצללי חשכה, בין אילנות ומשוכות ושיחיהן. אורות קטנים, שנשקפו מבין סדקי התריסים, הרביצו כתמי אור צהובים ורחבים, אשר לא הרחיקו לשלוח קרניהם, כי מיד אבדו כערפל, הנאסף מסביבם. ואף על פי כן הורגשה באויר נשימתה האחרונה של דממת הליל. פה ושם חרק שער. מי ברז שקשקו. מרחוק נשמע קול פטיש, המכה בברזל. מי שהוא עומד שם בודאי ומתקן מחרשתו. ניכר היה, שעוד מעט וכל השערים יפתחו, ובתוך האפלה העמוקה הזאת יקיצו החיים, ויחד עם קריאת הגבר יצא האדם לפעלו ולעבודתו.

בשעה ששמואל נתקפל תחת שמיכתו וחזר והכניס ראשו שמה, לאחר שהמעורר קראהו לעבודה, היתה ערה בו הרגשה ברורה, שעשה מעשה שלא־כהוגן. שם באורוה הסמוכה לחדרו, המתין העדר כולו לפת־שחרית שלו, והוא, הזן ומפרנס אותו, חייב היה לקום ולהאכילו. ובכל זאת לא יכול להתגבר על חפץ שינה מוזר ותקיף ממנו. שמואל היה עיף מאד. אמש שב בשעה מאוחרת מן העיר. הריצה ממקום למקום ומחנות לחנות הוגיעה אותו למדי. ביחוד הרגיזתו התנגשות קטנה, שהיתה בינו ובין אדוניו – מאורע שלא נתנהו הרבה שעות להרדם על משכבו. וכך היה הדבר:

מסובל צרורות ושקים הלך שמואל כל היום אחרי אליהו בעל־הבית שלו. בדרך, באחד הרחובות פגש אותם פקיד־המושבה.

"מה מעשיך פה? – שאל הפקיד, והכה בידו על שכם אליהו.

– לרגל העבודה באתי.

– יפה, יפה, אולם אני נחפז מאד, ורק אלהים הביאך לקראתי. לך אל חנותו של הספרדי, אסוף את כל חבילותי והביאן אל מלוני".

אליהו לא סרב. נגש אל שמואל ורצה לשחררו מכל הצרורות שבידיו ועל שכמו.

"לשם מה? – שאל שמואל.

– כלום לא שמעת את דברי ה' ריבנהאז?

– ומה לי ולדבריו?

– אלא מה? עלי ללכת?

– זה אינו נוגע לי.

– כיצד? כלום אינך מקבל שכרך?

– אבל אינני משרתו של זה ולא נושא־כליו".

ה' ריבנהאז שמע שיח־ושיג זה. פניו אדמו מכעס, אבל הבליג והמתיק קולו: “הנח לו, אינני אוהב רוח־מרד זה, ורק רעה ימיט עלינו. לך, אליהו, ועשה אשר בקשתיך, כי נחפז אני”. והוא פנה לו עורף ונסתלק. גם אליהו הרכין ראשו ויצא אל חנות הספרדי למלא אחרי פקודתו של ה' ריבנהאז. בדרך נתכוץ לבו ומחשבות רעות תקעו צפרניהן במחו. תשובה מחפירה כזאת לא פלל לשמוע מפי שמואל. הרי הוא, שמואל, שקט כל־כך, נאמן, מסור וממלא תמיד אחרי כל צו. זאת הפעם הראשונה, שהשיב מענה סרבני ומורד כזה. “אינני משרתו של זה” – משמע שאני, אליהו, אני משרתו ונושא־כליו. שכמו נכפף יותר ועינו הזעומה מלאה כעס וכאב.

בערב, בשובם הביתה, היה כבר חושך. בשעת הנסיעה עברה עליהם הדרך בשתיקה מוחלטת, אליהו ישב מרוגז ומכונס בזכרונותיו. תמונות מֵעֲבָרו קמו לנגד עיניו. הוא ראה את עצמו בעודנו בחור, חם־מזג, ראש המדברים, חפשי וגא. מתוך האפלה נתרשמה תמונתו של שמואל, היושב על־ידו, והיתה לו עֵדה חיה על הימים ההם, אשר לא ישובו עוד. מתחלה עוררו בו זכרונות אלה רגשי צער. אבל מיד תפס רגש אחר את מקומם. הוא קנא בשמואל ושנא אותו. צעיר זה, היושב עכשיו קרוב לו ומרפקו נוגע במרפקו, עומד תמיד לנגד עיניו ותובע, עומד ומזכיר נשכחות, אשר כל חפצו של אליהו הוא, שלא יקומו לעולם לתחיה.

ירקב!… ירקב גם הוא, יאבד, כשם שאבדנו כולנו – חלפה פתאום מחשבה רעה בראשו והיא שנתנה מעט נוחם לנפשו הפצועה. באותו רגע נולדה בו תשוקה עזה לראות את שמואל הולך שחוח ומשועבד כמוהו.

העגלה עלתה על הכביש. מהרה התנוסס גם ביתו של פקיד הברון, מוקף חורשה של אוקליפטים וברושים. השיטה פרחה, ואבק זהבה הפיץ ריח־בושם חריף ומהמם. אליהו הרים ראשו בזעם כלפי טרקלין זה, ובמחו חלפה מחשבה מרה: כאן, כאן נחתם גזר דיני הקשה. וכשהתחילה העגלה יורדת, נראתה לעין כל המושבה הקטנה, שרבצה במדרון הגבעה. שתי שורות הבתים, השלוחות כשני קוים מתוך נקודה אחת, והדומות לזרועות פתוחות, מוכנות לחבק כל הנכנס אל תוכן, היו מוארות. קרבת אנשים הורגשה. גם הבהמות חשו את ריח אורוָתן והרחיבו צעד. ואחרי רגעים מספר עמדה העגלה לפני ביתו של אליהו. הוא היה השני בסוף השורה הימנית. הגדר היתה פרוצה, השער רעוע. עצי תות גדלו פרא בתוך גנת־בית עזובה, שמצמיחה לרצונה את הברקן, המרים גבעולו הירוק בין סבכי הקנים היבשים מאשתקד. והרי אליהו היה מן החרוצים שבאכרים, ואף על פי כן דומה היה מדורו לחורבה עזובה ושוממה.

כשעמדה העגלה, ירד אליהו מעליה ונכנס אל ביתו, ואת שמואל השאיר בחוץ, שלא כמנהגו. הדבר היה אות לשמואל, כי פני אדוניו אינם אתו כתמול שלשום. בלא רצון התחיל לפרוק את כל הצרורות ולפתח את הבהמות. הן היו צעירות, לא־למודות ולא השתמשו בהן לעבודה אלא לנסיעה קלה. ובעוד שמואל עושה כה וכה, והנה אחת הפְרָדות נשתחררה, ובקפיצות ברחה דרך השער ונעלמה בחשכת הליל. הוא נדהם והיה אובד־עצות. דוקא עכשיו לא היה ברצונו, שיבוא לו מקרה זה. ועד שלא הספיק לצאת בעקבות הבהמה הבורחת, נראה אליהו על המרפסת:

"מה אירע?

– לא כלום. “אילה” נשמטה וברחה.

– לא־יצלח, ודאי לא סגרת את השער אחריך. ולמה אתה ממתין ועומד? צא ורדוף אחריה". – והוא הסב פניו ושב אל ביתו.

שמואל יצא החוצה, הקשיב והבחין בחשכה. אבל לא נשמעו גם הדים רחוקים של שעטות הפרדה וגם צִלָהּ לא נראה. התחילה פרשה של ריצה מיגעת ללא־תכלית וללא־ידיעה, עכוב אנשים בשעת הליכתם וחקירתם, שויון־נפשם של הנשאלים או מרי לעגם. שעתים הלך מחצר לחצר, מגבעה לגבעה, נכשל באבנים, קרע בגדיו על יד חוטי הגדרות, עד שלבסוף, באקראי, בעברו את הגורן, מצא אותה עומדת במנוחת נפש גמורה וקוטפת ספיח ירוק ועסיסי. הוא התגנב וקרב אליה בחשאי, שם רסן על צוארה ולכדה. ובדממה שבו שניהם הביתה.

בבית כבר עלו כל בני המשפחה על משכבם. הארוחה הפכה צונן, ושמואל מהר לאכלה ונתכנס אל תוך מטתו. מחשבות רבות עברו בראשו. הוא חשב על אליהו. הרי ודאי לפני עשרים שנה היה כמוהו. גם הוא בא הנה חפשי ורענן ומלא־חלומות. עכשיו הרי לפניך רק חורבת אדם. ומי יודע, אם לא בא שמואל למלא את מקום אדוניו. בעוד עשרים שנה יהיה גם הוא כמוהו: אליהו ממש, אליהו בדורו… אבל סוף סוף יגיעתו התחילה מתגברת על ההרהורים האלה, ושמואל נרדם וישן שנתו, עד אשר בא “המעורר” להקיצו.

“שמואל… שמואל…” – קרא אליהו מן החדר הסמוך. איש לא ענה. נשמעה שוב חריקת המטה. השמיכה התנועעה, ומתחתה יצא ראש שמואל. סקר במבט תועה את הכל מסביב, סגר שנית עיניו ונשאר כממתין לדבר־מה. באותה שעה הגיע לאזניו קטע־שיחה בין אליהו ואשתו:

"הנח לו, יישן עוד רגעים מספר, אמש אחר לבוא.

– בבקשה, בבקשה, אין דבר זה נוגע לך. אדרבה, הרי לגאול את הארץ בא, ובכך הוא רוצה.

– כך, אליהו, ואתה עצמך? לא היית כמוהו?"

ברגע זה קפצו שניהם מעל מטתם. אליהו עמד על רגליו באגרופים קפוצים וגער בזוגתו בקול לא־לו: “אין דבר זה נוגע לך, הבינות! אבל את אינך מבינה מאומה, לא מאומה! הבינות?”. – וגם שמואל קם על רגליו, מהר ללבוש בגדיו ויצא אל האורוה להאכיל בהמותיו, שעמדו לפניו גועות וצוהלות.

החמה כבר זזה מאמצע השמים והתחילה נוטה לאט לאט מערבה. היום היה חם, והשמים – בהירים ושקופים. האכרים, שבתחילת בואם בשדה, היו לבושים בגדים חמים מחמת צנת הבקר, התחילו מסירים בגדיהם מעליהם, אחד־אחד. ועכשיו עמדו כולם, שרוולי כותנתם מופשלים, חסרי מעיל וחזיה כביום קיץ בשדות הקציר. בצעדים רחבים הלכו על יד מחרשותיהם כפופים במקצת, ומפיותיהם נפלטו קולות שונים: קריאות־איום, קללות, דברי חירופים, כל אחד לפי הנוסח המיוחד לו. אלה היו קריאות־הזירוז לבהמותיהם למהר ולפסוע, להחיש את המלאכה. באויר נסר רעש ומפץ הרצועות. נראה צל של מַלְמֵד ארוך ודק, נתחב בבשר השור, שאינו נענה לרצון אדוניו. בחפזון נעשתה העבודה היום, כאילו חסו על כל רגע קל, העובר לבטלה. עמדו בעונת זריעתה של החִמְצָה1, והימים קרובים לחג הפסח. האכרים ידעו יפה, שכל סאה, שתִּזָּרַע עכשיו, ערכה כסאתים, שיִזְרעוּ לאחר זמן. כי יתכן שיתקדרו שוב השמים בעננים, והגשמים שוב יפסיקו את העבודה. ובינתים הולך תור הזריעה ועובר ורוחות־קדים ממשמשים ובאים. והרי השעורה גבהה, ובמקומות בודדים ניכרים כבר סימני שבליה השעירות. המחרשות רצות ושבות, מתנועעות במהירות וקלות, כסירות בים שקט. האדמה תחוחה, כי זאת הפעם השלישית, שהמחרשה הופכת ברגבים אלה. וצמדי הבקר עולים ויורדים בלי־הרף. המעניות הולכות וצרות, ושקי הזריעה הולכים ומתרוקנים. גם העצלים שבאכרים רוח אחרת אתם היום. כאילו החמה ממעל עומדת ומדרבנת את קהל העמלים הזה בחניתותיה, הננעצות עמוק בגבם הכפוף ומזרזת אותם ומאיצה בהם.

במשנה חריצות עבד היום אליהו. בשכבר הימים נחשב הוא לאחד האכרים החרוצים והמסורים למשקו. ידיו מלאות עבודה תמיד. גם בחדשי תשרי וחשון, בשעה ששאר חבריו יושבים על מרפסותיהם ומפהקים מתוך בטלה ושעמום, יוצא אליהו אל שדהו, מסַקלו עוקר שרשי הצמחים רבי השנים, אטדים ושרידי שיחים, המעכבים ומכבידים על העבודה המתוקנת. ואמנם פרי עמלו נראה לעין. בעוד חלקות השדה של חבריו עזובות ומכוסות אבנים, נקיה ומשובחת חלקת שדהו של אליהו. רק בצִדֶּיה נראה צבור גדול, אוסף של אבנים, שהיו מקודם מפוזרות על פני השדה כולו. עכשיו הוא צועד בנחלתו עם צמד הבקר שלו ופותח תלמיו. הוא הולך בראש. ג’לילה, ערביה צעירה פוסעת אחריו. סלסלה מלאה זרעוני חמצה2 על ראשה. מדי פעם בפעם בפעם היא מוציאה מלוא חפנה מהזרעים האלה, משליכה אותם אל תוך חריץ התלם הפתוח אחד, אחד, כאדם המַרְצֶה מעות לחברו. כך היא משאירה אחריה מחרוזת זהב צרופה מגרעיני חמצה. אחריה הולך שמואל עם צמדו. וכנף מחרשתו מחפה על הזרעונים, הנופלים מבין אצבעות ג’לילה, בעפר התחוח, הדשן והמורטב מי־גשמים.

פני אליהו, הגרויים תמיד, נתרככו. רואה הוא את המענית והיא הולכת וצרה, ודעתו נחה עליו. הנה עוד אמות מספר, עוד סבובים אחדים, והוא יפלח את התלם האמצעי, הישר, המתוח כמיתר ואשר עליו תמיד גאותו, והחלקה כולה חרושה וזרועה עד תומה. ואִלו שמואל הולך כל היום ועיניו שקועות בקרקע. כל מחשבותיו נצטמצמו בזרעונים מזהיבים אלה, שהוא מצניע אותם בכנף מחרשתו. עוד מעט והשדה חרוש, ניר ישר, שתלמיו נשענים וסמוכים זה אל זה, כקמטי גלים בכנרת ביום קיץ שקט. ובחיקם חבויים זרעונים אלה, אשר בסתר יכו שורש, יציצו ויכסו את כל האדמה במרבד ירק רך ומכסיף קמעה, ובמהרה גם יתנו פרי למכביר.

“אל אלוהים! – חלפה מחשבה בלבו – היתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשוא? היתכן, שאגלי זיעה אלו, שאני בעצמי הפכתי עליהם עפר, יאבדו גם הם ללא־תועלת?”

פתאום נשמע “או־הו” ממושך יוצא מפיו של אליהו. הראשונים, שקלטו קריאה זו, היו השורים. הם הטו ראשיהם למטה, נרתעו קצת לאחור, העול השמיע חריקתו ועמדו על מקומם. ג’לילה, שחכתה זה כבר להפסקה זו, זרקה במהירות את שארית החמצה שבידה, הורידה את הסלסלה מעל ראשה. מיד ישבה, רגליה מקופלות תחתיה, על האדמה ונחה.

היא יושבת ופוזלת בעיניה החרדות לשמואל ההולך וקרב. וכשהגיע צמדו אל המקום הזה, נזף גם הוא בשוריו ועכב מחרשתו.

אליהו נגש אל צמדו של שמואל והכה בידו על ערפם. – “יפה, “מקרין”, יפה יגעת?”

מקרין היה שור בריא, בעל עינים כחולות וקרניו ארוכות ומסולסלות. הוא הביט בפני בעליו בעינו התמימה, שרבב לשון ארוכה ולקק את היד המושטת לו.

“ינוחו מעט השורים – אמר אליהו – עבודה יפה עשו היום”. – ובדברו משש בכיסי מכנסיו, כמבקש דבר מה. שמואל הבין שבחפץ אדוניו לגלום לו סיגרה. והרי נשאר מעילו של אליהו על־יד העגלה, ושם גם היתה קופסת הטבק שלו. שמואל פנה אפוא ללכת ולהביאה לו. הרגיש בזה אליהו והקדים ונתן אות לג’לילה. היא קמה בעצלות. בצעדים מדודים, עקב בצד אגודל, יצאה למלא את פקודת אדוניה.

ושוב נראה לשמואל, כי פני בעליו נעשו רכים ונוחים. שערות הגבינים הסבוכות הורמו, והעין האירה מתחתן בטוב לב. בינתים שבה ג’לילה והביאה את הקופסה. אליהו ישב על גל האבנים שבפאת שדהו, גלם סיגרה והושיט את קופסתו לשמואל. אולם תוך כדי הושטה נזכר, שאינו מעשן, והוסיף מתוך צחוק:

“שכחתי שאינך מעשן. מקמץ אתה בהוצאות, רוצה אתה לאסוף הון בארץ”.

והוא צחק בצחוק טוב. עשן אפור התאבך מבין שפמו, התרומם ונעשה שקוף והתנדף באויר הצח. אליהו עשן את הסיגרה בטעם מיוחד, בעקשנות, וכל גל עשן, שיצא מתוך פיו, היה לעננה כבדה. ניכר היה, שרצונו הפעם לדבר על ענינים, שמתוך ערפל זה נקל לו יותר לנגוע בהם. אלא שלא ידע איך לפתוח ולתת מוצא להם. שררה שתיקה כלואה רגעים מספר. “הרבה עבודה עשינו” – הפסיקהּ שמואל.

אליהו נאחז בדבריו וענה: “הרבה, מעט, הרי בעצם אין הפרש בכך. הכל ילך לאבדון. עֵד ראיה אתה, תמיד אנו יחדיו. טוענים עלינו: נרפים אנו. והרי עיניך הרואות. עובד אני, ללא מנוחה. ומה חלקי מכל עמלי זה? בני הלומד בקוליג' בבירות, מבקש נעלים, נעלים אינן מוֹתְרות, ואין ידי משגת לקנותם לו”.

דברי אליהו יצאו חטופים ומקוטעים מתוך פיו, ונפלטו יחד עם גלי העשן. הוא המתין לתשובתו של שמואל. אולם היא לא באה. ושוב שלטה שתיקה רגעים מספר, כבדה מן הראשונה, אולם הפעם הפסיקה אליהו עצמו:

“וכלום אומר אתה, שאיני יודע מה בלבך? יודע אני יפה. בני בבירות… דורש כסף… ולמה אין בני זה עומד יחד עמי על יד גל אבנים זה? ולמה יושבת בתי נחמה ועוסקת בבית בכל מיני רקמה של הבל, ולמה אינה באה במקום ג’לילה זו? אמור, לא כך היא מחשבתך עתה?”

שמואל שתק גם הפעם. אמנם כך היתה מחשבתו, אבל לא היה ברצונו לצער את אליהו.

“שתקנים אתם צעירי רוסיה – קרא אליהו ברוגז – נזהרים אתם מפנינו כמפני מוסרים־למלכות. שם, באספותיכם, נפתחים פיותיכם, אבל בפנינו אין אתם רוצים. מעין סתום. מתגדרים אתם עלינו, הנרקבים, מקבלי התמיכה. אולם כלום לדבוריכם אנו זקוקים? כלום אין הבוז אלינו מבצבץ מכל תנועה שלכם? כלום שתיקה זו עצמה אינה מעידה יפה על היחס שלכם אלינו? וגם ברגע זה אתה אומר בלבך: לכאורה מדבר אליהו זה כבן־אדם מבין־דבר, ומחר, כשיאמר לו פקיד־הברון: כרע ברך לפני, מיד ימלא את פקודתו. אמור שמואל, אל תכבוש דבריך, רגילים אנו בכמו אלה”.

אליהו ירק מלוא־פיו; שפתיו נכוו כמעט מן הסיגרה שכלתה. הוא זרק אותה בכעס, גלם חדשה, הדליקה והוסיף לדבר דבריו: "רגילים אנו! כאילו מששת ימי בראשית נוצרנו לשמוע רק זלזולים. והרי היו ימים, שלא יכלתי, שאזני לא קלטה גערת אדון. שאל ויגידו לך.

מסתכל אני לפעמים בך ובכל מעשיך, והרי אתה מזכיר לי את אליהו, לא זה, שאתה רואה לפניך עכשיו, אלא אליהו מלפני עשרים שנה…"

הוא הפסיק רגע כמעורר נשכחות והמשיך: "צעיר באתי הנה, מלא שאיפות וחלומות. מעירה קטנה, בגיל של שבע־עשרה שנה באתי לארץ השוממה הזאת. שנים אחדות התגוללתי כמוך היום. הפקידות שבימים ההם לא היתה צנועה ועצורה כבימינו אלה. זאת היתה פקידות־ברונית מתהוללת, מכניעה. ואף־על־פי־כן היו ימים והיה כח בידי לעלות אל לשכת הפקיד ולהכות באגרופי על השולחן, עד שצלצלו כל הכלים עליו. הרי נרדפתי שנים רבות מפני מִרדי. שאל ויגידו לך. אולם למה אכביר מלים. רווק אתה. רווק – צפור־דרור הוא. אינך יודע מהו עֹל ואחריות מהי. והרי לא יכולתי להיות כל ימי חיי תלוי בכל משגיח גס ומעליב. והרי לא לשם כך באתי הנה. ואז באה האכרות. הכל קבלו וקבלתיה גם אני: בית, חלקת שדה ואדנות על עצמך.

זכורני, בהיותי פועל עדין, לפני עשרים שנה. חרשנו בשדה כעשרים בחור יחד. פתאם ראינו: הפקיד דוהר על סוסתו כחץ מקשת וקרב אלי. כמעט שרמסתני הסוסה בפרסותיה. מיד התחיל לחרפני על לא־דבר. הנאה יתרה היתה לו להרעימני, כי ידעני כאחד הבועטים בו. דמי קפא בעורקי. כל חברי עמדו ושתקו. אחר נשמטו אחד, אחד. נשארתי לבדי. והוא מחרף בצרפתית ובז’ארגון נלעג. רעד עבר בכל אברי. המַלמד, שאחזתי בידי, היה כבר מורם ומוכן להנעץ בלבו של שָׁפָל זה. אולם באותו רגע קמה לפני תמונת ביתי. שם בבית־האבנים יושבת אשתי, שארשתיה לי לפני שנה, ומיניקה את בנה הפעוט – זהו בני הלומד כיום בקוליג' של בירות – ואז בלי משים נטה המלמד הצדה, ננעץ בבשר השור, ואני ברחתי עם מחרשתי כשאר חברי לשדה – ואז ידעתי, כי עבד נרצע אני…"

פרצופו המקומט של אליהו נתכרכם ביותר. עינו הכהה שלחה עכשיו זיקי אש, שרידיה של אותה האש, שהתנוצצה בעיניו לפני עשרים שנה. ברק זה זר היה לפנים אלה, שנתמעכו ונתנונו כל כך. – ג’לילה ישבה ועיניה לטושות מרוב תמהון ופחד נסתר. פעם הביטה על שמואל, היושב בראש מורד ומקשיב בעצב, ופעם על אליהו המתרגש. מעודה לא שמעה אותו מרבה כל כך בדברים ומרים קולו במדה כזו. והשורים כאילו הרגישו, שעכשיו אין איש משגיח בהם. התחילו על־כן לטיל ארוכות וקצרות על־פני השדה החרוש, ודרשו אחרי קלח עשב רך. רק השמש, שמש מזרח זו, שהיתה עֵדת ראיה לכל המאורעות, אשר עליהם ספר אליהו, לא מצאה חפץ להתעכב במהלכה ולהקשיב לשיחה זו. דומם ירדה ושקעה בין גלי ארגמן מתלקחים ימה־ימה.

פתאום, הוסיף אליהו, אבל בקול נמוך ושבור, כאילו היה נוגע בכל עמקו של הפצע: "בו בערב נקראתי אל לשכת הפקיד. הוא דבר עמי, כאילו לא נפל דבר ביני ובינו, ואמר לי: “רכבי התפטר. סָחו לי, שאתה יודע לנהוג בסוסים ולהשגיח עליהם, מלא אפוא את מקום הרכב ההולך”. – אני סרבתי. משרת עגלון אינה משרה נעימה. בארתי לו, שאני בעל משפחה, ואיני יכול לשהות כל הימים והלילות בדרכים ולהשאיר בני־ביתי לבדם. –

“אין אני מכריח אותך, אולם דע לך, שאין לי עבודה אחרת בעבורך, הברירה בידך” –.

ושוב קמה לנגד עיני: משפחתי וביתי ולי אין כל. והארץ קטנה ושוממה. וכולה בידי פקידות עריצה זו. הרכנתי ראשי, וקבלתי את ההצעה. ברדתי מן המדרגות, חשתי אמנם, כי “יורד” אני. להיות עגלונו של הפקיד, להמתין לו בכל מסדרוני המלונות, להיות שליחה של אשתו, להיות תמיד נכון לכל עקשנות שלה – רעדה אחזתני לזכר כל אלה. אבל לי אין כל!

אחר כך התחילה שלשלת ארוכה של סכסוכים ופגעים. המשפחה גדלה. בכל שנה, נפש נוספת. באה האכרות כמלאך מושיע. והנה שנות־בצורת, דבר־בהמות, מחלות־ילדים, קדחת, כאב־עינים, צרות בלי גבול ובלי הרף. וכך חלפו הימים. ועתה זקנתי, עיפתי. עובד אני מתוך הרגל, אבל אפסו הכחות. כך, אפסו ואינם…"

אליהו קם והפסיק דבריו.

שמואל הסתכל בו מן הצד ואמר בלבו: “חורבה, אבל חורבה קדושה!” וגם הוא קם אחריו.

ג’לילה הזכירה אותם, שהיום רד ועת לשוב הביתה. אליהו התחיל גומר עבודתו במהירות, מזרז את שוריו במלמד שבידו ודוקרם בלא־רחמים. אותה שעה הלך שמואל אחרי מחרשתו בצעדים מאוששים. שוב לבו מהרהר בזרעונים הללו, שהוא מכסה בכנף מחרשתו, ומחו חוזר בלי הרף על מחשבה אחת: "היתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשוא? כלום אלה אגלי הזיעה, שאני עצמי הופך עליהם עפר, יאבדו ללא תועלת?

היתכן?"


  1. “חומצה” במקור – הכוונה כנראה ל“חימצה” – הערת פב"י  ↩

  2. ראה הערה 1  ↩