במשך שבעים שנה נשמר כתב יד של הרומאן “במדרון” על גרסאותיו השונות ברשות צאצאי משפחת פוחצ’בסקי, מהמשפחות הוותיקות בראשון לציון, ולכן הדפסתו היא אירוע חשוב בתולדות הספרות העברית הארץ-ישראלית. העדות היחידה על תוכנו של הרומאן, בשלב שהיה עדיין כתב-יד גנוז, נמסרה למתעניינים על-ידי שתי חוקרות של הספרות העברית, שלהן היה עניין מיוחד בהתפתחות ספרות הנשים בראשית המאה העשרים: נורית גוברין ויפה ברלוביץ.

שתי החוקרות קראו את כתב-היד ומעדותן על תוכנו הצטייר, שההגשמה של התחייה הלאומית-ציונית בארץ ישראל בתקופת העליות הראשונות תוארה בעלילת הרומאן בצבעים קודרים ומעמדה של יאוש וספק ביחס לסיכוייה להצליח, וממש כמו שמו של הרומאן גם הגשמת התחייה במושבות גולשת במדרון. יתר על כן: הרומאן מותח ביקורת קשה על המתרחש במושבות, ואינו מצביע על מוצא אפשרי מהמצוקה של התמימים אשר נענו לקול שקרא להם לעלות לארץ ולקחת חלק בבניינה. התרשמות זו של שתי החוקרות העלתה מיד בזיכרון את פסק-הדין הקשה של ברנר, במאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי וַאֲבִיזְרַיְהוּ” (תרע"ו – 1911), על היצירות שכתבו הסופרים שפעלו בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים.

באותו מאמר טען ברנר שהיצירות “שרוח ארץ-ישראל שורה עליהן” נגועות בתמימות. התיאורים שבהן על החיים בארץ הם כוזבים ודומים זה לזה, כי כולם נכתבו “מנקודת השקפה אחת: זו של התקווה הלאומית”. בין שהכותבים “מצלצלים בתוף של התחייה המתנפחת” ובין שהם “מקוננים על החומר האנושי הגרוע לבניין הארץ – הצד השווה שבהם שכולם ‘ציוניים’, במובן הצר של המילה, שלכולם אמת-המידה האחת – החברתית”. לפיכך הסיפורים הנכתבים על החיים בארץ-ישראל הם אפולוגטיים ודלי-ערך מהבחינה האמנותית. את כישלונה של הכתיבה הז’אנרית הזו של הסופרים הכותבים על החיים בארץ ישראל הסביר ברנר באופן הבא: “עד עתה אין מקום בעצם לז’אנר מחיי פלשתינה”, מאחר שבחיי הישוב היהודי החדש והצעיר הזה “עדיין אין קביעות וטיפוּסיוּת”.

נורית גוברין¹ שבדקה את ההשפעה שהיתה למאמר הזה של ברנר על הכותבים בני העלייה השנייה והשלישית קבעה בצדק, “שהמאמר בלם את הרצון להתמודדות, באמצעות הספרות, עם המציאות הארץ-ישראלית, ועיכב התמודדות זו במשך שנים לא-מעטות. בהשפעתו ברחו הסופרים וברחה הספרות מן המערכה ופנו לדרכים אחרות ולתחליפים, ורק כעבור שנים העזו לחזור ולעשות את המציאות האקטואלית חומר לכתיבה”.

 

שתי פניו של ברנר    🔗

כזכור, ברנר עצמו לא עמד במסקנה של מאמרו זה, וכמְספר לא הדיר את עצמו מהכתיבה על החיים בפלשתינה למרות שעדיין לא היו בהם “קביעות וטיפוסיות”. היצירה הראשונה שכתב אחרי שעלה ארצה ב-1909 היתה הנובלה “בין מים למים” שראתה אור ב-1910, כשנה לפני פרסום המסה השוללת את הסיפורת על המציאות הארץ-ישראלית. ברנר עצמו הגדיר את הנובלה הזו, על-פי עֵדוּת העורך שאליו שלח אותה לפרסום, פישל לחובר, כ“סיפור מחיי בני הארץ” (העדות נדפסה בקובץ ד' של “גנזים”).

בספרו “גל חדש בסיפורת העברית” (1971) יישב גרשון שקד את הסתירה הזו בין ברנר המספר לברנר המבקר בעזרת הטענה, שצריך להבדיל בין הסופרים הארץ-ישראלים הנאיביים כמשה סמילנסקי, שלמה צמח, מאיר וילקנסקי ושלמה רייכשטיין לבין סופרים כמו ברנר, עגנון וראובני – כולם מְספרים אירוניים החפים מחטאי הכתיבה של הז’אנר הארץ-ישראלי²

ואכן צדק שקד באבחנתו זו ביחס לנובלה “בין מים למים” של ברנר: תיאור המציאות הארץ-ישראלית בנובלה “בין מים למים” של ברנר הוא קודר ביותר ואינו מותיר לגיבורים מוצא כלשהו מהמצוקות האישיות שלהם, כשם שהוא איננו חוזה תקווה למפעל ההתיישבות של תנועת התחייה במולדת. ברנר אמנם לא נמנע מכתיבת “סיפור מחיי בני הארץ”, אך כתב אותו במגמה סותרת ל“ז’אנר הארץ-ישראלי”, שעליו מתח ביקורת כה קשה במאמריו על הספרות שפירסם בעת שכתב את הנובלה.³

כל מי שהסתמך על התמצית מתוכנו של הרומאן “במדרון” של החוקרות נורית גוברין ויפה ברלוביץ, עד פרסומו כעת לראשונה כספר הזמין לכולם, יכול היה לשער, שבהשפעת המאמר של ברנר כתבה גם נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש) כמוהו, סיפור אנטי-זאנרי לז’אנר הארץ-ישראלי, סיפור קודר ורווי בייאוש, המתאר את הגשמת התחייה בארץ-ישראל כמידרדרת במדרון אל הכישלון הבלתי-נמנע. ולא היא! כעת, אחרי שהרומאן הופיע, מתברר שנפ"ש כתבה את “במדרון” כתגובה הן לנובלה “בין מים למים” של ברנר והן למאמרו “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו”.

חשיפת הקשר בין “במדרון” לשתי יצירותיו אלה של ברנר תסייע לפענח שתי תעלומות הקשורות ברומאן “במדרון”: תעלומת מועד כתיבתו של “במדרון” על-ידי נפ“ש והסיבה לעיכוב הדפסתו לאחר שהשלימה אותו. בהמשך יתברר שאת שתי ההחלטות, לכתוב רומאן זה וגם לדחות את הדפסתו, קיבלה נפ”ש בהשפעת אירועים בתולדות חייו של ברנר.

 

ויכוח סמוי עם ברנר    🔗

הרומאן “במדרון” של נפ“ש לא נטל חלק, כמובן, בוויכוח שהתעורר בארץ ובמרכזים הספרותיים של הספרות העברית מחוץ לארץ-ישראל בעקבות פרסום הנובלה “בין מים למים” והמאמר על “הז’אנר הארץ-ישראלי”. בהמשך יובהר, כי בשנים שבהן התלהט הוויכוח סביב שני פרסומיו אלה של ברנר, נפ”ש רק התחילה בכתיבת הגירסה המוקדמת לרומאן שלה. ועד שהשלימה מ“גרסת המכתבים” המוקדמת הזו את “הגרסה המשפחתית” המודפסת, ששוכפלה והופצה לבני משפחת פוחצ’בסקי (והיא הגירסה שעל בסיסה גיבשו ניניה, ד“ר אורה עשהאל ועו”ד עצמון יניב את הנוסח הנוכחי של “במדרון”), כבר דעך הוויכוח שהתעורר בעקבות פרסומיו הביקורתיים של ברנר על ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל ועל יצירותיהם של הסופרים הארץ-ישראליים. בכל מקרה, הדפסתו של הרומאן “במדרון” כעת, אחרי שהיה גנוז בכתב-יד למעלה משבעים שנה, מאפשרת להוכיח שפרסומיו הביקורתיים האלה של ברנר הם שהניעו את נפ"ש לכתוב את הרומאן.

קביעה זו מחייבת לברר תחילה, אם ברנר ונפ“ש נפגשו במהלך אותן אחת-עשרה השנים שעשה ברנר בארץ, בין שנת עלייתו ב-1909 לשנת הירצחו בשנת 1921. ברשות עו”ד עצמון יניב, הנין של נפ“ש ואחד ממהדירי “במדרון”, שמורה הקלטה של סבו, עשהאל, משנת 1968 המסוגלת להשיב על כך. עשהאל, בנה הבכור של נפ”ש, היה בן 75 כאשר ההקלטה בוצעה, והוא מספר בה כי זכור לו שברנר היה מבּאֵי ביתם. עשהאל הוקלט כחמישים שנה אחרי שביקור כזה יכול היה להתרחש, לפיכך קשה לדעת אם דייק בפרט זה משנות נעוריו בבית-אמו. אם ברנר אכן ביקר מספר פעמים בביתם, כיצד לא נותרה עֵדות כלשהי על הביקורים האלה ברשימותיו של ברנר? ומדוע אין נפ"ש מוזכרת כלל במאמריו ובמכתביו, שבהם דן בסופרים ובענייני ספרות, אף שסיפוריה ומאמריה נדפסו עד אז בבימות הספרותיות המרכזיות שהיו באותה תקופה וסיפוריה המוקדמים גם כונסו ונדפסו אז בקובץ הראשון שלה “ביהודה החדשה” (1911).

באין תשובה חד-משמעית על השאלה, אם היתה היכרות אישית או ספרותית בין נפ“ש ובין ברנר, צריך להסתפק במסקנה, שאילו הכיר ברנר את הסיפורים שכללה נפ”ש בקובץ “ביהודה החדשה” היה מכליל גם אותה ברשימת סופרי הז’אנר הארץ-ישראלי, הסופרים הנאיביים שחטאו בכתיבה ציונית וחברתית מדי לטעמו. לעומת זאת אין כל ספק שנפ“ש הכירה את הנובלה “בין מים למים” של ברנר וגם את מאמרו מעורר המחלוקת “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו”, שהתפרסם ב”הפועל הצעיר" – במה מרכזית של חוגי הפועלים, “השמאל” של אותם ימים. ולפיכך, כשהציבה נפ"ש בכתב-היד את כותרת המשנה “רומן ארצישראלי” תחת השם “במדרון”, התריסה נגד מסקנתו של ברנר ואולי גם ביקשה להוכיח שטעה וההוויה הארץ-ישראלית היתה ראויה לשמש נושא ליצירותיו של הסופר העברי בכל שלב של התגבשותה, גם כשהיתה עדיין ללא “קביעות וטיפוסיות” כטענת ברנר, ובוודאי אחרי שהתגבשה בזכות הישגיה ועל אף כשלונותיה.

התגרות כזו במסקנתו של הבולט מקרב מחנה השמאל-הפועלי של אותם ימים התאימה להכרה הימנית-איכָּרית של נפ“ש, זו ההכרה שהשמאל גינה אותה כנצלנית ובּוֹעָזִית, כשהוא מייחס לבועז, הדמות האצילה ממגילת רות, את חטא ניצול הפועלים השכירים על-ידי בעל-הקרקעות העשיר. התגרות כזו גם התאימה לאישיותה הדעתנית והבלתי-מתפשרת בשאלות החיים ובשאלות הספרות. ההנחה שבכותרת המשנה הגיבה נפ”ש בהתגרות על מסקנתו של ברנר במאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו” איננה נשענת על השערות בלבד. תימוכין להנחה זו אפשר למצוא גם בגוף הרומאן “במדרון”.

 

“מה בעצם עושה סופר?”    🔗

במספר הזדמנויות דנים גיבוריה של נפ"ש בינם לבין עצמם ובשיחותיהם עם אחרים בעבודת הסופר ובמטרותיה של הספרות, ובכל הפעמים שנושאים אלה נדונים בעלילה הם תומכים בדיוק במה שברנר שלל במאמרו. מלכה פריש, הגיבורה הנשית של הרומאן, איננה נכנעת למצבה החומרי הקשה ולא למפח-הנפש שספגה משלום שץ, שהעדיף על פניה את חברתה פנינה פרלמן. להיפך: הסבל מחשל אותה, היא מתאמצת לעבוד, לסייע לאחרים שמצבם קשה משלה, לנהל בתנאי המצוקה של חייה אורח-חיים אסתטי וגם לספק את הנפש ביְפי מראות הטבע של הארץ ובקריאת ספרים. כאוהבת ספר היא דנה באחת ההזדמנויות בשאלה הבאה: “מה בעצם עושה סופר? הוא לוקח חתיכת חיים, גוזר אותה מן ההווי ומכניס לתוך מסגרת הנקראת ספר” (עמ' 104).

הגדרה זו של מלכה פריש על החומרים שמהם צריכה הספרות להתפרנס נתמכת בדברים שאומרת פנינה פרלמן בשיחתה עם שלום שץ, שהוא סופר בתחילת דרכו ולבטיו ככותב הם גדולים. הביקורת של פנינה על סיפוריו היא מפורשת: “ריח הגלות” נודף מהם. וכדי להפיג במעט את חומרת המשפט הספרותי שלה היא מוסיפה, “שאמנם ישנם ניצוּצֵי כישרון בציוריו ואם יוסיף לכתוב, עוד ייתן לנו פעם יצירה ארץ-ישראלית אמיתית”. דבריה אלה של פנינה משלימים ומפרשים את דעתה של מלכה: לא כל “חתיכת חיים” ראויה לשמש את מי שכותב בארץ-ישראל, אלא זו המשקפת את הווי החיים הנרקם בארץ. ההבדל בין ספרות הנגועה ב“ריח גלות” לספרות ארץ-ישראלית נדון בהרחבה בנובלה של ברנר וגם שם הדיון קשור בדמות של סופר, דוד יפה, שאף הוא כמו שץ יורד לבסוף מהארץ.

הנימוקים של שניהם, של דוד יפה מיצירתו של ברנר ושל שלום שץ מיצירתה של נפ“ש, לנטישת הארץ הם שונים, כי כמו שאר הדמויות והסצינות ב”במדרון“, שלהן מקבילות בנובלה של ברנר, עיצבה נפ”ש גם את שלום שץ כתשליל לגיבורו של ברנר, דוד יפה. במענה לפרוגנוזה של פנינה על סיכוייו לכתוב בעתיד “יצירה ארץ-ישראלית” מסביר שלום שץ: “אני לא מאמין בזה, מפני שיותר מדי חזקים הם השורשים, שדרכם ינקה נפשי את הלחוּת של מולדת אחרת, וכאן, בארץ זו, הריני תלוש מן הקרקע ותלוי על בלימה”. להסבר הזה הנמסר בדיבור ישיר נוסף הסברו במסירה עקיפה: “בשבתו בערב אל שולחנו לכתוב דבר-מה, הוא מוצא חזון לרוחו קודם כל בעבר, בין אותם היערות, הנחלים ושדות-הבר, אשר שם חלפו ימי נעוריו הראשונים בתוך חלומות נעימים על ארץ תקוות העם” (עמ' 124).

דיון נוסף בענייני הספרות מתקיים בין שץ, שחלה במלריה, לשותפו לחדר בבית-החולים. השותף מתלונן, שהסופר העברי הכותב בארץ נמנע בסיפוריו מלדון בבעיות המקומיות. אגב כך הוא מזכיר לטובה את ברנר שנגע במחלתם “כלאחר יד בסיפורו ‘בין מים למים’”. כזכור, פתח ברנר את הנובלה בפטירתו ממלריה של נחמיה גמזו, אבי המשפחה ו“חובב ציון אדוק”, “באחת המושבות הנידחות” בשומרון. מותו מסמן את תחילת הכישלון של משפחת גמזו להיאחז באדמת הארץ, כשם שחזרת בנו, שאול גמזו, אל המושבה הנטושה והיטרפות דעתו ליד קבר-אביו מציינת את תחנתו הסופית של הכישלון הזה. השותף לחדר גם מזכיר, לצורך השוואה, סופר פולני שהקציב “בספריו פרקים שלמים לקללת אלוהים זו”, מחלת המלריה.

על דרישה זו של שותפו לחדר, הזהה לדרישה מהספרות ששמע גם מפי פנינה פרלמן, עונה שץ, “שסופר כותב על מה שהוא דולה מנפשו פנימה, לא לפי הזמנה ולא כפי שמעירים מן החוץ” (עמ' 136). נימוקיו אלה של שץ על אי-יכולתו לבטא בסיפוריו התקשרות נפשית לארץ-ישראל, מכינים את הקורא להמשך קורותיו. שלום שץ ירד מהארץ, תחילה הגיע לפריז ומשם נסע לרוסיה. משום-מה לא התרשמו הרוסים מחיבתו הפטריוטית ל“יערות, הנחלים ושדות הבר” ומגעגועיו ל“לחוּת” של רוסיה, ותלו אותו על אדמתה דווקא “באשמת ציונִיוּתו” (עמ' 186).

גיבור נוסף הנותן דעתו על שאלת הספרות הנכתבת בארץ-ישראל הוא כצפוי חיים זלצברג. בנעוריו כתב שירים וכשמלאו לו שמונה-עשרה מימנו הוריו את ההדפסה של ספרו היחיד, אשר “נשכח מן הלב” (עמ' 78). במושבה אין יודעים שבעבר עסק בכתיבה והוא מוכר לכולם כ“חיים החלבן”, אך גם כעת, כשהוא בן חמישים ושש וחייו נמצאים להרגשתו במדרון, מקנא זלצברג בסופרים המצליחים לתאר בספריהם “מחזות מהחיים”. וכשהוא קורא בספר כזה “נדמה לו, שכל המתואר בו מעצם החיים לקוח, לא מהרהורי לב של סופר בלבד” (עמ' 218). אחרי קריאת ספר כזה מתעורר גם אצלו הרצון “להכניס לתוך ספר” תמונות “מעצם החיים”, שהרי “החיים והספר היינו הך, שם סבל וכאן סבל, כי אין חיים בלי סבל ואין תיאורי חיים שיכולים להשתמט ממנו” (עמ' 219). ואף ש“מחזות התוגה של החיים”, הנגלים לו בביתו ובבתי האחרים במושבה, מסעירים את רוחו של זלצברג, אין הוא יושב ומכניסם “לתוך ספר”, אלא מרגיע את נפשו ביְפי הטבע בעונות המתחלפות לעיניו.

 

מתי נכתב הרומאן?    🔗

אחרי שמרכזים את ההתבטאויות האלה של גיבורי “במדרון” על הספרות ועל עבודתו של הסופר, מתבלטת מעצמה העובדה שהיתה לנפ“ש השקפה מגובשת על הכתיבה ובמיוחד על זו המחייבת את הסופר העברי בתקופה שבה מחדֵש העם היהודי את היאחזותו באדמת המולדת. אף ששמו של ברנר הוזכר רק פעם אחת בשיחות הגיבורים של “במדרון” על הספרות – וכדאי לשים-לב, שהוא מוזכר בהקשר אירוני מובהק: בשבח של קורא מן השורה, הזוכר אותו לטובה כסופר שנגע “כלאחר יד בסיפורו ‘בין מים למים’” בבעיה מקומית, במחלת המלריה – ברור שכל האמירות של גיבורי הרומאן מגיבות על השקפתו המסתייגת של ברנר מהיצירות שפרסמו סופרים מסוגה של נפ”ש, הסופרים הארץ-ישראליים, על החיים הנרקמים כאן. הוויכוח הסמוי הזה עם ברנר מסייע לקבוע בתאריך מוקדם יותר, מזה ששיערו מהדירי הרומאן, את השנה שבה החלה נפ"ש לכתוב את “במדרון”.

הרצון להגיב באמצעות סיפור, שיצייר תמונה מהימנה יותר של ההתיישבות מזו הקיצונית ורווית הייאוש שצייר ברנר בנובלה “בין מים למים”, נבט אצל נפ“ש, ללא ספק, מיד אחרי שקראה את הנובלה. ההתנגדות שלה לתמונה הקודרת מהחיים בארץ שתיאר ברנר בנובלה ודאי התחזקה אחרי שנדפס המאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו”, כשנה אחרי הופעת הנובלה, כי קוממה אותה הפסילה הגורפת שפסל ברנר במאמרו את יצירת סופרי העלייה הראשונה על החיים בארץ. אף שקודם לכן לא ניסתה לכתוב רומאן, אלא הסתפקה בתבנית הקצרה של הסיפורת, החלה נפ”ש להגות רעיון נועז: לכתוב רומאן שיתאר באופן מאוזן יותר את החיים במושבות וגם יקעקע את הסיכום המכליל של ברנר במאמריו לפיו הכתיבה של הסופרים הארץ-ישראליים היא ז’אנריסטית וחוטאת בהעלמת האמת על כישלון ההתיישבות בארץ.

מהדירי “במדרון”, ניניה של נפ“ש, פירשו באופן שגוי את העֵדוּת שעל-פיה קבעו, שהגירסה המוקדמת של הרומאן, “גרסת המחברות”, היתה יכולה להיכתב לכל המוקדם “בסמוך לשנת 1920” (עמ' 234). את קביעתם זו ביססו על העובדה שעל אחד מעמודי מחברת “המכתבים” נמצא שרבוט, שבצידו הוסיפה נפ”ש את ההערה הבאה: “זאת כתבה הנכדה יונה הציפור הקטנה”. כיוון שיונה נולדה בשנת 1916, הניחו המהדירים של הרומאן כי רק “סמוך לשנת 1920” היתה “הציפור הקטנה” יונה בוגרת מספיק כדי לשרבט ציור כזה במחברת של הסבתא. חישובם אמנם מְאשר את השנה המוקדמת ביותר שבה היתה יונה מסוגלת לצייר את הציור שמצאו משורבט באחד מעמודי המחברות של נפ“ש, אך אין חישובם מוכיח שבאותה שנה גם החלה נפ”ש את כתיבת הגרסה המוקדמת של “במדרון”.

סביר יותר להניח, ש“הציפור הקטנה” יונה הוסיפה את השרבוט שלה באותו עמוד כאשר נפ“ש הניחה את המחברת פתוחה באותו עמוד על השולחן ללא השגחה עליה, באחת ההזדמנויות שבהן ניסתה להמשיך בעבודתה על הרומאן על-ידי קריאה חוזרת של העמודים שנכתבו מספר שנים קודם לכן. רק ההערה שרשמה נפ”ש ליד השרבוט של נכדתה יונה היא מאוחרת, מתחילת שנות העשרים, ואילו את הגרסה המוקדמת של “במדרון”, שעל אחד מעמודיה הוסיפה יונה שרבוט שלה ב-1920, או אף אחרי שנה זו, כתבה נפ"ש לפני שנת 1915, ובוודאי לא לאחר שנה זו.

כלומר: לכתיבת “גרסת המכתבים” המוקדמת פנתה נפ“ש קרוב להתלהטות הוויכוח סביב העמדה שביטא ברנר בשני פרסומיו, הסיפוֹרְתי והמַסָאִי, על ההתיישבות בארץ ועל אופן שיקופה בכתיבתם של הסופרים הארץ-ישראליים, “הציונית”-מדי-לטעמו. ואשר לגרסה הסופית, “הגרסה המשפחתית”, עם הכותרת “רומאן ארצישראלי”, עם ההקדשה להנרייטה סאלד ועם איזכור המאורעות משנות העשרים בה – עליה אכן שקדה נפ”ש בין השנים 1930–1925, כפי שקבעו בצדק מהדירי הרומאן.

 

סיבת עיכוב הפרסום    🔗

זיקת הניגוד שהובלטה בין “במדרון” לנובלה “בין מים למים” ולמאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו” מעלה גם הסבר שונה מההסברים שנתנו מהדירי הרומאן לעיכוב הפרסום של “במדרון” על-ידי נפ“ש, אחרי שהשלימה את הגרסה הקאנונית שלה – “הגרסה המשפחתית”. שלוש השערות העלו הנינים לגניזת הרומאן על-ידי נפ”ש עצמה. הראשונה – מחלת הלב שבה לקתה בשנות חייה האחרונות “לא אפשרה לה להשלים את עבודתה” על הרומאן. השנייה – גם אילו השלימה את כתיבתו, “לא היו בידיה המשאבים הכלכליים להדפסת הספר”. והשלישית – “היסוסי המחברת עצמה, אם לפרסמו בחייה, עיכבו גם הם, בשעתם, את הוצאתו לאור” (עמ' 227).

שלוש ההשערות הללו סבירות, אך הן לא היו מעכבות את הדפסת הספר, אלמלא הצטרפה אליהן הסיבה שכנראה הכריעה יותר מהן בעד גניזת כתב-היד של הגרסה הקאנונית – “הגרסה המשפחתית”: מותו הטראגי של ברנר בפרעות תרפ“א (1921). כדי להבין את ההשלכות שהיו להירצחו של ברנר בפאתי יפו על החלטתה של נפ”ש לעכב את פרסום “במדרון” גם אחרי שהצליחה להשלים את הגרסה הקאנונית שלו, צריך לסקור את ההתפתחות המשוערת של כתיבת הרומאן מגרסה לגרסה.

כאמור, נקודת המוצא של נפ“ש היתה רצונה לכתוב רומאן שיתאר באופן מאוזן יותר את החיים במושבות וגם יקעקע את מסקנתו המכלילה של ברנר במאמריו לפיו הכתיבה של הסופרים הארץ-ישראליים היא ז’אנריסטית וחוטאת בהעלמת האמת על כישלון ההתיישבות בארץ. רצונה זה מובע לא רק בתוכן של הרומאן, אלא גם בתשומת הלב הרבה שהקדישה להצגת השקפתה על הכתיבה של הסופר ועל החומרים שמהם עליו לצרף סיפור, השקפה ששתלה אותה בפי הגיבורים של “במדרון”. נפ”ש לא צפתה שהמטרה הזו, שהציבה במודע לכתיבת הרומאן שלה, תניב עלילה דומה כל כך לעלילת “בין מים למים” של ברנר.

אי-אפשר לשער מתי בדיוק, אם כבר במהלך הכתיבה או אחרי שהשלימה את הגרסה הראשונה של הרומאן, הבחינה נפ"ש, שקיים דמיון רב בין רכיביו השונים של הרומאן שלה לרכיבי הנובלה “בין מים למים” של ברנר, אך אין ספק שהבחינה בכך. כדי להצניע את הדמיון בין שתי היצירות שקדה על גרסאות נוספות, ואף-על-פי-כן, מתברר כעת, שלא הצליחה להעלים לגמרי את הזיקה על דרך ההיפוך בין הרומאן שלה ובין הנובלה של ברנר. בין היתר נותרו גם בגרסה הקאנונית מקבילות מרכזיות בין “במדרון” ובין הנובלה “בין מים למים”: התבנית העלילתית הרב-דורית, הדמויות המתלבטות, נושאי ההתלבטויות של הגיבורים ואפילו סצינות שונות.

 

דמיון על דרך ההיפוך    🔗

בולט, למשל, המאמץ של נפ“ש לבטל את הדמיון בין האינטריגה הרומנטית המשולבת בשתי היצירות. כזכור, השעין ברנר בנובלה שלו את הרובד האידיאי על סיבוך אהבה בין שאול גמזו האוהב את פנינה, אשר מגלה אהבה דווקא למתחרהו, דוד יפה. סיבוך כזה ולצורך דומה שילבה נפ”ש גם ברומאן שלה, אך הכפילה אותו. אף שבמלכה פריש מאוהב צעיר בשם יעקב זלצר, הכותב אליה מכתבי-אהבה מיישוב בשרון, נפשה יוצאת אל שלום שץ, אך הוא איננו משיב לה אהבה אלא מחזר אחרי חברתה פנינה פרלמן, שמשיבה את פניו ריקם כיוון שליבה נתון לחתן האמור לחזור אליה מעבר לים. כלומר, במקום משולש רומנטי אחד, שפיתח ברנר בנובלה “בין מים למים”, רקמה נפ"ש שני משולשים כאלה בעלילת “במדרון”.

דוגמא מתחום שונה למקבילה בין שתי היצירות על דרך ההיפוך אפשר למצוא בתיאור היחסים בין הדורות. בנובלה של ברנר מובלטת ההשפעה הקשה שהיתה למחלתה ולפטירתה של הילדה הדסה על יאושו של שאול גמזו. יחסים מקבילים אך הפוכים בין הדורות מתוארים ברומאן של נפ"ש: חיים זלצברג נפעם מהחיוניות של נכדתו בת העשר (עמ' 173) ומתעודד מנוכחותם של הנכדים הנמרצים בביתו בהיותו חולה (עמ' 223).

מובן מאליו, שעד שלא ייערך מחקר שישקף את התפתחות בין הגרסאות של הרומאן, יהיה קשה לבסס את ההנחה, שהמניע של נפ“ש לכתוב גרסאות נוספות לא היה רק רצונה ללטש את היצירה, אלא גם להצניע ככל האפשר את בולטות הזיקה בין הרומאן שלה ובין הנובלה של ברנר. אך גם כך, צריך להודות, הצליחה למדי הצְנעה זו, אם שתי חוקרות מנוסות כמו נורית גוברין ויפה ברלוביץ לא עמדו על הזיקה בין “במדרון” ל”בין מים למים" כשקראו את כתב-היד של הרומאן.

עם זאת, כדי למנוע כל ספק, חשוב להדגיש: הזיקה בין הרומאן “במדרון” לנובלה של ברנר איננה אפילו במשתמע גניבה ספרותית. נפ“ש רקמה עלילה עם דמויות שונות ועם יחסים שונים בין הדמויות. בכוונתה של נפ”ש היה להגיב על מסקנת הייאוש של ברנר ביחס לסיכויי ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל, לכן ניתבה את גיבוריה למצוקות אישיות והלאומיות, שהיא עסקה בהן כבר קודם לכן בסיפוריה הקצרים. אמנם גם ברנר חשף מצוקות אלה אצל גיבורי הנובלה “בין מים למים”, אך נפ“ש הוליכה את הקורא אל מסקנה הפוכה לפתרונן מזו שאליה הוביל ברנר. בעוד שברנר איננו מותיר בסיום הנובלה שום תקווה, מסיימת נפ”ש את הרומאן באופטימיות, כי ברנר שפט את המאמץ ההתיישבותי הלאומי בארץ-ישראל מנקודת המבט של הפרט ואושרו בעוד שנפ"ש שפטה את המאמץ הזה מנקודת המבט של ההכרח הלאומי.

בזיקת הרומאן “במדרון” לנובלה של ברנר ניתן להסביר גם את עיכוב הפרסום שלו, אחרי שנפ"ש השלימה את הגרסה האחרונה שלו, כעשור וחצי אחרי שכתבה את הגרסה הראשונה וכתשע שנים אחרי הירצחו של ברנר.

כבר בחייו היה ברנר סופר בעל מוניטין ונערץ בעיני קוראי העברית בארץ ובעולם. הנסיבות שבהן מת ברנר לא רק הגבירו את ההתעניינות ביצירתו, אלא גם הוסיפו תוקף של צוואה לייאושו מהצלחת ההגשמה של התחייה בארץ, כפי שגם הוסיפו הילה של נבואה לספקותיו ביחס לעתיד ההתיישבות בארץ-ישראל. המעמד של נפ“ש בספרות העברית היה רחוק מזה שביצר לעצמו ברנר עוד לפני הירצחו, ולמעשה לא חרג פרסומה אף פעם מעבר לציבור הקוראים במושבות הארץ. בנסיבות אלה אפשר להבין מדוע החליטה נפ”ש לעכב את פרסום הרומאן שהשלימה, אף שחלף כמעט עשור משנת הירצחו של ברנר. בחושיה המעשיים שיערה נכון, שאם למרות מאמציה להצניע את הזיקה בין הרומאן שלה לנובלה של ברנר, יחשוף עובדה זו אחד ממוקיריו ומחוקרי יצירתו, תואשם היא בחיקוי גס של יצירתו ובפגיעה בזכרו. הרומאן שלה יצטייר בנסיבות כאלה לא כניסיון לצייר תמונה מהימנה משל ברנר על ההתיישבות בארץ-ישראל, אלא כתעלול ספרותי, כניסיון של סופרת כמעט אלמונית להתפרסם על-ידי התגרות בסופר נודע ממנה.

 

“רומאן ארצישראלי”    🔗

לצורך התגובה על הנובלה “בין מים למים” יכולה היתה נפ“ש להסתפק בדמותו של הגיבור הגברי, חיים זלצברג. מדוע, אם כן, שילבה בעלילת “במדרון” גם את הגיבורה הנשית, מלכה פריש? אין ספק שאת מלכה פריש שילבה נפ”ש ברומאן, כדמות מרכזית נוספת בעלילה, כדי להבליט את תרומתה של מתיישבת נשית בארץ-ישראל כשוות-ערך לתרומתו של הגבר להתיישבות. מדוע, אם כן, הבליטה פער כה ניכר בגילם? הפער בגיל היה דרוש לנפ“ש כדי להשעין על אמונתם של נציגי שני דורות מהמתיישבים את האופטימיות שלה ביחס לסיכויי ההצלחה של ההתיישבות בארץ-ישראל. אם חיים זלצברג צבר הר של מלח מכישלונותיו בארץ, תבוא מלכה פריש הצעירה והחדשה-רעננה לסמן בהצלחת דורה, דור החלוצים, שאליהם היא מצטרפת, את הצפוי בהמשך להתיישבות. נפ”ש עיצבה את שני הגיבורים של הרומאן כדמויות מקבילות והבליטה את הדמיון ביניהם בערכים, במחשבות ובמעשים.

שני הגיבורים של הרומאן עלו לארץ ממניעים אידיאולוגיים. בהגיעו לארץ תלה זלצברג שלט במשרדו בירושלים, תחנתו הראשונה בארץ, כדי שיהיה הכתוב בו תמיד לנגד עיניו: “מה עשית היום בעד העם והארץ?” (עמ' 30). הרגשת החובה הזו כלפי “העם והארץ” מפעמת גם אצל מלכה פריש בעת שהיא מטפלת בחולים, מתוך “ההכרה הלאומית האומרת, שיְקרים לנו חיי אדם בכל הגילים ומצווה לשמור מכל משמר על קיום נפש אחת מישראל. - - - היא הלא רואה בכל ילד שטיפלה בו את אזרח העתיד של המולדת” (97–96). במקצת מהחולים היא מטפלת תמורת שכר זעום ולאחרים, שגם תשלום כזה הוא למעלה מיכולתם, היא מושיטה את עזרתה חינם. בניגוד לברנר שהוליך את שאול גמזו לטירוף דעת מתוך הרגשת כישלון אישית ולאומית, מבליטה נפ"ש אצל גיבוריה כושר התגברות על הקשיים שהיו מנת חלקם בארץ. ובאשר להיבט הלאומי – גם חיים זלצברג וגם מלכה פריש מודעים לקשיים שבהם נתונה ההתיישבות, אך בה-בעת הם צופים לה הצלחה. בשום פנים ואופן אין לזהות ברומאן “במדרון” את הייאוש ואת הכישלון, שאותם ניבא ברנר להתיישבות בעלילת הנובלה “בין מים למים”.

ספקות קיימים גם אצל גיבורי הרומאן של נפ“ש, אך אין אלו ספקות ביחס להצלחת ההתיישבות בארץ, אלא ביחס לגודל תרומתם לה. חיים זלצברג שוקע בעצבות, כי להרגשתו “אינו נותן במידה מספקת” לבניין הארץ (עמ' 79), אחרי ש”היתה לו השאיפה להביא תועלת ניכרת לארץ" (עמ' 183). את מנוחת נפשו מדיר הפער בין דברי ההתלהבות שהוא משמיע באוזני הציבור ובין תרומתו להגשמת ההצעות שהוא מעלה בנאומיו: “מהי העבודה שלו? טיפול באי-אלה פרות, איזה עשרות תרנגולות וגינת ירק. האם זוהי עבודה, שצריכה לקחת את האדם כולו, את זמנו ואת מרצו ואת יֵשותו? הזהו פתרון כל החלום הגדול שנשא בחובו, בהיותו צעיר ובעומדו בשערי הארץ?” (עמ' 182).

זהים לחלוטין לספקותיו אלה של חיים זלצברג הם גם מחשבותיה של מלכה פריש: “לעיתים מלכה בוחלת בעבודתה וחושבת שאין מקומה נקבע בין פועלים ועובדים – הבונים האמיתיים של המולדת – ההם שנושאים משאות כבדים להקמת הבניין! הם חורשים ועודרים ומפיחים רוח חיים בשממות ארצם, והיא – מה עושה? איזה ערך יש לעבודתה, למרות הקושי שבה והאחריות התלויה בה? - - - הרי לא השתלמה ולא הסְתמכה (וטרם קיבלה הסמכה כאחות), ואיזה ערך יש לכל התמסרותה היתֵרה לחולה?” (עמ' 103).

 

תרומת האבן האחת    🔗

בסיום הרומאן מסכם חיים זלצברג, היודע שלא יתרפא ממחלת הריאות שלקה בה, את מהלך חייו: “מה הוא עשה בחיים ואיזו תועלת הביא לעם ולארץ? אינו יכול בשום אופן לסכם את פעולותיו, רק יודע כי הוא שימש אחת האבנים הבלתי-מסותתות שהצטברו בערימה למטרת הבניין – לא תוּכּר האבן האחת!” (עמ' 221). השוואת תרומתו להגשמת מפעל התחייה בארץ-ישראל לתרומת אבן אחת ועוד יותר מכך לאבן בלתי-מסותתת, שאיננה די מפוארת כדי שתוצב בחזית הבניין, מעידה על ספקותיו ביחס לחשיבות פועלו בארץ.

חיים זלצברג אמנם ממעיט מערך תרומתו להתיישבות באומרו “לא תוכל האבן האחת”, אך נפ"ש מבליטה, שבלי תרומת אלמונים מסוגו, אי-אפשר היה להשלים את הבניין. ואכן, בסיום הרומאן, בשלב האחרון של חייו, היא מקיפה אותו באהבה. אמנם בתו הצעירה, צִמְחִיָה, לא תספיק להגיע במועד ולהצטרף לבתו הבכורה, בְּרוּרָה, כדי לטפל בו, אך מלכה פריש הגיעה וכבר סועדת אותו בחוליו. וגם נכדיו, ילדיה של ברורה, נמצאים בצל קורתו וסובבים אותו. “בעיניים צמאות הוא מביט בכל אחד ואחד - - - הוא מכיר תודה לכולם עבור התמסרותם ורצונם לעזור ולהקל עליו. הנה הם כולם סביבו והוא ימות בנשיקה – טוב מוות בנשיקה!”. ואכן, כשהשיב את נשמתו לבורא כעבור יומיים, נח על פניו “השקט הגדול, הנצחי, שאין לו יותר זעזועים כל שהם” (עמ' 225–224).

לא כך סיים ברנר את עלילת חייו של שאול גמזו. בסיום הנובלה “בין מים למים” חוזר גמזו אל המושבה בשומרון שננטשה על-ידי מתיישביה. המושבה העזובה היא מצבה להתיישבות שלא הצליחה, ובבית העלמין הקטן שבירכתיה העֵדוּת על הכישלון: הקברים של מייסדי המושבה שנפטרו ממלריה, וביניהם גם קבר אביו, נחמיה גמזו. את חייו מסכם שאול גמזו כחיים “שאין בהם תכלית עליונה”, חיים “באפס רצון, באפס כל תקווה”. לפיכך כורע שאול ומשתטח על האדמה הקרירה והלחה, שלא הניבה למתיישביה-גואליה אלא רק מוות בייסורים, ובפיו מתגמגם משפט המעיד שנטרפה דעתו עליו: “אַנְעים זמירות לקרירוּת… ושירים אֶאֱרוֹג – למים קרים”.⁴

הסיום הזה של הנובלה “בין מים למים” הוא שהוליד את הרומאן “במדרון”, שבו הציגה נפ“ש את ההתיישבות הציונית בארץ בתקופת העליות הראשונות באופן מאוזן יותר מכפי שצייר אותה ברנר. נפ”ש לא העלימה טעויות וכישלונות שנעשו ביישוב ולא חסכה את הביקורת הקשה שהיתה לה על העסקנים במושבות ועל המצב החברתי ששרר בהן. להיפך: היא שיקפה תמונה מציאותית על הקשיים והמכשולים שניצבים בפני ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ-ישראל, אך גם ביטאה, באמצעות חיים זלצברג ומלכה פריש, את אמונתה הבלתי-מעורערת בעתידה ובהצלחתה.

שבעים השנים שחלפו מאז פטירתה של נפ“ש הוכיחו שהפרוגנוזה שלה גברה על זו של ברנר. וכתשובה על זלזולו של ברנר ביצירותיהם של סופרי הז’אנר הארץ-ישראלי, זלזול שהודגש בסיפא של כותרת מאמרו – “וַאֲבִיזָרַיְהוּ”, המאשים את כתיבתם באחידות ובנוסחתיות – שתלה נפ”ש בפי גיבורי הרומאן שלה את השקפתה על הספרות שצריכה להיכתב בעידן הציוני בארץ-ישראל: הספרות צריכה לתאר את החיים במולדת, מהם עליה לקחת את החומרים ולהם עליה להעניק משמעות.

נפ“ש דחתה ברומאן שלה את הנחתו של ברנר, שההוויה הארץ-ישראלית טרם הפכה ראויה לספק חומרים לסופר העברי הכותב בארץ, משום שעדיין לא הגיעה ל”קביעות וטיפוסיות“. לדעתה כל הוויה ובכל שלב של התגבשותה ראויה שתשמש את הסופר בכתיבתו. נפ”ש האמינה שמתן ביטוי נאמן לתחייה הלאומית המתגשמת בארץ היא שליחותו של הסופר העברי בדור הזה, ואת אמונתה זו ביטאה לא רק בעלילתו של הרומאן “במדרון”, אלא גם כאשר הוסיפה לשמו ביד בוטחת את כותרת המשנה – “רומן ארצישראלי”.⁵

(2004)