¹

הרומאן נפתח במשפט: “שמי ברונו ברומהרט ובילדותי גדעו את ידי הימנית". במילים הפשוטות האלה, המוסרות עובדות על הגיבור ועל נכותו הגופנית, הצפין אפלפלד רמזים המדריכים את הקורא להבין את הנכות של ברונו ברומהרט במשמעות סמלית, כעונש על שתי נטיות רוחניות שבעטיין נחלשו קהילות העם היהודי באירופה במשך כמאתיים שנים לפני שיהודי הקהילות הללו הוסעו בקרונות רכבת למחנות הריכוז ולמחנות ההשמדה. החשיפה של המשמעויות הסמליות הללו, המיוחסות בעלילת הרומאן לגדם של ברונו, מצדיקה לקרוא באופן זהיר לא רק את המשפט הראשון, אלא גם הרבה משפטים פשוטים דומים בהמשך הטקסט.

אחרי ציון שמו, קובע המשפט שבו נפתח הרומאן, שברונו מתייחד בנכותו, שהיא לא נכות מלידה, אלא תוצאה של אירוע בתקופת ילדותו. על נסיבות פציעתו הקשה של ברונו בילדותו נודעו לנו בהמשך הפרטים הבאים: ברונו הפך לגידם בגיל שלוש, אחרי שנפגע מיריות של שוטרים שהקיפו את הבית בקרפטים, שבו הסתתרו הוריו הקומוניסטים. הוריו העלימו ממנו את העובדה הזו, המטילה עליהם כהורים אשמה כבדה, שהרי חובתם כהורים היתה להרחיק אותו מהסכנה שפעילותם האסורה בקרפטים צפנה להם ולו. לברונו נודעו נסיבות פציעתו, אחרי כעשרים שנה, מפי קומוניסט ותיק, שפגש אחרי סיום המלחמה. האיש הזה הצדיק בנימוק הבא את החלטת הוריו של ברונו, להעלים ממנו את המידע על נסיבות פציעתו: “אמא לא סיפרה לך כדי שלא להשניא עליך את המפלגה" (114).

המידע הזה מהמשך הטקסט מחייב את הקורא לשכתב את המשפט הראשון ולנסחו כך: “שמי ברונו ברומהרט ובעטיה של הפעילות הקומוניסטית של הורי גדעו את ידי הימנית". בניסוח הזה כבר לא מדובר בגדם במשמעות הקונקרטית, אלא בגדם במשמעות מטאפורית. הגדם סומן בגוף הדור של ברונו, שהוא דור שני להתבוללות, כעונש על מהלך שהחלו בו ההורים והורישו אותו לבניהם. במקרה המדגים של ברונו חטאם של הוריו התבטא בהעדפת האידיאולוגיה הקומוניסטית הצעירה על החזון עתיק היומין של העם

היהודי. האידיאולוגיה הקומוניסטית היתה האחרונה בשרשרת אידיאולוגיות זרות וסותרות שיהודים נהו אחריהן בעת החדשה, ובכללן: השכלה, ליברליזם, אתיאיזם, אנרכיזם וכל “איזְם" אחר שהופרח באירופה בעת החדשה. הגדם של ברונו הוא לפיכך עונש גופני ממשי על חטא רוחני: חטא הנטישה של המורשת היהודית. להבהרת החטא הזה, חטא ההתכחשות לזהות היהודית, פיתח אפלפלד עלילות רב–דוריות בספרים שבהם תיאר את תופעת ההתבוללות, שהתפשטה בקרב יהודי אירופה במאתיים השנים שקדמו לשנות השואה, וכך עשה גם ברומאן הנוכחי.

הסבים של ברונו התגוררו בקרפטים, אזור כפרי בהרים החוזר ומובלט ביצירתו של אפלפלד כאחד המעוזים האחרונים של היהדות המסורתית במרכז אירופה (70). בצד הכפריים שקיימו את אמונתם הנוצרית, היו שם ליהודים קהילות קטנות עם המוסדות ההכרחיים: “חדרים" לחינוך הילדים, בתי–כנסת ובתי–קברות. ברטה והרברט, הוריו של ברונו, הוקסמו בנעוריהם מהחזון הקומוניסטי, שהבטיח לכלול במהפכה המעמדית הכלל–עולמית של הפרולטריון פתרון גם למצוקת היהודים. תמצית מיסוד–היסודות הזה של הקומוניזם שמע גם ברונו בילדותו מאמו שאמרה לו: “אסור לחלק בני אדם לשבטים ולעמים" (30). את הבית המסורתי בקרפטים עזבו הוריו של ברונו בבחרותם בטריקת דלת, כי מאסו בנכסי התרבות היהודית: שפה, פולחן, מנהגים וערכים. הם אמנם התכוונו ללמוד תחילה באוניברסיטה (123), אך במצוות המפלגה גנזו את החלום הזעיר–בורגני הזה, להבטיח לעצמם בעזרת ההשכלה עתיד כלכלי וחברתי בחברה הכללית העירונית, וחזרו לקרפטים, כדי להקים שם תאים מחתרתיים לגיוס צעירים יהודיים נוספים לחזון הקומוניסטי הכלל–עולמי. תקופה זו בפעילותם כקומוניסטים הסתיימה בפציעתו הקשה של בנם, ברונו בן השלוש.

אחרי שברונו נפצע והפך לילד גידם, חזרו הוריו לעיר–השדה סלוש, אך לא ניתקו את עצמם מהמפלגה הקומוניסטית. בביתם התכנסו קומוניסטים וברונו האזין לשיחותיהם. כולם היו אידיאליסטים כמו הוריו, אך עיוורים לאמת ולא מסוגלים להבחין בפער שבין החזון לאפשרות היישום שלו בממשות. ביתם בסלוש היה במעקב קבוע של המשטרה ומדי פעם חזר אביו ונאסר באשמת פעילותו במפלגה האסורה (28). והיתה זו אמו שנשאה לבדה בעול הפרנסה של שניהם מעבודתה כמזכירה במשרד של עורכי–דין. בשנות ילדותו מנעו ההורים מברונו לצבור חוויות יהודיות. כיאה לקומוניסטים לא סיפרו לו על חייהם הקודמים בקרפטים וגם לא חגגו חגים של היהדות. הם גידלו אותו כחילוני חסר–דת. וכדי למנוע ממנו להיתפס לדת, שאותה הגדירו כ“אמונה תפלה”, מנעו ממנו לבקר אצל סבו מצד אביו שהיה יהודי שומר מצוות (209). לראשונה שמע על אמונה מפי המשרתת הנוצרית בביתם, קרולה, אך היא לא היתה מסוגלת להסביר לו דבר על היהדות. וכאשר ביקש לדעת אם קיים אלוהים, הסבירה לו קרולה שאלוהיה הוא ישו ואליו היא מתפללת (13).

ההיחשפות של ברונו לעובדה שהוא ילד ממוצא יהודי היתה בלתי נמנעת מרגע שהחל ללמוד יחד עם ילדים ממשפחות נוצריות בבית–הספר הכללי. ואז נאלצה אמו להודות בשפה רפה, שאחרים אמנם מזהים אותם כיהודים, אך אין הם יהודים כמו “היהודים האדוקים“, “היהודים שלובשים בגדים שחורים ומתגוררים בשכונה הצפופה ליד תחנת הרכבת” (29). כעבור שנים, בהיותו בגטו, גילה ברונו, שהאבחנה הזו של אמו לא היתה מקובלת על הקלגסים ועל משתפי הפעולה המקומיים. הם כלאו מתבוללים יחד עם יהודים לובשי שחורים וזימנו להם גורל משותף. ואמו אכן זנחה בגטו אבחנה זו והתאמצה להושיט עזרה שווה לכל הרעבים, בלי לבחון את השתייכותם לזרמים שביריבותם החלישו את העם היהודי מזה מאתיים שנה. ואשר לברונו, בגטו ועוד יותר מכך במחנה הכפייה ובמסתור הבונקר ביער הכיר יהודים מכל הזרמים. בדברי רובם שמע חרטה עמוקה על חטא ההתכחשות לזהותם היהודית, שחטאו הם והוריהם, וגעגועים לקרפטים, ש“היו שנים רבות מחוז הפלא של היהודים” (235).

 

חטא השכחה    🔗

לסמליות השנייה שמיוחסת לגדם של ברונו מפנה המשפט שבו נפתח הרומאן באומרו, שהיד שנגדעה לברונו בגיל שלוש היתה ידו הימנית. במישור הגשמי–ריאלי מדגישה עובדה זו את חוסר המזל של ברונו, שאיבד דווקא את היד שהיא בדרך כלל הדומיננטית אצל רוב בני–האדם. ולפיכך יהיה בבגרותו מוגבל בביצועיו, כי יצטרך להסתפק בפעולות שיוכל לבצע בידו השמאלית והמוחלשת. לא כך יובן הפרט הזה במישור הסמלי. יד ימין היא היד שבה נשבעים, ובמסורת היהודית זכורה השבועה המחייבת ביותר יהודי: “אם אשכחך ירושלים — תִּשְׁכַּח ימיני. תדבק לשוני לְחִכִּי אם לא אֶזְכְּרֵכי" (תהילים קל"ז 5—6). הקונוטציה התרבותית הזו, אם יימצא לה ביסוס בטקסט, תצדיק לייחס משמעות סמלית חדשה לעובדה הפיזית–ריאלית שהופיעה במשפט שפתח את הרומאן. ולפיה הגדם בידו הימנית של ברונו אינו רק עונש על חטא ההתכחשות לזהות היהודית, אלא הוא גם עונש על חטא השכחה של השבועה לדבוק ב“ירושלים” על כל המשמעויות הדתיות–תרבותיות והערכיות–לאומיות שנקשרו בירושלים בתודעת הדורות.

ההצדקה להסביר כך, בפירוש סמלי נוסף, את הנכות של ברונו נמצאת בעלילת הרומאן עצמו. בחלק האחרון של העלילה מסופר, שאחרי שהשתהה יותר מעשרים שנה בנאפולי והפעיל משם ברחבי אירופה רשת מסחרית מסועפת, החליט ברונו, קרוב לאמצע שנות השבעים, לעלות למדינת–ישראל ולהעתיק אליה את פעילותו למען “הפליטים" שלו, ניצולי השואה מסוגו. במשך שנים ניסה להחדיר בפליטים אלה את ההכרה בערך יהדותם והתאמץ להשיב להם את הגאווה בזהותם הלאומית, ולכן תמוהה הימנעותו, אחרי שהתבסס בתל–אביב, מקיום ביקור בירושלים, העיר שהנביאים הועידו אותה בחזונם להיות מרכז לאומי להפצת אתוס אוניברסלי, שישכין שלום בעולם כולו. רק אחרי זמן ובלי התלהבות אמנם החליט ברונו לבקר בירושלים, אך בניגוד למצופה לא הזדרז לבקר בכותל המערבי ובאתרים הקדושים האחרים, כפי שתיכנן, אלא התיישב בבית–קפה ברחוב יפו, כדי לצפות בירושלמים ולהאזין לשיחותיהם (209). לבסוף עזב ברונו את ירושלים בלי שביקר בכותל. כעת הבין מדוע גם חבריו מהבונקר ביער — יוסף–חיים, הרש וזיגפריד — לא בחרו להתגורר בירושלים, אחרי שעלו ארצה, אלא העדיפו מקומות אחרים. הראשון את בני–ברק, השני את פתח–תקוה והשלישי את תל–אביב. כמו חבריו גם הוא לא מצא שאר–רוח וקדושה בירושלים.

מטרתו של אפלפלד בעלילת הרומאן הזה היתה, אם כן, רעיונית מובהקת: להדגים את ההחלשה העצמית שביצעו דורות אחדים בעת החדשה בחוסנו של העם היהודי הן על–ידי שכחת השבועה ל“ירושלים” וערכיה והן על–ידי התכחשות לזהות המייחדת את העם היהודי בין עמי העולם. את המטרה הזו מימש בעזרת המשמעויות הסמליות שהעניק לגדם בגופו של ברונו. כעת אפשר להבין את משמעות השם שבחר אפלפלד לספר הזה. שם הרומאן מגדיר כ“זעם” את יחסו של ברונו להוויה הישראלית, המואשמת בחידוש ההתכחשות והשכחה — החטאים שהחלישו את העם היהודי עד השואה. על–פי שם הרומאן מתחייב ברונו להמשיך וללחום במגמות הרוחניות המסוכנות האלה לעתידו של העם היהודי, ברגע שיקום ממיטת חוליו, מאחר “והזעם עוד לא נדם" אצלו.

המילה “זעם" אמנם נראית מובנת בשם הספר, ואף–על–פי–כן הודבק אליה משום–מה פועל בלתי–שכיח, ההופך אותה לטעונת הסבר. למילה “זעם" מתאים היה לצרף את הפועל “שכך" או פעלים מטאפוריים כמו “דעך" ו“כבה”. הפועל “נדם" אינו מתחבר ל“זעם”, כי להדמים ניתן קול או דיבור, אך לא רגש. מכאן ששם הרומאן רומז על זעם המתבטא בדיבור, בהשמעת תוכחה. לא במקרה הורגלנו להגדיר את הנביאים הקדומים שלנו כנביאי זעם ותוכחה בזכות התוכן של נבואותיהם וכביטוי של הערכה לאומץ–לבם כשהתייצבו כיחידים מול הציבור, כדי לגנות אותו על חטאיו. את שליחותם, אמירת דבר אלוהים לעם, ביצעו גם אם ההמון אטם את אוזניו לתוכחתם או לעג לתוכנם וגם אם בעלי השררה הענישו אותם במכות ובמאסר.

באופן כזה, כשליחות של תוכחה מפי מי שחובתו להתריע מפני ההתמכרות ל“נורמליות”, סיסמת המתבוללים באירופה עד השואה וגם סיסמת המתבוללים כיום בחברה הישראלית, צריך להבין את הזעם שהפעיל את ברונו מול “הפליטים" בשנותיו בנאפולי ושעתיד להפעילו מעתה מול “הישראלים" במדינת–ישראל. ואכן, בניגוד לגיבורי הספרים הקודמים של אפלפלד, שהיו גיבורים פאסיביים, עיצב אפלפלד את ברונו כגיבור אקטיבי. ברונו הוא גיבור חזוני, נביא זעם ותוכחה, שהקדיש מחייו כשלושים שנה להכשיר את הפליטים לדבוק מחדש בזהותם הלאומית ובדעתו לפעול בהמשך חייו להפיכת המדינה הזו למקלט ראוי לזהות הזו.

 

גידם ומושיע    🔗

אפלפלד הבליט בעלילת הרומאן את השלבים שבהם התגבשה אצל ברונו ההכרה שהגדם בגופו הועיד אותו ליעוד מיוחד. עד שהוכנס לבית–הספר לא בא בחברת ילדים, אלא הסתופף בחברת מבוגרים, כולם אידיאליסטים, שכמו הוריו האמינו בכל ליבם בקומוניזם. מהם ספג את מושגי החזון הראשונים שלו. דבריו של אחד מהם, ברונו שרפשטיין, גידם אף הוא, נחרתו במיוחד בזכרונו. שרפשטיין שביקש לעודד את ברונו בן הארבע, הגביה אותו בידו האחת והכריז בקול: “היזהרו מחסרי–יד, שמהם תבוא הישועה" (35). הוריו של ברונו לא הצטרפו מיד אל מבטיחי הבטחות כאלה, אך סירובו של ברונו לחפות על הגדם בעזרת יד–תותבת חשף להם אצלו קו–אופי שמצוי רק אצל עקשנים המאמינים שביכולתם לגבור על המגבלות של הממשות.

אמו הצטרפה ראשונה לחזק אצל ברונו את האמונה ביכולותיו והסבירה לו שהגדם מייחד אותו: “אתה ילד מיוחד, ועל כן יש לך יד מיוחדת" (15). דברים אלה אמרה לו בצנעה, כי אביו הרברט, שבין מאסר למאסר כקומוניסט התאמץ להכין את ברונו לחיים, דווקא ניסה לעקור מברונו את האשליה שהגדם מקנה לו יתרון על פני ילדים אחרים (13). רק שנים אחר–כך סיפר לברונו קומוניסט שהכיר את הוריו, שגם אביו נהג לומר למכריו “ברונו שלי נועד לגדולות" (113). אך גם ללא דברי–עידוד מפורשים מאביו טיפח ברונו בשנים אלה, שבהן היה מבודד מבני גילו, “דמיונות גדולה", שבהם דהר בראש גדודי צבא ונלחם בחיות טרף (15).

בית–הספר היה שלב חשוב נוסף בהתכשרות של ברונו ליעוד חייו. כבר ביומו הראשון בין ילדים הוטרד בגלל היותו ילד גידם. בה–בעת למד לראשונה להכיר את “אחיו“, ילדים שזוהו בבית–הספר כיהודים. הם ספגו בשתיקה את הגידופים שהטיחו בהם ילדי הנוצרים ולא השיבו בהרמת יד למכיהם. ברונו בן השש בז לאלה וגם לאלה ובידו האחת לימד את כולם להתנהג אליו בכבוד. את החצופים מבין מטרידיו היכה ואת האחרים הכניע במבט ארוך שנעץ בהם. באופן בוגר לגבי ילד בן שש, אמר לעצמו בשובו מיום הלימודים הראשון בבית–הספר: “ברונו, אתה חייב לאגור כוח וזעם” (18). פרט להופעתה בשם הרומאן, זו הפעם היחידה שהמילה “זעם" מופיעה בגוף הטקסט, אך כאן, כמובן, במשמעותה המילונית הפשוטה והשכיחה, מובן המשתמע מצירוף המילה “זעם" למילה “כוח".

ברוח המסקנה שניסח לעצמו התרחק ברונו מחברת בני גילו. בהפסקות צפה בהם מחלון הכיתה בקומה השנייה והם הצטיירו לו “קטנים ובלתי מרוסנים, עדר רועש" (19). גיבוריו בשנים אלה היו דמויות–מופת מהתנ“ך, שבתולדותיהם זיהה את מצבו בבית–הספר. בכיתה ג' הזדהה עם יוסף שהתרחק מאחיו האלימים והגסים. ממנו למד ש”מחשבות של גדולה אדם חייב לשמור לעצמו" (21) וגם ש“הדרך אל הגדולה מלווה בייסורים והשפלות” (22). בכיתה ו' הוסיף לעצמו גיבור נוסף שאיתו הזדהה — משה. אף שהיה כבד פה והתקשה בדיבור, “ניהל מאבקים עם חרטומים ואנשי צבא“. מגבלות הדיבור של משה חיזקו בו את ההרגשה שהגדם בגופו מעניק לו יתרון על “האנשים המשתמשים בידיים כדבר מובן מאליו”. הוא הופכו למיוחד ומגלה לו בלילות “דברים מופלאים ונצורים" (24).

ואכן, גם בהמשך חייו ייחס ברונו לגדם שלו סגולות מופלאות. לא רק שהעניק לו תכונות אנושיות כגון: לחישה, דיבור, חיוך וכעס, אלא גם יכולת ניבוי המביאה הצלחה לעסקיו: “הגדם הוא אנטנה רבת–כוח המביאה לי ידיעות והערכות. — — — אם יש לי יתרון על–פני הסוחרים האחרים, זה היכולת שלי להקשיב לגדם ולהבין את הדקויות של שידורו" (129). הגדם גם קישר אותו אל הוריו, סיפר לו עליהם וגילה לו את דעתם על מעשיו. באופן זה עיצב אפלפלד את ברונו בדמות של מושיע חילוני — אדם חזוני, אידיאליסט כהוריו וחדור הכרה שנועד לגדולות, שאימץ מהנביאים את דרך פעולתם האמיצה, אך לא את אלוהים כמקור האמת לפעילותו. המקור שממנו שאב ברונו את האמת היה הגדם בגופו, שהזכיר לו בכל עת את חטאי ההתכחשות והשכחה של עמו לפני מלחמת העולם השנייה ואת האסון שחטאים אלה המיטו על יהדות אירופה בשואה.

את ההרגשה שנועד לגדולות חיזק אצל ברונו אחד ממוריו, שהוקיר את אומץ לבו של הילד הגידם היחיד בבית–הספר. היה זה המורה לדת, הנזיר פטר, שבשיעורי הדת שלו החליט ברונו להשתתף, אף שהיה זכאי להשתחרר מהם. פטר נטע בברונו את ההרגשה שנועד לגדולה לא רק בזכות הגדם המייחד אותו בין הילדים, אלא גם בזכות החריגות השנייה שלו, כילד יהודי בבית–הספר הכללי: “היהודים שכחו שהם בני מלכים. — — — היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מיהם ולהיות מה שנועדו להיות" (24). אי–אפשר, כמובן, להתעלם משכיחות המילים “התכחשות" ו“שכחה” בדבריו של הנזיר פטר ומאימוצן של מילים אלה על–ידי ברונו, כאן ובמרחב הטקסט אחר–כך.

עד ששמע את הדברים האלה מפי פטר, לא ייחס ברונו חשיבות למוצאו היהודי, אלא הוסיף עובדה זו כסיבה נוספת להתנכלות של התלמידים הנוצריים אליו בגלל נכותו. את המתגרים בו השתיק בין שניסו לפגוע בו בשל הגדם ובין שנטפלו אליו כיהודי (20). יחסו של ברונו למוצאו היהודי השתנה אחרי ששמע את דבריו אלה של הנזיר פטר. מעתה מצא את התוכן לשליחותו והתבררה לו המטרה לגדולה שנבחר לה על–ידי הנכות שהוטלה בגופו. אחרי ששמע את דבריו של פטר שינה את התנהגותו. לא רק שזקף את קומתו, כיאה לבן–מלך, והעמיק את התבדלותו מהילדים הנוצריים, אלא שבדומה למשה יצא ביוזמתו אל “אחיו“. הוא ניגש אל ילד יהודי שהתנהג כפרחח ונזף בו: “אל תשכח, אתה בן–מלך”. ואחרי שהיכה ילד יהודי אחר, שהקניט אותו בגלל נכותו, הסביר שהפעם זכה מנחת זרועו מסיבה שונה: “אני מכה את כל אלה ששכחו מיהם" (25).

מעתה הכין ברונו את עצמו למשימה שנטל על עצמו, להזכיר ליהודים את מוצאם האצילי. האידיאליזם שלו היה שונה במטרותיו מזה של הוריו. הם האמינו בחזון קוסמופוליטי, אך הוא כבר “נלחם בחזית אחרת" משלהם, בחזית הלאומיות היהודית. ולכן אימן את גופו והכין את עצמו “למאבק הגדול" (31). אף שהעריץ את אומץ הלב של אמו ושל אביו (28), התכונן להתמודדות אחרת, שידע שתתרחש בקרוב. גילויי האנטישמיות בבית–הספר גברו והם הופנו גם אליו. יום אחד ראה את הכתובת שכתבו הנערים הנוצריים על חומות בית הספר “מוות ליהודים ומוות לגדמים" והבין שעליו להיערך לא רק למלחמה “בחזית אחרת“, אלא גם למלחמה שאינה מוגבלת לבית–הספר בלבד. ביום סילוקם של התלמידים ממוצא יהודי מבית–הספר מחה נגד ההחלטה רק מורה אחד מכל צוות המורים של בית–הספר, וזה היה הנזיר פטר, שאמר בקול: “המלחמה נגד היהודים היא מלחמה נגד אלוהים. ימי סדום ועמורה חזרו, ואיש לא יינקה מן הפשע” (36). ספק אם עוד מישהו מבין התלמידים היהודים, פרט לברונו, הבינו את משמעות המילים “ימי סדום ועמורה" בדברי המורה פטר.

 

שנות המלחמה    🔗

אמו של ברונו לא העריכה כמוהו את חומרת מעשה הגירוש של התלמידים ממוצא יהודי מבית–הספר. כקומוניסטית קיוותה שמדובר בגל שעתיד לחלוף ובית הספר יחזור ויפתח את שעריו לתלמידים שגורשו משם בגלל היותם יהודים, אך ברונו היטה אוזן לא לתמימותה, אלא לגדם, ונדמה היה לו ששמע בלחישותיו אזהרה “מסכנה איומה" (38). ההתכוננות של ברונו “למאבק הגדול" הועילה לו כאשר נכלא יחד עם אמו בגטו וגם אחרי שהועבר מהגטו למחנה הכפייה. על אף היותו גידם עמד בדרישות הנוגשים ולא הכביד על הצוות שלו. בשני המקומות חיפו עליו הצוותים שלו במסדרים (50). את כוחו שאב ברונו גם מהגדם, שסייע לו להידבר עם הוריו וגם עם פטר. בשיחות דמיוניות אלה קיבל מענה על ספקות שהתעוררו אצלו והן חיזקו את רוחו לשרוד בתופת.

יום אחד ניגש אליו אלמוני, אדם לא צעיר, דווקא אליו הגידם היחיד במחנה, והשביע אותו: “תן לי את ידך והישבע לי שלא תשכח מה שעוללו לנו הערלים" (63). היה זה עבורו מעמד של התקדשות לשליחות שנועד לה, מעמד דומה לזה שזכו לו נביאי ישראל הקדומים. ואכן, ברונו לא שכח את שבועתו לאלמוני, אף שכמנהגו ייחס לגדם את המסקנה שהשתמעה ממנה להמשך חייו, אם ישרוד את התופת: “עליך לשמור על כל מה שעיניך רואות ואוזניך שומעות" (77). לכן לא הזדרז כניצולים אחרים לפצות את עצמו בסיום המלחמה, על הסבל שהיה מנת חלקו במחנה הכפייה, בהתמכרות למנעמי החיים “הנורמליים“, אלא פנה לקיים את ההבטחה שנתן לאלמוני שהשביע אותו במחנה: להקים צבא לוחמים נגד השכחה של השבועה ל”ירושלים" ונגד ההתכחשות לזהות היהודית.

שנות המלחמה היו שנים מכריעות עבור ברונו בשני מובנים. ראשית במובן האישי, כי במהלכן הִפְנים את אובדן הוריו בשואה. בחלומותיו שוחח איתם וניסה לזכור את פניהם, אך הם הלכו ונשמטו מזכרונו והוא נאלץ להיפרד מהם. היפרדות זו חייבה אותו להגדיר לעצמו את דרכו בלעדיהם, וזו המסקנה שהגיע אליה: “אני רוצה להיות כמו אמא ואבא, אבל בלי לשאול תמיד מה תובעת המפלגה. אני אהיה כמו אמא בימי הגטו. בני מלכים לא דואגים לעצמם ובזים לקטנוניות" (79).

אך שנות המלחמה היו חשובות לברונו גם מטעם אחר: במהלכן למד להכיר את העם היהודי. לראשונה פגש יהודים כה שונים זה מזה והבין את עומק המשבר שבו נתון העם הזה. אף שבבית שמע לעיתים קרובות דברים בגנות היהודים מפי האורחים של הוריו, כמו דבריו של התעשיין בלומפלד, שגינה את “ההתנשאות" ומאמצי “ההתבלטות" של יהודים כבעלי ייחוס אבות (57), גילה רק שם, בתופת הגטו ומחנה הכפייה, גם יהודים אחרים, יהודים שאינם מתכחשים לזהותם הלאומית. השהות ביער בבונקר צר–המידות עם יוסף–חיים השתקן, הרש האילם וזיגפריד טאובר תועה–הדרך, שיכנעה את ברונו שחולשתם של היהודים נובעת מהפירוד ביניהם. אך מי שיצליח לאחד אותם יגלה שעדיין קיים סיכוי להשיב להם את כוחם ואת מעמדם במשפחת העמים. בשלב הזה מצא ברונו את יעודו בחיים: להשיב לניצולים את ההכרה בערך עצמם. ואכן הוא חזר והשמיע שוב ושוב ליהודים את הדברים הבאים: “אנחנו בני מלכים ונועדנו לגדולות — — — אסור שהנסיונות המרים יפגמו בנו, אדרבה, הנסיונות חייבים להחזיר אותנו אל המקום שממנו נחצבנו. יש לנו נשמות המסוגלות למעשים גדולים" (132).

בסיום המלחמה הבין ברונו שמלאכתו לא תהיה קלה. לא אחת שמע מפי יהודים ביטויי שנאה עצמית בנוסח: “אני לא כלום, אני אפס, הייחוס שלי הוא עוני של דורות, קמצנות של דורות" (143). ומי שלא הגדיר בדיבור את הדעה הזו, ביטא אותה בהתנהגותו אחרי ששרד את המחנות. חסרי אמונה אלה חזרו אחרי השחרור מהמחנות לסיסמאות הנושנות של המתבוללים ושבו לאורח–החיים ההדוניסטי המנוון שקיימו בעבר: אגרו מזון, עסקו ברוכלות, צברו ממון והתמכרו למין ולבידור. באמצעים אלו קיוו להשכיח מעצמם את מה שעבר עליהם במחנות ולפצות את עצמם על השנים שאיבדו שם מחייהם. במחנה האבודים הזה נוצרו זוגות גרוטסקיים וחבורות של תמהוניים ומטורפי–דעת: “ובתוך הזרם העכור הזה צצו זוגות משונים. קשיש אימץ אל חיקו נערה ואישה מבוגרת התחברה אל בחור צעיר. ובין השאר היו שם להקות של יתומים, קבוצות של נערות עזובות והרבה אנשים שלא חדלו לדבר אל עצמם" (120).

ברונו שרד את הגיהינום לא רק בזכות אופיו הנחרץ ואומץ–לבו, אלא גם בעזרת הסיוע שהושיטו לו גיבורי ילדותו בחלומותיו ובראשם הוריו והנזיר פטר. בסיום המלחמה התבלט ברונו בהחלטותיו החריגות. הוא לא הצטרף לשלושת חבריו מהבונקר ביער, שהחליטו לחזור לביתם בעיר, ובכך מנע מעצמו את המראה שגילו בשובם לשלוס: כל מוסדות הקהילה היהודית הופקעו והוסבו לצרכים אחרים ובבתיהם השתכנו מקומיים שקידמו את פניהם בעויינות גלויה (140—141).

ברונו גם לא הצטרף לבריחה ההמונית של הניצולים מאירופה אל מקומות המקלט החדשים ביבשות האחרות (131) וגם לא אל המעטים שהשתכנעו מדברי השליחים מהישוב בארץ ועלו לפלשתינה. בניגוד לאחרים החליט להתמסר לשליחות שנבחר לה: לשקם אצל אחיו “הפליטים" את הגאווה בזהותם הלאומית.

 

“המחתרת האצילה"    🔗

קרוב לוודאי שברונו לא הכיר את משנתו של אחד–העם, אך במעשיו הגשים אותה על כל תגיה. על–פי האבחנה שעליה ביסס אחד–העם את אחד ממאמריו היותר מפורסמים, האבחנה בין כהן לנביא, ריכז הוא, איש החזון, אנשי–ביצוע לחזונו, כוהנים, מבין הפליטים. ומשום שהועיד אותם לעמוד בראש סניפי הרשת המסחרית שהתכוון לפרוש ברחבי אירופה, שמרווחיה קיווה לממן את חזונו, העניק להם את הכינוי “שליחים“. את סוכניו בחר בקפדנות ובעיקר מקרב ניצולים שהיו קומוניסטים לפני המלחמה והיו חדורים ברצון לעזור לאחרים: “אחי לניסיון הם. גם הם, כמוני, היו בגטו ובמחנות. להם איני חייב להסביר מהו האדם, למה הוא מסוגל, ולהבדיל — אלו מעלות גנוזות בו. — — — הם מבינים אותי ומקישים דבר מתוך דבר, ומרקיעים” (131). את המוכשרים והמסורים מביניהם העמיד בראש שלושים וארבעה הסניפים שמנתה הרשת בשיאה. ועל–פי עדותו, כמעט ולא שגה בבחירתם: “הם פועלים בנאמנות ובמסירות ועוזרים אחד לשני. הנדיבות הזו מרגשת אותי לעתים, ואני רוצה לקרוא בקול, אחים. — — — כשאני חושב עליהם הם מצטיירים לי בדמות מחתרת אצילה המבקשת להכניע את הרע באיבו" (132).

מתברר שהבהיר לסוכניו היטב, שמרשת הסניפים שהקים בעזרתם הוא מצפה ליותר מאשר העברה קבועה של הרווחים אליו לנאפולי: “נכון, הם עוסקים לעת עתה במיקח וממכר, אבל אני לא פוסק להזכיר להם שאלה רק אמצעים, הכשרה, תפילה שלפני התפילה, כדי שבבוא היום נהיה ראויים לתפקידנו הגדול: גאולת הנפש" (135). עם זאת לא נזף בהם כאשר נקמו ביוזמת עצמם ברוצחים שפעלו נגד כלואים חסרי–אונים במחנות. גם אם לא הגדיר לשליחיו את המטרה הזו, קיווה שהם ינצלו את עמידתם בראש סניף של העסק שהקים, יארבו לרוצחים וידירו שינה מעיניהם (162). והם אכן איתרו רוצחים וביצעו את ענישתם. ברונו התגאה בשניים משליחיו שאיתרו רוצח שהסתתר בכפר נידח בטירול ונקמו בו (173). בזכות פעילות נוספת זו של סוכניו לא הסתפק בהגדרת הסניפים שבראשם עמדו כ“רשת” מסחרית, אלא הכתיר אותה בתואר “מחתרת אצילה".

עד מהרה הובהר לכולם יעודם של הכספים שהרוויחו סוכניו. כעבור שלוש שנים מסיום המלחמה (134), כלומר: במקביל לייסוד המדינה, הקים ברונו בכספים אלה “מרכז רוחני" עבור “הפליטים" שלו. גם מושג זה לקוח ממשנתו של אחד–העם וכמוהו גם ההסבר מפי עוזרו המשפטי, עורך–דין לודוויג, לחשיבותו של מרכז רוחני זה, דווקא אחרי שמדינת–ישראל כבר הוקמה: “טוב שהם לא עלו לישראל. אילו עלו, היו מפיצים שם את ניוונם. ישראל חייבת להיות נקייה מכל פסולת" (186). כזכור, עיקר חשוב במשנתו של אחד–העם היה רעיון “הכשרת הלבבות" אצל המועמדים לעלייה לארץ–ישראל, כדי שיתרכזו במדינת היהודים העתידה לקום רק המובחרים בעם, אלה שהעניין הלאומי יקר ללבם והם מוכנים לפעול למענו ללא לאות. את “המרכז הרוחני" שלו מיקם ברונו בארמון ששכר מחוץ לנאפולי ועליו הפקיד את ורפל, קומוניסט לשעבר ומהנדס במקצועו.

ורפל תירגם לשפת המעשה את החזון שהטיל עליו ברונו. הבדיקה של ורפל העלתה שברונו צדק: “האנשים עוד כואבים את כאב המלחמה — דיבורים ושידולים לא יועילו, האסונות השכיחו מלבם מיהם ומה ייעודם בעולם הזה. רק מוזיקה, רק מנות גדושות של מוזיקה. ימשו אותם מתוך היוון שהם שקועים בו" (135). לשלושה שניגנו מוזיקה הוסיף ורפל שחקן שקרא פרקים מהתנ“ך. המוזיקה היתה אמורה לפתוח את הלבבות ולסייע להם להיזכר “בדיבור האלוהי שניטע בהם לפני אלפי שנים” (143). או בניסוח אחר: “תחילה צריכה המוזיקה להכשיר את הלב ולאחר מכן יינטע השקט של האותיות הקדושות" (182). כלומר: על המוזיקה הוטל לעקור את ההתכחשות לזהות היהודית ועל פסוקי התנ“ך הוטל לבער את השכחה של השבועה ל”ירושלים".

הזיקה לאחד–העם מובלטת בעלילת הרומאן גם בוויכוח שניהל ברונו עם השליחים שנשלחו מישראל לפעול בקרב שארית הפליטה כדי לשכנעם לעלות לארץ במקום לנדוד מאירופה לגלויות ביבשות האחרות של העולם. השליחים פיתו את הפליטים לבחור בעלייה לישראל בעזרת סיסמת מתבוללים ותיקה: “חיים נורמליים" (139). לסיסמה הזו מצאו אוזן קשבת אצל הניצולים, שבצאתם מהמחנות ומהיערות נכספו יותר מכל לשוב ולהיאחז בחיים הקודמים שהיו להם באירופה. ברונו ידע היטב מהי סכנתה של הנורמליות הזו לעם היהודי. הגדם בגופו הזכיר לו את המחיר ששילמו הוריו ומתבוללים בדורות אחדים לפניהם בעטיה של ההיקסמות לאידיאולוגיות שהבטיחו להעניק להם “חיים נורמליים".

ברונו סבר ש“אצילות נחוצה לפליטים, ולא הבטחה לחיים נורמליים” (138). או בניסוח אחר: “לא חיים נורמליים נחוצים להם, אלא חיים של טעם, של נוי ואנינות" שיזכירו להם שהם בני מלכים (164). לכך התכוון כאשר אמר, שלניצולים מהתופת דרושה “גאולת הנפש" (135). רבים מהפליטים לא אהבו את דברי הזעם והתוכחה שהשמיע באוזניהם ברונו כאשר ראה אותם צובאים “יום ולילה על פתחי הג’וינט או על פתחו של הצלב האדום“. הוא כמעט איבד שליטה כאשר אחד מהם דחה את העבודה שהציע לו ואמר: “עבדנו מספיק במחנות. עכשיו חייב הג’וינט לפרנס אותנו” (134). לכן לא הזדרז ברונו להעתיק את פעילותו למדינה אחרי הקמתה, כי היה משוכנע ש“גאולת הנפש” של הפליטים חשובה מגאולת גופם. ולכן, לפני שמעלים אותם, צריך להכשירם “לשוב אל מה שהיינו — — — אל מה שנועדנו להיות" (194).

המחלוקת הזאת בין ברונו ובין השליחים ממדינת–ישראל מזכירה את הוויכוח העקרוני שהתקיים כשבעים שנים קודם לכן בין “הציונות המעשית" של משה ליב לילינבלום (מל"ל), מראשי חובבי–ציון, ל“ציונות הרוחנית” של אחד–העם. ברונו הסתייג מההתמקדות של מדינת העם היהודי בשאיפה להשיג “נורמליות" וממאמציה לשתף את הפליטים במגמה הזו של הישראליות, במקום ב“גאולת הנפש” שלהם. את דעתו על שליחיה של המדינה ביטא בזעם ורפל, ש“היה יריב קשה של הנורמליסטים, כפי שכינה אותם. הוא טען שהנורמליסטים עשו יד אחת עם השכחה כדי שכולם ישכחו מיהם, מה מדרגתם בעולם ולמה נועדו” (182). ברונו הועיד למפעלו מטרה הפוכה: לסייע לפליטים לצאת “מן העליבות אל המלכות" (143), היא המלכות שעליה שמע כילד מפי הנזיר פטר בבית–הספר.

 

האכזבה מהמדינה    🔗

ברונו החליט לעלות למדינת–ישראל רק אחרי שרשת הסניפים שהקים הצטמצמה ורוב הפליטים ששיקם בארמון ליד נאפולי השתלבו מחדש בחיים. חלקם עלו למדינת–ישראל ואחרים הצטרפו למרכזים יהודיים גדולים בפזורה היהודית. בצער אומר ברונו “הטובים, הרגישים, הנסיכים, הפליגו לארצות רחוקות, ואלה שנשארו הם בני בלייעל, אספסוף" (185). אחרי שנותר עם פליטים שסירבו להשתקם, הבין ברונו שהגיע גם זמנו לעלות לישראל ולהמשיך שם בפעילותו בקרב הפליטים. אחרי שחלפו כמעט שלושים שנה מייסודה קיווה ברונו למצוא בישראל מדינה שמגייסת את יתרונות הריבונות להחזיר את בניהם של המתבוללים לאצילות מוצאם היהודי. לכן התאכזב כשהתברר לו שגם הפליטים הצטרפו בארץ לנורמליסטים ובחרו גם הם “לחיות חיים שגורים ונבובים" (194).

לחרדתו גילה ברונו שההגמוניה נשלטת במדינה על–ידי אנשים נבובים מסוגו של פאול, בנו מנישואיו הקצרים עם רגינה. ממש כמו לאמו, היה גם לפאול מבט שלא שיקף שום ניצוץ רוחני. הוא התעניין רק בנושאים חומריים. ופעם לעג לברונו כאשר ראהו מתפלל ואמר לו “אדם מודרני לא מתפלל" (209). ברונו לא הופתע, כי זה מכבר נואש מבנו, שרק הכסף מעניין אותו ו“דמיונו לא חורג מעבר לשערותיו” (220). את עושרו צבר פאול מעסקי תיווך דירות ומסחר בנדל“ן ובכך הפך לאדם מקובל והבטיח לעצמו מעמד איתן בחברה הישראלית, שהעריצה בעלי הון והפכה להדוניסטית–אסקפיסטית. מעוזה של הישראליות המתאמצת לשכוח את שבועת הדורות ל”ירושלים" והשוקדת להשלים את ההתכחשות לזהות היהודית היה בתל–אביב וירושלים התאמצה להידמות לה.

ברונו ביטא את אכזבתו מהמדינה במכתביו לעורך–דין לודוויג, העוזר המשפטי שלו בנאפולי. סבתו היהודייה של לודוויג נישאה לערל ממשפחה של בעלי אחוזות. אמו העלימה ממנו את הידיעה על המוצא היהודי של המשפחה והתאמצה לנתק את החוט האחרון שקשר אותו לעם היהודי. היא הזהירה אותו: “היהדות היא קללה, ומוטב להתרחק ממנה" (205). אף–על–פי–כן נכלא לודוויג במחנה–ריכוז ככל היהודים. מאז החל להתעניין ביהדות וקרא בספרים של גדולי ההוגים שכתבו עליה. לודוויג, שהתכונן להגיע לירושלים ולהגשים בכך את שובו לחיק היהדות (236), שאל במכתבו אל ברונו, “אם הארץ משפיעה על המחשבה, מרחיבה את הדעת, ואם יש קדושת חיים בתל–אביב" (205), וברונו שלא יכול היה להשיב על שאלה זו בחיוב העדיף לשלוח אליו ספרים על היהדות. בכך הבהיר ללודוויג באופן מרומז, שרק בספרים גנוזה היהדות במדינת–ישראל, ולא בחוצותיה של תל–אביב.

במילים מפורשות יותר הבהיר ברונו את אכזבתו מהישראליות בשיחה שניהל בחלומו עם ורפל: “ירושלים, לדאבון לבי, אינה שונה מתל–אביב. אותם בתי–קפה ואותם סוחרים. מוטב ים מאשר אבנים שלא נתקדשו כראוי. — — — הים בכל זאת רוחני יותר" (225). דברים אלה מסבירים את המשיכה של ברונו לים. איתן טבע זה מחזק את רוחו ומסייע לו להיצמד לשליחותו. ברונו מוצא מרגוע לנפשו ליד הים. לכן גר בנאפולי ליד הים, וגם את דירתו בתל–אביב קבע ליד הים. כאשר הוא רוצה לפגוש בתל–אביב ניצולים מהמחנות, הוא יורד לים. תמיד יגלה שם אחד מסוגו.

אכזבתו זו של ברונו מישראל, בשל התרחקותה מהיעוד שלמענו הוקמה, מסבירה את הזעם המוכרז בשמו של הרומאן. גם בגיל חמישים, הגיל שבו מבצע ברונו את כתיבת הספר, לא יזנח, מבטיח ברונו, את המשימה, שלה הקדיש את חייו בסיום מלחמת העולם השנייה. ואחרי שיקום ממיטת חוליו, ימשיך להוכיח את הישראלים ולהוקיע בזעם את נטייתם להשכיח מעצמם את חובתם להמשיך את השושלת היהודית. באופן כה ישיר ובהרחבה כזו לא ביטא אפלפלד בעבר בספריו הבלטריסטיים, בכרכי הספרות היפה שכתב, את דעתו על דיוקנה הרוחני העלוב של המדינה, שבצד כל הישגיה החומריים הזניחה את העיקר — את גאולת הנפש של היהודים שבאו בשעריה.

 

סופר יהודי    🔗

אפלפלד נמנע עד כה בספריו מהתייחסות מפורשת ל“מצב הישראלי” ובכתביו אין זכר לכל הנושאים הישראליים הזמניים: הסכסוך, המלחמות, המפלגות, הפרשיות, השערוריות והמהפכים הפוליטיים. את אלה הותיר לסופרים ישראליים אחרים. במקום זאת התעמק בגורל היהודי ובצורך לשקם את זיקת היהודים לזהותם. גם בסיפורים המתרחשים על רקע המדינה, והם לא מעטים בכתביו, לא עסק בענייניה של המדינה, אלא תיאר את מצבם של המהגרים בה, הלוא הם הפליטים שבאו למצוא בה מרפא לנפשם, אך גילו שהמדינה מקדישה את משאביה למטרות הסותרות את מה שהוא מכנה ברומאן הזה “גאולת הנפש".

ברונו איננו הגיבור הראשון בסיפוריו של אפלפלד, שעיכב את עלייתו למדינה אחרי שנוסדה. גיבור הרומאן “מסילת ברזל" (1991), למשל, השתהה באירופה כדי לנקום במפקד המחנה שרצח את הוריו. ברונו לא התעכב באירופה למען נקמה, אלא כדי להחדיר בפליטים את ההכרה שהם בני–מלכים לפני שהם עולים ארצה, כדי שהם יקבעו למדינה את יעודה, כמדינת מקלט לתרבות היהודית, לערכיה ולחזונה. וככזו תבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בהיסטוריה. מחאתו של אפלפלד ברומאן הזה נעשית באמצעות ההסתייגות של ברונו מהמטרה הסותרת שאימצה לעצמה המדינה מיום הקמתה והיא זו שמוגדרת בעלילת הרומאן במונח “נורמליות“. אין ספק שאפלפלד רומז במונח זה לא. ב. יהושע ולשניים מספרי המסות שלו, לספר “בזכות הנורמליות” (1984) ולמסה בשם זה בספרו “הקיר וההר" (1989, עמ' 35—64), שבהם הציב את הנורמליות כמטרתה המרכזית של ההגשמה הציונית במדינת–ישראל וכחזונה של הישראליות המתגבשת בה.

יותר מהרומאנים הקודמים, מכחיש הרומאן הנוכחי של אפלפלד את נכונות הסיווג שלו כ“סופר שואה”, הגדרה שהדביקו לו מבקרי הספרות וחוקריה אחרי שהופיעו ספריו המוקדמים, שבהם שיקף את הוויית הניצולים, שאך זה יצאו מהמחנות, מהיערות מהמנזרים ומשאר מקומות המחבוא — קהילה של עופות נודדים שהתרכזה במחנות מאולתרים ליד הים בחופים השוממים של איטליה. אך בהמשך הרחיב אפלפלד את מוטות הכנפיים של יצירתו וכלל בה גם את מחצית המאה שלפני שנות השואה, וגם את מחצית המאה שאחרי שנות השואה. תהליך ההתרחבות הזה של כתיבתו היה מדורג ואפשר לסמן בבירור את תחנותיה.

בשלושה כרכים שפירסם בשנות השבעים של המאה הקודמת ציין אפלפלד את פתיחת התקופה השנייה בכתיבתו, שבה החליט להתמודד עם מצב העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים, בארבעים השנים שקדמו לשנות השואה. תחילה הופיעה הנובלה “כאישון העין" (1972), שבה תיאר לראשונה את אשליית המתבוללים, שקיוו להשתלב בחברה הכללית על–ידי התכחשות לזהותם היהודית. אחר–כך הופיע הקובץ “כמאה עדים" (1975) — מבחר מסיפוריו הקצרים על הניצולים. וכמו להדגיש את המעבר מהתקופה הראשונה של יצירתו לתקופה השנייה כלל בסיומו של המבחר גם את הנובלה “כאישון העין“, שבה פתח את התקופה השנייה ביצירתו. סמוך להופעת המבחר הבליט פעם נוספת את המעבר מהתקופה המוקדמת לתקופה השנייה בכתיבתו בקובץ “שנים ושעות” (1975), שבו כלל שתי נובלות, את “באדנהיים, עיר נופש“, נובלה שגיבוריה הם המתבוללים, ו–”1946", נובלה שגיבוריה הם הניצולים.

בין שתי הנובלות שנכללו בקובץ “שנים ושעות" בלטה “החוליה החסרה" — ההיעדר של עלילות המספרות על האירועים בלב האימה, בתופת המחנות (ראה בפרק “השתקפות הגורל היהודי בסיפורי אהרון אפלפלד" בספרי “הסיפור הישראלי הקצר", 1987). אפלפלד התמיד לדלג על שנות “החוליה החסרה" ביצירתו שנים רבות, ולא הפר איסור זה שגזר על עצמו גם אם התיר לעצמו מדי פעם לכתוב על הנעשה בשוליים מחוץ למחנות המוות, כמו בסיפור הקצר “קיטי" (1963) או בנובלה “קתרינה" (1989). לראשונה התגבר על הרתיעה וסיפר עלילה משנות “החוליה החסרה" ברומאן “מכרה הקרח" (1997), שבו תיאר לראשונה את הסבל במחנה הריכוז שבו הפכו את האסירים לעובדי כפייה. ומאז סיפר עלילות נוספות שכמו עלילת הרומאן הנוכחי הכילו ביוגרפיה רצופה של הגיבורים, שתחילתה בהוויית המתבוללים, המשכה בתופת הגטו והמחנה ואחריתה בשנותיה של המדינה.

תיאור ההתפתחות הזו ביצירתו של אפלפלד, המקיפה את קורות העם היהודי במאה שנותיה של המאה העשרים, מצדיק להגדיר אותו כסופר היחיד, שכל ספריו מתעמקים הן בתוכנם והן במשמעותם הרעיונית בגורל העם היהודי במאה העשרים, הנחצית כמעט במרכזה על–ידי השואה. ואכן, יצירתו מתארת כיצד החלשנו את עצמנו על–ידי ההתבוללות לפני השואה, כיצד הפכנו לקורבנות הפגיעים ביותר של מלחמת העולם השנייה בשנות השואה וכיצד חזרנו לטפח שכחה והתכחשות לגורלנו המיוחד כעם בשנותיה של המדינה. למסע העצוב הזה על–פני המאה העשרים מוקדש גם הרומאן הנוכחי.

ולכן, אף שכל אחת מיצירותיו של אפלפלד היא עצמאית ואפשר, כמובן, לקרוא אותה בנפרד, כל אחת מהן היא בה–בעת גם חלק מתמונת פסיפס רחבה על גורל העם היהודי במאה שנותיה של המאה העשרים. אך בניגוד להיסטוריונים העוסקים באיסוף מסמכים ובחשיפת העובדות משנות השואה ובניגוד לכותבי–זכרונות העוסקים בדוקומנטציה אישית של קורותיהם, אין הוא מתעד לא פרקים מחייו ולא פרקים מחיי קהילות יהודיות שחרבו בשואה. כדי להדגיש זאת נטע בסיום בפי ברונו את המשפטים הבאים: “לפעמים נראים לי חיי כקטעים שאין להם חיבור ולפעמים כשלשלת רצופה. הכתיבה מעלה כבקסם אנשים ומקומות ששנים לא ראיתי. — — — לפרקים מקומות שלא הייתי בהם נהירים לי יותר מן המקום שאני חי בו עתה".

ממשפטים אלה משתמע, שסופר איננו עוסק בתיעוד במובן הפשוט, בצמידות למועדים, למקומות ולאירועים שהיו באמת. הסופר בודה את אלה לגיבוריו כדי לבטא את מחשבותיו על התופעות הכוללות שהתגלו בהיסטוריה של עמו ועל מגמות מרכזיות בתרבותו. במובן זה מבטא אפלפלד במכלול יצירתו את חרדתו מפני העתיד המצפה לעם היהודי ולריבונותו הצעירה אם יתעלם מגורלו המיוחד המייעד אותו להגשים חזון עמוק ומקיף יותר מאשר הנורמליות — חזונה קצר–הראות של הישראליות. ולפיכך, אין עוד סופר ישראלי המסור מאפלפלד לנושאי “המצב היהודי". וגם אין כיום ראוי ממנו בסיפורת הישראלית לתואר סופר יהודי.